מדיניות הכוח והתבונה של דוד
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מדיניות הכוח והתבונה של דוד

(מאת סופרנו המדיני)

מדיניות הכוח והתבונה של דוד

לא יאומן כי יסופר: רק כעשר שנים חלפו מאז פתח דוד במבצעיו הצבאיים והמדיניים ופתאום צצה והייתה על מפת העולם מלכות ישראל גדולה ורחבה, מים אל ים, מים סוף אל ים התיכון, ומנהר אל נהר, מנהר מצרים עד נהר פרת: כי הרי אין עוד ספק היום שגבולה הצפוני-מזרחי של מלכות דוד יהיה על הפרת.

 

כיצד ארע הדבר? לפני תריסר שנים בלבד הייתה הארץ מפוצלת ומנותקת. בחלקה המערבי שלטו פלשתים, בעבר המזרחי השתרעו עמונים, מואבים, אדומים; במחניים היה צל המלוכה מבית שאול, שבטי הצפון ובמרכז הארץ מבצרי עוז של זרים: גזר, ירושלים, מגידו, בית שאן.

 

ולפתע פתאום: צבאות ישראל הפכו להיות לכוח מכריע בכל המזרח התיכון. אין ככוח הזה בין אשור ובין מצרים. ולפתע פתאום: שליחי צור וחמת עולים ירושליימה לשחר פני מלך ישראל ולבקש ברית עמו.

 

לפתע פתאום: עמלק נכחד; פלשת נלחצה לחוף הים; רבת עמון מפרפרת; אדום מעלה מס; ארם בורחת ושבטי ישראל מלוכדים!

 

כיצד היה הדבר?

לפתע פתאום...

לפתע פתאום?

לא. מעשים אשר כאלה אינם קמים יש מאין. דוד יצר את המלכות, אך לא ברא אותה. רק אלוהים ברא יש מאין. דוד מצא לפניו חומר ולבנים. מאות שנים של סבל וכיסופים הכינו את הקרקע. היאחזות באדמה ומעשי גבורה של שופטים.

 

דיכוי מבחוץ ועבודת נביאים מבפנים. פעולתו הכבירה של שמואל יש לה חלק רב בעליית אותו כוח שאולי הוא לא חשב עליו. ניסיונו של שאול נכשל. למה? כשמו כן הוא, שאול היה. העם והנביא הטילו עליו, נגד רצונו וכוחו את הנטל הכבד.

 

הוא עשה כמיטב יכולתו, אך יכולתו לא הייתה כפי מדת הצורך של העם והאפשרויות המדיניות. הוא הסתפק במלחמת תגובה והנאה. אולי גם ניסיונו ודמו סללו את הדרך לאיש, למשיח ה', לדוד בן ישי.

 

התנאים כבר היו, החומר היה, גם הרצון בעם כבר היה. אולם כל אלה עדין אין די בהם כדי להעלות עם אלי מלכות. כאן דרוש גבר בעל חזון, בעל עוז ובעל תבונה כאחת.

ושלוש אלו התלכדו בו בדוד.

 

הוא לא ציפה עוד להתנפלות אויבים. אדרבא. הוא נתן להם אמתלאות, הוא התגרה בהם. כיבוש של ירושלים הייתה התגרות בפלשתים שעלו מיד כדי לשחררה מידו. ואת פני בעלי הברית: מואב-עמון-ארם - קידם בגבולותיהם.

 

כוחו הצבאי הולך יד ביד עם תבונה מדינית. כי גם לדבר בלשון שלום וברית-ידידות ידע דוד.

 

הוא רואה בצור ובחמת בעלי-ברית טבעיים. הצורים אין פניהם לכיבושים, פניהם למסחר. ואויביהם הם פלשתים. על כן, בעלי ברית הם לישראל.

 

חמת - זה שריד מלכות החתים האדירה אף היא אין פניה להתפשטות עוד. אך היא חוששת מפני ארם המתפשטת. על כן: בעלת-ברית היא לישראל.

 

גם עמון ומואב, בני הגזע העברי, בני לוט בן-אחי אברהם, אילו רצו וכרת עמם דוד ברית. ואכן ניסה לדבר עמם לשלום. ישבו נא בקרב שבטי ישראל ויונח להם. אולם אם אין הם רוצים בשלום, אם ימשיכו להצר את רגלי שבטי ישראל שבעבר הירדן המזרחי - לא יהיה שלום להם וידעו את ידו החזקה של מלך ישראל.

 

ואחרון אחרון: אין דוד נוטה להשמיד את שרידי העמים הקדומים היושבים בארץ: גבעונים ויבוסים. כל עוד חלש היה ישראל, מוקף אויבים ומפורד, הייתה סכנה בהם. בכוחם, ובתרבותם. אולם עם מאוחד ומלוכד, אשר משטר מלוכה לו, אשר צבא גדול וחזק לו, ואשר נביאים וסופרים ולוויים - ובקרוב גם בית מקדש מרכזי לו, אין לו לחשוש עוד משרידי, מרסיסי עמים אלה. דוד מתיר לעצמו מדיניות של רוחב-לב כלפם. סופם להיטמע בקרב בני ישראל. על כן נוהג הוא באורך רוח לגבי גבעונים ויבוסים, אין הוא חושש עוד שיתנו יד לפלשתים - פלשתים מוגרו. ואפילו יצרף לצבאו מפקדים מבין שרידי החתים והחורים, ובייחוד כשהם מקבלים על עצמם את אמונת ישראל.

 

כן מאחד דוד בקרבו את התכונות השונות, איחוד שהוא לברכה. החזק רשאי לנהוג ברכות ובסובלנות. לא לחברון ולא למחניים וודאי לא לגבעה ולא לשילה, יכלו לבוא שליחי גויים לכרות ברית, להציע שלום. אך לירושלים, בירת הארץ הגדולה והחזקה, באים שליחי גויים לכרות ברית ולהציע שלום.

 

זה כוחו וזו תבונתו של דוד.