לחץ כאן לתצוגת הדפסה

חובת נשים לברך ברכת הגומל

מחבר: הרב חנוך גולדברג

שנה בשנה, תש"ן

תוכן המאמר:
נשים לא נהגו לברך ברכת הגומל
ברכת הגומל נתקנה במקום קרבן תודה - מחלוקת ראשונים
נשים נכנסו לעזרה להקריב קרבן תודה
להלכה ראוי לנשים לברך הגומל בפני עשרה אנשים

תקציר: המאמר עוסק בשאלת חיוב הנשים בברכת הגומל ע"פ מקורותינו

מילות מפתח: גומל; ברכת הגומל; נשים - חיוב מצוות.

חובת נשים לברך ברכת הגומל

 האם נשים חייבות לברך ברכת הגומל? במבט ראשון נראה שהתשובה ברורה, נשים חייבות לברך כמו שחייבות לברך בכל ברכת שבח והודאה. בברכות (נ"ד:) נאמר: "אמר רבי יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות, יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים". לכאורה החובה ל"ארבעה" היא גם לנשים.

 

וכי מאיזה טעם יש לפטור אותן? ראשית כל, הרי כלל גדול בידינו "דבי רבי אליעזר תנא אמר קרא 'אשר תשים לפניהם' השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה" (קידושין ל"ה:). שנית, הרי לא מדובר במצות עשה שהזמן גרמא. שלישית, אין שום למוד לפטור אותן. ורביעית, מצד הסברא איזה טעם יש להטיל חובה יתירה על האיש מהאישה להודות להי"ת שגמל טובה איתה ?

 

נשים לא נהגו לברך ברכת הגומל

למרות האמור לעיל, שמן הסתם נשים חייבות בברכת הגומל כמו אנשים, עדים אנחנו שכבר ראשוני האחרונים בקהילות שונות דנים בשאלה האמפירית למה נשים נוהגות לא לברך ברכת הגומל. בעל כנסת הגדולה בסלוניקי אומר שזה מנהג בטעות ועליהן לברך בעצמן, ובעל תורת חיים במזרח אירופה אומר שילכו לבית הכנסת ויענו אמן לברכת הבעל (תורת חיים סנהדרין צ"ד. וכן מנהג של קצת אנשים מובא בבית יוסף או"ה סי' רי"ט). אחרים אומרים היות ויש לברך בפני מנין אנשים "לאו אורח ארעא דכל כבודה בת מלך פנימה" (הלכות קטנות, חכם ספרדי באר"י במאה ה-17, מובא בבאר היטב או"ח סי' רי"ט ס"ק א').

 

המגן אברהם (או"ח סי' רי"ט ס"ק א') נותן הסבר אחר, ואומר "ואפשר שמנהגן מפני שסבירא להו שברכות אלו רשות". הפרי מגדים על אתר דוחה דבריו ואומר שלא ידוע לו מי שיאמר שאמירת ברכת הגומל היא רשות ולא חובה. אולם לנו נראה שיש טעם רב בדברי המגן אברהם, שהרי אם נאמר שברכת הגומל נתקנה במקום קרבן תודה לכאורה גם הבאת קרבן תודה היא רשות ולא חובה.

 

בשאלה אם הבאת קרבן תודה חובה או רשות דן הגאון רי"פ פערלא ז"ל בספרו על ספר המצות לרס"ג (ח"א רנ"ט-ר"ס). לדעתו יש בזה מחלוקת ראשונים כאשר רש"י וראשונים אחרים בעקבותיו סוברים שזה חובה והם מביאים את הדין של ארבעה צריכים להודות בעניין קרבן תודה (עי' רש"י ויקרא ז', י"ב), אבל הרמב"ם אינו מזכיר שום חובה בעניין הבאת קרבן תודה ואף לא את הדין שארבעה צריכין להודות בעניין קרבן תודה ולכן הוא סובר שזה רשות, וגם מהתוס' במקום אחד (שיטה מקובצת ערכין י"א ע"ב אות ו') יוצא במפורש שאין תודה חובה ליחיד. בכל אופן, גם למאן דאמר שזה רשות, אין הבחנה בין החובה לגברים ונשים אלא הסבר על מה סמכו הנשים שלא לברך - וזאת בהנחה א) שברכת הגומל נתקנה במקום קרבן תודה ; ב) הבאת קרבן תודה רשות.

 

ברכת הגומל נתקנה במקום קרבן תודה - מחלוקת ראשונים

בנוסף לנימוקים שהובאו לעיל לחובת נשים, הרי ברכת הגומל נתקנה במקום קרבן תודה. בעניין הקרבת קורבנות קובע הרמב"ם ש"ואחד אנשים ואחד נשים או עבדים מביאים כל הקורבנות" (הל' מעשה הקורבנות פ"ג ה"ב) ומסביר הכסף משנה "זה פשוט שהכתוב השוה אשה לאיש לכל דינין שבתורה...". לכן, כמו שאישה מקריבה קרבן תודה יש לומר שהיא מברכת ברכת הגומל. אך יש לשאול, האמנם לכל הדעות ברכת הגומל נתקנה במקום קרבן ,תודה? דבר זה לא נאמר במפורש בתלמוד אלא נאמר על ידי מספר ראשונים.

 

לכאורה רש"י סבור שנתקנה הגומל במקום תודה. על אף שבגמרא נאמר ארבעה צריכין להודות בקשר עם ברכת הגומל בלבד, ברש"י (והרשב"ם) על התורה דין זה מובא בקשר לקרבן תודה (ויקרא ז', י"ב), וכן מובא אף בסמ"ג עשין פ"ה, ובראשונים אחרים המובאים ע"י הגרי"פ פערלא שם הסבור שלדעתם הבאת קרבן תודה חובה (וכן בסידור רבנו שלמה מגרמייזא הוצאת ר' משה הרשלר עמ' קמ"ט).

 

אך נאמר מפורשות על ידי מספר ראשונים עם נפקא מינה להלכה שברכת הגומל נתקנה במקום תודה. להלן נתיחס לשלוש שיטות עיקריות בנושא, הרא"ש, הערוך, והרמב"ן. הרא"ש והטור בעקבותיו, וכן בתוספות הרא"ש ברכות שם, כתבו שנהגו באשכנז וצרפת שאין מברכין ברכת הגומל כשהולכים מעיר לעיר שאינו דומה לתפלת הדרך משום ש"ברכת הגומל במקום תודה נתקנה". לכאורה כוונת הרא"ש בתשובה זאת הוא לומר שדרגת הסיכון הכמותית, ובעקבותיו הצורך להודות, היא פחותה לעניין תפילת הדרך מאשר לעניין ברכת הגומל הדורש אירוע בר-סיכון גבוה במידה הזקוקה לקרבן תודה. לכן לא די בחזקת סכנה של דרכים להצטרך לקרבן תודה או ברכת הגומל.

 

לדעתנו, כך יש להבין את הקשר הדברים בתוספות הרא"ש. בראשית תוספות הרא"ש (וכן בתוספות על העמוד בלי שם) מובא שאלת ותשובת רב האי גאון למה התלמוד שינה מסדר הארבע שצריכין להודות מהסדר שנקבע בתהילים. רב האי מתרץ "שהפסוק מונה תחילה המסוכן יותר והתלמוד מונה הרגיל ומצוי יותר מחביריו". לפי זה יש לפרש "הולכי מדברות" הראשון המונה בפסוק כדבר מסוכן דווקא ולא כהליכה בין עיר לעיר גרידא. לאור זאת נהגו באשכנז וצרפת שלא מברכים על ההליכה מעיר לעיר. וממשיך התוספות הרא"ש "וכן כתב ה"ר יוסף דווקא חולה שנפל למטה אבל אם חש בראשו או במעיו אינו צריך לברך". כלומר, כמו שאין לברך בהליכה מעיר לעיר כך אין לברך הגומל אם לא נפל למטה - שהרי הגומל במקום תודה נתקנה וחסר כמות הסיכון הנדרשת.

 

לא כל הראשונים סבורים שלא מברכים בהליכה מעיר לעיר, אך לדעתנו יש לחלק בין שיטת הערוך לבין שיטת הרמב"ן. תשובת רב האי גאון המובא בערוך (ובתלמידי ר' יונה שם) היא ההפך מהנאמר בשמו בתוספות הרא"ש, היינו שבקרא הארבע סדורים "לפי דשכיחי טפי, דהולכי דרכים ומדברות הרבה מצויין ושכיחין הולכין מעיר לעיר , . ." (מובא באוצר הגאונים ברכות שם חלק התשובות וכן בערוך השלם ערך ארבע). כך נאמר גם בראבי"ה בלי איזכור של רב האי (ברכות סי' קמ"ו וראה הערת אפטוביצר שם). בהמשך דברי הערוך נאמר שכך גם לעניין החולה שאפילו חושש בראשו מברך הגומל גם שהסכנה היא פחותה ולכן בש"ס היא סדורה במקום לפני האחרון, וכך מובא בשם הערוך בתוספות הרא"ש שם ובאבודרהם (אך מעיון בערוך נראה שזה המשך דברי רב האי).

 

הרמב"ן בתורת האדם עניין הרפואה, וכן הרא"ה בברכות שם (מהדורת רב בלוי), לא מזכירים תשובת רב האי הנ"ל אולם שניהם סבורים שיש לברך גם בהליכה מעיר לעיר וגם בכל חולי. הם נתנו טעם לדבריהם מהירושלמי ברכות פ"ד ה"ד שכל הולכי דרכים וכל חולי בחזקת סכנה.

 

לראשונים אלו הסבורים שיש לברך ברכת הגומל גם בהליכה מעיר לעיר וגם בכל חולי ניתן להעלות כמה אפשרויות:

א. שברכת הגומל לא נתקנה במקום קרבן תודה, והאי לחוד והאי לחוד, וברכת הגומל נתקנה בדרגת סיכון פחותה מהבאת קרבן תודה - כלומר הנחה של קנה מידה אובייקטיבי אבל שונה להבאת קרבן תודה ולברכת הגומל.

ב. לברכת הגומל וקרבן תודה דרוש אותו מידה של סכנה - כלומר הנחה של קנה מידה של סיכון אובייקטיבי בלי הבחנה.

ג. לקרבן תודה וברכת הגומל כאחד דרוש מידה פחותה של סכנה, ואולי אין קנה מידה בכלל - כלומר, הנחה של קנה מידה אובייקטיבי פחותה לשניהם או אפילו קנה מידה של סיכון סובייקטיבי בלי שום קנה מידה אובייקטיבי.

ד. לקרבן תודה דרוש מידה גבוהה של סיכון ולברכת הגומל אין בכלל מידה קבועה לסכנה - כלומר, הנחה של קנה מידה אובייקטיבי לתודה וקנה מידה סובייקטיבי לברכת הגומל.

 

 יתכן והשאלה אם יש קנה מידה אובייקטיבי או סובייקטיבי למידת הסכנה תלויה בשאלה אם הבאת קרבן תודה או ברכת הגומל היא רשות או חובה. שהרי אם נאמר רשות, הדעת נותנת שלא תהיה קנה מידה אובייקטיבי לסכנה אלא הכל תלוי בתחושת הסיכון והבעת תודה הסובייקטיבי של הניצול. מה שאין כן אם יש חובה, לכאורה יש שעור לסיכון היוצר את החובה. מתשובת הרא"ש בעניין ההליכה מעיר לעיר נראה שלדעתו יש קנה מידה אובייקטיבי גבוה (יחסית לתפלת הדרך) לדרגת הסיכון לקרבן תודה וברכת הגומל כאחד, וסביר להניח שלדעתו יש חובה בשני אלו. אך גם לרמב"ן והרא"ה החולקים בעניין ההליכה מעיר לעיר אפשר שיאמרו זאת.

 

הרמב"ן והרא"ה עומדים על חזקת הסכנה שבכל חולי ובהליכה מעיר לעיר, המבוסס על חזקת הסכנה המוזכרת בירושלמי. משמע שאכן דרושה מידה של סיכון גבוה והוא אכן קיים, ולכן יסברו כאפשרות א' או ב'. אבל הערוך וסיעתו פרשו את סדר ארבעה צריכין להודות בתלמוד בהתאם לסיכון ולכן הסיקו שיש לברך ברכת הגומל בלי להזכיר את חזקת הסכנה שבירושלמי. יש לומר לדעתם מברכים ברכת הגומל בלי שזה נובע ממצב של סיכון משמעותי ולכן יש להעלות אפשרות ג' או ד'.

 

הפועל היוצא מדברינו שלרא"ש ברכת הגומל נתקנה במקום קרבן תודה ונ"מ להלכה שלא מברכים הגומל בהליכה מעיר לעיר. לעומת זאת, הערוך והרמב"ן, חולקים בעניין ההליכה מעיר לעיר כל אחד לפי טעמו, ולא אמרו במפורש את דעתם בעניין הגומל במקום תודה נתקנה. ניתן לומר שגם לדעתם ברכת הגומל נתקנה במקום תודה על אף שמברכים בהליכה מעיר לעיר, לרמב"ן כאפשרות ב' ולהערוך כאפשרות ג', ומאידך יש לומר שלדעתם ברכת הגומל לא נתקנה במקום תודה, והאי לחוד והאי לחוד, וההבדל משתקף בדין שלא מברכים בהליכה מעיר לעיר, לרמב"ן כאפשרות א' ולהערוך כאפשרות ד'. יצויין שהרמב"ם אינו מזכיר "ארבעה צריכין להודות" (או חובה כלשהי) בעניין קרבן תודה. מכאן ניתן לומר שהרמב"ם סבור שאין לקשר בין ברכת הגומל לבין קרבן תודה.

 

נשים נכנסו לעזרה להקריב קרבן תודה

אשר לטענת בעל הלכות קטנות שכל כבודה בת מלך פנימה ואין זה מן הראוי שאישה תברך ברכת הגומל בפני עשרה אנשים, יש לשאול - דהלא להרבה ראשונים (אם לא כולם) ברכת הגומל נתקנה במקום קרבן תודה, והרי אישה רשאית ליכנס לעזרה שבבית המקדש במעמד אנשים מישראל והכוהנים לסמוך על קרבנה ולתת שבח לבורא עולם? שהרי במסכת חגיגה (ט"ז:) וכן בספרא נאמר:

"דבר אל בני ישראל וסמך, בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות, רבי יוסי ור' שמעון אומרים בנות ישראל סומכות רשות, אמר רבי יוסי סח לי אבא אלעזר פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים והביאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים לא מפני שסמיכה בנשים אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים".

 

כידוע שטח בית המקדש והר הבית נחלק לכמה חלקים כאשר חצר גדולה ממזרח לעזרת ישראל נקראה עזרת הנשים. עבודת הכוהנים והקרבת הקורבנות התבצעה בחצר שנקראה העזרה סתם דהיינו עזרת ישראל ועזרת כוהנים. החלק של עזרת הנשים לא היה מיועד לנשים בלבד ומקור השם אינו ברור. הרה"ג רב י. מ. טוקצינסקי ז"ל כותב שהשם ניתן לחצר זו "משום שהנשים לא נכנסו הלאה לעזרת ישראל, וכדי שידעו שאינן נכנסות לעזרת ישראל נקראה חצר זו בשם "עזרת נשים" (עיר הקודש והמקדש ח"ד פ' י"ד סי' ב'). בתמיכה לדבריו הוא מביא את הגמרא הנ"ל בחגיגה וכן תמיהת הגמרא בקידושין (נ"ב:) "וכי אישה בעזרה מנין ?".

 

במחילת כבודו יש להעיר לדבריו מספר הערות.

ראשית, אמנם לרש"י בקידושין שם משמע שהיה איסור לנשים ליכנס לעזרת ישראל שלא לצורך (ראה תוספות הרא"ש שם בקידושין בדעת רש"י) אך לרבינו תם (תוד"ה וכי ובמקומות אחרים) נשים נכנסות לעזרה "דלא אשכחן בשום דוכתא דנשים אסורות ליכנס בעזרה" ובודאי שנזירה וסוטה נכנסות לצורך הנפה, אם כי גם לרבינו תם נשים לא היו רגילות ליכנס לעזרת ישראל.

 

שנית, רבינו תם וסיעתו פוסקים להלכה כר' יוסי שנשים סומכות רשות, לשיטתם מסתבר שנשים רשאיות ליכנס לעזרה לסמוך על כל קרבן שמביאות.

 

שלישית, הראשונים נחלקו בפירוש שיטת ר' יוסי. חלק מפרשים שלא סומכות על הקורבן ממש אלא "אקפו ידייכו" ולכן לא נדרשו ליכנס לעזרה אלא יוכלו לסמוך בעזרת הנשים. ברם, הראב"ד מפרש שסומכות ממש ובודאי לפירושו נכנסות לעזרת ישראל שהרי צריכים תיכף לסמיכה שחיטה ובספור של ר' יוסי סמכו בעזרת הנשים משום שמדובר בקורבנות בעליהם אבל בקרבן עצמה רשאית ליכנס לעזרת ישראל (פירוש הראב"ד בספרא דבורא דנדבה פ' צו פרשתא ב' ס"ב).

 

יהא דבר זה אשר יהא, אם כי במרבית המקרים אישה לא הייתה צריכה להיות נוכחת בעצמה להביא קרבן שהרי אישה פטורה מתנופה וסמיכה, יש להניח שנוכחו ביחד עם האנשים בהר הבית ובעזרת נשים כדי לשאת תפלה ולהיות בקרבת הקודש בעת הקרבת קורבנותיהן וכפי שעולה מספור ר' יוסי (ומסתבר שאז אמרו דברי שבח כדברי הרמב"ם מעשה הקורבנות פ"ג הל' ט"ו). ואם כך היה בבית המקדש משום מה יש לחשוש לכל כבודה בת מלך פנימה, באישה המברכת ברכת הגומל בעזרת נשים של מקדש מעט וענית אמן על ידי מנין אנשים? (וראה עוד בעניין זה בשו"ת יחוה דעת ח"ד סי' ט"ו בהערת שוליים).

 

להלכה ראוי לנשים לברך הגומל בפני עשרה אנשים

המגמה של הצדקת המנהג נמשכה משך הדורות ומסכם השערי אפרים (פתחי שערים שער ד' סעיף כ"ח):

"שדעת רוב הפוסקים שהאישה צריכה לברך או שיאמר לה בעלה ברוך כו' אשר גמלך כו' ותענה אמן ונראה שכן יש לעשות גם אם אינה יולדת רק שהייתה חולה ונתרפאת יש לעשות כן דמעיקר הדין ברכה זו חובה על הנשים כאנשים. וקצרתי אחרי שאין נוהגין כן מחמת דעת קלה מזלזלין ומקילין בה כמו שמקילין בכמה עניינים, וכיון שקרוב שלא ישמעו מאמר שלא הורגלו בכך מוטב שיהיו שוגגין וכו' ".

 

וכן כותב הרה"ג רב חיים דוד הלוי שליט"א (מקור חיים ח"ב פ' צ"ד סי' י"ז):

"נשים חייבות בברכת הגומל, ואע"פ שדין זה פשוט ללא מחלוקת, אין מנהג הנשים לברך ברכת הגומל. ומעולם לא ראינו ולא שמענו שנשים בירכו הגומל, וכל כבודה בת מלך פנימה."

 

ברם, להלכה נראה שהעיקר שיש לנשים לברך ברכת הגומל וכן נפסק בהוספות לשו"ע הרב:

"...אבל נשים ועבדים חייבים בברכה זו ולכן כל אישה יולדת כשתקום מחליה תברך בבית הכנסת של נשים וישמעו עשרה אנשים מבפנים".

 

וכן נפסק בחיי אדם (כלל ס"ה ס"ו):

"וגם נשים ראויות לברך בפני עשרה".

 

ובערוך השלחן (שם ס"ו) כתב:

"ונשים נהגו שלא לברך ואין בזה שום טעם ורק מפני שהמנהג הוא לברך בעת קריאת התורה לכן מדמים שאין הנשים חייבות בברכה זו ולכן נכון שיברכו".

 

וכן פסק הרה"ג רב עובדיה יוסף שליט"א (יחוה דעת שם) שמוסיף:

"וכן אם עושים מסיבה בבית להולדת הבן או הבת, ויש שם עשרה אנשים, יש לאישה להיכנס ולברך בפניהם ברכת הגומל ותבוא עליה ברכה".

 

1. אמנם קביעתו שלרש"י וסיעתו הבאת קרבן תודה חובה מכיוון שהביאו הדין של ארבעה צריכין להודות נובעת מההנחה שהגומל נתקנה במקום תודה וברכת הגומל חובה. אבל כבר ראינו שהמג"א סבור שברכת הגומל רשות וא"כ אין ראיה לרש"י שתודה היא חובה. אך הגרי"ף פערלא מביא עוד ראיה לשיטת רש"י מפירושו בזבחים ז' ע"א ד"ה לא דידיה ומשם מוכח שלדעת רש"י לכל אחד מהארבע יש חובה להביא תודה.

 

2. בתר"י על אתר אומר בשם רבני צרפת שהירושלמי מדבר בתפלת הדרך בלי להוסיף שהגומל נתקנה במקום תודה כדברי הרא"ש. אך באגור סי' שי"ג כתב:

"נוהגין באשכנז שלא לברך הגומל כשהולכין מעיר לעיר אלא בהולכי מדברות. ומנהג צרפת וגם איטליא לברך כשהולכין מעיר לעיר וראייתם מן הירושלמי וכו' ".

 

3. כותב הרמב"ן (תורת האדם בכתבי הרמב"ן מהד' ר' שעוועל):

"...וכן בדרך, שכל הולכי דרכים צריכין להודות... וגרסינן בירושלמי גבי תפלת הדרך, ר' שמעון בר אבא בשם ר' חנינא אומר כל הדרך (נ"ל כל הדרכים) בחזקת סכנה... ר' חנינא בריה דרבי אבהו ר' שמעון ברבי אבהו בשם ר' יהושע בן לוי כל החולים בחזקת סכנה. והלכך בכולן צריכין להודות."

 

ויש לתמוה על הרמב"ן שהרי המעיין בירושלמי שם יראה שהמדובר בתפלה קצרה של היוצא לדרך במקום סכנה דהיינו תפלת הביננו והירושלמי הוא על המשנה ההולך במקום סכנה מתפלל דרך קצרה ונראה שלכן הערוך ודעימיה לא הזכירו את הירושלמי. אך נראה לפרש בפשיטות שזהו כוונת הרמב"ן באומרו "גבי תפלת הדרך" ומכנה הסוגיא של תפלת הביננו כתפלת הדרך וכך נאמר במפורש באורחות חיים (הל' ברכות סי' ס"ב) בסיום דבריו על תפלת הדרך: "ועוד יש תפלה אחרת הנקראת תפלת הדרך והיא הביננו ה' אלקינו...". לפי זה כוונת הירושלמי בעניין חולים שגם להם ניתן לומר תפלת הביננו וכדברי השו"ע סי' ק"י.

 

אך לרא'"ש אי אפשר לומר כך שהרי אומר הרא"ש:

"והא דאמרינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו אלא לעניין תפלת הדרך בלבד שבכל הדרכים צריך אדם לבקש על נפשו אבל ברכת הגומל במקום תודה נתקנה."

 

אם כן נחלקו הרא"ש והרמב"ן לעניין איזה תפילת הדרך נאמר בירושלמי שכל הדרכים בחזקת סכנה. אבל גם הרמב"ן לא פירש שאיירי בברכת הגומל ודלא כמשתמע מהב"י סי' רי"ט ד"ה ומ"ש רבינו דגרסינן בירושלמי. לפי הרא"ש שמיירי בתפלת הדרך דלא תפלת הביננו בע"כ חזקת הסכנה בחולים הוא לתפילת הביננו או לעניין אחר, וראה בעל העיטור מאמר שביעי כתיבת גיטין ושטרות כ"ח ע"א בדפוס ווארשא שמביא את הירושלמי בעניין מסוכן האומר כתבו גט לאשתי. יתכן שהרא"ש לא גרס בירושלמי דברי ר' חנינא בעניין החולים, ולכן לא שאל ממנו.