הפסוקים הנכפלים באמירת הלל ומנהגי נענועי הלולב בזמן אמירתם / ע. הילדסהיימר
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הפסוקים הנכפלים באמירת הלל ומנהגי נענועי הלולב בזמן אמירתם

מחבר: ע. הילדסהיימר

תהלים קי"ח

סיני, גיליון קי"ט, 1997

תוכן המאמר:

האם כל אחד חייב לומר כל מילה בתפילת הלל?
האם אמירת הלל היא דאורייתא?
דעת הפוסקים בעניין אמירת הפסוקים
נענוע הלולב

תקציר: סקירה על הדעות בפוסקים לגבי אמירת החזן והקהל את פסוקי "הודו לה"' ו"אנא ה"' שבהלל, וכן את סדר הנענועים בזמן הלל.

מילות מפתח: הלל, נענועים, לולב, הודו לה' כי טוב.

הפסוקים הנכפלים באמירת הלל ומנהגי נענועי הלולב בזמן אמירתם

 
יש מקומות שבזמן אמירת ההלל שר הקהל יחד עם הש"ץ את הפסוקים "הללו את ה' כל גוים" עד "יאמרו נא יראי ה' כי לעולם חסדו".
 
הציבור אינו עונה על הפסוק (הראשון) הודו לה' כי טוב, וגם לא על כל אחד משלושת הפסוקים "יאמר נא ישראל", "יאמרו נא בית אהרן" ו"יאמרו נא יראי ה'" עם הפסוק הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. כך גם ב"אנא ה' הושיעה נא" ו"אנא ה' הצליחה נא", כי גם פסוקים אלה נאמרים על ידי החזן והציבור ביחד, ולא כמקובל, שהחזן אומר (פעמיים) כל אחד משני פסוקים אלה והקהל עונה עליהם.
 
בכוונתי לבדוק במאמר זה מה דעת הפוסקים לדורותיהם בעניין זה.
 
אמנם היו בתקופת המשנה והתלמוד מנהגים שונים באמירת כל ההלל, כפי שמבואר בבבלי סוכה לז-לח רש"י ותוספות שם, אך כבר ר' חנן בר אבא, דור שני של האמוראים בבבל, אומר (לפחות לחלק מן הענין)
 
"...הוא (הש"ץ) אומר אנא ה' הושיעה נא והן (הציבור) אומרים אנא ה' הושיעה נא, הוא אומר אנא ה' הצליחה נא והן אומרים אנא ה' הצליחה נא".
 
וגם רבא (שם) קבע,
 
ש"מצווה לענות ראשי פרקים, הוא (הש"ץ) אומר אנא ה' הושיעה נא והן אומרים אנא ה' הושיעה נא וגו'".
 
רש"י (שם, ד"ה ממנהגא דהלילא) מפרש
 
"...מהו עיקר קריאת הלל שתיקנוהו תחילה לפי שכל חייבין בקריאתו ואין הכל בקיאין בו תקנו אחד קורא ואחרים שומעים והכל עונים מקצת ועכשיו שכל בני כנסיותינו בקיאין וקוראין אותו כולו ואעפ"כ עונין שתי פעמים הללויה והודו לה' ואנא מכאן אנו יכולים ללמוד מה תקנו הראשונים לענות למי שאינן בקיאין ובקיאין".
 
האם כל אחד חייב לומר כל מילה בתפילת הלל?
בראש וראשונה יש לברר, אם היום כל אחד חייב לומר בעצמו כל מילה בתפילת הלל, למרות שאנו לומדים, שהשומע כעונה, או אם הציבור יוצא ידי חובתו כאשר הוא שומע את התפילה מהחזן (ואז כמובן צריך החזן לכוון להוציא את הקהל ידי חובתו והקהל מצדו צריך גם הוא לכוון לצאת ידי חובתו על ידי השמיעה מהחזן).
 
רש"י הנ"ל עונה במידה מסוימת על שאלתנו: "מכאן אנו יכולים ללמוד מה תקנו הראשונים לענות למי שאין בקיאין ולבקיאין", לאמור שכולם - בקיאין ואינם בקיאין כאחד - חייבים לענות על הפסוקים, דהיינו לומר אותם בעצמם (ואנחנו כיום נחשבים כבקיאין).
 
האם אמירת הלל היא דאורייתא?
אך הענין תלוי בשאלה אחרת - האם אמירת הלל היא מצווה דאורייתא או מצווה דרבנן.
 
מהגמרא במס' תענית כה, ב, וערכין י, א, ניתן להבין, שמצוות הלל בכל הימים שגומרים אותו (אינם "מדלגים") - כלומר בליל שימורים, ביום א' דפסח, בשבועות, בח' ימי סוכות ובח' ימי חנוכה - היא מדאורייתא, בניגוד להלל בראש חודש, שלגביו אומרת הגמרא (שם) במפורש "הלילא דרישי ירחא לאו מדאורייתא" (ולפי רש"י שם, אף לא מתקנת נביאים). לזה יש להוסיף את מה שאומרת הגמרא (פסחים קג, א) בעניין הלל בליל שימורים:
 
"הלל זה מי אומרו נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותן על גאולתן".
 
דעה זו, שמצוה היא לפחות כמעין דאורייתא מביא גם, אם גם לא במפורש, בעל הלכות גדולות (בה"ג, הוצ. ר"ע הילדסהיימר זצ"ל, עמ' 83), על פי הגמרא בתענית ובערכין "מחייבינן למימר הלילא וגו'".
 
רבנו חננאל מעיר בעניין הלל בראש חודש טבת, שחל כידוע תמיד בחנוכה, "הלל בחנוכה הוא כמו הלל של תורה". הסמ"ג (ספר מצות גדול, הל' חנוכה) מזכיר את מצות הלל (בחנוכה) בין מצוות עשה וסבור אפוא שאמירת הלל היא מצווה דאורייתא. נגד דעה זו פונה הרמב"ם (משנה תורה, הל' חנוכה פ"ג ה"ה וספר המצות שורש א), כאשר הוא אומר: שמצות הלל בחנוכה היא מדברי סופרים בלבד (עם זאת הוא פוסק - במשנה תורה שם - שמברך עליו אקב"ו כדרך שמברך על המגילה ועל העירוב, "שכל ודאי של דבריהם מברכין עליו", והרמב"ם ממשיך (שם) "ולא הלל של חנוכה בלבד הוא מדברי סופרים אלא קריאת הלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים". הראב"ד (שם) מעיר לדברי רמב"ם אלה "ויש בהם עשה מדברי קבלה שיר יהיה להם" (ועי' כסף משנה שם).
 
הרמב"ן (בס' המצות שם סי' ט) אינו מבין, למה הרמב"ם מתפלא על דברי החכמים כגון הבה"ג, הכוללים מצות הלל בין מצוות עשה מדאורייתא, ואומר:
 
"והפליאה שאמר הרב ז"ל והתבונן והתפלא היאך נחשוב קריאת הלל ששיבח בו דוד לא-ל, ומשה רבנו ציונו בה, וגם בעיני יתפלא מאמר הרב שהוא עצמו ז"ל מנה מצות תפלה... וידוע כי בתלמוד אומר תמיד תפלה דרבנן ומפורש אמרו (ברכות לג) אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות קדושות והבדלות... וכבר ביאר הרב כל זה בפרק ראשון מהלכות תפלה אמר מצות עשה להתפלל כל יום... אם כן למה יתפלא על הלל שנצטווה למשה בסיני שיאמרו ישראל שירה במועדים לקל שהוציאם ממצרים וכו'".
 
נראה אפוא שהרמב"ן סבור שמצות הלל מדאורייתא. על זה אמנם מעיר ר' אריה ליב (מ)זיסל הורביץ ("המליץ" על הרמב"ם) במרגניתא סבא (שם על הרמב"ן), שהוא לא הבין את דברי הרמב"ן נגד השגת הרמב"ם על בה"ג, והוא א"כ סבור, שמצות הלל תמיד מדרבנן בלבד.
 
מכל המקורות הנ"ל מסתבר, ששאלה זו, אם אמירת הלל מדאורייתא או מדרבנן למעשה לא נפתרה ולכן חשובים דברי הגהות מיימוניות (על הרמב"ם הל' חנוכה) המוסר את דעת רבו מהר"ם מרוטנבורג: "אם דילג ושכח אות אחת נמצא שלא גמר את הלל", לאמור מי שלא אמר אות אחת, לא קיים את מצות הלל כהלכתה ולכן מי שלא אמר פסוקים שלימים - כאשר הוא אינו חוזר כל פעם "הודו" או "אנא ה'" - על אחת כמה וכמה.
 
דעת הפוסקים בעניין אמירת הפסוקים
נבדוק כעת את דעת הפוסקים בעניין אמירת הפסוקים שבהם אנו דנים. כבר רב עמרם גאון קבע בקשר לאמירת הלל בראש חודש:
 
"...ומתחיל החזן ומקריא הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ועונין אחריו. ועוד יאמר נא ישראל כל"ח ועונין אחריו. יאמרו נא בית אהרן כל"ח ועונין אחריו. יאמרו נא יראי ה' כל"ח ועונין אחריו. שני מנהגות הם, יש שעונין אחריו מה שהוא אומר, ויש שעונין אחריו הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו בכל פסוק ופסוק עד ד' פסוקים... ומקריא ש"ץ אנא ה' הושיעה נא ועונין אחריו מה שהוא אומר, ועוד אנא ה' הצליחה נא ועונין אחריו מה שהוא אומר...".
 
הרי"ף (למס' סוכה לח) מזכיר אמנם רק חלק מהפסוקים, אך גם הוא אומר במפורש "הוא (החזן) אומר אנא ה' הושיעה נא והן אומרים אנא ה' הושיעה נא...".
 
גם בבית ספרו של רש"י סבורים שהציבור חייב לחזור על הפסוקים הודו לה' וכו', יאמרו נא וכו' ואנא ה' וכו'. וכך נאמר בס' הפרדס:
 
"...וקורא [הגדול] הודו לה' כי טוב וגו' ד' מקראות ועונין כולם אחריו הודו לה' (עד) [על] כל מקרא ומקרא... וכשמגיעין לאנא ה' קורא הגדול לבדו אותן שני מקראות וכופלן והן עונין אחריו כל קריאה וקריאה...".
 
בספר האורה, המתייחס לשאלה הנדונה בקשר לאמירת הלל בליל הסדר, נאמר בהל' ארבע כוסות)
 
"...ועונה הגדול שבקוראים וקורא הודו ארבע מקראות של אחריו ושאר הקוראים אחר כל מקרא ומקרא אומרים הודו...",
 
ולגבי אמירת הלל המצרי בליל הסדר נאמר (שם):
 
"...והלל המצרי אומר על כוס רביעי עד ואמת ה' לעולם הללויה ועונה הגדול שבקוראים וקורא הודו וכל המקראות שאחריו ושאר הקוראים עונין על כל מקרא ומקרא הודו...".
 
הרמב"ם (הל' חנוכה פרק ג, יג-יד) פוסק, שהקהל חוזר על הפסוק הללו את ה' כל גוים, וכן על אנא ה' הושיעה נא ואנא ה' הצליחה נא, ואינו מזכיר את ארבעת הפסוקים הודו לה' עד יאמרו נא יראי ה'. כאשר הלחם משנה (שם) מסביר עובדה זו במנהגים השונים שהיו קיימים בעבר והוא מוסיף, שאין ספק, שגם הרמב"ם סבור, שגם על פסוקים אלה היו חוזרים.
 
גם "המנהיג" מסכים לדעה, שהקהל חוזר על כל אחד מהפסוקים, כאשר הוא מבחין בין מנהג שהיה נהוג בספרד, פרובנס וצרפת, שלפיו חזרו על כל פסוק בהודו לה' לעומת מנהג אחר "יש שעונים מה שהוא אומר" (לאמור יאמרו נא וכדומה).
 
הרא"ש (על מס' סוכה לח) מזכיר את הפסוקים הודו לה', אנא ה' הושיעה נא ואנא ה' הצליחה נא שעליהם הקהל חוזר, אך מותר להניח, שגם הוא דרש לחזור בצורה זו או אחרת גם על הפסוקים יאמרו נא וכו'.
 
הטור (או"ח הל' ר"ח תכב) קבע במפורש, שיש לחזור לע כל הפסוקים, וכך הוא אומר:
 
"...וקורא ש"ץ לבדו הודו והקהל עונין אחריו הודו, וקורא פסוק יאמר נא ישראל והקהל עונין אחריו הודו, וכן יאמרו נא בית אהרן ועונין הקהל אחריו הודו, וכן יאמרו נא יראי ה' ועונין אחריו הקהל הודו... ואומר ש"ץ אנא ה' הושיעה נא, ועונין אותו הקהל אחריו, וכן אנא ה' הצליחה נא...".
 
הבית יוסף (שם) הולך בעקבותיו תוך פירוש המנהג ואזכור הר"ן המציין שהמנהג לא הוזכר בתלמוד (כאשר אז כזכור היה קיים מנהג אחר), ואילו ר' יוסף קארו (שם) אינו מפרט אלא פוסק, ש"בעניין הפסוקים שכופלין בו וכן שש"ץ אומר והקהל עונים אחריו, כ"מ (כל מקום) לפי מנהגו".
 
הגר"א (מעשה רב, הל' ר"ח, סי' קיב) מבחין בין ראש חודש (יום שמדלגין), שבו אומר הש"ץ לבד יאמר נא ויאמרו נא והציבור שומעין ועונין הודו, לבין "ביום שגומרים גם הציבור אומרים כל הפסוק (ז"א יאמר נא, יאמרו נא וכו') עד חסדו".
 
דעה אחרת שוב מביא המגן אברהם (או"ח תכב), הקובע שהקהל "צריך לשמוע יאמר נא וכו' מפי הש"ץ כשומע כעונה ואם לא שמע לא יצא ומוטב שיאמרן בעצמו בנחת". מדברים אלה ניתן שוב ללמוד, שכל אחד מהקהל חייב (לפחות) לשמוע כל מלה, ומוטב שיאמר כל פסוק בעצמו בנחת, וזהו כנראה המנהג שהוא המקובל ברוב בתי הכנסת, שהקהל אומר בנחת, ז"א בלחש, פסוק יאמר נא, יאמרו נא כוו' לפני שהחזן מגיע אליו.
 
גם מדבריו של רבי יחיאל מיכל עפשטיין (בערוך השולחן או"ח תכב) אפשר להסיק, שגם הוא סבור שהקהל חייב "לענות", כי הוא אומר:
 
"דבר פשוט כשאומר הלל ביחיד לא יאמר הודו אחר יאמר נא ישראל יאמרו נא בית אהרן ויאמרו נא יראי ה' הודו לה' כי טוב וגו' דזה אינו אלא בציבור או לפחות שהם שלושה דאחד אומר יאמר נא וגו' והשנים משיבים ולא כשהוא יחיד...".
 
גם החפץ (משנה ברורה סי' תכב ס"ק כ) בדעה, שהקהל חייב לענות וטוב יותר שהוא גם אומר את הפסוקים יאמר נא, יאמרו נא וכו', כי אלה דבריו:
 
"וכן בפסוקים וכו' והקהל עונים אחריו וכו', עיין בטור שהש"ץ אומר הודו לה' וגו' והקהל עונים אחריו הודו וגו' והוא אומר יאמר נא וגו' והקהל עוני אחריו הודו וגו' וכן ביאמרו נא בית אהרן ויאמרו נא יראי ה' וכתבו האחרונים דאף דאמירת יאמר נא ישראל וגו' יאמרו נא בית אהרן וגו' יאמרו נא יראי ה' וגו' יוכלו הצבור לצאת במה ששומעין מפי הש"ץ דשומע כעונה מ"מ טוב יותר שיאמרו בעצמם בנחת דלפעמים אינו מכוון וכן נוהגים כהיום".
 
נענוע הלולב
חשיבות מיוחדת יש לבעיה שעוררנו באמירת הלל בחג הסוכות שבו קשורה מצות הנענוע בלולב באמירת הפסוקים שבהם עסקנו, או לפחות חלק מהם. אמנם יש בנענוע הלולב מנהגים שונים אצל בני העדות השונות, אצל האשכנזים ואצל החסידים (לקבוצותיהם), אך כולם מסכימים עם ר"ע מברטנורא (פ' לולב הגזול, משנה ט), ש"כל לולב שיש בו ג"ט (שלושה טפחים) כדי לנענע... מצווה בנענוע", ולכן שואלת המשנה (שם) היכן מנענעים. בתשובה על שאלה זו ואנו מוצאים (שוב), שבתקופת המשנה היה מנהג מיוחד, שעליו היו חילוקי דעות בין התנאים כדלהלן:
 
"והיכן היו מנענעין בהודו לה' תחלה וסוף באנא ה' הושיעה נא דברי בית הלל. בית שמאי אומרים אף באנא ה' הצליחה נא. אמר ר' עקיבא צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע שכל העם היו מנענעין והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא".
 
אליבא דבית הלל מנענעים אפוא שלש פעמים ואליבא דבית שמאי ארבע פעמים, אך עדיין לא ברור, מה זה "הודו בתחילה ובסוף". גם בעניין זה יש דעות שונות. רש"י (על המשנה סוכה לז, ב) מפרש הודו שבתחילת הפרק (דהיינו הראשון של הארבעת הפסוקים שבהם אנו עוסקין) והודו שבסוף הפרק בסוף ההלל (לאמור אחרי הפסוק קלי אתה ואודך), כי "מן הודו (הראשון) עד סוף הלל חדא פרשתא במניין פרשיות של ספר תהילים", ואילו התוספות (שם, ד"ה בהודו לה' תחלה וסוף) מביאים, מבלבד דעתו של רש"י, דעה של יש מפרשים "תחילת הפסוק (תחילת הודו) וסוף הפסוק (כי לעולם חסדו) (וראה גם קרבן העדה בירושלמי סוכה פרק ג הלכה ח, האומר במפורש "תחילת המקרא וסוף המקרא כי לעולם חסדו"), אך התוספות מבטלים דעה זו: "ולאו מלתא היא אלא בהודו מנענע פעם אחת" (שלא יתכן לנענע בפסוק אחד פעמיים).
 
רב עמרם גאון (וכן בה"ג והלכות ראו) מביא את לשון המשנה בלבד, ואילו רב סעדיה גאון מפרש "הודו לה' כי טוב ראשון והודו לה' כי טוב האחרון". ברם באוצר הגאונים (מס' סוכה שם) מובאת תוספת בשם רב סעדיה גאון, המאוזכרת גם אצל רי"ץ גיאת ואצל המנהיג, שבמקום שכופלין אנא ה' הושיעה נא מנענעים בו שתי פעמים "נמצא הנענוע ו' פעמים" (כולל את הנענוע בברכת נטילת הלולב, שגם לגביו יש חילוקי דעות).
 
בס' הפרדס (עמ' רלט) ובשבלי הלקט (סי' שסז) מובא מנהגו של רבנו שלמה (רש"י) שנענוע ב"הודו שלא יאמר נא" (הודו תחלה) ו"בהודו בסוף הלל", אבל "שליח צבור רבנו מרדכי" (?) נענע בתחילה [בהודו] ובסוף חסדו (ז"א פעמיים באותו פסוק). גם במחזור ויטרי מובאים שני המנהגים, כאשר המנהג לנענע בהודו הראשון ובהודו שני אחרי ברוך הבא מובא דווקא בשם "יש אומרים", ואילו בס' האורה ובסידור רש"י אין כלל הסבר למלים "תחלה וסוף", ברם, גם בס' הפרדס ובס' האורה מדובר על ארבעה נענועים.
 
גם אצל הרמב"ם (הלכות לולב פ"ז הל' י). אין הסבר ל"תחלה וסוף", בעוד שהגהות מיימוניות (שם) שוב מביא את שתי הדעות ופוסק "ויש לעשות כדברי שניהם להחמיר". גם הראבי"ה מביא את שתי השיטות. לגבי השיטה הראשונה, שהוא מביא אותה על פי רש"י, הוא אומר "עיקר", ואילו את השיטה השניה "יש מפרשים תחילת הודו וסוף כי לעולם חסדו" הוא שולל.
 
העיטור פוסק (בהל' ערבה להלכה) עפ"י הגמרא במס' סוכה, שהקהל עונה במלים שהש"ץ אומר, ז"א על הללויה עונים הללויה ועל הודו הם עונים הודו, ובפרק אחר (בהל' עץ אבות) הוא מביא עפ"י המשנה את דיני הנענוע "מנענעין בהודו לה' וכו' וכן הלכתא" והוא מוסיף, ש"עיקר הנענוע בהלל" ורק מי שאין לו לולב, בזמן שהוא מתפלל תפילת הלל מנענע בשעה שהוא מברך על נטילת לולב כי נענוע זה הוא מעין הפסקה בין הברכה לבין תפילת הלל.
 
המנהיג מאידך סבור, שגם בזמן נטילת הלולב מנענעים, מלבד הנענוע בשעת ההלל - "זולתי אותו נענוע בהלל" - בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא, והוא מסכם, כמו ר' סעדיה גאון (באוצר הגאונים, ראה לעיל), שמנענעים שש פעמים.
 
דעה מיוחדת מביא ר' חיים פלטיאל (בן ברוך ממיידברג). גם הוא אומר, "דעיקר מצות הלולב הוא הנענוע" ומציין ש"מנענע בהודו תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא תחלה וסוף", כאשר ביטוי זה "תחלה וסוף" לגבי אנא ה' הושיעה נא אינו ברור.
 
עוד דעה אחרת אנו מוצאים אצל ר' יום טוב אשבילי, הריטב"א ור' אהרן מלוניל באורחות חיים (ח"א עמ' רנו). מדבריהם מסתבר שמנענעים חמש פעמים (גם ללא הנענוע בעת נטילת הלולב): בהודו הראשון בתחילת הפרק פעם אחת, באנא ה' הושיעה נא פעמיים ובהודו האחרון בסוף הפרק ("כשאומר א-לי אתה ואודך אלוקי ארוממך" - כך הריטב"א) שוב פעמיים, כי כך נאמר באורחות חיים:
 
"היכן היו מנענעין בקריאת הלל בהודו לה' תחלה וסוף פי' בהודו בתחילת המזמור ובהודו אחרון שבסוף וכן פי' הר"פ ז"ל" (כנראה רבנו פרץ - ראה להלן) "וכן כתבו רוב החכמים ז"ל ובאר הר' יום טוב אשבילי ז"ל ואינו מנענע אלא פעם אחת אע"פ שהקהל כופלין אותו ואינו אלא שעולה להם במקום קריאת הלל וכשם שאין הקריאה צריכה נענוע כך העניה אבל האחרון נראה שאינו דרך עניה אלא דרך קריאה ממש שכופלין אותו לעניינו כדרך שכופלין אנא השם ומנענעים בו פעמיים כך מנענעים בהודו בתרא ב' פעמים וכן נהגו וכן עיקר מפי רבנו נ"ר...".
 
זאת גם דעתו של ר' יוסף קארו (או"ח תרנ"א ס"ח), שבהודו הראשון מנענעים פעם אחת, ואילו בהודו שבסוף וכן באנא ה' הושיעה נא שכופלים אותו מנענעים פעמיים בכל אחד.
 
כל הפוסקים שהבאנו עד כאן כמעט אינם מתייחסים לפסוקים יאמר נא ישראל, יאמרו נא בית אהרן ויאמרו נא יראי ה', לא לשאלה, אם מנענעים בזמן אמירתם ולא לשאלה, אם עונים עליהם בהודו לה' או במלים שאומר הש"ץ. המקור הראשון שבו מצאתי בירור לשאלות אלה הוא התוספות (סוכה לז, ב ד"ה בהודו לה' תחלה וסוף) וזה לשונם:
 
"ועכשיו שנהגו ששליח צבור אומר יאמר נא ישראל והצבור עונין הודו וכן ביאמרו נא יראי ה' הצבור מנענעים על כל הודו והודו שעונין אבל שליח צבור לא ינענע וי"א דאף שליח צבור מנענע אגב צבורא שעונין בכל פעם ופעם ומנענעין, מנענוע נמי שליח צבור ביאמר נא וביאמרו נא וכו'".
 
אין אפוא ספק, שהתוספות מחייבים את "העניה" בהודו על כל אחד מהפסוקים אחרי "הודו בתחילה" וכן את הנענוע בשעת "עניה" זו.
 
הרא"ש (פרק לולב הגזול סי' כו) מצטט, אחרי שהביא את הדעות השונות בעניין הודו בתחילה ובסוף, את דברי התוספות (תוך הוספת הפסוק יאמרו נא בית אהרן שאינו מופיע בתוספות) ופוסק גם הוא, ש"הצבור מנענעים בכל הודו והודו שיאמרו". גם רבנו ירוחם (ס' תולדות אדם וחוה, נתיב ח ח"ד, דף ס) מביא את דברי התוספות (כלשון הרא"ש). אבודרהם, שמביא (בסדר תפלת סוכות ופירושה) על פי בעל המנהגות (ר' אשר מלוניל), חידושי הרב"ש והתשב"ץ (ראה להלן) טעמים שונים לנענוע באנא ה' הושיעה נא ולא באנא ה' הצליחה נא, מדבר גם על שישה נענועים ומזכיר אף הוא את דברי הרא"ש ואת התוספות, אך מסיים "ומיהו העולם אינו נוהג כן" (דבר שהוא תמוה, לאחר שאבודרהם קיבל לא מעט מהרא"ש ושניהם חיו בספרד).
 
גם רבנו נסים (הר"ן על הרי"ף, יח, ב בדפי הרי"ף בד"ה בהודו לה' תחלה וסוף) שולל את דברי התוספות:
 
"...ואינו מחוור שכיון שעונין הצבור הודו אינו אלא כדי לצאת מיאמר נא ויאמרו נא כשם שיאמר נא ויאמרו נא אין צריך נענוע כך עניית הודו אינה צריכה נענוע ולפיכך אין מנענעין בהודו לה' תחילה אלא פעם אחת אבל בהודו לה' שבסוף שכופלים אותו ש"ץ והצבור מנענעין בו על כל פעם ופעם וכן באנא ה' הושיעה נא וכן נהגו".
 
רבנו פרץ (בתוספות רבנו פרק סוכה לז, ב) לעומת זאת מביא גם הוא את התוספות "ועכשיו שנהגו העולם שהש"ץ אומר יאמר נא וכו'" ופוסק, שעל כל אחד משלושת הפסוקים האלה הקהל עונה בהודו ומנענעין.
 
אצל המהרי"ל יש הבחנה מיוחדת:
 
"כשהוא היה ש"ץ היה מנענע את הלולב רק ביאמר נא ולא בשני יאמרו נא. אכן כשאומר (אולי צ"ל: כשאחר) [היה] ש"ץ אז הוא מנענע גם בהודו שעונה אחר שני יאמרו".
 
מאבחנה זו רואים, שהמרי"ל ענה לפחות על חלק משלושת הפסוקים בהודו ונענע.
 
הרשב"א (סוכה נח, ב) אינו מזכיר את הפסוקים הנ"ל כלל, אך קובע, שבהודו האחרון - בניגוד להודו הראשון - מנענעים פעמיים כמו שמנענעים פעמיים באנא ה' הושיעה נא. גם התשב"ץ אינו מזכיר את הפסוקים יאמר נא יאמרו נא אלא מציין:
 
"כמה פעמים מנענעים בלולב. תשובה, בשעת נטילה קודם קריאת הלל פעם אחת ובהודו א' פעם אחת ובאנא ה' הושיעה נא פעמיים וכזה הוא הסכמת האחרונים בלא שינוי מנהג. ובהודו האחרון הוא שנשתנה המנהג שיש כופלין אותו לעולם ויש מקומות שאין כופלים אותו לעולם. ולפי זה מקומות שכופלין אותו מנענעים בו שתי פעמים ובמקומות שאין כופלין אותו מנענעים בו פעם אחת לפי שחיוב הנענוע הוא תלוי בקריאתו אם כופלין מנענעים בכל פעם שכופלין ואם פושטין אין חייבין לכופלו כדי להוסיף נענוע שהנענוע תלוי בקריאה ולא שהקריאה בנענוע כי אין לנו בגמרא חיוב במספר הנענועין".
 
והוא מוסיף, שבמיורקא היו פושטין (לא כופלים) ובברצלונה כופלים "ואנו" (כנראה בצפון אפריקה) נוהגין לכפול
 
"ואתה אל תשנה מנהג המקום ואם תרצה לכפול בלחש בשעה שהצבור קוראין אותו ולנענע עמהם הרשות בידך".
 
הטור (או"ח הל' לולב סי' תרנא) אמנם מסתפק בקביעה, שמנענעים בהודו "בכל פעם שמחזירין אותו הקהל", אך הן הבית יוסף והן הפרישה והב"ח כוללים במלים "בכל פעם שמחזירין אותו הקהל" גם את המנהג (המזכירים אותו כזכור התוספות והרא"ש) שהקהל עונין הודו בכל אחד מהפסוקים שאומר החזן יאמר נא ויאמרו נא ומנענעים בו (אך לא החזן, והרמ"א מביא בדרכי משה את מנהג המהרי"ל שאף הש"ץ מנענע).
 
בשולחן ערוך (שם ס"ח) פוסק שבהודו הראשון מנענעים פעם אחת, כאשר הרמ"א (שוב) מוסיף (בהג"ה), שמנענעים בכל הודו שיאמרו וכן "וי"א שהש"ץ מנענע ג"כ כשיאמר יאמר נא ישראל וכו' אבל לא ביאמרו נא וכן נהגו" (ואינו מפרט אם הציבור מנענע באמירת פסוק זה), ואילו בהודו שבסוף (שכופלים אותו שליח צבור והצבור מנענעים פעמיים". להגהות הרמ"א "והש"ץ מנענע ביאמר נא" מעיר המגן דוד (ר' דוד הלוי, בעל טורי זהב)
 
"אע"ג דהוא אינו אומר הודו באותו פעם" (ז"א שהציבור צריך לומר הודו) "מ"מ מנענע אגב הצבור" (דהיינו שהציבור מנענע), "והחילוק בין יאמר נא ליאמרו נא - כך ממשיך המגן דוד - נ"ל דכשיאמר יאמר נא ישראל הוא כמו אזכרה לצבור שיאמרו הודו ע"כ (על כן) מנענע עמהם משא"כ (מה שאין כן) ביאמרו נא שאין מדברים על כלל ישראל".
 
גם ר' יעקב (לורברבוים) מליסא פוסק
 
"...סדר הנענועים בהלל הש"ץ ינענע בהודו וכו' וכן ביאמר נא וכו' והצבור מנענעים בכל פעם שיאמרו הודו דהיינו ארבע פעמים שעונין אחר הש"ץ הודו וכן מנענע הש"ץ באנא ה' הושיעה נא בב' פעמים שיאמר והצבור ג"כ מנענעים אבל באנא ה' הצליחה נא אין מנענעים לא הש"ץ ולא הצבור וכן בהודו לה' שבסוף שכופלין את הפסוק מנענעים בו ב' פעמים הש"ץ והצבור".
 
גם הנ"ל פוסק אפוא, שהציבור יענה על כל אחד מארבעת הפסוקים בהודו וינענע שמונה פעמים. לדעה זו מצטרף הערוך השולחן (בהל' לולב סי' תרנא), והוא מוסיף, על פי המגן דוד, "וי"א שהש"ץ ג"כ מנענע כשיאמר יאמר נא ישראל לפי שזהו כמדבר עם הצבור לכן מנענע עמהם... וכך הוא מנהג האשכנזים אבל הספרדים מנענעים רק כריעה ראשונה" (הודו הראשון?), אך הוא גם מעיר "ונראה לי שאם אחד רוצה שלא לנענע ככל הצבור הרשות בידו ואין בזה משום לא תתגודדו...".
 
החפץ חיים במשנה ברורה (תרנא ס"ק ח-ט) מביא את כל הדעות - של הר"ן והב"י - שלפיהן מנענעים אלא בהודו הראשון אבל לא בהודו שאומרים הקהל אחר שיאמר הש"ץ יאמר נא ישראל או יאמרו נא וגו', אבל גם את דעת הרמ"א שהציבור מנענעים בכל הודו, ואילו הש"ץ אינו מנענע אלא בהודו הראשון, בהודו דיאמר נא שהוא "כמו הזכרה בצבור שיאמרו הודו ע"כ מנענע עמהם משא"כ ביאמרו נא שאינו מדבר על כלל ישראל" (ראה לעיל את דברי המגן דוד) וכן הוא פוסק.
 
מסתבר אפוא שרוב הפוסקים האחרונים קיבלו את המנהג שהתוספות ציינו אותו כמנהג שהיה מקובל בזמנם. לכן נראה שרצוי לשמור על מנהג זה גם היום ללא שינוי, לאמור לחזורבהודו (הראשון) על דברי הש"ץ ובאותו הזמן בסוכות לנענע בלולב, לומר בלחש לפני החזן את הפסוקים יאמר נא וגו' ולחזור על כל אחד מהם, כאשר החזן אומר אותם, בהודו לה' וגו' ובחג הסוכות לנענע בזמן אמירת פסוק זה, כל אחד לפי המנהג המקובל בקהילתו (כאשר יש לנענע פעמיים באנא ה' הושיעה נא - כשחוזרים פעמים על פסוק זה, גם הש"ץ וגם הקהל, אך לא באנא ה' הצליחה נא, ושוב יש לחזור ולנענע פעמיים על הפסוק הודו (האחרון) אחרי זה אלי ואנוהו. והלוואי שגם בעניין זה נגיע בהקדם למנהג יחיד ומאוחד.