בביצורי ההיקסוסים
(סיור עיתונאי בדרום עד שרוחן)
קרירות של ממש עדיין ריחפה באותו בוקר, כאשר יצאה שיירתנו הקטנה את ירושלים. החמה טרם עלתה, והרי יהודה עטו אותו ערפל מטושטש האופייני להם בשעות שחרית. לצדי רכב על אתונו כתבו המצרי של העיתון "חם-נוא-רע" משכם - ומאחורי כחמישה עיתונאים אחרים מכל הארץ. עמנו קצין הקשר ההיקסוסי רכוב על סוסו, ולידו כשלושה מפקדים נמוכים ממנו בדרגה. במרחק של כבוד מאחורינו. ומלפנינו נמצא הליווי הצבאי - פרשים היקסוסיים.
וכך היינו משרכים דרכנו בינות לכרמים, שאיכר משכים קום היה מעדר בהם ומשקיף עלינו בסקרנות. קני-השמש פזרו אותו ערפל חלבי, והצמרמורת נמוגה בפני חומן. כשהגענו אל בית-שמש כבר היו גלימותינו מקופלות, והשרב החל מרים בלוריתו האדומה.
בבית-שמש לא ניכרה כל תכונה מיוחדת, ואך מתי מעט חיילים היוו בה את חיל המצב. לאחר שסעדנו את סעודת הבוקר חזרנו לדרכנו. אף שנמנינו על עיתונים יריבים, הנה התפתחה ריעות בינינו, העיתונאים. כיוון שמארחנו וחייליו נמצאו במרחק שלא אפשר שמיעה, נסבה השיחה על המלחמה העתידה. קצת מהעיתונאים בטוחים היו כי הסוס ההיקסוסי ירמוס שנית בפרסותיו את גאון מצריים, שנדמה היה כי הורס כליל. ואחד מהם נשתלהב יותר, תפשני בשולי בגדי והחל טוען:
"וכי מדוע, לדעתך, הצליחו להכניע אותו תנין מסורבל שמעבר למדבר? שועטים היו כברק, טרם פנית כה וכה וספגת מדקרת חרב בגרונך". לעומתו קרץ המצרי משכם, זקף עיניו בארשת של יודע כל וגיחך: "יש אומרים, שאותו סוס היאור, עלה בידו לאלף את הסוס האסיאתי שיהא נושאו על גבו... הוא שאומרים: עלה התלמיד על רבו..."
כיון שנשתלהב הויכוח, לא הבחנו בדרך שקפצה לנו, ולא בחמה שהייתה מהלכת במסלולה, עד שצנח מדריכנו מעל סוסו, וכולנו הסבנו בצל עצי-תאנה שליד הדרך לארוחת הצהרים. לאחר שנחנו קמעא, חזרנו לדרכנו. לא עברה כמחצית השעה, ונצטלבה דרכנו עם זו היורדת מהצפון. מפעם לפעם עברנו על פני שיירות סוחרים, שמיהרו לחלוק לנו את הכבוד הראוי. כבר פסקתי בלבי - ניכר שלא יתרחשו מאורעות מיוחדים עד הערב, אנסה להתנמנם מעט. וכן עשיתי, אלא שעד מהרה העירתני מאותו נים ולא נים נקישת פרסות רבות מאחרינו וקרקוש מרכבות. הפרשים המתקרבים עדיין לא נראו, רק קולם ועמוד האבק שהעלו העידו עליהם. והנה נראו מאחרי העיקוף - וכעוד רגע מתחו הרסנים את לועות הסוסים המקציפים, והחלוץ המתקרב נעצר, ולקח דברים עם המאסף שלנו מפקדם התייצב לפני המפקד שליוונו, ולאחר שיחה קצרה עקפונו הפרשים והמשיכו בדהירתם דרומה. הייתה זו פלוגת פרשים גדולה, מחוזקת במרכבות מלחמה. מארחנו הסביר לנו, כי זוהי התגברות ששולחת חצור לדרום הארץ. לאחר שפלט הודעה זו, הדהיר את סוסו וחזר אל החלוץ. המצרי שרכב לידי לחש לאוזני: "מסתבר שהכנעת אותה מרידת-עבדים פעוטה דורשת שיגור תגבורת גם מחצור בצפון, ליד הכינרת!"
וסבורני שהצדק עמו: בהמשך מסענו פגשנו בפלוגות פרשים רבים שנשלחו דרומה. נוכחתי לדעת, כי חשיבות המלחמה גדולה הרבה יותר מאשר שיערנו - העידה על כך היזעקות כל הארץ, וריכוז כוחותיה בדרום.
כבר החלו צללינו מתארכים, ובהמות רכובנו רגלן כושלת, כשקרב אלינו המפקד ובחיוך הודיע: "בעוד זמן מה נכנס אל לכיש, אחר ממבצרינו החשובים ביותר. הכונו, אפוא, לחזות באותם בצורים שהתן המצרי אומר לטפס בהם". דרבנו את בהמותינו, ולאחר זמן צמח מקו האופן גוש מאפיל, שהתרומם יותר ויותר ככל שהתקרבנו אליו.
נקודות אור בודדות פזזו באותו כתם כהה, לפי שכבר השתררה החשיכה, והאזרחים העלו אורות בבתיהם. לעינינו נתגלתה גבעה מרובעת וגבוהה, שצלעותיה משופות ואלכסוניות. החשיכה הגוברת לא אפשרה לנו לראות כהלכה. אולם למחרת לקחנו מהפקד לסיור סביב החומה. בתיאורו נסתבר, שהאפיק העמוק המקיף את העיר הנו מלאכותי. בעמל ידיים הועלו כמויות עצומות של עפר לראש הגבעה, ויצרו אותם מדרונות שפך חלקלקים שהטיפוס בהם, ובייחוד בתנאי מצור, הנו בלתי אפשרי. האפיק העמוק, שמתוכו נחפרה האדמה, משמש גם הוא להגנה, בהקשותו על הגישה לעיר. על שפך עפר זה הונחה שכבת חמר דחוס, ועליה נבנתה החומה מלבנים שרופות. גבהה כ- 10 אמה ורוחבה כ- 6. ברווחים קצובים התנשאו מגדלים שאורכם 20 אמה ורוחבם 10 אמות.
רושם המראות שראינו בלכיש היה חזק מאוד. אותו מצרי השפיל עיניו, אם כי זקפן לאחר שנמצאה הגויה: בחצי הדרך בין לכיש וגרר השגיח החלוץ בלהקת חצים שחגו הגויה: בחצי הדרך בין לכיש וגרר - ושם, במרחק כ- 50 אמות נמצאה גווייתו של היקסוסי הרוג. "בני הארץ שמעו כבר על מלחמת השחרור!" מלמל המפקד בזעף. חיפוש מדוקדק בכלי-הרץ ההרוג שסוסו נשדד העלה אגרת שלוחה אל "חיל המצב בלכיש".
פני המפקד החווירו לאחר קראו אותה; המהירות הוחשה בהרבה, ודומני כי שמחה רבה שמחו מלווינו המעטים כשנפגשנו בפלוגת שכם שדהרה דרומה, ונצטרפו אליה. רק בהגיענו לגרר נודעה לנו הידיעה הגדולה - מוף בירת מצרים המרכזית נפלה, המורדים עולים על אוואריס!
למחרת בצוהריים הגענו לשרוחן. בביצוריה עלתה גם על לכיש. בייחוד התרשמתי מהשער העצום. היו אלה כ- 3 שערים, אשר כל הנכנס לעיר עבר דרך כולם, האחד אחר השני. האומנות שתמכום היו חזקות ומוצקות ומשני צדי השער החיצוני נזדקרו שני מגדלי הגנה גבוהים. כ- 2 מרכבות יכולות להיכנס דרך כל שער, אולם עתה עסקו פועלים בהקטנת הפתחים. לעומת השלוה ששררה בכל הארץ, המתה ורגשה שרוחן. ניכר היה, כי עיר זו נבחרה להיות המגן של ארצנו. במשך כל היום זרמו אליה תגבורות מצפון הארץ ומרכזה. השגחתי בעגלות מזון ואספקה שנתגלגלו אל מחסני המזון. בבתי הנשק והמפחות עבדו 24 שעות ביממה - העיר התכוננה למצור. המפקד לא העלים מאתנו את הידיעה המרעישה, ולמרות האבל ששרר בין ההיקסוסים קוים לכבודנו המשתה בארמון המושל.
בעיר מבוצרת זו היווה הארמון מבצר בתוך מבצר. היה זה בנין גדול, שספונו נתמך ע"י עמודי עץ מגולפים נאה, ובמרכזו אולם גדול. המשתה שנערך באולם זה - לא שררה בו עליזות יתרה; ולאחר שנסתיים יצאנו לשוטט ברחובותיה השקטים של העיר. הסהר הכסיף את החומות המשוננות שצוהרי הקשתים היו קרובים בהן, ומעל הצריח עליו עמדנו יכולנו לראות את המדבר הלבן מדרום. לעולם לא אשכח את דברי המפקד באותו רגע הדור, כשהוא מושיט את ידו בכיוון דרום: "ידע כל איש בארץ הזו - שרוחן תעצור את האויב".