לחץ כאן לתצוגת הדפסה

קציר המוות במחנה סנחריב

קטב מרירי, עכברושים או מלאך אלוהים?

עד-ראיה מתאר את מראות-הזוועה במחנה אשור

קציר המוות במחנה סנחריב

תיאור נאמן ראשון על מראות-הזוועה במחנה-סנחריב, לאחר קציר-המוות שקצרה בו מגפת-הדבר, קיבל סופר "דברי-הימים" בירושלים מפי אחד החיילים שיצאו לתור את המחנה.

 

ומה מספר החייל:

בקבוצה של חמישה אנשים יצאתי עם אור הבוקר דרך מנהרה חבויה מן העיר. על הגבעות הראשונות ראינו את שרידי ההכנות לשפיכת סוללה ואף מכונת מצור מוכנה להעלותה לראש תל.

 

מאחורי הגבעה הגבוהה שבדרום התגלה לעינינו המאהל של המחנה הדרומי. מאות מאות של אוהלים נטויים או נופלים.

 

התקרבנו לאט מחשש חיילים חיים בתוך האוהלים. לא נשמע רשרוש קל ביותר.

 

בעמדנו מקרוב נתגלה לנגד עינינו מראה הזוועה:

בין האוהלים, בתוכם, או על היריעות הנטויות גוויות למאות. גוויות חיילים וגוויות סוסים, שניכר בהם שהשתוללו ברגעי גסיסתם כי עדין עומד הקצף סביבם.

 

פני החיילים שחורים עדות למגפה שפגעה בהם ומעוותים בייסורי הגסיסה.

 

 

נשק מושלך בצדי דרכים כדי-יין על השולחנות

הרבה נשק מושלך בצדי הדרך וליד האוהלים אות לכך שהנמלטים פחדו לקחתו עמם מאימת המחלה.

 

באוהלי הקצינים ראינו שולחנות מכוסים כלי כסף וזהב וכדי-יין לרוב, אך קשתה פקודת המלך לא לנגוע באלה.

 

למען האמת כלל לא חשקה נפשי בהם, אך בנשק המצוין, בחרבות ובכידונים, מאוד מאוד היא חשקה, אך כמובן שלא נגעו בהם לא אני ולא איש מחברי. אף כי רבה הייתה השמחה בלבנו במפלת האויב, קשה היה לעיניים לראות במחזה הבלהות, כי לא מדוקרי חרב היו אלה, כי אם מתי דבר איום.

 

חיילים אשורים גוססים מספרים על החורבן

בצדי הכביש הראשי נתקלנו בחיילים שעדיין חיים היו, אף כי המוות כבר עמד בפניהם. כנראה שחבריהם הבורחים השליכו אותם.

 

עמדנו מרחוק ודברנו עמם. אחד מאנשינו שומע ארמית ואף שניים מהם מלמלו קצת בלשון זו. הם ביקשו שניקחם ונצילם. לא יכולנו כמובן למלא בקשתם זאת. גם מים לא יכולנו לתת להם, כי לא היה עמנו.

 

מקטעי הדברים הבנו שחוסר המים היה לאחת הסיבות להתפשטותו המהירה של הדבר. כזכור סתם מלכנו חזקיהו את כל מעיינות המים מחוץ לעיר לפני בואה במצור.

 

אחד החיילים אמר שרוח מדברית, קטב מרירי, באה פתאום אתמול בשעות אחר הצוהריים ומיד החלו לנפול חללים ראשונים. אלה שטיפלו בהם נדבקו ראשונים ואחר כך עברה המחלה מאיש לאיש.

 

מפי שני שמענו דבר משונה עוד יותר: לדבריו פשו במחנה עכברושים שהובאו הנה כנראה יחד עם שקי המזון מנמלי צידון ועכו.

 

עוד לפני שלושה ימים נושכו חיילים אחדים על ידי העכברושים, אך איש לא שם לב לכך. שניים מהם מתו. ויש אומרים שלא הרוח כי אם הם הם שהביאו עמם את המגפה.

 

השלישי נשבע בשם כל אלי ארם (הוא חייל מגוזן, ארמי) שראה בחצות הלילה מלאך בוער כאש וחרב בידו העובר במחנה וקוצר בחרבו המבריקה.

 

אחד החולים מת לעינינו.

 

לא התעכבנו עוד ומיהרנו לשוב העירה. ממרחקים ראינו את המחנה העזוב במערבה של העיר וידענו: אכן הייתה יד אלוהים בכל מחנות האויב ורבים שליחיו של אלוהים לעשות נקמתו.