לחץ כאן לתצוגת הדפסה

אמת לאמיתה ואמת לשעתה

לפשר האפשרי של ספר יונה

מחבר: אליעזר ד' יסלזון

ספר יונה

המעיין, 2004

תוכן המאמר:
מבוא
שתי הבעיות הבסיסיות של הספר, והגישות העיקריות לפתרונן
א. מעמדו של יונה כנביא
ב. מעמדו של עם ישראל ביחס לאומות
ג. מעמדה של אשור כשבט אפו של הקב"ה
הגישה ההגותית - תהליך התשובה תהליך של רמיה
ארבעה שחייבים להודות - הזמן הרציף והזמן הסגמנטלי
פשר הקיקיון
סיכום

תקציר: המאמר מסכם גישות המפרשים לשתי בעיות היסוד של הספר: המניע לבריחתו של יונה, והמסר הנלמד ממעשה הקיקיון. רוב הפרשנים לומדים ממעשה הקיקיון רק את החובה לחמול על כל היצורים. בניגוד לגישה זו, מנסה המאמר על פי בחינה דקדקנית של לשון הפסוקים, להציג את בעייתו של יונה כבעיה הגותית. יונה מבקר בצורה מהותית את תהליך התשובה, בהיותו תהליך המבוסס על שקר. על ידי מעשה הקיקיון מנסה הקב"ה להעמידו על טעותו. תהליך התשובה מתבסס על ארעיות החיים, ועל חלוקת הזמן לסגמנטים קצרים. האדם נדון על פי התנהלותו במהלך סגמנט זמן זה.

מילות מפתח: קיקיון, תשובה, ספר יונה.

אמת לאמיתה ואמת לשעתה

 

[1]מבוא
ספר יונה מיוחד ברבוי האנפין המאפיין אותו[2].
הספר שייך לספרי תרי עשר, ונכלל בספרי הנביאים. ראוי שיהיה כך כי יש בו נבואה על נינוה, כפי שמצינו בספרי הנביאים האחרים הניבאים על ישראל והעמים.
הספר מתאר סיפור דברים שלם וסגור, דוגמת מגילת אסתר או מגילת רות, וראוי היה אולי לכנותו 'מגילת יונה'.
הספר מצביע על ויכוח הגותי נוקב בין ה' ליונה. זהו ויכוח עם השלכות אישיות קשות ליונה, דוגמת ויכוחו של איוב, וספר יונה מקבל משמעות כאחד מספרי החוכמה.

בגלל רבוי האנפין האמור, ובגלל הכללתו של הספר בסדר תפילות הימים הנוראים, התעסקו בו פרשנים רבים.

שתי הבעיות הבסיסיות של הספר, והגישות העיקריות לפתרונן
כל הניגש ללמוד או לפרש את ספר יונה, מגיע בהכרח לשתי השאלות הבסיסיות של הספר:

מדוע מסרב יונה לצאת אל נינוה ומעדיף לברוח.
מהי משמעות סיפור הקיקיון המסיים את הספר, וכיצד מתקשר סיפור הקיקיון לתחילתו של הספר.

שתי השאלות קשורות. יש להניח שמעשה הקיקיון ש'נדבק' לספר, מצוי שם כדי לסיים את הספר עם מסר מוגדר. אילולא כן היה ניתן לסיים את הספר בתשובתם של אנשי נינוה בסוף פרק ג'. מכאן שאם נבין מדוע ברח יונה, נוכל גם להבין את סיפור הקיקיון. ולהיפך, הבנת מעשה הקיקיון עשויה ללמדנו מה היתה בעייתו של יונה שבגינה ברח.[3]

באופן כללי ניתן לחלק את התשובות שנתנו על ידי פרשני ספר יונה לשאלות אלה, לכמה שיטות:[4]

א. מעמדו של יונה כנביא
השיטה הראשונה מסבירה את בעית יונה כבעיה אישית. יונה ידע שאנשי נינוה קרובים לתשובה. מכאן שנבואת הפורענות שלו על נינוה לא תמומש, והוא ייחשב כנביא שקר.[5]

ב. מעמדו של עם ישראל ביחס לאומות
השיטה השניה מסבירה את בעיית יונה כבעיה לאומית. יונה מסרב להיות שותף למהלך שיביא לקטרוג על עם ישראל. עם ישראל אינו שומע לתוכחות נביאיו. אם אנשי נינוה ישמעו לתוכחתו של יונה, יצא קטרוג על עם ישראל, שאינו מגיע לדרגתם של אומות העולם.[6]

ג. מעמדה של אשור כשבט אפו של הקב"ה
השיטה השלישית רואה בסירובו של יונה להנבא על נינוה, ביטוי לרצונו להביא לאובדנם הפיסי של אנשי נינוה. יונה יודע שנינוה ואשור עתידים להיות שבט אפו של הקב"ה, ובאמצעותם יענש עם ישראל. יונה אינו מוכן לסייע בטיפוחם ובהמשכת קיומם, ולכן מסרב לסייע להחזירם בתשובה.[7]

על פי כל השיטות האלה, בא סיפור הקיקיון להראות ליונה שאין מקום לבריחתו, על אף הנימוקים הנזכרים בכל שיטה. חמלתו של יונה על הקיקיון, וצערו על כי הקיקיון נלקח ממנו, חייבים ללמדו שמעבר לשיקול השכלי המדריך אותו, קיימת מסכת נוספת של שיקולים המבוססת על חמלה וחסד. על בסיס החמלה והחסד, חייב הקב"ה להביא להצלתם של אנשי נינוה.

הבעיה עם הסבר הקיקיון בצורה כוללת זו, נעוצה בכך שלא נמצא קשר פנימי ישיר בין סיפור הקיקיון למהות הבעיות המתוארות על ידי שלוש השיטות שהוזכרו. סיפור הקיקיון אינו קשור לקטרוג על ישראל, או לחלופין לבעיית היות אשור איום על ישראל כמקל חובלים של הקב"ה. סיפור הקיקיון גם אינו מתקשר עם חששו של יונה להיקרא נביא שקר.

זאת ועוד, אין קשר פנימי בין סיפור הקיקיון למעשה התשובה של אנשי נינוה. סיפור הקיקיון אמור ללמד את יונה שאין דרכו של הקב"ה להשמיד את עולמו. השמדה של צמח קטן וטפל הביאה את יונה לחרון אף ולתסכול עמוק. מכאן שברמתו של הקב"ה יעשה 'מאמץ' למנוע הכחדתם של תושבי נינוה, ללא קשר ישיר בין מעשה התשובה שלהם להצלתם.

הגישה ההגותית - תהליך התשובה תהליך של רמייה
כדי לנסות ולהתמודד עם קשיים אלה, ננסה לדייק מפסוקי הספר עצמו את התשובה לשתי הבעיות המרכזיות.

הסיפור העיקרי של יונה מסתיים בסוף פרק ג, בתיאור הצלחת שליחותו של יונה:
 
יונה פרק ג
(ח) וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלהִים בְּחָזְקָה
וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּו הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם:
(ט) מִי יודֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלהִים וְשָׁב מֵחֲרון אַפּו וְלא נאבֵד:
(י) וַיַּרְא הָאֱלהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה
וַיִּנָּחֶם הָאֱלהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂות לָהֶם וְלא עָשָׂה:
 
לאחר סיום הסיפור בסוף פרק ג, מבטא יונה הנביא בתחילת פרק ד את תסכולו מהצלחת שליחותו, ומסביר מה גרם לו לברוח: 'על כן קדמתי לברוח תרשישה':
 
יונה פרק ד
(א) וַיֵּרַע אֶל יונָה רָעָה גְדולָה וַיִּחַר לו:
(ב) וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיּאמַר
אָנָּה ה' הֲלוא זֶה דְבָרִי עַד הֱיותִי עַל אַדְמָתִי
עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרחַ תַּרְשִׁישָׁה
כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם
אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה:
(ג) וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי
כִּי טוב מותִי מֵחַיָּי:
 
מכאן שהסיבה לבריחה היא רחמנותו של הקב"ה ונכונותו לסלוח, כפי שעולה ממידות הרחמים המוזכרות כאן, והמוכרות לנו כבר מספר שמות. אך השוואת המידות הנזכרות כאן למידות של ספר שמות, מראה שהמידות בספר שמות כוללות מידות נוספות:
 
שמות לד
(ו) וַיַּעֲבר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא
ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת
 
יונה מקפיד להשמיט את המידה 'אמת'. מהי משמעותה של השמטה זו? נראה שיונה מסביר את בריחתו בכך שהקב"ה תובעו להשתתף במעשה או בתהליך שיש עימהם את מידות החנינה, הרחמים, החסד והסליחה, אך אין בהם אמת[8].

מהו המעשה אליו נתבע יונה? יונה נשלח להשיב את אנשי נינוה בתשובה. מכאן שיונה רואה בקריאה לתשובה ובמעשה התשובה תהליך שאין בו אמת. יונה סבור שהחטאים נעשו זה מכבר, ואין אפשרות לשנות את העבר.

זאת ועוד. תהליך התשובה רגעי ועכשווי. בעשיית התשובה אין כל ודאות שהשב יתמיד בתהליך התשובה ולא ייגרר שוב לחטא. הוי אומר, גם כשהתשובה נעשית, אין כל ודאות שמדובר בתהליך קבוע ואמיתי.

ארבעה שחייבים להודות - הזמן הרציף והזמן הסגמנטלי
כדי להסביר את תשובת הקב"ה במעשה הקיקיון, לקביעה של יונה על פיה מעשה התשובה אינו אמיתי, נדון תחילה בבעיה עקרונית אחרת. הבעיה קשורה לארבעה שחייבים להודות, בהתאם לדברי הגמרא במסכת ברכות, וכפי שמסוכמים הדברים בשולחן ערוך.
 
שולחן ערוך אורח חיים סימן ריט סעיף א
ארבעה צריכים להודות. יורדי הים כשעלו ממנה, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא, וסימנך: וכל החיי"ם יודוך סלה. "חולה" "יסורים" "ים" "מדבר".
 
לכאורה ברור הצורך בהודיה לקב"ה על הצלה. אך עיון מדוקדק יותר מעלה אבחנה אפשרית בין אותו חייב שנקלע לצרה ביוזמתו, לבין החייב שנקלע לצרה בעל כורחו. היורד לים, הפורש למדבר או הנחבש בבית האסורים, חייבים להודות להקב"ה על הצלתם. הצד השווה שלהם הוא, שהם או זולתם, גרמו לעצמם להכנס למקום סכנה. לאחר שהקב"ה הושיעם מסכנה זו, התחייבו בברכת ההודאה.

לעומתם לא ברור כלל מדוע יתחייב בהודאה אדם שנקלע לצרה בעל כורחו, כגון החולה שנרפא. הרי צרתו מעם הקב"ה באה. עדיף היה שלא יקלע לצרה, ולא יזדקק לבקש הצלתו של הקב"ה.

נראה שהתשובה המהותית לבעיה זו, נעוצה בחובתנו להסתכל על הזמן במשכים ('סגמנטים') קצרים, ולא ברצף ארוך. למרות שאנו חיים ברצף של ארועים, ולמרות שהזמן אינסופי, אנו מחויבים לבחון את הרצף על ידי שבירתו לסגמנטים קצרים. לאדם המוגבל אין יכולת לתפוס מושגים אינסופיים, ולכן חיים אנו את התמונה הרגעית בלבד. קיימת עבורנו 'סגמנטציה של הזמן'.

גם בברכות הניסים וההודאות, אל לנו לחקור מדוע אירע לחייב כך בעבר. עלינו לפעול על פי המציאות הרגעית. בתוך סגמנט נתון של זמן, היה החייב נתון בצרה ונגאל. מאחר ונגאל מצרתו על ידי נס, מחויב הוא להודות למצילו הקב"ה. וכן החולה שלפנינו, לפני רגע חולה היה, ועתה נרפא כי הקב"ה שלח לו רפואה שלימה בסגמנט הזמן הנתון. בתנאים אלה, ומתוך התעלמות כמעט מכוונת מהעבר שגרם למצב הנוכחי, עלינו להודות ולברך. אנו משתקעים במצבנו הנוכחי בלבד.

פשר הקיקיון
על פי הערכתנו, הסגמנטציה של הזמן, עומדת בבסיס תשובתו של הקב"ה ליונה, הבאה לידי ביטוי במעשה הקיקיון. הבה נבחן בדקדקנות את תשובת ה' שנאמרה לאחר ייבוש הקיקיון.
 
יונה ד
(י) וַיּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיון
אֲשֶׁר לא עָמַלְתָּ בּו וְלא גִדַּלְתּו
שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד:
(יא) וַאֲנִי לא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדולָה
אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּו אָדָם
אֲשֶׁר לא יָדַע בֵּין יְמִינו לִשְׂמאלו וּבְהֵמָה רַבָּה:
 
בשתים מאפיין הקב"ה את הקיקיון שיבש:
[1] לא הושקע בו עמל על ידי בני האדם-'לא עמלת בו ולא גדלתו',
[2] הקקיון מסמל ארעיות וזמניות-'שבן לילה היה ובן לילה אבד'.
שנים אלה, הארעיות וחוסר ההשקעה מאפיינים גם את חיינו.

על פי ההגיוןלא היה עלינו לייחס חשיבות לדברים ארעיים העומדים להתכלות, וכן לא היה עלינו לייחס חשיבות לדברים שבאו ללא עמל. אך יונה בהתנהגותו ובחמלתו על הקיקיון מראה שהאדם במגבלותיו ובאנושיותו, כן מתייחס, כן מחשיב, כן מצטער וכן חומל על דברים אלה. האדם חי במידה מסוימת את הרגע, ולכן הוא מתעלם מהעובדה שעוסק הוא בדברים ארעיים בלבד. אם כך מאופיינים חיינו, והתשובה היא חלק מחיינו, עלינו לבחון ולאפיין גם את התשובה בצורה זו.

על פי ההגיוןאין אפשרות להתעלם מחטאים שכבר נעשו בעבר, ואין אפשרות להתעלם מכך שבעל התשובה עלול לשוב לחטאו בעתיד. אך יונה בהתנהגותו כלפי הקיקיון מביע את החשיבות הקיומית לרגע הנוכחי. לכן ישקל גם מעשה התשובה לפי מעמדו הנוכחי.

על פי ההגיוןאין לקבל תשובה ארעית שאינה תשובה אמיתית, אך יונה בהתנהגותו כלפי הקיקיון מראה שהאמת לשעתה גם כאמת תחשב.

על פי ההגיוןאין לקבל תשובתו של החוטא שישוב מחר לחטאו, אך יונה בהתנהגותו כלפי הקיקיון מראה, שבסגמנט הזמן הנוכחי קוים תהליך מלא של תשובה, והתהליך התקבל.

על פי ההגיוןאין מקום לתשובה שנעשתה ללא השקעה ומאמץ, ללא הפנמה ושינוי אמיתי ונצחי. אך יונה מראה שבמסגרת חיינו אנו מייחסים חשיבות רבה ומלאה גם לארעי.

אלה הם חיינו באמת הרגעית שלהם, זו ה'אמת לשעתה' על פיה אנו נאלצים לנהל את חיינו. ומאחר וכך דרכנו, 'חייב' גם הקב"ה להתחשב בכך ולחוס על רבבות האנשים בנינוה, על אף שתשובתם זמנית היא[9].

סיכום
אם נרצה לסכם הדברים נאמר כך: יונה (והנבואה) מבקש תשובה אמיתית וקבועה בבחינת ה'אמת לאמיתה'. לדעתו אין מקום לתשובת ארעי המאופיינת על ידי ה'אמת לשעתה'. לעומתו הקב"ה רואה את חיינו בצורה סגמנטלית, הוא דן את האדם במקומו ובתקופתו בבחינת 'באשר הוא שם'[10]. גם ה'אמת לשעתה' אמת היא, ועל פיה יתייחס הקב"ה לאדם, ויסלח לחוטא העושה מעשה של תשובה. זה המסר העולה מספר יונה ומסיפור הקיקיון המסיימו.


[1]המאמר נכתב לעילוי נשמתה של מורתי חמותי מרת חיה שרלוטה בראור (ברויאר) לבית שנלר ע"ה, שהלכה לעולמה בכ"א שבט תשס"ד. אשת חבר ואשת חיל, יראת ה', אוהבת אדם, מוקירת תורה ולומדיה, אוהבת יופיו של טבע ורואה בטוב ירושלים. תנצב"ה.
 
[2]על הגישה המיוחדת לספר יונה המתוארת להלן, שמעתי לראשונה מפיו של הרב פרופסור דוד הנשקה, שאף היתווה חלק מעקרונות ההסבר המפורט להלן. תודתי העמוקה נתונה לו על כך.
 
[3]לכאורה סיפור הקיקיון אינו חיוני להבנת פרקי הספר הראשונים, וניתן היה לסיים הספר לאחר תשובת אנשי נינוה בסוף פרק ג'. כך מושמט פרק ד' מסיפור יונה המופיע בקדמוניות היהודים של פלביוס ספר תשיעי (קטע 208 במהדורת שליט). את תשומת לבי לכך הסב דר' גבריאל כהן, תודתי נתונה לו על כך.
 
[4]על השיטות הפרשניות השונות, עיין גם בהקדמתו המפורטת של אוריאל סימון לפירושו על ספר יונה במסגרת 'מקרא לישראל' הוצאות עם עובד ומגנס,תשנ"ב. עמ'3-9.
 
[5]על פי פרקי דר"א פרק י', ולמה ברח, אלא פעם ראשון שלחו להשיב את גבול ישראל ועמדו דבריו. שנאמר 'הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת' [מל"ב יד' 25]. פעם שניה שלחו לירושלים להחריבה. כיון שעשו תשובה, הקב"ה עשה כרוב חסדיו ונחם על הרעה ולא חרבה. והיו ישראל קורין אותו נביא שקר. פעם שלישית שלחו לנינוה. דן יונה דין בינו לבין עצמו. אמר: אני יודע שזה הגוי קרובי תשובה הן, עכשיו עושין תשובה והקב"ה שולח רוגזו על ישראל. ולא די שישראל קורין אותי נביא שקר, אלא אף עובדי גילולין.
ועיין בקורתו הנוקבת והצודקת של אבן עזרא על יונה פרק א 2, שהרי רוב הנביאים ניבאו כדי להשיב את שומעיהם בתשובה, ולא יתכן שנביא שהתראתו תתקבל ייחשב לנביא שקר. והמפרש כי פחד שיקרא נביא שקר בהינחם השם מהרעה לא דבר נכונה.....כי אנשי נינוה לא היו טפשים כי למה שלח ה' נבואה עליהם, רק שישובו אל השם, ואם לא ישובו תתקיים הגזירה עליהם, ולולי שידעו זה האמת שאם ישובו אל השם ינחם על הרעה והנה איך יקראוהו נביא השקר
[6]פרשנים רבים נקטו בשיטה זו המופיעה לראשונה במדרש תנחומא על ויקרא ח,דן יונה דין בינו לבין עצמו. אמר יונה אני יודע שהגויים קרובי תשובה הם. עכשיו אם אלך בשליחותו, מיד יעשו תשובה, והקב"ה ארך אפים ורב חסד. ובעת שיעשו תשובה מיד ירחם, ויקצוף הקב"ה על ישראל.
 
[7]שיטה זו הובאה על ידי רי"א ובעקבותיו גם על ידי המלבים על יונה א' , כי היתה ההשגחה על נינוה בשביל ישראל, אחר שאשור הוכן להיות שבט אפו של ה' לרדות בו את ישראל שנתחייבו למקום. רצה ה' להשיבם בתשובה כדי שיהיו מוכנים למלאת גזרתו על ישראל...... וכאשר ידע יונה כי משליחות זו תצמח רעה לישראל לכן חשב מחשבות בל ילך בשליחות זו, ובחר יותר לאבד את עצמו בים משיהיה הוא המסבב רעה לישראל.
 
[8]הנחה בסיסית זו שעל פיה תהליך התשובה אינו נחשב כתהליך הגיוני, מופיעה כבר במסכת מכות שבתלמוד הירושלמי פרק ב ה"ו. הן על פי החוכמה האנושית ואפילו על פי הנבואה, אין מקום לתהליך הסותר את ההכרה שהחוטא ישא עונשו. רק הקב"ה מוכן לטפח תהליך של תשובה. אמר רבי פינחס טוב וישר על כן יורה חטאים בדרך (תהלים כח' 8), שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו, אמרה להם 'חטאים תרדף רעה' (משלי יג), שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו, אמרה להן 'הנפש החוטאת היא תמות' (יחזקאל יח 20), שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו, אמר להן יעשה תשובה ויתכפר לו, היינו דכתיב 'על כן יורה חטאים בדרך יורה לחטאים דרך לעשות תשובה'.
 
[9]מו"ר הרב דר' דני טרופר מפתח רעיון אחר, המתבסס גם הוא על השמטה נוספת באזכור י"ג מידות של רחמים על ידי יונה. פרט להשמטת המילה 'אמת', עליה מבוסס שיעורנו, משמיט יונה את שתי המידות הראשונות ה' ה'. משמעות שתי מידות אלה על פי הגמרא בר"ה היא, שקיים יחס מיוחד מצד הקב"ה אל החוטא. 'אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם.....ברית כרותה לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם'. קיים ממד של אוטומטיות בתהליך הסליחה והכפרה, המתבסס על אהבתו של הקב"ה את כל יצוריו.
מעשה הקיקיון הוא ביטוי של אהבה זו מצד הקב"ה. יונה אינו זקוק לקיקיון, שהרי הסוכה שבנה כבר מצילה עליו. אך יונה רואה בצמיחת הקיקיון מחווה של אהבה מצד הקב"ה. מחווה זו נלקחת ממנו באחת, וגורמת לו אכזבה קשה. המסר של הקיקיון הוא, שהקב"ה מתוך אהבתו לבני אדם בכלל ולישראל בפרט, מוכן למחול להם גם ללא הגיון של אמת. לאהבה חוקים משלה. יונה בדיכאונו וביאושו עקב קמילת הקיקיון, מבין עד כמה זקוק העולם לגילויים של אהבה. בגין אהבת הקב"ה ניתנת לחוטא מחילה אוטומטית, למשל על ידי השעיר המשתלח או ע"י עיצומו של יום הכיפורים. בגין אהבה זו חייב הקב"ה למחול גם לאנשי נינוה. עיין חודה של מחט הוצאת מילת"א תשס"ג עמ' 119-127
 
[10]על פי רש"י על בראשית פרק כא יז, באשר הוא שם - לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר. והוא משיבם עכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו צדיק, אמר להם לפי מעשיו של עכשיו אני דנו וזהו באשר הוא שם.