לחץ כאן לתצוגת הדפסה

א. המקור לחגיגת בר מצווה בגמרא ובספרות ההלכתית

א. המקור לחגיגת בר מצווה בגמרא ובספרות ההלכתית

אין בגמרא מקור מפורש בדבר הצורך לחגוג את יום הכניסה של הבן או של הבת לעול המצוות כיום שמחה עם סעודת מצווה וכדומה.אך ממקורות שונים ניתן לעמוד - לפעמים בדרך הרמז בלבד - על משמעותו של יום זה. נצטט את המקורות בקצרה (ראה טבלה), ונציין בקצרה נושאים לדיון.
 
על דרך הדרוש נקדים את הפסוק משמות כ"ד, ה בברית סיני, בו מצויין תפקיד הנערים במתן תורה. רמב"ן מסביר:
"ועל דרך הפשט נערי בני ישראל הם בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שלא נגשו אל אשה מעולם, כי הם הנבחרים בעם והקדושים בהם, כענין שאמרו (ברכות מג,ב) עתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא ליתן ריח כלבנון וכו'".
 
התורה מציינת את המשמעות החשובה, לשתף את נערי בני ישראל באופן פעיל בכריתת ברית ה' בסיני. זאת ההזדמנות לנערי בני ישראל להצטרף לחווייה הדתית עם "שבעים מזקני ישראל" (פסוקים א, ט, יד) בקבלת עול המצוות וכריתת ברית לאחר מתן תורה בהר סיני.
 
המשנה במסכת אבות מציינת גילים שונים בחיים וביניהם גם "בן שלוש עשרה למצוות", אך אין בכך שום קביעה של חגיגה או סעודת מצווה ביום זה. המשנה במסכת נידה מדגישה את האחריות האישית של הנער והנערה בענייני נדר ונדבה. במשנה במסכת יומא מדובר על חינוך למצוות כבר שנה לפני החיוב במצוות מדאורייתא. ממקורות המשנה משתמע, שמעמדו של הצעיר משתנה בכמה תחומים מגיל שלוש עשרה לבן או שתים עשרה לבת, אך היום אינו מצויין כאירוע מיוחד של יום שמחה.
 
במסכת סופרים מצויין לראשונה טקס מסויים ביום כניסה למצוות, והמנהג מיוחס דווקא לאנשי ירושלים. ההתחלה של קיום המצוות מלווה בהתקרבות של הבנים הצעירים אל זקני ירושלים, אשר מעודדים ומחזקים את הצעיר על ידי דברי ברכה וחיזוק, על מנת "שיזכה בתורה ובמעשים טובים".[1]הניסוח "כל זקן וזקן" מדגיש את הברכה האישית והאינדיבידואלית של כל זקן וזקן. זה התיאור הראשון של "טקס לבר מצווה" במקורות, בו מודגשים המסר והחוייה החינוכית לצעיר על ידי זקני ירושלים.
 
המדרש בראשית רבה מגדיש את המשמעות החינוכית של גיל שלוש עשרה, בו המתבגר בוחר לעצמו את דרך חייו לעתיד, ולכן על האב לברך ביום זה "ברוך שפטרני", ברכה זאת לא התקבלה בכל קהלות ישראל, ורבים דנו הפוסקים בתוקפה של ברכה זאת,[2] גם לגבי בת מצווה.[3]
 
המנהג לערוך סעודת מצווה ביום כניסה למצוות נלמד בדרך מקורית מהגמרא בבא קמא דף פ"ז ע"א: רב יוסף רוצה לעשות יום טוב לחכמים ("יומא טבא לרבנן") על עצם חיובו במצוות התורה. מסוגיא זו למד המהרש"ל (הרב שלמה לוריא, 1573-1510 לובלין) בעל "ים של שלמה" בדרך מקורית את מקור המנהג באשכנז לערוך סעודת מצווה לבר המצווה.
 
המקורות התלמודיים לחגיגת בר או בת מצווה הם דלים ביותר. חגיגת בר מצווה התקבלה ללא מערערים בקהילות אשכנז כבר במאה השש עשרה. בתחילת המאה יהודים מסויימים ביקשו לתקן גם חגיגת בת מצווה, ככל הנראה בהשפעת הסביבה הנוצרית, בה השתרש הטקס של ה- Confirmation.[4] במשך הדורות האחרונים נכתבו מספר תשובות הלכתיות על מעמד של חגיגת בת המצווה, אשר משקפות את הוויכוח והשינויים בקהילות ישראל, כפי שנראה בהמשך.
 
המקורות בגמרא ובספרות ההלכתית
 
שמות כד, ה:
וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים.
 
משנה אבות פ"ה מכ"א
הוא היה אומר: בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלשים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה, בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
 
משנה נדה פ"ה מ"ו
בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין. בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין. ובודקין כל שתים עשרה.
בן שתים עשרה שנה ויום אחד נדריו נבדקים, בן שלש עשרה שנה ויום אחד נדריו קיימין, ובודקין כל שלש עשרה.
קודם לזמן הזה, אף על פי שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו, אין נדריהם נדר ואין הקדשן הקדש. לאחר הזמן הזה, אף על פי שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו - נדרן נדר והקדשן הקדש.
 
משנה יומא פ"ח מ"ד
התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכין אותם לפני שנה ולפני שנתים, בשביל שיהיו רגילין במצות.
 
מסכת סופרים פי"ח ה"ז
וכן היה מנהג טוב בירושלים, לחנך בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום, בן אחת עשרה שנה עד עצם היום, בן שתים עשרה להשלים, ואחר כך סובלו ומקרבו לפני כל זקן וזקן, כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים; וכל מי שהיה לו גדול ממנו בעיר, היה עומד ממקומו והולך לפניו, והיה משתחוה לו להתפלל בעדו; ללמדך שהם נאים ומעשיהם נאים, ולבם לשמים. ולא היו מניחין בניהם קטנים אחריהם, אלא היו מוליכין אותן לבתי כנסיות, כדי לחנכן במצות.
 
בראשית רבה פרשה סג
"ויגדלו הנערים", רבי לוי אמר משל להדס ועצבונית שהיו גדילים זה על גבי זה, וכיון שהגדילו והפריחו זה נותן ריחו וזה חוחו. כך כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר, לאחר י"ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים.
א"ר אלעזר צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה, מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה"
 
בבא קמא דף פ"ז ע"א
אמר רב יוסף, מריש הוה אמינא: מאן דאמר הלכה כר' יהודה, דאמר "סומא פטור מן המצות", קא עבדינא יומא טבא לרבנן, מ"ט? דלא מפקדינא וקא עבדינא מצות. והשתא דשמעית להא דר' חנינא, דאמר ר' חנינא "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה, עבדינא יומא טבא לרבנן, מ"ט? דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי.
 
 ים של שלמה (פ"ז סימן ל"ז):
סעודת בר המצווה שעושים האשכנזים, לכאורה אין לך סעודת מצווה גדולה מזו, ושמה מוכיח עליה. עושים שמחה ונותנים שבח והודיה למקום, שזכה הנער להיות בר מצווה, וגדול המצווה ועושה. והאב זכה שגדלו עד עתה להכניסו בברית התורה בכללה. ראיה מרב יוסף שאמר עבידנא יומא טובא לרבנן, אע"פ שהיה כבר חייב, ועל הבשורה שלא היה נודע לו עד עכשיו רצה לעשות יום טוב, כל שכן על הגעת העת שראוי לעשות יום טוב. אולם מאחר שלא נעשה בזמנו למה ליחשב סעודת מצווה, מכל מקום נראה שאם מחנכים את הנער לדרוש על הסעודה מעין המאורע, לא גרע מסעודת חינוך הבית.


[1]     על חיזוק דווקא לתורה ומעשים טובים - ראה ברכות דף ל"ב ע"ב: "תנו רבנן, ארבעה צריכין חזוק ואלו הן: תורה, ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ. תורה ומעשים טובים מנין - שנאמר (יהושע א') רק חזק ואמץ מאד לשמר ולעשות ככל התורה. חזק - בתורה, ואמץ - במעשים טובים. "
[2]     שו"ע או"ח סי' רכ"ה ס"ב ונושאי כלים שם, שו"ת הר צבי או"ח א' סי' קי"ד, שו"ת ציץ אליעזר חלק ז' סי' כ"ג אות ד'.
[3]     שו"ת יביע אומר חלק ו' או"ח סי' כ"ט (ג), שו"ת יביע אומר חלק ו' יו"ד סי' י"ב (א), שו"ת הר צבי חאו"ח סי' קי"ד וסיכום השיטות באנציקלופדיה תלמודית ערך בר מצוה, כרך ד', עמוד קס"ה-קס"ה, אליקים ג' אלינסון "האשה והמצוות", ירושלים, ההסתדרות הציונית העולמים, תשל"ט, עמוד 180-171. ולאחרונה Erica S. Brown "The Bat Mitzvah in Jewish Law" in M. Halpern and Ch. Safrai (eds) "Jewish Legal Writings by Women", Jerusalem, Urim Publications, 1998, pp 232-258..
[4]     המשמעות של מושג זה הוא "חיזוק" ("firmare" = לחזק), דהיינו חיזוק בדת הנוצרית. על פי מעשה השליחים ח', יד-יח הכניסה לדת כרוכה בסמיכת ידיים, והדבר נעשה על ידי הכומר עד למאה השש עשרה. החל מהמאה השמונה עשרה התקבלה בקרב הרפורמטורים תכנית לימודים מסודרת של כשנתיים לקראת חגיגת הקונפירמציון, בה הצעירים הכריזו על הצטרפותם לדת הנוצרית באופן חגיגי.