לחץ כאן לתצוגת הדפסה

עליה לרגל

מחבר: ראובן טבול

מבוע, גיליון ל"ז, 2002

עליה לרגל

 הטרנזיט הגדולה עוצרת בפינת הרחוב בדיוק בחמש וחצי. בתוכה יושב אביו, נוהג בריכוז מאחורי ההגה, תפוס בחליפה שקצת קטנה למידותיו המתרחבות עם השנים בסדרה מספרית עולה. לידו יושבת אישה, אשתו של הנהג, אימו של גיבור היום, מאופרת בכבדות, שומרת בקושי על יציבות ראשה בתוך טלטולי הרכב, מחזיקה בשתי ידיים את תסרוקתה הגבוהה. גם הנהג שולח את ידו מדי פעם, מחזיר בלי משים את הכיפה המבריקה שמחליקה בלי סוף ממקומה הלא טבעי. מאחוריהם יושב הוא, חנוט בחולצה לבנה, פניו לחוצות בכוח לשמשת הטרנזיט, מחזיק את ידיו ביך רגליו, האוויר קר מאוד בשעה מוקדמת זאת. השמשה מוכתמת בטיפות שמן קשות, כמה קליפות קטנות של ביצים סרוחות, ומדיפה ריח חלב חמצמץ, תזכורת חיה לשימושו הקבוע של הרכב בוקר בוקר: טרנזיט תנובה.

 

"אל תדבק לחלון" גוערת בו אמה "חסר לך שהחולצה החדשה תתלכלך".

 

בפינת הרחוב כבר מחכים חמישה, נראים כגוש אחד בתוך עמידתם הצפופה ומעיליהם הכהים, מרחף מעליהם הד ברור של ריטון על השעה המוקדמת והקור החודר: דודה לאה ודוד משה, דודה חיה, דוד חיים ודודה דבורה. בפנסיה הם כולם, רגילים להתעורר בחצי הלילה ולקום ממטתם בחצי היום, מסתובבים בדירותיהם הקטנות בחלוקים דהויים ובנעלי בית ישנות. לאט לאט ובגניחה שקטה הם מטפסים לאוטו הגדול, מצטופפים כולם במושב האחרון. רק דוד חיים קורא בקול ניחר בהיכנסו: "מזל טוב, מזל טוב, רק נחת ועד מאה ועשרים". אביו ואמו שותקים, עסוקים כל אחד בראשו, ומהמושב האחרון פולטת מישהי: "השתגעת חיים, מה מאה ועשרים, שמונים זה כבר יותר מדי, רק נטל על ביטוח לאומי, זה מה שנשאר מאתנו". הוא רק מצמיד את פניו עוד יותר לחלון. "שלמה חסר", מגלה פתאום אביו, "אף אחד לא התקשר אליו היום?"

דווקא התקשרתי", דודה לאה מתנערת, "בדיוק ברבע לחמש, וצלצל וצלצל בלי סוף, ממש עד שנהיה רעש של תפוס, צריך לנסוע עכשיו שילמד פעם להגיע בזמן". מכל הכיוונים פנים מקומטות מהנהנות בהסכמה.

 

"טוב" מסכם אביו את הדיון ומכבה את המנוע, "נחכה עשר דקות". ברכב דממה. החמישה מאחור מתמקמים סופית כל אחד במקומו, נותנים לסנטרם ליפול מתוך נמנום. רק דודה לאה מביטה נחרצת על הרחוב דרך החלון הקדמי, רוצה להוכיח שדבריה צודקים, מחכה להגיד את מלותיה האהובות: "נו, אמרתי לכם". בזבות נשימות שקטות, ריח בושם זול וריח בורקסים השוכנים בטח בשני ארגזי קרטון מאחור, האוויר באוטו מתחמם לאט. מצמוץ שפתיים נשמע לפתע, אמו בודקת את האודם מול המראה הצדדית. השעון הקטן שליד מוט ההילוכים מהבהב שהשעה עכשיו חמש וארבעים, אביו מדליק את המנוע ומתכונן לצאת לדרך. דודה לאה פותחת את פיה על מנת להוציא את משפטה, ולידה דוד משה כבר מהנהן בכניעה מתוך שנתו, אך הנה, דוד שלמה מתגלה כשהוא מדלג בצעדים גדולים ומתקרב במהירות מהרחוב הנגדי. פניו עדיין צמודות לשמשה המטונפת אך הוא מדמיין בברור את פרצופה: עיניה מצומצמות לפס דק ושפתיה קמוצות באכזבה ניכרת. דוד שלמה פותח בתנופה את הדלת הצדדית, מעיר תוך כדי כך את כל היושבים אשר מזדקפים בבהלה, ונכנס בקפיצה אחת פנימה, דומק אותו מהחלון. הוא עובר מיד לחלון השני, שומע בחצי אוזן את גערות המושב האחורי ואת מלותיו הספורות של דוד שלמה המספר על הטרדן שצלצל וצלצל אצלו באמצע הלילה ועל השעון הישן שדווקא היום הלך לעולמו. לכן איחר, אלא מה, היה בטוח שיגיע וכבר ייסעו, טוב, מילא, הנה, הספיק לבסוף, זה העיקר.

 

לאחר כמה דקות הרכב משתלב בכביש החוף, משלט ירוק הוא קורא: ירושלים מאה וארבעים קילומטר. התנועה דלילה מאוד, ואביו לוחץ בחוזק על דוושת הגז, מצליח להפיק מהטרנזיט את המקסימום: תשעים קמ"ש. שטים בכביש, לאורכו ולרוחבו, מתעלמים באדישות עייפה מצפירות הנהגים מסביב. גם אמו נרדמת עכשיו, תסרוקתה נוטה הצדה בזווית מסוכנת. הוא קורא: תחנת דלק עוד חמשה קילומטרים. הרכב ממשיך בדרכו, כאילו גם אביו נרדם, כיפתו זרוקה ליד מוט ההילוכים, פניו שמוטות על חזהו, רק תנועות ידו בתחתית ההגה מגלות כי ער עדיין. לידו דוד שלמה, ראשו מקפץ על השמשה, נוחר בשמחה לנוכח דודה לאה שנואת נפשו. רק הוא ממשיך להביט, חש בבטנו התרגשות קלה. היום חל יום הולדתו, שלושה עשר. לפני חודש נזכרו פתאום, באמצע ארוחה משפחתית מרובת דודים ודודות, הן כבר גדול הילד, בר מצווה. "אז תיקח יום אחד חופש" פסקה אז דודה לאה לנוכח אביו המתחבט, "מה יש, תגיד יש לבן בר מצווה, חייבים לתת לך, חייבים".

 

"מה זאת אומרת מה נעשה", המשיכה היא כלפי אימו, "לאיפה כבר הולך ילד יהודי בבר המצווה, נו מה, הכל צריך להסביר לכם, באמת, לכותל כמובן, ניסע כולם יחד בטרנזיט של מישה, תכיני כמה עוגות, מה יש, הבן שלך, הבנים יתפללו יחד, נאכל משהו ונחזור, עד הצהרים כבר נהיה בבית, נו, אל תגזימה לפחות את זה תעשו לילד הנחמד הזה" וליטפה ליטוף נדיר את ראשו, מביטה בקוצר רומ בהוריו הנבוכים, זוכה להסכמה נלהבת מצד שאר הסועדים.

 

"נו, אמרתי לכם" מלמלה אז בלי קשר, חותמת סופית את הרצאתה. לאחר שעה ארוכה ואין ספור שלטים ירוקים, רמזורים ותחנות דלק צהובות, הרכב מתחיל לעלות בהרי ירושלים, מאבד מהירות ומשתרך מאחורי משאית גדולה בנתיב הימני. ענן פיח סמיך מכסה את השמשה הקדמית. הכביש מתפתל ועולה, חסום משני צדדיו בהרים מכוסים אורן ושיחים נמוכים, ליבו עולה כנגדם על גדותיו, חש בחוש נסתר שמתקרבים, הולכים ומתקרבים. השעה כבר מאוחרת, רבע לשמונה, והכביש העולה עמוס מכוניות מכל הצבעים ומכל הסוגים. עיניו בולעות את ים הצבע בנתיב ליד, לבן, אדום, כמול, כסף ושוב לבן, שוב כחול, ובנתיב ממול עוברים שני רכבי משטרה גדולים, הוא עוקב אחריהם בהתרגשות עד שהם נעלמים מעבר לסיבוב, הרי הם הגיעו משם, מירושלים, לא מעיז להעלות את השם המפורש בשפתיה רק מהרהר בו בחרדת קודש: ירושלים. על צלעות ההרים הגדולים יש כמה שלדים שרופים של רכבים עתיקים והוא לא מבין איך הצליחו להגיע עד למעלה, רוצה לשאול מישהו אבל אביו מרוכז בנהיגה וכל השאר מנמנמים כנגדו, מוותר וממשיך להביט. על שלט ירוק מסומן חץ ימינה: מבשרת ירושלים, חושב שהגיעו ומזדקף בהתרגשות, אך הרכב ממשיך להתגלגל קדימה. אכזבתו גוברת ועיניו מתמלאות דמעות, חושש פתאום שאף אחד לא יקום בזמן ושאביו ימשיך כך עוד ועוד.

 

"דודה לאה", הוא מתמלא אומץ, "מתי מגיעים?" היא מתעוררת לאט, ממצמצת במהירות אל מול האור המזק שעלה בינתיים ועונה שעוד מעט ילד, עוד מעט.

 

לאחר כרבע שעה של נסיעה איטית הוא רואה שיחי בשמים ירוקים מסמנים אותיות באדמה: ברוכים הבאים לירושלים. ליבו פועם בהתרגשות, הנה, סוף סוף הגיעו. מהספסל האחורי אפשר לשמוע רשרושי התעוררות, דודה דבורה משתעלת ארוכות אל תוך מטפחתה הנצחית, דוד חיים מפהק בקול ודודה חיה מורחת אודם על שפתיה הבלות, מנסה לעלות בהן ברק חיוור. גם אמו התעוררה, נבעתת אל מול דמותה במראה, מנסה, בידיים רועדות, לתקן את הבלתי אפשרי. רק אביו לא נע, סנטרו עדיין צמוד לחזהו, ידו זזה חרישית עם סיבובי ההגה.

 

"ברמזור הבא ימינה" צועקת דודה לאה לכיוון אביו, מתגברת על רעש הרוח מהחלון שפתח פתאום דוד שלמה, "ברמזור הבא ימינה מישה, שמעת אותי שם". אביו מציית להוראתה ולאחר מספר דקות מגיעים לחנייה גדולה: הר הרצל. "נו" היא מתאוששת ראשונה, "אמרתי לכם, צריך לשאול מישהו, ככה זה לא ילך".

 

נהג מונית משועשע מסביר להם את הדרך, צוחק בטח לעצמו על המשא הטרי שבטרנזיט תנובה. פרצופו עדיין דבוק לשמשה, בולע את מראות העיר, את צבעי האוטובוסים, את גובהם של הבניינים ואת חזות העוברים, פרצופים אחרים נדמים לה כאילו אור אחר מוקרן מהם. נרגש מאוד: פעם ראשונה בירושלים. החלון פתוח סדק צר, מריח בתאווה את הריח החודר, ערבוב קסום של שמן מכוניות, אוויר הרים קר, פיח סמיך ופרחים קטנים, אולי כלניות, הצומחים להם באמצע אי תנועה. לאחר עשרים דקות רואים למרחוק את חומות העיר העתיקה, עיניו זולגות דמעות שקופות, מתערבבות בכתמי השמן ובשיירי הביצים, הכל נראה בדיוק כמו בספר המקראה של כיתה ה', שם למדו על שחרור העיר, כל כך התרשם אז, והנה, עכשיו הכל ~ חי כל כך, והוא שמח מאוד, אוהב מאוד את היום המיוחד הזה, בר המצווה שלו, רק שלו. מקדימה מתמיל ויכוח קולני ביך אימו לאביה מתווכחים היכן כדאי לאכול את הכיבוד שהביאו מרחוק, האם לסחוב אתם הכל לכותל, או שמא לאכול ליד הרכב.

 

"עזוב מישה", פוסקת מיד דודה לאה, "למה לך לסחוב הכל, נאכל כשנחזור, עדיף, אני אומרת לך", ארבע פנים מקומטות מהנהנים בהסכמה חרישית. אביו, שותק, חוזר לנהוג מרוכז ואף אמו חוזרת לעיסוקיה הכושלים אל מול המראה הצדדית.

 

באוטו מתפשט ריח חזק של יין מתוק. "נשבר בקבוק אחד" מדווח דוד חיים, מציץ לאחוריו, "לא נורא, גם ככה הרצפה כאן מטונפת". רואה פתאום מבעד לזגוגית קבוצת בחורים לבושי שחורים, כמוהם ראה עד היום רק בטלוויזיה. פאותיהם המסולסלות מתבדרות ברוח הירושלמית, אחד מהם פורץ בצחוק מתגלגל, מדביק אחריו את חבריו. אף הוא מחייך בלי משים, משתוקק להצטרף אל חבורתם לרגע קט. רמזור אדום, הרכב עוצר בגניחה עמוקה, אביו כמו נרדם לגמרי עכשיו, מצחו שעון על ההגה השחור. מהחלון מולו רואה ילד קטן, מביט בו גם, ולבסוף מוציא למולו לשון ארוכה, מעווה את פניו כנגדו, מיד הוציא גם, טועם תוך כדי טעם חלב חמוץ, נהנה מאוד, יודע, שיחק עם ילד מירושלים. "נו מישה קדימה", גוערים מאחורה, "אין לך עיניים, אור ירוק עכשיו, קדימה, סע כבר".

 

אביו מתנער ומתניע, מתקדמים לכיוון הכותל. מסיבת בר מצווה יעשו לו שם עוד רגע, מרחוק הגיעו רק לכך, יצאו בנץ החמה ממש ומאז נוסעים ללא הפסק, והנה, נמצאים ממש קרוב, כמעט מרחק נגיעה, רוצה גם הוא לצעוק באושר גדול: "קדימה מישה, קדימה, לירושלים, לכותל, למסיבת הבר מצווה שלי".

 

אוטובוס גדול ורועש חותך אותם בפראות משמאל, צופר בחוזקה, נדבק ממש לפנס הקדמי. אביו לוחץ על הברקס בשתי רגליו וכל האוטו מטלטל בחריקה מחרישה ונעצר בבת אחת. המושב האחורי גונח מכאב, ראשיהם שמוטים מטה, תרים ביאוש אחר חפציהם האישיים, קטנים ושברירים, שנפלו ונעלמו. נדמה לו ששפתון מפלסטיק מתגלגל עכשיו בין רגליו. אביו פולט קללה קצרה כלפי האוטובוס המתרחק, כלפי הנהגים הצופרים מאחור וכלפי העיר כולה. מתניע שוב את המנוע. לאחר שלושה ניסיונות ממשיכים קדימה, אמו מיבבת בשקט, הלכה לעזאזל התסרוקת האמנותית, מה, לא כואב הלב על השמונים שקל לספרית הגנבת, וגם בדיוק נזכרה ששכחה את המצלמה על השידה בבית.

 

לאחר שלוש שעות וחצי כבר חוזרים בכביש הראשי, בספסל האחורי מנמנם דוד על כתף דודה, גם ראש אימו שמוט אחורה, שערה הסבוך באי סדר שפוך כולו, ידו של אביו אוחזת חזרה בהגה, נעה ימינה ושמאלה. הכיפה הלבנה מקומטת עכשיו בין הדוושות, מוכתמת כתמים כהים של סוליית גומי. השאירו את דוד שלמה בעיר הזרה, נעלם להם ברחוב צדדי וחזקה עליהם ציוויה של דודה לאה כי צריך לנסוע חזרה ושילמד סוף סוף את הלקח. פניו דבוקות לשמשה, מביטות בייאוש בעיר המתרחקת, לכותל לא הגיעו. באו עד לחומות הגדולות נזכר, וכבר ראה אז בדמיונו את הקיר הגדול, הקדוש, אשר מכיל בתוכו, כך אמרה להם המורה, אלפי פתקים, אלפי בקשות. וכתב גם הוא, ישב והכין לפני שבועיים, והפתק עדיין טמון עמוק עמוק בכיסו. נגוזה תקוותו. בשער החומה עצר אותם שוטר כחלחל, אותת בידו שימשיכו שמאלה, איך כניסה היום, חד פעמי, טקס צבאי, אין מה לעשות, לבוא יום אחר, אפשר מחר. ואביו סבב את העיר שש פעמים, מסתבך בכל סיבוב ברחוב או בסמטה ללא מוצא, ודודה לאה נזכרת כל פעם בשער חדש שאולי פתוח. ופעם בגד בה זכרונה ופעם בגד בהם השער.

 

"נו", הייתה אומרת אז, "אמרתי לכם, מה אשמתי שהמשטרה בעיר הזאת כמו משוגעים".

 

לבסוף חנו בחניון קטן, ובסמוך לו כמה עצי זית עתיקים ושני ספסלים. ואמו פרסה על שמיכה את הכיבוד הרב והתערבבו הבורקסים בביצים הקשות שנמעכו כבר מכל הטלטולים, בבקבוקי הבירה השחורה, במלפפונים החתוכים לרצועות גסות ובבננות הצהובות-חומות. יין בשביל כוסית לחיים אין, שרידיו האחרונים מטפטפים עכשיו במתינות ליד צינור האגזוז. ואכלו כולם יחד, עומדים כפופים בתוך מעיליהם בחצי מעגל, ראשם שלוח קדימה בזהירות, גורסים מכנית את האוכל שבא אל פיהם ובולעים בצקצוק לשון. מקנחים את פניהם במפית נייר ונאנחים בנחת, חוזרים בשקט אל המושב האמורי לנמנום נוסף. ודוד שלמה הלך, רק לרגע, חושב שלא רחוק מכאן גר מכר ישן שלו, רק יגיד שלום ומה נשמע ויחזור. וכבר שעה שלמה ולא שב, ודוד חיים הציע כי ילך לחפש, אולי הלך לאיבוד ואולי חלילה נפל או משהו.

 

"תפסיק חיים, תפסיק, מה כבר יכול לקרות לשלמה, הוא הרי הולך כמו שד, עזוב אותו, בטח שכח את עצמו כרגיל, אמרתי לכם כבר שהוא לא יהיה רציני אף פעם, בואו, ניסע חזרה, שילמד פעם אחת מה זה לחכות, זאת הרי מסיבת בר מצווה של הילד, לא מסיבה לשלמה הזה". ונסעו.

 

ידו מגששת בכיס המכנסיים, אצבעותיו מקמטות את הנייר הדק, מקפלות בו קפלים רבים, זה בתוך זה. שפתיו הצמודות לחלון מלחשות את הבקשה שרשם שם באמונה תמימה, בקשה קטנה, לבטח תתמלא בבוא הימים. פותח את החלון בחטף ומשליך את הנייר חוצה, מספיק לראות בזווית העין איך עף אחורה, מתרחק ומתרחק עד שנעלם בין גלגליה הגדולים של משאית כבדה. חזרה לעיר.