לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פרק ג: חכמתן בינתן ודעתן של נשים

תוכן המאמר:
סיכום הפרקים הקודמים
הסתירות בדברי חז"ל
נשים נביאות
יכולת אינטואיטיבית וגישה פרקטית
בנות צלפחד חכמניות הן
ברוריה, אשתו של ר' מאיר
"נשים דעתן קלה עליהן"
חכמה, בינה ודעת
הבדלים בין איש לאישה בעקבות החטא
ביאור מאמר רבי אליעזר "אין חכמה לאישה אלא בפלך"

תקציר: חז"ל כותבים דברים סותרים על האישה. בפרק זה ניסיון להסביר הבדלים אלה בכך שגישתה של האישה פרקטית ומתחשבת, ובכך ניתן להסביר את דברי חז"ל הנראים כגנות האשה.

מילות מפתח: מעמד האישה, פמיניזם, חז"ל על האישה.

פרק ג: חכמתן בינתן ודעתן של נשים

 

סיכום הפרקים הקודמים
בפרקים הקודמים עמדנו על בריאת הזכר והנקבה כאחד בצלם אלוקים, ועל השוויון המלא ביניהם ברובד הרוחני והשכלי של האדם. עמדנו גם על דבריו של ר' יצחק עראמה, כי השם "אישה" שניתן לחוה קודם החטא נועד לבטא את שוויונה לאיש -
 
"וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל ויקח בדברי שכל וחסידות, כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות וכאשר יורה פשט 'אשת חיל מי ימצא'".1
 
לאור נקודת מוצא ברורה זו נבקש למצוא בפרק זה, פתרון לרצף של סתירות לכאורה בדברי חז"ל, בעת שהם מתייחסים לסוגיית האינטליגנציה של האישה.
 
הסתירות בדברי חז"ל
ככלל, אנו מוצאים מקורות רבים, במשך כל הדורות, שבהם חז"ל מדגישים את בינתה היתרה של האישה. נסקור להלן מבחר ממקורות אלה, ולאחר מכן נבקש ליישב בינם לבין מקורות שמהם נושבת לכאורה רוח אחרת.
 
נשים נביאות
נפתח מן הפסגה - הלוא היא הנבואה, הנתפסת כדרגה הרוחנית והנשגבה ביותר. חז"ל מציינים כי לדרגה זו העפילו נשים כגברים וכי "שבע נביאות נתנבאו לישראל: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר".2
 
יתרה מכך, ביחס לפסוק "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"3 רש"י מבאר: "למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות". כלומר, אברהם נצטווה לשמוע בקול שרה, מכיוון שהיא הרחיקה ראות ממנו ודרגת נביאותה הייתה נשגבה ומרוממת משלו.
 
הרב שמשון בר' רפאל הירש מוסיף ומציין בהקשר זה, כי המונח "לשמוע בקול", להבדיל מהמונח "לשמוע לדבר", משמעו ציות. אדם שומע בקול הוריו, מוריו, מפקדיו והממונים עליו ומציית להם - אף אם דבריהם אינם לפי רוחו ואף אם אינו יורד לסוף דעתם. זאת, מכיוון שהוא סומך, או מחויב לסמוך, על שיקול דעתם. אברהם נצטווה "לשמוע בקול" שרה, ולא רק לשמוע לדבריה. דבר זה נבע לדברי הרב הירש מכך ששרה העמיקה להבין ולעמוד על טיבו של ישמעאל יותר מאברהם, "שהרי בדרך כלל נשים מעמיקות לחדור במבטן אל דרכי האופי".
 
אנו רואים אפוא במקורות כי אישה מסוגלת להגיע למדרגה רוחנית ונשגבת של נבואה, לא פחות מן הגבר, ונשים ניחנו באינטואיציה המקנה להן יתרון יחסי בשיפוט של תכונות אנושיות ובעמידה על קנקנם של אנשים.
 
התייחסות ליכולת האינטלקטואלית של האישה מצויה בגמרא4 המנתחת יכולת זו בנוגע לאישה השונמית.
 
בספר מלכים5 מסופר, כי הנביא אלישע ביקר בביתה של האישה השונמית:
"ותאמר אל אישה, הנה נא ידעתי כי איש אלוקים קדוש הוא, עובר עלינו תמיד, נעשה נא עליית קיר קטנה ונשים לו שם מיטה ושלחן וכסא ומנורה והיה בבואו אלינו יסור שמה".
 
מפסוק זה עולה כי האישה השונמית הכירה בנביא אלישע כי איש קדוש הוא, ואילו בעלה לא הבחין בכך. חז"ל מסיקים על כן "מכאן, שהאישה מכרת באורחים יותר מן האיש".
 
יכולת אינטואיטיבית וגישה פרקטית
התייחסות מרהיבה נוספת של חז"ל, המבטאת את הערכתם הרבה ליכולת האינטואיטיבית של נשים ולגישתן הפרקטית, שיש בה כדי לבור את הבר מן המוץ ולבחון מחלוקת אידיאולוגית ועקרונית מזווית ראייה מציאותית, מצינו בגמרא במסכת סנהדרין6 בהתייחס לאחד מן האנשים שנמנו על עדתו של קורח - און בן פלת.
 
און, נכלל בעדת רשעים ובכל זאת לא אירע לו דבר - בזכות תבונתה של אשתו. בהקשר זה, חז"ל מתארים כי בשעה שמסביב המה הסער והמחלוקת בין קורח למשה רבנו הייתה בעיצומה, פנתה אשתו של און בן פלת ושאלה אותו: מהי התועלת וטובת ההנאה המעשית שעשויה לצמוח לך - און - מהתערבות במחלוקת זו? הן ממה נפשך, אם קורח יזכה במערכה, לא תהפוך אתה - און בן פלת - למנהיג, ואם משה יזכה במערכה - שוב לא ישתנה מעמדך שלך.
 
און בן פלת נותר ללא מענה על שאלה זו. הוא חשב במונחים של אידיאולוגיה - אך על הצד המעשי לא נתן את דעתו כלל. עם זאת, ציין לפני אשתו, כי הוא נאלץ להמשיך לשעוט בדרך שבה החל, לנוכח המחויבות החברתית שנוצרה.7 ביחס לכך, הציעה אשתו "שב ואני אצילך". היא הוסיפה ואמרה: יודעת אני כי על אף מרידת אנשי קורח במשה הרי מדובר באנשים אשר בחייהם האישיים קדושים הם ולא ייכנסו לאוהל, שיושבת בו אישה בשער סתור וגלוי. על כן, השקתה את בעלה יין, הלינה אותו בתוככי אוהלה, ולאחר מכן ישבה בפתח ביתה כששער ראשה מגולה. כל מי שבא לקרוא לאון בן פלת - לא יכול היה לפגוש בו, שהרי ישן בחדר הפנימי. איש גם לא נכנס אל תוככי האוהל להעירו, שכן נרתע מלהתייחד עם אישה היושבת בפתח כשראשה פרוע. בין כה וכה, חלף הזמן הקריטי. קורח ועדתו נבלעו במעבה האדמה, בעוד און בן פלת ישן שנת ישרים באוהלו.
 
על כך דרשו חז"ל את הכתוב "חכמות נשים בנתה ביתה"8 - זו אשתו של און בן פלת, "ואולת בידיה תהרסנו" - זו אשתו של קורח.9
 
הנה כי כן, לפנינו מהפכן גדול, שרצה לתקן עולם והצטרף למרד במשה רבנו. הוא ראה לנגד עיניו את האידיאות הגדולות אך לא עצר לבחון את הזווית האישית שלו. הצלתו נבעה מדרך חשיבתה הפרקטית של אשתו, אשר שאלה בפשטות: "מה יצא לך מכל העניין"?
 
מקרה זה מובא בחז"ל כדוגמה לחכמתן של נשים.
 
ספרות חז"ל גדושה בהתייחסויות לחכמתן של נשים.10 מקור ראשוני לכך מצוי כבר בתורה עצמה בסיפור על בנות צלפחד שהביכו בחכמתן את משה רבנו.
 
בנות צלפחד חכמניות הן
בתלמוד11 מובאים בהקשר זה דברי הברייתא כי "בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן". ומבארת הגמרא:
 
חכמניות הן אמרו לו (למשה רבנו): אם כמו בן אנו חשובין - תנה לנו נחלה כבן, אם לאו - תתיבם אמנו.12
 
מדובר בסתירה מובנית, שנוצרה במקרה של בנות צלפחד, שכן לצורך דיני הירושה לא ניתן להן מעמד והן לא נחשבו ממשיכות דרכו של אביהן כדי לקבל את נחלתו. לעומת זאת, לצורך דיני הייבום, לא ראו את אביהן כמי שמת בלא להקים שם ושארית, ועל כן לא יכלה האם להתייבם ולהינשא לאחיו של צלפחד. סתירה זו העלו בנות צלפחד לפני משה כטיעון מוחץ, ובתורה מצוין, ללא כחל ושרק, כי אדון הנביאים והאיש שקיבל תורה בסיני מפי הגבורה, נותר ללא מענה. בהיעדר יכולת לפתור קושי זה בעצמו נאלץ משה להביא את העניין לפני ה'13 . יושם אל לב כי הדברים מובאים בתורה, ומבוארים בחז"ל, והעובדה שנשים מביכות בצורה שכזו את משה אינה נחשבת לפחיתות כבוד כלשהי. אדרבה, על בנות צלפחד נאמר: "מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה".14
 
ברוריה, אשת ר' מאיר עוד דוגמא ידועה להתייחסות כזאת של חז"ל אל נשים מצויה בטבעיות שבה התקבלה התופעה של ברוריה, אשתו של התנא ר' מאיר (בעל הנס), ובתו של התנא ר' חנינא בן תרדיון, אשר השתתפה בדיונים הלכתיים - לצידם של גדולי התנאים, כשווה להם באופן מלא.
 
כך מצינו בתוספתא15 כי התנא רבי שמעון בן חנניא נשאל שאלה הנוגעת לדיני טומאה וטהרה ושיתף בדיון הלכתי זה במידה שווה הן את בנו של רבי חנינא בן תרדיון והן את בתו, ברוריה. הבן נתן תשובה אחת, הבת נתנה תשובה אחרת ולא זו בלבד שבדיון הלכתי זה נשמע קולה של הבת באופן שוויוני לגמרי, אלא שדבריה אף הועדפו מדברי הבן, והמסקנה היא "יפה אמרה בתו מבנו".
 
הדברים חדים עוד יותר בתוספתא16 שבה ברוריה זוכה למעמד שווה במחלוקת עם גדולי התנאים. כך מובאת שם מחלוקת בין רבי טרפון, חכמים וברוריה. גם במקרה זה הועדפה דעתה של ברוריה ור' יהודה מסכם את הדיון באומרו: "יפה אמרה ברוריה".
 
במסכת פסחים17 מובא דו שיח בין תנאים ובו התייחסות לברוריה כשווה בין שווים, וכתלמידה המהווה קנה מידה לפרק הזמן הנדרש לתנאים ללימוד של נושא מורכב. מצוין שם כי התנא ר' שמלאי ביקש מר' יוחנן שילמדו את ספר היוחסין.18 משסירב ר' יוחנן לבקשתו, הפציר בו ר' שמלאי כי יקדיש לכך ולו פרק זמן של שלושה חודשים. על כך השיב לו ר' יוחנן באומרו: מה ברוריה ששנתה שלוש מאות הלכות משלוש מאות חכמים שונים, ביום אחד, לא הספיקה ללמוד את ספר היוחסין בשלוש שנים, אתה מתיימר ללמוד זאת בשלושה חודשים?19
 
ברוריה היא גם דוגמה לראייה מפוכחת ואנושית הבאה לידי ביטוי בפרשנות מרהיבה של המקורות. כך מצינו בגמרא במסכת ברכות20 כי בעלה של ברוריה - התנא ר' מאיר - סבל משכניו הבריונים, שהיו מצערים אותו רבות והגיעו הדברים לידי כך שהתפלל לכיליונם, וזאת לאור פירושו את הפסוק "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם".21 אך ברוריה תיקנה את בעלה והפנתה את תשומת ליבו לכך, שבכתוב לא נאמר "יתמו חוטאים" אלא "יתמו חטאים", דהיינו כי תכלה הרשעה ולא הרשעים. הוויכוח הוא ענייני ולא אישי. על כן אמרה ברוריה לר' מאיר, כי אל לו להתפלל לכיליונם של הרשעים, אלא אדרבה עליו לבקש רחמים מהקב"ה ולהתפלל עליהם כי ישובו למוטב וממילא "ורשעים עוד אינם".22
 
"נשים דעתן קלה עליהן"
על רקע מקורות אלו הרואים בחכמת האישה דבר ברור ומובן מאליו, מתעורר קושי רב בהבנת ההכללה לפיה "נשים דעתן קלה עליהן".
 
מקורה של האמירה בסוגיה במסכת שבת,23 המובאת שם אגב תיאור קורותיו של התנא רבי שמעון בר יוחאי. בגמרא מובאת שיחה, שבמהלכה שיבח יהודה בן גרים את הקדמה ואת תנופת הבנייה שהביא שלטונה של רומי לישראל. למשמע דברים אלו שתק ר' יוסי כמי שנמנע מלחלוק אך גם אינו מתלהב מן הדברים. לעומתו, רבי שמעון בר יוחאי ביקר את הדברים בחריפות ומחמת ביקורת זו גזרה עליו המלכות מיתה.
 
בתחילה, התחבא ר' שמעון בר יוחאי בבית המדרש עם בנו ר' אלעזר, והם ניזונו מאוכל שהביאה להם אשתו. משגברו החיפושים, ברח ר' שמעון בר יוחאי מבית המדרש למערה וישב בה שתים עשרה שנים.
 
ביחס לכך מציינת הגמרא, כי ר' שמעון בר יוחאי, נימק לפני בנו את בריחתו למערה בחשש פן יסבו הרומאים עינויים לאשתו המביאה להם מים ומזון והיא תגלה את מקום מחבואם. בהקשר ספציפי זה אמר רבי שמעון כי "נשים דעתן קלה".
 
במקור זה אין כשלעצמו כדי להפחית ממידת האינטליגנציה של נשים, וכל שנאמר בו הוא, כי נשים רגישות יותר לעינויים פיזיים ועל כן לא ראוי לחשוף אותן למצבים מסוכנים.24
 
עם זאת, הביטוי "נשים דעתן קלה עליהן" מופיע גם במסכת קידושין,25 בהקשר שלא ניתן לפרשו בדרך דומה. שם נקבע: "לא יתייחד אדם עם שתי נשים, אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים". הגמרא נותנת טעם לכך באומרה "תנא דבי אליהו, הואיל ונשים דעתן קלות עליהן".
 
כלומר, אין איסור של התייחדות אישה אחת עם שני גברים מפני "שהאחד בוש מחברו". מכיוון שאנשים אינם נוהגים בדרך כלל לקיים יחסי אישות בנוכחות אדם אחר. לעומת זאת, יש איסור על גבר להתייחד עם כמה נשים. מבהיר רש"י "מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות ולא תירא זו מחברתה, שאף היא תעשה כמותה".
 
כיצד מתיישבים הדברים עם דברי המדרש "מפני מה האיש נוח להתפתות ואין האישה נוחה להתפתות? אמר להם [ר' יהושע] אדם נברא מאדמה, כיוון שאתה נותן עליה טיפה של מים מיד היא נשרית, וחוה נבראה מעצם, ואפילו אתה שורה אותו כמה ימים במים אינו נשרה"?26 הן במדרש זה רואים אנו כי אדרבה, אישה נוטה פחות להתפתות לדבר עבירה מאיש.
 
מעניין לראות בהקשר זה את התייחסות חז"ל לברוריה המהווה כאמור דוגמה מובהקת לחכמה ואף מצוינת לשבח, על ידי חז"ל, על המידה שהפנימה את הערכים וההווי התורניים, בתחומי הצניעות ואהבת התורה.27
 
במסכת עבודה זרה מתואר מקרה שבו נחלץ התנא ר' מאיר להציל את אחותה של ברוריה (אשתו) שנשבתה על ידי הרומאים לבית זונות.28 הגמרא מתארת כיצד אמר ר' מאיר את המילים "אלוקי מאיר ענני" וניצל בנס (ומכאן שמו: ר' מאיר - בעל הנס). בעקבות מקרה זה הפך ר' מאיר למבוקש ודיוקנו התנוסס בראש כל חוצות. אך ר' מאיר ניצל וברח לבבל. בסיומו של סיפור תלמודי זה, מופיעה דעה שונה, לפיה ברח ר' מאיר לבבל משום "מעשה דברוריא". מהו אותו מעשה שקרה עם ברוריה ואשר מחמתו נאלץ התנא ר' מאיר לגלות לבבל? זאת אין התלמוד מבאר לנו בשום מקום.
 
ואולם, רש"י מציין את הדברים המדהימים הבאים:
 
שפעם אחת לגלגה [ברוריה] על שאמרו חכמים [בסוגיה במסכת קידושין פ ע"ב] "נשים דעתן קלות הן עליהן", ואמר לה [ר' מאיר בעלה] חייך, סופך להודות לדברים.
וציווה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עברה.
הפציר בה [התלמיד של ר' מאיר, במצוות רבו] ימים רבים, עד - שנתרצית! וכשנודע לה - חנקה עצמה. וערק ר' מאיר [לבבל] מחמת הבושה.29
 
הדברים קשים הם כגידים.
 
כיצד התאבדה ברוריה בניגוד לאיסור החמור לעשות כן? מדוע שלח ר' מאיר תלמיד לפתות את אשתו רק כדי להוכיח לה את העיקרון כי "נשים דעתן קלה עליהן"? כיצד הסכים אותו תלמיד לפתות אשת איש? נראה לכאורה כי מדובר בפיתוי שלא התממש בפועל, וכי ברוריה חוותה כישלון אישי בעצם הנכונות שהתעוררה בה להתפתות.30 אך גם כך קשים הדברים לגופם: כיצד ניתן לומר על ברוריה כי דעתה קלה עליה בשעה שראינו בסוגיות רבות תיאורים נשגבים של בינתה וחכמתה, שהיו לשם דבר?
 
ומה מוכיחה לנו העובדה כי אפילו הדגולה שבנשים ניתנת לפיתוי? וכי שונה הוא המצב לגבי גברים? וכי אין האיש מועד לפיתוי אם מנסים אותו בכך? הכי חינם מתפללים אנו מידי בוקר "אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון"? הן לשום אדם אין חסינות מפני יצרים. כיצד מוכיח אפוא ניסיון זה של ברוריה את הכלל כי "נשים דעתן קלה"?
 
קושי דומה מצוי במסכת יומא:31 "שאלה אשה חכמה [כלומר התלמוד יוצא מהנחה כי השואלת חכמה היא] את רבי אליעזר: מאחר שמעשה העגל שווין, מפני מה אין מיתתן שווה?" כלומר, מאחר שכל מיני העבודות, שעבד העם את העגל, מהוות עבודה זרה ושוות באיסורן, מפני מה מצינו שלוש מיתות שונות [סיף, מגפה וחולי מעיים המכונה הידרוקן] ולא נגזרה מיתה שווה על כל עובדי העגל?
 
אמר לה [ר' אליעזר לאותה אישה חכמה]: "אין חכמה לאישה אלא בפלך" [כלי שטווים בו חוטים] וכן הכתוב אומר "וכל אישה חכמת לב - בידיה טוו".32
 
מיד לאחר מכן מובאים בגמרא הסבריהם של רב ושל לוי ליישוב שאלה זו לגופו של עניין.33 לפנינו אפוא שאלה של שואלת המוגדרת כחכמה ושאלה זו נדונה בהמשך הסוגיה ונמצאת ראויה למענה על ידי רב ולוי. עם זאת, את השואלת עצמה שלח התנא ר' אליעזר אל הפלך ולא השיב לה דבר. מה פשרה של אמירה זו כי "אין חכמה לאישה אלא בפלך"? וכי אין אישה מסוגלת להבין נושא עיוני מופשט?
 
הקושי מתעצם בעת שאנו מוצאים במסכת נידה34 כי הגיל שבו נשים חייבות במצוות ואשר בו מתחשבים בנדריהן הוא שתים עשרה, מוקדם בשנה לעומת גברים. זאת, מכיוון שנאמר "ויבן ה' אלהים את הצלע"35 ודורשים חז"ל: "ויבן" - לא רק מלשון בניין אלא גם מלשון תבונה, "מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מבאיש".
 
האישה נחנה אפוא בתבונה יתרה, והדבר מתבטא אף בנושאים הקשורים להגדרתה כחייבת במצוות וכמבינה מהותו של נדר. אם כך מה פשר ההתייחסות אליה כאל קלת דעת? ומדוע נאמר כי אין חכמה לה אלא בפלך?
 
חכמה, בינה ודעת
כדי להבין סוגיה זו נראה, כי מן ההכרח לעמוד על טיבם של שלושת המונחים, שנעשה בהם שימוש במקורות דלעיל, הלא הם: חכמה, בינה ודעת, שהרי ראשית הבנה - הגדרה נכונה.
 
מונחים אלו מבוארים על ידי רש"י (שמות לא, ג):
חכמה - מה שאדם שומע מאחרים ולמד;
תבונה - מבין דבר מליבו מתוך דברים שלמד;
דעת - רוח הקודש.
 
כלומר, "חכמה" היא דבר שניתן לשאת ולתת בו וללמדו מאחרים, "תבונה" היא ההפנמה האישית ויכולת היישום של החכמה הנלמדת, ו"דעת" היא הערך המוסף של היצירתיות הטבועה באדם, המכונה בתואר הנשגב "רוח הקודש".
 
האדמו"ר הראשון לבית חב"ד (ראשי תיבות - חכמה, בינה, דעת), מרחיב בהבהרת פשרם של מונחים אלו בספרו תניא כדלקמן:36
 
חכמה - היא התיאוריה המופשטת הנלמדת לימוד עיוני מפיהם של אחרים. המילה "חכמה" מורכבת מן התיבות "כח מה", דהיינו - הרעיון הגולמי. החכמה, המכונה על ידי חכמי הקבלה כ"נקודה קדמאי", כלומר כנקודת הבראשית,37 מבטאת את הפוטנציאל הרעיוני, שהוא הבסיס לשלבי היישום שיבואו אחריו. דוגמה לחכמה היא שרטוט תבניתו של בניין על ידי אדריכל, כשלב קודם להוצאה של התוכנית העיונית מן הכוח אל הפועל.
 
בינה - היא הכשרון המעשי להוציא אל הפועל רעיון מופשט, כמעשהו של הבנאי הנוטל את השרטוט של האדריכל, ובכשרונו בונה את הבית על בסיס התוכנית. על כן נאמר: "מרבה עצה מרבה תבונה"38 מי שמתייעץ בבעלי ניסיון משכיל ביישום החכמה.
 
דעת - היא כשרון היישום בנחישות ותוך דבקות במשימה, בבחינת "והאדם ידע את חוה אשתו",39 שזוהי ההתחברות האולטימטיבית לדבר שהיה מחוץ להווייתו . שילוב החכמה העיונית עם כישרון ההוצאה אל הפועל וההתמדה בה, מפיקים אפוא ערך מוסף של יצירתיות - זוהי הדעת. אנו חווים את הערך המוסף היצירתי של הדבקות במשימה, בעת שאדם נחוש בדעתו לכתוב יצירה. במקרים רבים הוא חש כיצד רעיונות חדשים מפכים בו בד בבד עם הכתיבה, בלא שהיו קיימים קודם לשלב הביצוע. 40
 
על כן נאמר "בחכמה יבנה בית, ובתבונה יתכונן, ובדעת חדרים ימלאו".41 כלומר: מחשבה תחילה של תכנון בניית הבית - היא החכמה;
 
הבאת התוכנית לכלל ביצוע נעשית באמצעות התבונה. סוף המעשה הוא הדבקות במשימה והשילוב שבין החכמה העיונית וכישרון ההוצאה אל הפועל, היוצרים ערך מוסף הבא לידי ביטוי במילוי החדרים וזוהי הדעת.
 
נעיין כעת במקורות שהובאו לעיל ביחס לחכמתן, בינתן ודעתן של נשים, ונראה כי הם מקבלים מובן שונה לחלוטין מזה הנשקף בעיון ראשוני.
 
האמירה שניתנה בינה יתרה לאישה יותר מלאיש, משמעה, כי להבדיל מתחום החכמה העיונית המופשטת, לאישה יש יתרון יחסי ברור בתחום החשיבה הפרקטית והיישומית.42
 
חשיבה מופשטת מובילה לגישה בלתי מתפשרת של "ייקוב הדין את ההר", שכן בתחום האידיאולוגי והתאורטי, כל פשרה נתפסת כוויתור על עקרונות היסוד. לעומת זאת חשיבה פרגמטית, המתמקדת בהיבט הפרקטי מותירה מקום לגמישות, לפשרה ולאנושיות.
 
לפיכך נראה כי האמירה "נשים דעתן קלה" אינה עוסקת באינטליגנציה הנשית אלא בתכונה המוגדרת כ"דעת" שהיא נחישות ההחלטה, והדבקות העיקשת ביישום רעיון עקרוני מופשט. משמעות הדבר היא, כי נשים ניחנו בגמישות רבה יותר מזו של הגברים, ואין בהן אותה מידה של "דעתנות" הרואה דברים כעקרונות מופשטים המחייבים עקשנות, נחישות חסרת פשרות וקשיות עורף לשם יישומם.4344 נשים דעתן קלה עליהן, ולא קלה ככלל.
 
ואכן, את המונח "דעתן קלה עליהן" מצינו בתלמוד45 לא רק ביחס לנשים אלא גם ביחס לבני משפחת המלוכה, (המלך והמלכה כאחד), שאינם מקפידים בתפריט המוגש להם (גדי או טלה בקורבן הפסח), שכן "דעתן קלה".
 
בהקשר זה מובן כי המונח "דעתן קלה" משקף גמישות.
 
מחמת תכונה נפלאה זו, של פרקטיות וגמישות מחשבתית, יבקשו חז"ל להקפיד שלא להעמיד נשים במצבי קונפליקט, שבהם התכונה העיקרית הנדרשת היא יכולת עמידה בלתי מתפשרת על עקרונות, יהא המחיר אשר יהא.46 אכן, גמישות אינה מקשה על התמודדות עם מצבי עימות דווקא, ומובן כי אין לראות בגמישות זו המכונה "קלות דעת" משום חוסר שיקול דעת, או משום חוסר אחריות. אבל, אדם גמיש נכון יותר לוויתורים ובדרך כלל אינו רואה דברים כמוחלטים. עולמו אינו צבוע בצבעי "שחור לבן" בלבד, והוא נוטה להגיע לפתרונות פרקטיים. משום כך, בסיטואציות שבהן ניצבים עקרונות מקודשים הנוגדים את הנטיות הטבעיות והאנושיות ונדרשת עמידה נוקשה ועיקשת, הרי שהגמישות המחשבתית והאנושית שבהן ניחנה האישה עלולה לעמוד לה לרועץ.47 בדרך זו מובן פסקו של הרמ"א כי אין להפקיד בידי אישה הכרעה בנושאים של איסור והיתר כשיש צדדים להקל, שכן "אישה דעתה קלה להקל".48
 
אכן, הבהרנו לעיל כי במישור השכלי אין הבדל בין המינים, שהרי נקודת המוצא שווה היא, והזכר והנקבה אינם אלא שני צידיה של בריה אחת שנבראה בצלם אלוקים. עם זאת, חטא עץ הדעת טימא את טוהר שיקול הדעת בשיקולים נהנתניים, ומאותה עת ואילך האדם תאב תענוגות לא רק בליבו אלא גם במוחו ובדעתו.49 בעולם יצרי זה לא היה מנוס מיצירת מרחבי מחיה שונים לזכר ולנקבה, למען יגשים כל אחד מהם מטרה ייחודית לו ועל בסיס זה יתקיים בין בני הזוג מערך של איזון ובקרה הדדית (Checks And Balances), החיוני להם בהתמודדותם עם משברי החיים וגליהם.
 
הבדלים בין איש לאישה בעקבות החטא
על כן אנו מוצאים כי בעקבות החטא, בעולם שבו שולט הרובד הבסיסי של הקיום, מתמודד האיש בכיבוש השדה בזיעת אפיים, ואילו האישה מתמקדת בהמשך הקיום של התא המשפחתי ובהורות. ייעודים שונים אלו חייבו פיתוח של סגולות אישיות שונות,50 שהרי אדם ניחן בתכונות וביכולות המתאימות למטלות שעמן הוא מתמודד לאורך זמן, כמאמר הגמרא51 "לפום גמלא - שיחנא" - לפי כושר הנשיאה של הגמל מוטל עליו עול המשא. כלומר, קיים מתאם בין כושרו של אדם להתמודד עם קשיי החיים לבין ההתמודדויות השונות המזדמנות לו.
 
הזכר התמודד עם סביבתו החיצונית הקשה, ודבר זה חייב מידה מסוימת של חספוס, נוקשות ויכולת עמידה עקבית - הלוא היא ה'דעת'.
 
על האישה, לעומת זאת, הוטל, במשך הדורות, עול גידול הילדים וחינוכם. ילד יש לחנך על פי דרכו52 במידה רבה של רוך, סבלנות, רגישות וגמישות. מכאן יתרונה היחסי של האישה במישורים אלו. בהקשר זה בפרק א' לעיל ראינו גם את דבריו של הרש"ר הירש, לפיהם האיש משקף את הרובד הראשון של האדם הניחן ביצר של כיבוש המרחב ואילו האישה משקפת את הצלע - את צדו השני של האדם - הרוחני המתחשב והאנושי יותר.
 
התכונות המיוחסות לאישה בתחום של "חכמה, בינה ודעת" מתאימות אפוא באופן ברור לקו שאותו מוצאים אנו בדברי חז"ל ביחס לשינויים שחלו בין המינים בעולם שאינו שוויוני ואידיאלי, שנוצר בעקבות החטא, כמפורט בפרק הקודם.
 
משהובהרו מונחי היסוד של חכמה, בינה ודעת, מובן הביטוי "נשים דעתן קלה" כמבטא את הגמישות ואת הגישה הפרקטית, האנושית והרכה יותר, המאפיינת נשים, ומתיישבות, גם שאר הסתירות לכאורה, שעמדנו עליהן בפרק זה.
 
ביאור מאמר רבי אליעזר "אין חכמה לאישה אלא בפלך"
כך מואר באור חדש מאמרו של רבי אליעזר כי "אין חכמה לאישה אלא בפלך". עיון בסוגיה בכללותה53 מראה כי שאלתה של אותה אישה חכמה, היא חלק מסדרת שאלות נרחבת המופיעה באותו עמוד, אשר ר' אליעזר התחמק מלהשיב על כולן באמתלות שונות והטעם האמיתי לאי מתן התשובות מובהר שם: "מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם".54 בדברים אלו אין אפוא כוונה לעלוב חלילה בשאלתה של האישה המוגדרת במכוון כאישה החכמה וביאור הדברים הוא כמובהר על ידי ר' שרירא גאון, כי ר' אליעזר השיב לה כפי שהשיב רק כאמתלה. התנא רבי אליעזר ציין על כן בפני השואלת, כי לא נכון הדבר שתפנה לעסוק בשאלות העוסקות בתחום עיוני מופשט, נטול כל השלכות מעשיות, שהרי יתרונה היחסי של אישה הוא בתחום היישומי - בפלך. כדי להראות כי הדברים אינם פוגמים חלילה ברמתה של השואלת. התלמוד טורח להבהיר כי השואלת היא אישה חכמה , ומייד לאחר מכן מובאת מחלוקת של רב ושמואל במתן תשובה לשאלה האמורה.55
 
ההבנה של המונחים "חכמה" "בינה" ו"דעת" מהווה אפוא כלי חיוני להבנת דברי חז"ל בסוגיה זו כמכלול, ולראיית חוט השני העובר ושזור בסוגיות השונות בעקיבות. ההסבר המוצע לעיל, לפיו נשים נחנו בבינה יתרה במישור הפרקטי, ובקלות דעת שמשמעה גמישות הנובעת מתפיסה פרגמטית של המציאות, אינו סותר את העובדה כי נקודת המוצא בין המינים שוויונית היא לחלוטין ואין יתרון אינטלקטואלי למין אחד על פני משנהו. מרחבי המחיה השונים חייבו התמודדות שונה של הזכר ושל הנקבה עם קשיי החיים שניצבו בפניהם וכך השתכללו תכונות ומיומנויות שונות. נוצר הבדל, שאינו משקף שוני אינטלקטואלי כלשהו ואין בו מדרג של איכויות בין המינים. שוני זה מתייחס לדומיננטיות של התכונות והלכי החשיבה השונים של הזכר והנקבה, שנבעו מתחומי העיסוק שלהם במרוצת הדורות, כאשר האדם מייצג רובד אחד של האדם ואילו האישה מבטאת רובד שני, אנושי יותר של האדם, ושניהם מאזנים זה את זה, תוך שאיפה להגיע להרמוניה ולשלמות.