לחץ כאן לתצוגת הדפסה

תפקוד האישה הישראלית בדורנו

מחבר: הרב יעקב אריאל

שנה בשנה, תשנ"ג

תוכן המאמר:
הפמיניזם
הפמיליזם (המשפחתיות)
אחריות הפרנסה
שמירת התורה מול ירידת הדורות
א. קידושי קטינה
ב. ביגמיה
ג. גירושין בעל כורחה של האישה
ד. שטר חצי זכר
עמדת התורה כלפי ההתפתחות הטכנולוגית
חיובי האישה לביתה כיום
שאיפה ליחסים ערכיים בין איש לאישה
הטבע האימהי יישום הצניעות בתנאי ימינו
משימת מורי ההלכה בדורנו

תקציר: במאמר שלפנינו בוחן המחבר את מעמד האישה בדורות קודמים תוך שילוב דוגמאות מן התנ"ך, השקפת התורה ותקנות חכמינו, ומסביר כי חיובי האישה לביתה כיום שונים מבעבר בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית. הרב אריאל מסכם כי יש לשים לב לפרופורציות הנכונות בין השאיפה לבנות בית חם לבין השאיפה להשכלה ולמקצוע ומורי ההלכה בדורנו הם אלו הצריכים להכריע בכך.

מילות מפתח: מעמד האישה; פמיניזם; פמיליזם.

תפקוד האישה הישראלית בדורנו

 "זאת התורה לא תהא מוחלפת" - הוא אחר מעיקרי אמונתנו. עקרון נצחי ומוחלט זה מחייב אותנו להבינו כראוי. אין הכוונה לשימור צורות חיצוניות, אלו מתחלפות עפ"י שינויי המקום והזמן. הכוונה היא לשימור תכנים ועקרונות. נצחיותה של התורה מתבטאת בעיקר בכך שהעקרונות והתכנים נשארים במלוא תוקפם ויציבותם, גם ובמיוחד כאשר הצורות החיצוניות מתחלפות. שמירת צורות חיצוניות בלבד, פעמים שהיא עלולה לגרום לשבירת עקרונות ותכנים. עם זאת פעמים רבות צורות חיצוניות משמשות תנאי הכרחי, או חשוב, לשמירת תכנים, ויש צורך בשקול דעת זהיר כל אימת שאנו מזעזעים מסורת מקובלת, שמא נגרום בכך לשבירת תוכנה. על דרך משל, ידוע שפגועי גב יש להיזהר מאוד בשעת פינוים שלא ייגרם נזק לחוט שדרתם, שהוא חוט החיים המחיה את הגוף. עם זאת, אי אפשר להשאיר את הפצוע מוטל על הכביש הסואן, הכרח לפנותו בהקדם לבית החולים. אולם כל הטיפול הזהיר והאחראי חייב להיעשות ע"י אנשים המוסמכים לכך בלבד. מאידך האנשים המוסמכים לפינוי הפצוע חייבים לבוא בהקדם ולפנותו. שאם לא יעשו כן מוטלת עליהם האחריות שמא אנשים שאינם מוסמכים לכך עלולים לפנות את הפצוע בעצמם ולפגוע לא רק בעמוד השדרה החיוני אלא גם בחוט השדרה, לוז החיים, הפנימי, ולגרום נזק בלתי-הפיך, חלילה.

 

 

בנושא מעמד האישה עלינו להבחין בין צורות לבין תכנים, בין שינויים חיצוניים, לבין תמורות פנימיות. בין שינויים אובייקטיביים בצורות החיים, המצריכים התייחסות אחרת לתפקודה של האישה בימינו, לבין שאיפות סובייקטיביות לא מוצדקות, שעלינו לשלול ולמנוע אותן. כמו כן עלינו להבחין בין תפקודה של האישה ומעמדה לכשעצמם , לבין בעיות של תערובת וצניעות. למרות שיש קשר מסוים בין הדברים, כשתפקודה של האישה אינו עוד מכונס בבית בלבד אלא יוצא החוצה, נוצרת גם בעיה של תערובת גברים ונשים ועלולה להיגרם ע"י כך גם פגיעה בצניעות. עלינו לקבוע את הגבול בין השניים.

 

גישת ההלכה צריכה להיות עניינית. אין לפסול רעיון על הסף רק בגלל שהוא מושמע ע"י אנשים או חוגים שריקעם והשקפותיהם אינם מבוססים על התורה, הלכותיה והשקפותיה. יש לברור את הבר מתוך התבן, ודברים צודקים ואמיתיים יכולים להתקבל על ידינו גם אם הם כלולים בתוך מערכת חשיבה שונה, אלא שיש לבודד בין הסולת לבין הפסולת.

 

הפמיניזם

הפמיניזם, למשל, השואף לשוויון זכויותיה של האישה אינו פסול בעצם. יש בו גרגירים חיוביים, שלא זו בלבד שאנו יכולים לקבלם, אלא שאדרבה הם יכולים לסייע בידינו כדי לקדם את מעמדה של האישה עפ"י תפיסתנו דווקא. לדוגמא, הפמיניזם מתנגד לאותן פגיעות גסות בכבודה ובמעמדה של האישה, הנעשות ע"י תחרות מלכות יופי ופרסומות המנצלות את האישה כמקדם מכירות. הפמיניזם טוען שאישה היא אדם שיש להעריכו עפ"י אישיותו ולא עפ"י מינו. ניצול הגוף החיצוני של האישה בגלל היותה ממין נקבה בלבד והתעלמות מאישיותה של האישה פוגע במעמדה ובכבודה. טיעון זה אמיתי הוא ואנו יכולים להזדהות עמו. יכולנו גם לנצלו באופן מעשי במאבקנו נגד הכפייה הנכפית על מצפוננו בפרסומי תועבה בראש כל חוצות.

 

עצם הנחת היסוד של הפמיניזם, שיש לאישה זכויות כאישיות, הוא נכון והוא מובלט על רקע השינוי שהתחולל בדורנו עקב המהפכה התעשייתית. אישה אינה עוד עקרת בית בלבד. היא בעלת השכלה, יש לה מקצוע, היא מסוגלת לפרנס את עצמה ולסייע בפרנסת הבית. תמורות אלו אובייקטיביות הן. תנאי החיים האובייקטיביים יצרו אותן. איננו יכולים להתעלם מהן, זהו שינוי חיצוני המחייב אותנו לשמר בתוכו את העקרונות הנצחיים של ההלכה בדבר מעמדה של האישה וצניעות היחסים בין גברים לנשים.

 

הפמיליזם (המשפחתיות)

אנו חולקים על הפמיניזם כשהוא שולל את הפמיליזם. הפמיניזם רואה את האישה כאישיות עצמאית, הנפרדת מאישיותו של הגבר. הוא נאבק על זכויות הפרט הנקבי מול השוביניזם הגברי, השומר על זכויותיו של הפרט הגברי. יש כאן מאבק זכויות של כל פרט על זכויותיו. תוך כדי תחרות והתמודדות בין המינים נשמעת גם נימה מסוכנת שהתפתחותה האישית של האישה צריכה להיות חשובה לה יותר מכל תפקיד אחר, כולל תפקיד האם והרעיה.

 

הפמיניזם הקיצוני עלול לפורר את הפמיליזם, וכאן טעותו. לא בכדי האריכה התורה בסיפור יצירתה של האישה "כי מאיש לוקחה זאת". האישה והאיש מהווים שניהם יחד אישיות אחת. אין כאן זכויות של פרט זה מול פרט אחר. יש כאן זכות המשפחה! תפקודה של האישה הוא להיות שותפה לאיש בבניין הבית המשותף. אלא שלשם כך אין האישה יכולה להיות רק עקרת בית פשוטה כבעבר. כדי להיות אם טובה ורעיה מוצלחת ואישיות המסוגלת להתמודד עם החיים המודרניים בהצלחה, לא רק מבחינה כלכלית ותרבותית, אלא בראש וראשונה מבחינה דתית, עליה להיות בעלת רמה השכלתית, מקצועית ותורתית כזאת שאכן תוכל להתמודד עם כל תפקידיה המרובים והמורכבים בהצלחה מירבית.

 

"ויקרא שמם אדם" איש ואישה יחד קרוים "אדם". אין כל הפליה בין הגבר לאישה. החובות הוטלו על הבית. אלא שבחלוקת התפקידים הפנימיים יש תפקידים שהוטלו יותר על האיש ויש שיותר על האישה. אין האישה יורשת, לדוגמא, לא משום שרצו לקפחה, חלילה, אלא משום שהמשפחה יורשת, הבעל הוא האחראי העיקרי לפרנס את המשפחה גם כיום, ולכן - הרכוש ניתן פורמלית בידיו כדי שהוא ידאג לכלכלתה של המשפחה כולה.

 

וכאן השוני בין הדורות. בתקופות בה שימשה האישה בתפקיד הלב, המזרים דם וחמצן לכל הגוף, והבעל בתפקיד המוח הנושא בעול העיקרי של הפרנסה והנהגתה הרוחנית של המשפחה, באופן טבעי הייתה האישה כפופה יותר לבעל. כשהתחולל שינוי בתנאי החיים, והאישה אינה רק לב בלבד אלא חלק מהמוח, השתנו היחסים. אולם אעפ"כ חייב להישאר שוני מסוים, כי אלמלא כן המשפחה עלולה להתפורר. טובת האישה והאיש וטובת המשפחה מחייבות דירוג מעמדי מסוים ביניהם.

 

דירוג זה אינו עומר בסתירה לשוויון. הוא מסלק את השאלה מעיקרה. באורגאניזם אין מקום כלל לשאלת השוויון. אי אפשר לשאול: מה חשוב יותר מוח או לב, ריאה או כבד? כל אבר כזה הוא חיוני ובלעדיו הגוף לא יוכל לתפקד. כן בתפקיד המשפחתי-האורגני אין מקום כלל להעלות את שאלת השוויון. חייב להיות שוני והוא מתחייב מהתפיסה האורגאנית, שלכל אחד יש תפקיד ייחודי משלו. השוויון מתבטא בתלות ההדדית. ואעפ"כ כשם שבגוף המוח והלב אינם יכולים לתת פקודות סותרות אלא האחד מפקד והשני מתפקד כך גם באורגאניזם המשפחתי חייב להיות ראש אחד למשפחה.

 

דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור. (גוף בעל שני ראשים נחשב לטרפה). הבעל הוא ראש המשפחה. הדבר מתחייב, למשל, מחובת הפרנסה שעל הבעל, וממילא טובתה של המשפחה וגם של האישה מחייבות שצד אחד יכיר בסמכותו של האחר, ומתוך הכרה מרצון יוותר על סמכותו למען חברו. אין המדובר בכניעה והתבטלות. השותפות היא מלאה אך יש ראשון בין יצורים שווים. ראשות זו מחייבת יותר חובות. הזכויות הן רק פועל יוצא המאפשר את קיום החובות. הבעל הוא הראש, למרות השינוי שחל, והאישה היא הלב, וכשם שאין לב בלי ראש, כך אין ראש בלי לב.

 

אחריות הפרנסה

מן הראוי להרחיב את הדיבור בנקודה זו. המתיימרים לייצג את זכויות הנשים טוענים לעתים קרובות על אפליה כביכול ביחס לאישה. מתייחסים אליה כאל מפרנס משני. רמת הכנסתה של האישה וזכותה לתעסוקה מופלים, לכאורה, לרעה, לעומת הגבר. אך לעומת זאת כל המערכת המשפטית בארץ (הן ההלכתית והן החילונית) פוסקת לאישה ולילדים מזונות. מדוע חייב הגבר במזונות? מדוע לא שמענו שהאישה תתחייב במזונות לבעלה וילדיה? כיצר ארגוני הנשים תופסים את החבל בשני הקצוות, ואוחזים מזה וגם מזה אינם מניחים את ידם?

 

אין ספק שהגבר הוא זה שצריך לשאת בעיקר את עול הפרנסה של המשפחה. האישה, אף היא ראויה שתעבוד. בימינו כתוצאה מהמכשור המתוחכם, מסגרות טיפוליות לתינוקות ולילדים ומהתיעוש של מצרכים רבים לא תמיד יש לה מה לעשות בבית. ומוטב שתממש את עצמה בעיסוק ההולם את אישיותה. אולם הפרופורציה חייבת להישמר. טובת המשפחה מחייבת שהאישה תהיה מפרנסת משנית ולא עיקרית. וממילא נובעות ממצב זה גם חובות. מעשי ידיה של האישה שייכים לבעלה, וכן יתר "זכויותיו" הכספיות שנועדו בעיקר לרווחת הבית כולו.

 

שמירת התורה מול ירידת הדורות

אכן, יש והחיים אינם נשארים ברמתם האידיאלית שהתורה שאפה אליה. יש ויצרי שלטון או תאוות ממון גוברים, וגברים עלולים לנצל את מעמדם וזכויותיהם כרי לקפח את נשותיהם. אין ספק שמצב זה מנוגד לרצון התורה. ולכן הטילה התורה על חכמים את האחריות להגן על זכויותיה של האישה ע"י תקנות. אין כאן שנוי בתפיסת התורה, חלילה. השינוי התחולל בחיים החיצוניים ע"י ירידה מוסרית של בני האדם ולכן יש צורך לעוצרה באמצעות תקנות. ניקח דוגמאות מספר:

 

א. קידושי קטינה

התורה נתנה לאב אפשרות לקדש את בתו כשהיא קטנה. הנחתה היא שמסתמא האב רוצה בטובת בתו ויבחור לה את החתן הטוב ביותר. כשצורת החיים הייתה כזו שהיכרות בין איש לאישה יכלו להיעשות רק בהסתמכות על ההורים יש להניח ששידוכים כאלו היו מוצלחים ומאושרים. אולם, עלולים היו להיות מקרים בהם אבות חריגים היו מסוגלים לקדש את בנותיהם מתוך שיקולים זרים ולא ענייניים. לא לשם כך ניתנה בידיהם הסמכות לקדש את בנותיהן הקטנות. לכן אסרו חכמים על האב לקדש את בתו כשהיא קטנה, (קידושין מ"א א').

 

ב. ביגמיה

התורה נתנה אפשרות לאדם לקדש אישה שניה על אשתו הראשונה. אולם מעניין שכל מקום שמצינו בתנ"ך קידושין כאלו, הדבר נעשה על רקע של מצוקה. אברהם נשא את הגר בהמלצת שרה, שהייתה עקרה וסברה ליבנות ממנה (מין "אימוץ" שהיה מקובל בימיהם). יעקב נשא את לאה כתוצאה מרמאות. אולם לא רצה לגרשה והשאירה כאישה שניה. בלהה נישאה לו כתוצאה מעקרותה של רחל ולכן נאלץ, לשם איזון בין האחיות, לשאת גם את זילפה. גם אלקנה נשא כנראה את פנינה לאחר שנוכח שחנה עקרה. יתר הנישואין הכפולים בתנ"ך הם בדרך כלל של מלכים, שופטים ובעלי מעמד פוליטי שנאלצו לשאת נשים רבות כדי להבטיח את מעמדם. במקום החלפת שגרירים, הנהוגה בימינו, נהגו הקדמונים להתקשר ביניהם ע"י קשרי חיתון. ואעפ"כ הגבילה התורה את המלך לבל ירבה לו נשים.

 

תקנת רגמ"ה הייתה לעגן בצורת תקנה מחייבת דבר שהיה בלאו הכי כוונת התורה, אלא שנוצל לפעמים ע"י אנשים שאינם הגונים, שלא כהלכה.

 

ג. גירושין בעל כורחה של האישה

התורה אפשרה לבעל לגרש את אשתו גם שלא מרצונה. ההגיון בכך הוא שהבעל הוא המטיל עליה את שם הקידושין (ער"ן, נדרים כ"ט א') ולכן רק הוא המוסמך להסיר מעליה שם זה (עיין או"ש פ"ט מהל' אישות ה"כ). התורה לא התכונה לכך שבעל יכול להתעלל באשתו. גם למי שסובר שאם מצא אחרת נאה הימנה וכן למי שסובר שאם הקדיחה את תבשילו יכול לגרשה (גיטין צ') אין הכוונה שאדם יגרש את אשתו על כל קפריזה מקרית, שהרי קשין גירושין והתירו לייחד ולא התירו לגרש (סנהדרין כ"ב). אלא שאם החיים עולים על שרטון ואין אפשרות להמשיך בחיים המשותפים אין הגיון בכך לאלץ אותם להישאר כפותים זה לזה בעל כרחם, כדעת המינים, ועדיף להפריד ביניהם. אולם, התורה לא התכוונה כלל וכלל לכבול את האישה בכבלי עיגון לבעל, ההופך אותה לשבוית חרב (ראה רמב"ם הל' אישות פ' י"ד ה"ח) או לתת לו רשות לגרשה ללא עילה, רק בגלל רצונו הקפריזי. אלא מאחר שהיו אינשי דלא מעלי שניצלו דבר זה, לגרש אישה בעל כורחה, שלא לפי כוונת התורה, היה צורך אפוא בתקנה כדי לסתום פירצה זו.

 

ד. שטר חצי זכר

כאמור, הירושה מיועדת למשפחה, לצורך פרנסתה. הבנים יורשים פורמלית משום שעליהם מוטלת האחריות לפרנסת ביתם. ואכן בהעדר בנים הבנות יורשות. אולם גם אז בהינשאן לבעליהן הנכסים משמשים לפרנסת הבית באחריותו של הבעל, המקבל את הנכס כנכסי-מלוג (אלא א"כ יש תנאי שהנכסים יהיו "כצאן ברזל") דהיינו, שהבעל אוכל פירות והקרן קיימת לאישה. אכילת פירות זו מיועדת לרווחת הבית כולו. ולכן אין הבעל רשאי למכור פירות אלו באופן מוחלט לאחרים, כשהיחסים הרמוניים התיאור המוצג בזאת משקף את המצב הנורמלי במשפחה היהודית. אולם פעמים שתאוות בצע, והעדר אחריות למשפחה גרמו לכך שהיו מקרים בהם נוצלה התמימות לנישול האישה ממעמדה. המציאות המרה, שהייתה נדירה, אילצה את מתקני התקנות לתקן שטר "חצי זכר" או שטר זכר. תקנה זו מאפשרת לבת לקבל חלק בירושה, כזכר או מחציתו, עפ"י רצון המוריש. (ראה מאמרו של הגרז"נ גולדברג, בתחומין כרך ד'). אלו הן רק דוגמאות של תקנות. ועוד היה נטויה להוסיף עליהן תקנות חדשות עפ"י תנאי החיים המתפתחים.

 

עמדת התורה כלפי ההתפתחות הטכנולוגית

עלינו לעמוד אפוא על מגמת התורה וכוונתה. האם העובדה שבעבר האישה הייתה עקרת בית בלבד, חסרת השכלה ומקצוע, היא עפ"י רצון התורה וכוונתה, או שמא כאלו היו תנאי החיים החיצוניים ומעולם לא התכוונה התורה להנציח מצב זה ולראות אותו כאידיאלי. הדבר תלוי בגישה לכל ההתפתחות הטכנולוגית, האם היא בניגוד לרצון התורה ועלינו לשלול אותה, או שמא אין לתורה דעה והתייחסות לקדמה זו, או אולי התורה מעונינת בהתפתחות זו לכתחילה? ואף בשאלה זו יש להפריד בין הדבקים. להבדיל בין תופעות שליליות הנלוות להתפתחות הטכנולוגית, לבין הגרעינים החיוביים שבה. ואין לפסול על הסף את עצם ההתפתחות הזאת רק בגלל תופעות שליליות שנספחו לה. (על שני מישורים אלו "הערת התורה" ו"הערת השכל" עמד רבנו בחיי בחובת הלבבות בשער ג').

 

ריה"ל בספרו הכוזרי (א', ל"ה) אומר שיחודו של האדם, "המדבר", הוא בשכלו "והתחייב ממנו תיקון המידות והמעון והמדינה" כלומר בריאת האדם בצלם ונטיעת החכמה בלבו מחייבות את שכלול החיים בכל מערכותיהם, ובתוכם גם שכלול תנאי הקיום של האדם ע"י המצאות שיקלו על החיים. וכן האריך בדבר ר' יוסף אלבו בעיקרים (מאמר ג' פרק א'). גם מרן הרב קוק זצ"ל במקורות רבים בכתביו מביע את הרעיון, שהטבע האנושי, כפי שבראו ה', אינו יכול לקפוא על שמריו, הוא שואף להתקדם ולהתפתח בחומר וברוח. המטרה היא כמובן הרוח, אולם החומר הוא אמצעי חיוני לכך. וכשם שלא קיבלנו את פירושם של המינים בעניין הקללה של "בעצב תלדי בנים", שאישה חייבת לסבול ולהתייסר בלידתה, כך לא קיבלנו את הפירוש המחייב את הקללה של "בזעת אפך תאכל לחם". ואם האדם ממציא המצאות המאפשרות לו להוציא לחם מן הארץ ביתר קלות ייתכן שהדבר רק מקדם אותנו לחזרנו אל גן העדן בו נוכל לחזור ולהתפנות מכל טרדותינו ולהתמסר רק לעבודת ה' יתברך.

 

חיובי האישה לביתה כיום

המלאכות שהאישה חייבת לבעלה לא קיימות עוד. אין טעם לדרוש היום מהאישה אפיית לחם, טוויה, טחינה וכדו', (עיין רמב"ם הל' אישות פכ"א הל' ה') ודינה כמו אישה שהכניסה שפחות העוסקות במלאכות אלו במקומה (שם הל' ו'). ומכיוון שכיום בכל בית מצויים מכונת כביסה, מקרר ומעבר מזון, ולחם ובגדים נקנים מוכנים ובזול. מה נותר לאישה לעשות? להסתגר בביתה? להשתעמם ולצאת מדעתה, או להוציא את בני ביתה מדעתם?

 

יתירה מזאת, המהפך בתנאי החיים החדשים מחייב את האישה לדעת איך להשתמש במכשירים החדשים ולנצלם, היא צריכה להתמצא בהוויות העולם, היא צריכה לדעת קרוא וכתוב לפחות, אי אפשר להשאירה מפגרת אחרי הקידמה. כל המכשירים החדשים שבלעדיהם אין לתאר בית מודרני אכן באים במקום השפחות שאישה הכניסה בעבר. האישה חייבת להביא אותם על חשבונה. הנדוניה שאישה מביאה כיום, ושבאמצעותה ניתן לקנות את המכשירים המחליפים את עבודתה, היא השכלתה ומקצועה. לא יעלה על הדעת שאישה תימנע בימינו מרכישת דעת ומקצוע. ובמקביל, לא יעלה על הדעת שאישה לא תרכוש רמה תורנית גבוהה ההולמת את רמת השכלתה הכללית, שהכי לא תהא כהנת כפונדקית. תמורות אלו בתנאי החיים שינו את מעמדה ותפקידה של האישה בימינו בלי כל קשר למתירנות ולהידרדרות המוסרית, ועלינו לברך על התופעות החיוביות ועם זאת לשלול את אלו השליליות.

 

לפיכך עלינו להפריד בין ביטויים וכינויים שמצינו כלפי נשים במקורותינו, המתייחסים למציאות שהייתה בימיהם, לבין יחס ההלכה לאישה באופן עקרוני. והדוגמא הבולטת ביותר לכך היא לימוד תורה. אין ספק שמצות תלמוד תורה בשלמותה, המחייבת התמסרות ללא גבול להגות בתורה יומם ולילה אינה מחייבת את האישה באופן עקרוני, אישה צריכה להיות גם אם ורעיה ואין לחייבה בתפקיד שיפגע באימהותה ובאחריותה למשפחתה. עם זאת, האיסור ללמד תורה לנשים, בגלל שעי"כ תיכנס לה ערמה, היה נכון כשאישה הייתה מצויה בעיקר בין תנור לכיריים. אולם כשאישה רוכשת השכלה כללית ומקצועית לא רק שאין לאסור עליה לימוד תורה בהתחשב בצורך, אדרבה, כדי שאישיותה הדתית לא תיפגם היא חייבת להרחיב את ידיעותיה התורניות, במקביל לידיעותיה הכלליות (דבר זה כבר הוכרע להלכה ע"י מרן החפץ-חיים ונתקבל למעשה ע"י כל ההוגים בעם ישראל). ואע"פ שאין ראיה לדבר, רמז יש לדבר, שנשים לעתיד לבוא תהיינה מלומדות, לדעת הרמב"ם הסובר שנביא הוא "אדם הממולא בכל המידות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן העניינים הגדולים הרחוקים ותהיה בו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן... אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא..." (הל' דעות פ"ז ה"א, ועין מו"נ ח"ב פ') והרי הנביא יואל עומד ומנבא "ונבאו בניכם ובנותיכם".

 

שאיפה ליחסים ערכיים בין איש לאישה

יש בשינוי מעמדה של האישה מומנט מסוים שעלינו להתייחס אליו בחיוב, ואף לעוררו ולסייע בקידומו. לפני חטא עץ הדעת מערכת היחסים בין איש לאישה הייתה אישית, רוחנית, ערכית, ללא תערובת של יצרים והתייחסות לא עניינית. חטא עץ הדעת דרדר את המין האנושי ויצר תערובת של התייחסות בין המינים, ערכית ויצרית בו זמנית. העונשים של "בעצב תלדי בנים" ו"בזעת אפך תאכל לחם" באו לסייע בידינו בעצירת ההידרדרות. הבלמים ליצרים הוא "בעצב תלדי בנים", והעבודה הקשה והמפרכת באה להסיח את לב האדם לבל יישאר לו זמן פנוי רב מדי, שבו יתגרו יצריו יתר על המידה. ההתפתחות הטכנולוגית יצרה בעיה חריפה. מצד אחד יש בידי האדם עורף זמן פנוי רב מדי, המנוצל לרעה לגירוי יצרים מסוכן, ומאידך, מאפשרים אמצעי המניעה ההמוניים לעקוף את הבלם של "בעצב תלדי בנים". הדבר מאפשר לנחשים הארסיים לצאת ממאורותיהם. אולם "זה לעומת זה עשה האלקים" וממכה עצמה מתקן רטייה. אותו תהליך שיצר את הבעיה יש בו גם יסודות חיוביים לפתרונה. הפיכת האישה מעקרת בית פשוטה, שגבר עלול להתייחס אליה רק מתוך תפיסה יצרית, לאדם משכיל, שאפשר ליצור עמו קשר רוחני, יש בה בכדי להעלות את הרמה המוסרית בחיי המשפחה ולהעמידם על בסיס נעלה יותר כהכנה לקראת השלמות שלעתיד לבוא.

 

הטבע האימהי

עובדה היא שלמרות שבעולם המערבי הושווה מעמדה של האישה לזה של הגבר בכל תחומי החיים, הנשים ברובן אינן מנצלות את "זכותן" להשתוות לגבר לגמרי. חלק מהפמינסטיות מתלונן על שעולמנו הוא גברי מדי, לטעמן. רוב הפוליטיקאים, אנשי העסקים, אנשי המדע, האומנות ורוב תחומי החיים הם גברים. הנשים מעדיפות ברובן עיסוקים ביתיים, חברתיים, סיעודיים, חינוכיים, וכדו'. אין ספק שכשרונה של האישה בכל תחומי החיים אינו נופל משל הגבר. אולם נטייתה הטבעית של האישה היא האמהות. הטבע הביולוגי, ועמו המנטלי, של האישה מותאם ליעודה המרכזי. ומשום כך נוטה היא לאותם עיסוקים אימהיים. לחץ חברתי על האישה להפוך את עורה ולשנות את יעודה עלול להתנקם בה קשות. ואכן יש אומרים שבין הנשים שנטלו על עצמן תפקידים גבריים, שאינם הולמים את אישיותן הנשית, מצויות תופעות של תסכולים ותסביכים המערערים את יציבותן הנפשית. אישה שעשתה קריירה אקדמאית אמרה לי פעם, שבבואה לסכם את חייה. היא מרגישה שהחמיצה את הקריירה האמיתית שלה: להיות אם לילדיה.

 

יישום הצניעות בתנאי ימינו

שומה עלינו ליישם עפ"י תנאי ימינו את ההלכה שנפסקה ברמב"ם (פ"ג מ"ט אישות הי"א): "אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאת תמיד... אין יופי לאשה אלא לישב בזויות ביתה, שכך כתוב 'כל כבודה בת מלך פנימה' ". כיצר נוכל לקיים הלכה זו בימינו? והרי הרמב"ם עצמו כותב שם באותה הלכה "שאינה בבית הסוהר שלא תצא ולא תבוא", ואין ספק שע"פ תנאי ימינו סגירת האישה בבית ללא יכולת לצאת ולבוא היא בית סוהר ממש!

 

והנה עלינו לדעת, מה מקור דברי הרמב"ם? המגיד-משנה מביא את גנותן של נשים יצאניות (ב"ר פמ"ה וראה ביאור הגר"א סי' ע"ג אות ד'.) "יצאנות" זו אין לה שיעור ידוע ואין הכוונה שאישה לא תצא כלל מביתה, שהרי לבית-אבל ובית-המשתה ולכל צורך אחר מותר לה לצאת. אלא שלא תהיה "יצאנית", דהיינו מעבר למקובל ולנהוג בין הנשים, שאין דרכה של אישה להתבלט יתר על המידה, אלא שבחה בצניעות, ועל כורחך מושג זה הוא יחסי למקובל ולנהוג. מסתבר שלא כל מנהג שהתקבל בין נשים שאינן מחונכות על ערכי הצניעות יחשבו כנורמה אצלנו. עלינו לבקר את הנוהג המקובל ולקבוע סייגים עפ"י הבנתנו: והסברה נותנת שכל מקצוע או תפקיד שיש בו תערובת יתירה של גברים ונשים העלולים להביא לקלות ראש, או שיש בו צורך להתבלט יתר על המידה ולגרום לכך שגברים ייכשלו בהרהורי עבירה, על אישה צנועה להימנע מעבודה זו.

 

בנקודה זו הננו בתחילת עבודתנו הקשה: לקבוע סייגים ולתת הנחיות לנשות דורנו מה צריכה להיות מגמת עיסוקיהן, איזה סוג עיסוק צנוע יותר ואיזה פחות, ואיזה נחשב לפרוץ ומן הראוי שאישה לא תעסוק בו. כמו כן יש להמליץ על סוג עיסוקים ומקצועות שלא יגרמו להרס התא המשפחתי, שאישה לא תפתח קריירה אישית בצורה מוגזמת, כל עוד היא בגיל הילודה והטיפול בילדים. חינוך האישה בימינו צריך להיות מותאם לפי יכולתה, לטפח את אישיותה בכל הכיוונים, בהתאם לרמת השכלתה, נטיותיה וכישוריה, כדי שתוכל לממש את עצמה ולתרום עי"כ לרמתם הרוחנית של בני ביתה.

 

משימת מורי ההלכה בדורנו

למלאכה קשה זו, הקמיצה, שלא יהא בה לא יתר ולא חסר, שהיא מהקשות שבעבודות המקדש, קרואים תלמידי החכמים, ומורי ההוראה, שבדורנו. הפקרת נושא זה לרוחות הנושבות ברחוב תביא להתפרצות קשה שלא תהיה לנו שליטה עליה. החזרת גלגל החיים אחורנית היא משימה בלתי אפשרית, וכאמור, גם אינה רצויה. רק רתימת התהליכים החברתיים להשפעת התורה היא הדרך היחידה שבה בחר נותן התורה אשר חיי עולם נטע בתוכנו.

 

מעבר להנחיות המפורטות, שלא תמיד ניתן לפורטן לפרטי פרטים, יש בעיקר לשים דגש על חינוך אישיותה של האישה המודרנית. לנטוע בה את השאיפה לבנות בית חם, שמוקד חומו הוא מזיגה הרמונית בין השכלה ומקצוע, בין רמה תורנית הולמת למידות טובות ויראת שמים, עם צניעות ואחריות אימהית, ולתת בידיה כלים לשמירת הפרופורציות ולקבלת הכרעות נבונות, שיבטיחו את איזונה הנפשי, ובכך את איזונו המוסרי של כל בית יעקב.