מפיבושת בן יהונתן - אל שולחן המלך

דוד מקבל בהתרגשות את נכדו של שאול ומחזיר את נחלתו

עיר דוד. (מאת סופר "דברי הימים")

דמעות עמדו בעיני כל אנשי הארמון למראה דוד המלך המחבק בזרועותיו את הבן היחיד שנותר בחיים ליהונתן בן שאול, ודמעות רבות וחמות ירדו על לחיי דוד, בראותו את בנו של רעו-כנפשו והנה הוא פיסח וחלוש.

מפיבושת הובא לעיר דוד על ידי ציבא, אחד מנאמני שאול אשר הופקד על ידי אבנר בן נר לשמור על בנו של יהונתן.

כל השנים הם חיו חיי סתר בבית מכיר בן עמיאל בכפר לו-דבר שעל גדות הירדן דרומית לכינרת. אחר מות אבנר בידי יואב בן צרויה חשש ציבא לחיי הנער, חשש זה התגבר עוד יותר אחר רצח איש-בשת מלך ישראל במחניים. נדמה היה שניתן צו להשמיד כל שריד לבית שאול.

אולם הנה הגיעה לאוזני דוד השמועה כי ציבא יודע על מקום הימצאו של מפיבושת. ציבא הובא לארמון המלך.

דוד ניסה לשדלו בהבטחה נאמנה כי לטובה הוא מתכוון וכי רוצה הוא לקיים את השבועה אשר נשבע ליהונתן רעו. אולם ציבא המשיך להכחיש כאילו הוא יודע דבר.

ורק כשדוד רמז שהסתרת בן לבית שאול מעוררת חשדות ועלולה להביא לשפיכת דמים מיותר, נכנע ציבא וגילה את מקום הימצאו של מפיבושת.

אתמול הובא יורש בית שאול לעיר דוד ונתקבל בהתרגשות רבה.

דוד ציווה להחזיר את כל נחלתו של שאול לנכד הנותר, אולם על הנחלה הופקדו ציבא ואנשיו, לעבדה ולשמרה בעוד שמפיבושת עצמו יהיה עתה סמוך על שולחנו של המלך ויהי לו כן.

מפיבושת אשר נתמך בידי ציבא השתחווה ואמר: "מה עבדך כי פנית אל הכלב המת אשר כמוני?"

דוד הושיבו על ידו וסיפר באוזניו את פרשת האהבה הגדולה אהבו הוא ויהונתן איש את ורעהו.

וכשדמעות זולגות בלי הרף מעיניו חזר דוד על דברי השבועה אשר נשבע לרעהו בשעת פרידתם האחרונה.

בארמון הוקצבו שלשה חדרים למפיבושת, אשתו ובנם הקטן. ציבא ואנשיו יצאו לגבעת שאול.