לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פרק ב: החזון, שיברו ותיקונו

פרק ב: החזון, שיברו ותיקונו

 

סיכום הפרק הקודם
בפרק הקודם עמדנו על ההבחנה הבסיסית בין שני רובדי האישיות של האדם, כפי שאלו מתבטאים בשוני הקיים בין תיאורי הבריאה בספר בראשית.
 
בפרק ב' מתואר הרובד הבסיסי של האדם, הניחן באינסטינקטים הבסיסיים הנחוצים לו לשם הישרדות. האדם הפיזי והיצרי, שנועד לכבוש את איתני הטבע ולשעבדם למרותו - בודד הוא. אין לו יחס של שיתוף מלא עם זולתו על בסיס רגשי, להבדיל משיתוף פעולה פונקציונלי.
 
לעומת זאת, בפרק א' של ספר בראשית מתואר האדם כצלם אלוקים. זהו האדם הרוחני, שאינו בודד, אלא הוא מסוגל לחוש רגשות עזים של אהבה ושל סולידריות עם הזולת ולחיות חיים של שיתוף מלא.
 
כמו כן, עמדנו על כך כי תיאורי הבריאה האמורים משקפים למעשה דינמיקה של התפתחות, הקיימת אצל כל אדם ואדם, העובר תהליך של התבגרות והבשלה, ממצב גולמי, שבו הוא ממוקד בעצמו, לאדם המסוגל לפתח חיים רגשיים על בסיס של נתינה והתחשבות בזולת.
 
פרק ב' של ספר בראשית מתאר את הרובד הבסיסי המצוי בכל אדם בראשית דרכו. עם ההתבגרות מבשיל רובד נוסף ועמוק יותר באישיות והאדם בשל להיות חבר במרקם החברתי והתרבותי הסובב אותו. רובד זה מקנה לאדם את מעמדו כצלם אלוקים וכנזר הבריאה, כמתואר בפרק א' של ספר בראשית. בתיאור זה של הבריאה, האישה שווה לאיש בכל דבר ועניין. זהו החזון וזהו האידיאל.
 
"החטא הקדמון"
אבל, תולדות האנושות רצופות גם בנסיגות.
 
נקודת המוצא האנושית היא שוויונית לחלוטין, והאישה שווה לאדם כצלם אלוקים, אבל עם התרחשותו של החטא הקדמון חלה רגרסיה ועמה נפגמו גם השוויון והאחדות. החזון נשבר. בעקבות חטא עץ הדעת אומר הקב"ה לאישה
 
"הרבה ארבה עצבונך והרנך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך".1
 
ככלל, נראה כי חטא עץ הדעת גרם לשבירה מוחלטת של המציאות הקודמת, והשלכותיו מקיפות וחובקות עולם. בעקבות החטא גורש אדם מגן העדן של העולם האידיאלי בו היה מצוי, והוא משלם מחיר יקר עד סוף כל הדורות, שהרי המוות נגזר על כל יחידי המין האנושי כתוצאה מחטא זה, כלשון הכתוב "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב".2
 
עיון במקורות השונים מגלה כי בהתאם להשקפתם של חז"ל, החטא הקדמון הוא ששינה את המציאות האידיאלית והפך אותה לבלתי שוויונית בעליל. החטא הביא למציאות ביולוגית שונה, הכוללת את צער ההריון וייסורי הלידה, ואף שלוש המצוות הבסיסיות המוטלות על האישה: חלה, נידה והדלקת נר של שבת, מובהרות בחז"ל כתיקון לאותו חטא.3 האישה אשר נתנה לאדם לאכול מעץ הדעת גרמה לתקלה, שהמיטה חשכה גדולה על האנושות ועל כן הוטלה עליה המשימה להפיח אור חדש בעולם. כסמל לכך מדליקה האישה נרות של שבת ומפיחה אור ורגש בביתה.
 
בדומה לכך מוצאים אנו במדרש4 כי יסודה של חובת כיסוי הראש שהוטלה על האישה, נעוץ בגרימת החטא הקדמון, ומחמתו הוטלו על שכמה חובות צניעות, שתכליתן למנוע הישנותם של חטא ופיתוי.
 
קללת חוה התייחסות חז"ל לחטא הראשון, כגורם לחוסר השוויון בין המינים, מגיעה לשיא בגמרא במסכת עירובין5 בפירוש אשר נתנו חז"ל לכל אחת ואחת מן המילים בפסוק המבטא את קללת חוה ועונשה בעקבות החטא "הרבה ארבה עצבונך והרנך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך".6 זו לשון הגמרא:
 
עשר קללות נתקללה חוה;
"הרבה ארבה" - אלו שני טפי דמים, אחת דם נדה ואחת דם בתולים;
"עצבונך" - זה צער גידול בנים;
"והרנך" - זה צער העיבור;
"בעצב תלדי בנים" - כמשמעו;
"ואל אישך תשוקתך" - מלמד שהאישה משתוקקת לבעלה בשעה שיוצא לדרך; "והוא ימשל בך" - מלמד שהאישה תובעת [יחסי אישות] בלב, והאיש תובע בפה...; רב דימי אמר: עטופה כאבל [מבאר רש"י: "בושה לצאת וראשה פרועה". זהו אפוא המקור הראשוני לחיוב האישה בכיסוי ראש];
ומנודה מכל אדם [רש"י: "שאסורה לכל אדם חוץ מבעלה, והאיש נושא נשים הרבה". כלומר, חוסר השוויון הנעוץ בכך שלגבר מותר מן התורה לשאת שתי נשים, ואילו לאישה אסור לשאת שני גברים, נובע אף הוא מן החטא הקדמון]; וחבושה בבית אסורין [רש"י: "כל כבודה בת מלך פנימה" - כלומר, חובות הצניעות והמופנמות שתכליתן למנוע הישנותם של חטא ופיתוי, הוטלו על שכם האישה דווקא, כתוצאה מן החטא הקדמון].
 
החטא הקדמון הוא אפוא אבי כל חוסר שוויון, בשורה של נושאים: פיזיולוגיים, פסיכולוגיים והלכתיים. אי שוויון זה מהווה קללה ועיוות, אשר נוצרו כתוצאה מהיותו של עולמנו - עולם לא מושלם, עולם יצרי, המחייב להישמר מפוטנציאל החטא הטמון בו.
 
מה היה בחטא הקדמון?
נשאלת השאלה: מדוע? מה היה בו באותו חטא קדמון שגרם לשינוי כה רדיקלי בסדרי בראשית?
 
אכן, חטא זה המחיש את היותו של האדם בלתי מושלם, ועל כן אינו יכול לחיות לעד. היותו אנושי ומועד לטעות, מחייב להבדיל בינו לבין האלוקי, השלם, המושלם והנצחי. כך ניתן אולי להבין את ההיגיון הפנימי שבגזרת המוות כתוצאה טבעית של החטא.
 
אבל, מדוע הביא החטא בכנפיו גם את חוסר השוויון בין המינים?
 
דומה, כי התשובה לכך נמצאת בהבנה של מציאות החטא ותוצאותיו, על פי השקפתם של חז"ל. החטא הקדמון חילל את עולם הדעת והכניס צלם יצרי בהיכלו. עד לאותו רגע הייתה בכל אדם הפרדה בין הרובד התחתון, היצרי, לבין הרובד העליון הנשגב . האדם כיצור בעל דחפים קיומיים ואינסטינקטים בסיסיים, שבמסגרתם אין לו אלא עונג, כיבוש והתרבות, השתקף ברובד הבסיסי של אישיותו. לעומת זאת, הדעת והתבונה אשר במוחו, שיקפו את האדם כצלם אלוקים, הניחן בתבונה ובנפש משכלת, והיא המאפשרת לו לשלוט בעצמו ולהעדיף את המועיל על פני המענג.
 
מכיוון שהאדם ניחן ביכולת בחירה תבונית ובכושר שכלי להבין את ההשלכות ארוכות הטווח של מעשיו, אפשר היה לצפות כי האדם יעדיף את המועיל על פני המענג. הדעת נועדה לרסן את הדחפים היצריים ולאפשר שליטה עצמית, שהיא מותר האדם על הבהמה.
 
לפתע בא חטא עץ הדעת וביטל הבחנה זו, כך שהיצר והרצייה חדרו אל תוכו של עולם הדעת גופו.
 
חוה לא בחרה לאכול מעץ הדעת מכיוון שפריו ערב, וגם לא מחמת רעב שתקף אותה, אלא מכיוון ש"תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל". חטא עץ הדעת נעשה מתוך בחירה תבונית, באופן מושכל, ולא כתוצאה מדחפים קיומיים. האדם השתמש באינטליגנציה עצמה כדי ללבות את יצריו והעדיף את המענג על המועיל והנכון. מכאן ואילך נמצא כי החטא מתחיל דווקא במוחו של האדם והרהורי עבירה קשים מעבירה עצמה.
 
מכאן ואילך האדם תאב תענוגות לא רק בליבו אלא גם במוחו ובדעתו ולא נותרה עוד פינה של תבונה טהורה ושל דעת בלתי משוחדת מרצון תאוותני. אדרבה, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו",7 ועם התבגרותו של אדם בא עם הדעת גם טעמו של החטא.
 
בעקבות החטא מזדהה האדם עם הרצון הפיזי ולא עם הדעת
הרב דסלר8 ממחיש את תוצאת החטא הקדמון בהבהירו, כי עד לחטא הקדמון המו דמיו של אדם בדברם אליו בגוף שני, בלשון "כדאי לך", "ראוי לך". לעומת זאת, שכלו של האדם ותבונתו דיברו אליו בגוף ראשון, בלשון "אני". תודעתו של אדם הזדהתה עם דעתו ואילו החטא היה חיצוני לאדם. אבל, לאחר החטא הקדמון התחולל שינוי מהותי, כך שדמיו של אדם הומים בו לאמור: "מתחשק לי", "אני רוצה". לעומת זאת, הצד המושכל באישיותו של האדם משמיע את דברו בגוף שני באומרו: "לא כדאי לך", לא מתאים לך". בעקבות חטא עץ הדעת מזדהה אפוא אישיותו של אדם דווקא עם הרצון הפיזי ולא עם הדעת. החטא הראשון חולל אפוא מהפיכה באישיותו של אדם, החדיר את החשק אל מרכז התודעה, ודחק ממנה החוצה, את התבונה הטהורה, המבקשת להעדיף את המועיל על המענג.
 
משעת החטא ואילך נאלץ האדם להתמודד התמודדות קשה יותר עם רצונותיו, הפועמים אף בנבכי שכלו ותודעתו, כאשר כדי לכבוש את יצרו הוא נאלץ לשמוע לשמוע לקול מצפונו הנמצא כביכול מחוצה לו, ולהתגבר - על עצמו.9
 
וידעו כי עירומים הם
על רקע תופעה זו מוסברת בושתו של האדם בעירום גופו, שהייתה אף היא תוצאה של אותו חטא.
 
לפני החטא נאמר "ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו ולא יתבוששו".10 אך לאחר החטא נאמר "ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירומים הם, ויתפרו עלה תאנה".11 הבושה מתוארת אפוא כתוצאה של חטא עץ הדעת, ושאלה ידועה היא, מהו הקשר בין חטא עץ הדעת לבין הבושה בעירומו של הגוף?
 
מקובלנו כי עיוות באיבר מסוים גורם לנו לבושה ולכיסוי.12 מהו העיוות שנוצר באברי הרבייה כתוצאה מחטא עץ הדעת?
 
עם בריאתו של אדם לא הייתה לו כל סיבה להתבייש בעירום גופו, שהרי הגוף, לרבות אברי הרבייה שבו, לא שימש לשום מעשה שיש להתבייש בו. רש"י על הפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו"13 מבהיר, כי אדם קיים יחסי אישות "קודם שחטא ונטרד מגן עדן". הדגשת העיתוי באה ללמדנו, כי בעיני חז"ל, יחסי אישות אינם בגדר חטא, ואדרבה ברכתו של הקב"ה לאדם מיד עם יצירתו היא: "פרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוה".14 רש"י מדגיש על כן, כי גם בעולם האידיאלי שטרם החטא קיים אדם יחסי אישות עם חוה. ללמדך כי יחסי האישות מהווים חלק מובנה מקיומו של עולם אידיאלי ואינם סותרים לו.
 
אבל, חטא עץ הדעת הביא לחדירת שיקולים נהנתניים, יצריים ותאוותניים לתודעתו של אדם.15 משנפקחו עיניו של אדם להיבטים אלו של מעשיו, באה הבושה ועמה הצורך הפנימי להתכסות. החטא הפך את האדם ליצרי, לתאב תענוגות, ואף המעשים האידיאליים והנשגבים ביותר, קיבלו מימד נוסף, בו כובש החשק את מרכז התודעה, ומהווה כוח שולט באישיותו של אדם.
 
הרמב"ן מבהיר על כן באיגרת הקודש:
"ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו - כל זה קודם החטא, לפי שהיו עסוקין במושכלות, וכל כוונתם לשם שמיים. אמנם כשנטו אחרי ההנאות הגופניות ולא נתכוונו לשם שמים, אמר עליהם "וידעו כי עירומים הם".
 
זווית ראיה זו, על תוצאותיו של חטא עץ הדעת מבחינת אישיותו של האדם, תסייע לנו להבין מדוע גרם החטא לשברו של העולם האידיאלי, ומדוע הביא החטא בכנפיו גם את הפרוד ואי השוויון, שלא שררו בעולם של דעת ואידיאלים.
 
בין שיתוף ליצריות
שיתוף מלא ושוויון בין המינים מתחולל בעולם שבו אדם חי למען אידיאל מסוים, חיים שיש בהם התעלות על הרובד היצרי הבסיסי של אישיותו. לעומת זאת, כשהאדם משתוקק להשביע את יצריו, הוא מתמקד בעצמו. האדם הנהנתן והיצרי אינו משתף שיתוף אמת, שיש בו גם ויתור. בעולם שבו האדם מזדהה עם תשוקות, לא יכולה להיות הרמוניה מלאה והתמזגות שלמה עם הזולת. תשוקות, יצרים ופיתוי, יוצרים גדרים וסייגים לא שוויוניים, שהינם תוצאה של עיוות האידיאל. המילים "והוא ימשול בך" נסמכו למילים "ואל אישך תשוקתך" (בראשית ג', טז'), שכן בעולם של אינטרסים ורצונות תאוותניים, חזק ה"לחוד" מן ה"ביחד" והאהבה תלויה בדבר, כך שכאשר בטל הדבר בטלה האהבה.16 הרב דסלר נהג על כן לומר לבני זוג בשעת נישואיהם כי כל עוד הם קמים מידי יום וחושבים "מה יש בידי לתרום להגשמה הכוללת של שנינו כזוג" - חותרים הם להגשמת האידיאל ולאושרם המשותף. אך, ביום שבו קם מי מבני הזוג ושואל "מה בן הזוג תורם לי" - החל השיתוף להיפרם.17
 
חטא עץ הדעת החדיר אם כן את הרעב התאוותני אל תוך תוכו של עולם הדעת. מאותה עת ואילך אין פינה טהורה הנקייה מתשוקות, מאינטרסים ומרצונות להשביע מאוויים אישיים. הרובד העליון והנשגב של האדם חולל והתמזג עם רבדיה התחתונים והבסיסיים ביותר של האישיות. שבר זה גרר גם לשברו של החזון השוויוני ששרר בעולם האידיאלי והמיוחל .
 
האם יש תיקון לשברו של החזון השוויוני?
האם זהו שבר בלתי ניתן לאיחוי? האם יש תיקון לשברו של החזון השוויוני על אף המציאות החדשה שנוצרה?
 
נראה כי התשובה לכך מצויה בהליך הפקת הלקחים המתואר בעקבות חטא עץ הדעת.
 
בעקבות החטא, שאל הקב"ה את האדם "אייכה?" הכיצד עשית כדבר הזה? והתשובה שניתנה, שהיא תשובה שאומר אדם לאלוקיו ברגע של אמת, הייתה: "האישה אשר נתת עימדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל".18 טענתו של האדם הייתה, כי הסולידריות בינו לחווה הייתה מוחלטת והדוקה מדי, עד כי לא הותירה לו מרחב מחיה ושיקול דעת עצמאי משל עצמו. לא היה לו קיום נפרד ושונה שיאפשר לו שלא לשמוע בקול חוה - שותפתו לכל דבר ועניין. כך מפרש הרב הירש פסוק זה באומרו:
 
אישה זו היא שנתנה [לי לאכול מפרי עץ הדעת] ורצונה היה קובע בשבילי. אדם לא טען שיצרו מתגבר עליו, או שאשתו פיתתה אותו. אלא התנצל בפשטות, שעשה את רצון אשתו.
כאן מתגלה השוויון ההרמוני, שנועד להיות בין איש לאשתו.
 
כלומר, אדם הראשון טען כי החטא היה תוצאה של היעדר ישות עצמאית לכל אחד מבני הזוג. המאורע הדרמתי, שבו החדיר אדם לתוככי תודעתו את רציותיו, לא היה נחלתו של יחיד, והאישה שיתפה בקשר זה גם את אדם, באשר ההרמוניה והסולידריות ההדדית בין האיש לאישה היו מוחלטים, ורצון האישה הפך לרצון האיש באופן כמעט אוטומטי. נפילת בן הזוג האחד גררה על כן את נפילת רעהו, בלא שבני הזוג יקיימו ביניהם מערך של איזון ובקרה הדדית (Checks and Balances).
 
כדי לאפשר השלמה - נחוצה שונות
לאור טיעון זה של אדם, התברר כי כדי לאפשר לבני הזוג לאזן ולהשלים זה את זה, נחוצה שונות מסוימת. לכל אחד מהם נחוץ כר מחיה ייחודי משלו, שבו יפתח את אישיותו ואת תכונותיו האינדיבידואליות, כך שיוותר לו מקום לשיקול דעת עצמאי ומקורי משלו.
 
התוצאה הייתה על כן יצירת שוני בין בני הזוג, כך שתהא לכל אחד מהם פינה ייחודית משלו במסגרת חיי השיתוף. משום כך נאמר לאדם בעקבות החטא "בזעת אפיך תאכל לחם".19 הוא הופקד על מלאכת השדה, החיצוני לביתו, ונגזר עליו לעבדו בזיעת אפיו. לעומת זאת, תחום המחיה הייחודי של האישה הוא ממשלת הפנים, וכלשון המשנה בתחילת מסכת יומא "ביתו זו אשתו".20 האישה היא המשפיעה על אורחותיו של הבית ועל עצוב אישיותם וחינוכם של בני הבית - ועל כן נקבעת יהדותו של אדם על פי האם דווקא.
 
האיש מבטא את הרובד הבסיסי ביותר של האדם (המתואר בפרק ב' של ספר בראשית), הכובש את מרחבי הטבע ומתמודד עימם, והאישה מבטאת את הרובד השני של האדם (המתואר בפרק א' של ספר בראשית) הניחן ברגש, בסולידריות ובתכונות שאנו מכנים אנושיות. השילוב בין בני הזוג, המהווים צלעות שונות של האדם , יוצר את המכלול האנושי ואת המזיגה הראויה בין מוח ללב ובין כוח לרגש.
 
כרי מחיה ייחודיים ונפרדים אלו נועדו ליצור תיקון היסטורי לחטא עץ הדעת, שנבע מסולידריות יתר ומזהות שגרמה להיעדר מנגנוני בקרה ואיזון בין בני הזוג. תיקון זה אינו יכול לבטל את רוע הגזרה שנגזרה על האנושות, ובעקבות חטא עץ הדעת האדם כיחיד איננו נצחי עוד. אך האנושות ככלל תוסיף ותתקיים בזכות האישה, אשר תחווה את חווית האמהות, תוליד ילדים ותנחיל חיים לדורות הבאים. כך מבאר הרב הירש את הפסוק "ויקרא האדם את שם אשתו חוה":21
 
בזכות האשה יחיה גם האיש ויקום בבניו אחריו.
יכול היה האדם לכעוס על אשתו שבעטיה נטרד מגן עדן, אך הוא קורא לה [חוה] על שם הגדול שבתפקידיה! ..היא המצילה מן המוות, היא הנותנת חיים, ובזכותה נעשה האדם [הכוונה לאנושות] בן אלמוות.
 
אם כן, הפתרון לחטא היה חלוקת תפקידים ויצירת ההבחנה בין המינים. כך יכול היה כל אחד מבני הזוג להפעיל שיקול דעת עצמאי משלו ולאזן את רצונותיו הבלתי מבוקרים של בן הזוג האחר. אבל, פתרון זה אינו אידיאלי, ואינו רצוי.
 
הרעיון המקורי היה כי בני הזוג לא יתמקדו בעולם רציות אגואיסטי משלהם, אלא יהיו נכונים לכונן תא משפחתי כולל, שיש בו סולידריות, אהבה ושיתוף על בסיס של שוויון מלא.
 
החטא פגע ביכולת השיתוף
החטא הוא שפגע ביכולת השיתוף, ומחמתו שונה האידיאל השוויוני ונוצרו כרי מחיה נפרדים לכל אחד מבני הזוג, באופן שיתאפשר לכל אחד מהם לפתח שיקול דעת עצמאי שיוביל לאיזונים ערכיים ביניהם. התכלית המתוקנת היא אפוא, ליצור שלמות אחת כוללת משני בני זוג - השומרים על שונות בסיסית, בלא שאיש מהם יאבד את ייחודו. על כן, יוחדה לכל אחד מבני הזוג פינה משלו, על אף הסולידריות, שכן דווקא שוני וייחודיות אלו של בני הזוג חיוניים הם למימוש האידיאל המשותף באופן שיוביל להגשמה עצמית מלאה ונכונה.
 
אבל, חלוקת תפקידים זו, ביחד עם האיזונים שהיא נועדה לשרת, נחוצה רק בעולם יצרי, שבו חוללה ממלכת הדעת. השאיפה היא לחזור למצב שבו האדם מתעלה מעל לעולמו היצרי וחוזר לעולם שבו שולטת התבונה הטהורה. במרחבי ההוויה שאינם מונעים על ידי יצרים, שורר שוויון מלא ומוחלט והאדם יכול להגיע להגשמה עצמית גם אם קיימת סולידריות מוחלטת בין בני הזוג, בלא צורך בשונות ובמרחבי מחיה שונים.
 
שני שמותיה של חווה
על רקע זה ניתן להבין את דבריו הידועים של ר' יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק.22 הוא מתייחס לכך שאדם הראשון נתן לאישה שני שמות שונים, בשתי הזדמנויות שונות, כאשר השם, בהקשר זה, הוא לא רק כינוי אלא גם הגדרה.
 
בספר בראשית,23 מובאת תגובתו של האדם עם בריאת האישה והצגתה בפניו על ידי האלוקים: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת".
 
שם התואר "אישה" מהווה ביטוי לשוויון עם האיש.
 
לעומת זאת24 - בעקבות חטא עץ הדעת - נאמר "ויקרא אדם שם אשתו חוה. כי היא הייתה אם כל חי". כלומר, אדם מצא לנכון לקרוא לאשתו בשם נוסף, חוה, ובכך להגדיר מחדש את הווייתה בעקבות החטא ועונשו.
 
מדוע נדרש אדם לקריאת שם נוסף ושונה לאישה? על כך משיב ר' יצחק עראמה כי שמות אלו מבטאים שתי תכליות שונות של האישה.
 
השם הראשון "אשה" הגדיר את מהותה בטרם החטא והוא מעיד על שוויון מלא בין המינים. שם זה ניתן לאישה לנוכח היותה "עצם מעצמיו ובשר מבשרו", ישות השווה לאיש והמהווה שותף שווה ומלא לכל דבר ועניין.
 
השם השני "חוה" - משקף את תכליתה השניה של האישה כאם כל חי המביאה דור המשך. זוהי הנקודה הייחודית שניתנה לאישה בעקבות החטא, משנוצרה הפרדה פונקציונלית בין המינים. אבל, הרב יצחק עראמה מדגיש, כי תכלית שנייה זו של האישה, להביא ילדים לעולם ולגדלם, היא התכלית השולית של האישה, ובלשונו: "התכלית הקטן". זוהי ההגדרה השנייה והמשנית, ואילו העיקר אצל האישה הייתה ונותרה ההגדרה הראשונה כ'אישה' - השווה לאיש לכל דבר ועניין. ואכן, בעולם אידיאלי, עולם שאינו מונע מיצרים, שעל פי השקפת חז"ל הוא עולם שכולו טוב, אין צורך בקיומם של מרחבי מחיה שונים בין המינים, ושורר שוויון מלא ביניהם.
 
יעקב ורחל
בהתאם לגישה זו, מבהיר ר' יצחק עראמה מדוע חרה אף יעקב ברחל, בעת שזו באה וזעקה בפניו במר ליבה "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי".25 חז"ל תמהים על גערה זו של יעקב, ולא חוסכים את שבט ביקורתם הימנה. 26 מהו פשר התנהגות זו של יעקב כלפי האישה היחידה שאהב, אשר לשם השגתה עבד את לבן ארבע עשרה שנים ברציפות?
 
ר' יצחק עראמה מסביר באופן עמוק ומרהיב כי יעקב מצא לנכון לגעור ברחל על דבריה כי אם אין לה ילדים סר הטעם לחייה ("הבה לי בנים ואם אין - מתה אנכי"). אמירה זו נבעה מהשקפה לפיה בהיעדר ילדים אין האישה מגשימה את תכליתה כ'חוה', אם כל חי, ואין כביכול טעם בקיומה. יעקב התנגד מכול וכול להשקפה זו. אכן, גידול ילדים היא תכלית חשובה, אך אין זו חזות הכל בחיי האישה. התכלית העיקרית שלה היא - ההגשמה העצמית של חייה שלה.
 
יעקב גער על כן ברחל - למען תתעשת. ליבו לא היה גס במועקתה, אך הוא ביקש להדגיש בפניה כי יש טעם רב לחייה אף אם חלילה לא תלד, שכן בידה להגשים את ייעודה שלה בעולמה, כצלם אלוקים, שבידו להגיע למימוש עצמי ולעשות לעצמו "יד ושם, טוב מבנים ומבנות".27
 
הנה כי כן, גם לאחר החטא הקדמון וההפרדה שיצר בין המינים, לא אבדה תקוותו של חזון השוויון. אכן, בעולם שבו היצרים גוברים על הדעת, הדרך להרמוניה ולהגשמה עצמית עוברת במציאת מרחבי מחיה שונים לכל אחד מן המינים, במקביל לחייהם המשותפים. הדגשת נקודות הייחוד השונות של כל אחד מהם נחוצה כדי לסייע להם לפתח אישיות עצמאית משלהם, למען יוכלו לשמור על שיקול דעת עצמאי ומקורי ולפתח מערכת של בקרה ואיזון הדדי ביניהם.
 
אבל, התכלית האמתית אינה שיתוף פעולה בין שונים המתמקדים בכרי מחייה נפרדים זה מזו, אלא שיתוף הרמוני בדרך של שוויון בין שווים, כאשר כל אחד מבני הזוג ממזג באישיותו את שני פניו של האדם, הן את זה הניחן בכוח הכיבוש של איתני הטבע והיקום, והן את זה הרוחני והאנושי, כצלם אלוקים וכנזר הבריאה.
 
כאשר האדם חוזר לעולם הדעת, לעולם של אידיאלים, שב להשתרר השיתוף המלא בין המינים וזוהי התכלית המקווה והמיוחלת שאליה יש לשאוף.28
 
לאור נקודת מוצא זו נעבור לבחון את התייחסותם של חז"ל לאישה במישור התבוני והרוחני.

הערות:

הערות
1. בראשית ג, טז.
2. בראשית ג, יט.
3. בראשית רבה י"ז: "על ידי שכיבתה נשמתו של אדם הראשון לפיכך ניתן לה מצוות נר שבת". טעם אחר מובא בהלכה הפסוקה בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן רס"ג סעיף ג' לפיו חובת הדלקת נר של שבת מוטלת על נשים "מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית".
4. בראשית רבה י"ז, דיבור המתחיל "שאלו את": "מפני מה האיש יוצא ראשו מגולה, בעוד האישה [יוצאת] ראשה מכוסה? אמר להם [רבי יהושע] משל לאחד שעבר עברה והוא מתבייש מבני אדם, לפיכך יוצאת וראשה מכוסה"
5. עירובין ק ע"ב.
6. בראשית ג, טז.
7. סוכה נב ע"א.
8. הרב אליהו דסלר, מכתב מאליהו (בני ברק תשכ"ב-תשל"ג), חלק ב', עמ' 138 על פי דברי ר' חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים, שער א' פרק ו' בהג"ה, דיבור המתחיל "והעניין": והענין כי קודם החטא, אם כי ודאי שהיה בעל בחירה גמור להטות עצמו לכל אשר יחפוץ להיטיב או להפך חס ושלום, כי זה תכלית כוונת כלל הבריאה, וגם כי הרי אחר כך חטא, אמנם לא שהיה עניין בחירתו מחמת שכוחות הרע היו כלולים בתוכו, כי הוא היה אדם ישר לגמרי, כלול רק מסדרי כוחות קדושה לבד, וכל ענייניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים, טוב גמור, בלי שום עירוב ונטייה לצד ההיפך כלל, וכוחות הרע היו עומדים לצד, ועניין בפני עצמם, חוץ ממנו, והיה בעל בחירה ליכנס אל כוחות הרע חס ושלום, כמו שהאדם הוא בעל בחירה ליכנס אל תוך האש. לכן כשרצה ה'סיתרא אחרא' להחטיאו, הוצרך הנחש לבוא מבחוץ לפתות, לא כמו שהוא עתה, שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו, ומתדמה לאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העוון, לא שאחר חוץ ממנו מפתהו.
9. ודוק, גם לפני החטא ניחן אדם בבחירה בין טוב לרע. אבל זו הייתה בחירה אינטלקטואלית כשהחלטתו של האדם נעשתה במישור התבוני, בדומה לבחירה של אדם אם לרכוש או למכור נייר ערך. לעומת זאת, בעקבות החטא הפך היצר לחלק אינטגרלי מן הרצון והבחירה בין טוב לרע הפכה להתייצבות של האינטלקט מול האמוציות והתשוקות, כאשר האדם נאלץ ללחום בעצמו. את מלחמת היצר על האדם לקיים אף ללא ידיעה ממשית, האם קולה של 'התבונה הטהורה' המפכה בו אינו אלא מסווה למאוויים כמוסים שמקורם יצרי.
10. בראשית ב, כה.
11. בראשית ג, ז.
12. לנוכח אינסטינקט זה מבהיר הרב אברהם יצחק הכהן קוק , במאמרי הראי"ה (הוצאת הקרן ע"ש גולדהרץ, תשד"ם), עמ' 27, מסביר את מצוות כיסוי הדם בעת שחיטת בעל חיים (ויקרא יז, יג) בכך, שהריגת בעל חיים על ידי אדם לצורך אכילתו מהווה סטייה מן האידיאל של הבריאה ועיוות שנוצר בה. חובת כיסוי הדם נובעת אפוא מן הבושה שבדבר זה.
13. בראשית ד, א.
14. בראשית א, כח.
15. הרד"ק על הפסוק "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (בראשית ב, יז) מבהיר: "וידיעת הטוב והרע פירשו המפרשים ידיעת המשגל, כי פרי העץ ההוא הוליד באדם תאוות המשגל. וטוב הוא המותר ורע הוא האסור. ואדם הראשון מלא דעת היה, להבחין בין טוב לרע, אלא שלא הייתה בו תאוות המשגל".
16. מסכתות קטנות, אבות דרבי נתן, נוסחא א' פרק מ' דיבור המתחיל "כל אהבה".
17. בהקשר זה יפה הוא הביאור לגמרא במסכת ברכות ח ע"א (שעליה עמדנו בפרק המבוא לעיל) לפיו נשאל החתן "מצא" או "מוצא אני". אם מחפש האדם את טובתו שלו עצמו במסגרת המשותפת, הרי שבכך ייתמו חיי השיתוף. אך אם מצא הוא את אושרו עם נישואיו ואינו ממשיך עוד לחפש את טובתו האישית והאנוכית, הרי ש"מצא אישה מצא טוב ויפק רצון מה'". להסברים נוספים ר' : רי"ף ו"ענף יוסף" על "עין יעקב", מסכת ברכות ח ע"ב, דיבור המתחיל "שכינה ביניהם"; הרב אליהו כי טוב, איש וביתו, פרק שמיני.
18. בראשית ג, יב.
19. בראשית ג, יט.
20. משנה יומא א, א. על רקע זה ניתן להבין מדוע הוטלו חובות הצניעות בעיקר על האישה, שהרי הצניעות היא המפתח לפנימיותו של אדם. הכלל הוא כי "את צנועים חוכמה" שכן לפי השקפת חז"ל היא אות לחכמתו של האדם ומשקפת את תוכנו הפנימי.
21. בראשית ג, כ.
22. ר' יצחק עראמה, עקדת יצחק (ירושלים, תשכ"א), שער תשיעי.
23. בראשית ב, כג.
24. בראשית ג, כ.
25. בראשית ל, א.
26. ובלשון חז"ל: "אמר לו הקב"ה [ליעקב] וכי כך משיבים את המעיקות?" (בראשית רבה, ע"א דיבור המתחיל "ויחר אף").
27. ישעיה נו, ה.
28. דומה כי זהו פשר הברכה הנאמרת בעת נישואיהם של בני זוג: "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". האיחולים לזוג הצעיר הם, כי יזכו להגשים בחייהם המשותפים את החזון ששרר בעולם האידיאלי שטרם החטא, בעת ששררו חיי הרמוניה מוחלטים ושיתוף מלא בין בני הזוג.