לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מעשה ידיה – אישה בין עבודה ומשפחה

על עבודת נשים יהודיות בחברה המסורתית במרוקו

מחבר: ד"ר אלישבע שטרית

אתר דעת • תשס"ז

תוכן המאמר:
מספר הנשים העובדות, תחומי עיסוקן, רמת הכנסתן, מצבן המשפחתי וגילן.
עבודת האישה כנורמה חברתית.
השפעת המודרניזציה על עבודת האישה.
סיכום

מעשה ידיה – אישה בין עבודה ומשפחה

[1]הנורמות החברתיות שהיו מקובלות במשפחה המסורתית היהודית של מרוקו, לפני התקופה הפרקולוניאלית ולפני חשיפתה לתהליכי המודרניזציה (סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים) כמעט ולא יכולים היו להתיישב עם התנאים המאפשרים את עבודת האישה בביתה ובמיוחד מחוצה לו. בין קווי ההיכר הבולטים של המשפחה המסורתית ניתן למנות: פטריארכליות, נישואיי בוסר בקרב הנשים, חלוקת תפקידים מוגדרת, לפיה תפקידי הגבר היה לדאוג לפרנסת המשפחה ואילו מקום האישה היה בבית. הסטאטוס והאוטוריטה הגבוהים ביותר הוענקו לראש המשפחה ואילו האישה והילדים היו בעלי סטאטוס נמוך יותר. כמו כן הייתה נהוגה הפרדה חברתית בין נשים לגברים בתוך המשפחה (קל וחומר מחוצה לה) ועל הבת, אשר הגיעה לפרקה, נאסר לצאת מפתח הבית, במיוחד אם התארסה לאיש.
 
על פי האמור לעיל לא יכולה הייתה האישה בחברה המסורתית לעבוד לפרנסת המשפחה, במיוחד אם הדבר היה כרוך ביציאתה לא רק מחוץ לביתה אלא אף מחוץ למלאח (השכונה היהודית) או לעבוד בין גברים זרים ובכלל זה בין מוסלמים.
 
האם במציאות החיים היומיומית ניתן היה להיצמד לנורמות החברתיות, במיוחד כאשר המצוקה הכלכלית הקשה הייתה אחד המאפיינים הבולטים של חיי היהודים בסוף המאה התשע עשרה?
 
לברור סוגיה זו נביא לדוגמא את הקהילה היהודית של מראקש, לפני חשיפתה לתהליכי המודרניזציה, כלומר בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים וזאת מכמה טעמים:
 
ערב הכיבוש הצרפתי (1912) היא מנתה מעל ל-15,000 יהודים והייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר במאגרב בכלל ובמרוקו בפרט[2]. על מעמדה זה היא שמרה עד לראשית שנות השלושים[3]. הקהילה שוכנת בפנים הארץ (זו העיר הדרומית ביותר במאגרב) ובהשוואה לקהילות עירוניות אחרות, היא נותרה מרוחקת ומסוגרת בפני השפעות ותהליכים מודרניים שחדרו לערי החוף ולערי הצפון במהלך המאה התשע עשרה. טעם נוסף: בקהילות עירוניות שונות הלך והתרופף במידה כזו או אחרת שלטון התקיפים בקהילה (ראשי הקהל) ואילו כאן דווקא הוא הלך והתחזק[4]. מראקש מבחינה זו היא דוגמא של חברה יהודית מהדגם הישן, ששמרה על אופי מסורתי שמרני עד לתקופה מאוחרת יחסית, למעשה עד לשנת 1912.
 
מספר הנשים העובדות, תחומי עיסוקן, רמת הכנסתן, מצבן המשפחתי וגילן.
נתונים מתוך מצבת העובדים השכירים של יהודי מראקש מראשית המאה העשרים מראים, כי בשנים 1901/2 עבדו 1935 נשים. הן הועסקו במקצועות שונים, כאשר רמת הכנסתן היומית נקבעה בהתאם לסוג העבודה, מיומנותן וההכשרה לה הן נדרשו.
 
טבלה מס' 1 המקצועות שבהן עסקו הנשים.
 
מקצוע
מספר המועסקות
תופרות
1030
סורקות צמר
300
רוקמות נעלים
250
עושות כפתורים
100
שואבות מים
100
טבחיות
100
עושות חבלים
30
שוזרות חוטי זהב
30
כובסות
25
סה"כ
1935
 
המקצוע הנפוץ ביותר בין הנשים היה "מקצוע המחט" וספיחיו (שזירת חוטי זהב לרקמת בגדים ונעליים), ואכן התופרות ביחד עם רוקמות הנעלים (250), עושות הכפתורים (100) ושוזרות חוטי הזהב (30) מגיע המניין ל 1410 נשים. הסיבה למספר הגבוה של העוסקות במקצוע זה (אגב, גם בקרב הגברים מספרם היה גבוה) נעוצה בעובדה שהמוצרים, היו מיועדים לא רק ליהודים, אלא בראש וראשונה ללקוחות המוסלמיים ובמיוחד לכפריים הברברים הרבים שחיו במחוז הדרום. לעומת זאת, שאר המקצועות היו בעיקר לצרכיה הפנימיים של הקהילה, ולכן מספר המועסקות הוא נמוך יחסית.
 
טבלה מס' 2: רמת ההכנסה היומית של העובדת.
מקצוע
הכנסה יומית
שוזרת חוטי זהב
1-5 פזטה [5]
תופרת
0.80-1
כובסת
0.60-0.75
שואבת מים
0.40
עושה כפתורים
0.35-0.85
סורקת צמר
0.30
טבחית
0.25-0.30
רוקמת נעלים
0.25-0.80
עושה חבלים
0.15-0.25
 
רמת ההכנסה הממוצעת של בעלי המלאכה והפועלים הגברים הייתה נמוכה והיא עמדה בממוצע על סכום שבין 20 ל 30 פזטס בחודש והיא הספיקה אך בקושי לקיומה היומי[6] של המשפחה. הנשים קיבלו שכר נמוך יותר מזה של הגברים, גם אם הן עסקו במקצועות דומים לאלה של הגברים (שזירת חוטי זהב, תפירה). ייתכן כי זו הסיבה שבגללה העדיפו להעסיק נשים על פני גברים. כמו כן, חלק מהמקצועות לא דרשו הכשרה מיוחדת או מומחיות כלשהי והם נחשבו "עבודות שחורות" (סריקת צמר, שאיבת מים, משרתות, כובסות) שרמת ההכנסה שלהן הייתה נמוכה מאוד. למרות זאת, מספר הנשים העובדות לא היה נמוך, אדרבא, הן היוו אחוז גבוה מכוח העבודה במלאח[7] היהודי.
 
בשנים 1901-2 נאמד מספר כלל העובדים "השכירים" במלאח של מראקש ב 5,049 מתוכם 3,114 גברים[8] ו 1935 נשים. הנשים, על פי נתון זה, היו 38% מכוח העבודה השכירה. אולם, בנוסף לנשים ה"שכירות" נמצאו עוד כמה מאות נשים "עצמאיות" אשר עבדו בין כותלי ביתן. רובן, כמו השכירות, עסקו בתפירה, רקמה וכו'. היו גם נשים אשר לימדו את מקצוע התפירה והרקמה לנערות צעירות. על פי המגזימים מספר הנשים שעבדו בתוך ביתן הגיע ל-600!! כן לא כללנו את עשרות המשרתות או את המיילדות. מהאמור לעיל, ניתן להעריך שמספר הנשים העובדות היה גבוה בהרבה ממספר ה"שכירות" כפי שהוא מופיע בטבלה מס' 1, ומשקלן בתוך כלל העבודה השכירה של המלאח היה גבוה מ 38%.
 
בנוגע לגילן או למצבן המשפחתי של העובדות: בתחומים אלה, התמונה העולה מהמקורות היא כללית ביותר, למעשה, אין לדעת מתוכם מה הייתה ההתפלגות. יחד עם זאת אין הם מותירים מקום לספק, כי תופעת העבודה בקרב נשות מראקש כללה את כל הגילאים: ילדות קטנות בנות חמש שש, נערות בנות עשר עד ארבע עשרה, נשים נשואות, רווקות ("מבוגרות" ) ואלמנות.
 
סביר להניח כי מספר הנשים הנשואות בקרב העובדות היה גבוה.
 
המקום שבו עבדו הנשים, כמו המקצוע שבו עסקו, היה פועל יוצא של מעמדן הסוציו-אקונומי. בנות המעמד הנמוך והעניות ביותר עבדו מחוץ לביתן ואילו בנות המעמד הבינוני עבדו בתוכו. זאת ועוד, גם בין מאות הנשים שנאלצו לעבוד מחוץ לביתן אנו מוצאים שלוש קבוצות:
 
האחת של נשים אשר עבדו בין כותלי המלאח היהודי, השנייה של נשים שעבדו מחוץ לחומות המלאח, אבל בקרבתו (בשטח שהפריד בין המלאח היהודי למדינה[9] המוסלמית) והשלישית של נשים שעבדו בתוך השוק המוסלמי, המרוחק מרחק רב מהמלאח היהודי. למעשה ככל שמצוקת האישה ומשפחתה הייתה גדולה יותר, כך היא נאלצה להתרחק מסביבתה הטבעית. הנשים אשר עבדו בשוק המוסלמי, בתיקון בגדי חיילים בעבור השלטונות המוסלמיים, נמנו על המשפחות העניות ביותר. כך מתאר יוסף הלוי[10] את הנשים הללו:
בעוברי בשוק המוסלמי, הבחנתי בטור ארוך של נערות ונשים יהודיות צעירות, יחפות וראשן גלוי, עובדות בקונפקציה של בגדי החיילים. הן מקבלות רק 10 או 15 סנטים בעבור יום של עבודה מפרכת. הסבל הפיזי אינו ולא כלום בהשוואה לסבל הנפשי שנאלצות צעירות רגישות אלה לחוות מאחר שהן ניצבות בפנים גלויות לפני המון רב של גברים מוסלמיים. המוסלמים מאלצים את הנשים ואת הנערות היהודיות לעבוד בפנים גלויות, אסור להן לשים רעלה על פניהן גם אם הן רוצות בכך. וכך הן נמצאות באמצע השוק, חשופות למבטים התמהים של האוכלוסייה הערבית. מוסלמי אחד הודה בפני, כי החשיפה המבזה הזו אין לה אלא מטרה אחת, לאלץ את הנשים להמיר את דתן, כי זו הדרך היחידה העומדת בפניהן אם הן אכן רוצות להימלט מיחס משפיל זה. האין נשים ונערות אלה מגלות גדלות נפש, כשהן ממשיכות לשאת את סבלן ואת מצוקתן בשעה שהמרת הדת מבטיחה להן את החופש, את העושר ואת הכבוד?[11]
 
עבודת האישה כנורמה חברתית
המצוקה הכלכלית, חיי העוני והדוחק של מרבית המשפחות הם הגורמים העיקריים אשר אילצו את האישה לעבוד על מנת להגדיל במעט את ההכנסה המשפחתית. למעשה, להוציא מיעוט קטן של בנות העשירים, נאלצו רוב הנשים במראקש בתקופה הפרה-קולוניאלית, לעבוד בשלב כלשהו של חייהן.
 
האם התופעה הפכה לנורמה חברתית? האם הוכשרה הנערה או הילדה עוד קודם לנישואיה לחיי עבודה בנוסף להכשרתה כעקרת בית? אם כן, האם השפיעה ההפרה בחלוקת התפקידים בין המינים, כפי שהייתה מקובלת בחברה הפטריארכלית, על מעמדה של האישה בחברה המסורתית או על תפקידיה בתוך המשפחה?
 
עדויות מן השליש האחרון של המאה התשע עשרה מלמדות, שהן בקרב המעמד הנמוך והן בקרב המעמד הבינוני, הוקדשה תשומת-לב למתן "הכשרה מקצועית" לילדה ולנערה כדי שתוכל, בבוא הזמן לעזור בפרנסת המשפחה. "ההכשרה המקצועית" נעשתה באמצעות "המעלמה" (המומחית). בקהילה היו עשרות נשים, ויש אומרים מאות, מבנות המעמד הבינוני, אשר היו מרכזות בחצר ביתן קבוצות של ילדות ונערות בנות עשר עד ארבע עשרה ומלמדות אותן את רזי מקצוע התפירה, הרקמה, השזירה וכו'. תקופת הלימוד נמשכה בין שנתיים לשלוש שנים. לאחר שהן שלטו ביסודות המקצוע, הן שימשו שוליות והשתכרו בין 0.50 ל 2 פזטס לחודש. שכרן נקבע בהתאם להתקדמותן, למיומנותן ולרמת הביקוש בשוק.
 
מגמת ההכשרה המקצועית הזו התחזקה עוד יותר לאחר חשיפת הבת לחינוך המודרני, עם הקמת ביה"ס לבנות מטעם כי"ח(=חברת כל ישראל חברים) בשנת 1902. מאז השנה הראשונה לייסוד ביה"ס נתקלו המנהלות בבעיה חמורה של נשירת תלמידות לה היו שתי סיבות עיקריות: האחת - נישואיי הבוסר והשניה - הוצאת הילדה לעבודה או ללמוד מקצוע. להלן נתעכב על הסיבה השנייה ועל הפתרון שמצאו לה המנהלות.
 
גם בקרב המעמד הבינוני וגם בקרב בני המעמד הנמוך נתפסה ההשכלה הכללית כלימוד היאה לבנות עשירים. לכן מנהלות בית הספר לא הצליחו למשוך אל המוסד את בנות המעמד הנמוך העני והן גם לא הצליחו לגרום לבנות המעמד הבינוני להשלים את שנות לימודיהן; כאשר הגיעה הילדה לגיל שמונה או תשע היא הוצאה מבית הספר ונשלחה ללמוד אצל ה"מעלמה" לתקופה שבין שנתיים לשלוש. בתחרות בין בית הספר ובין ה"מעלמה" הייתה ידה של ה"מעלמה" על העליונה. לכן, בתוך זמן קצר, החליטו המנהלות לעשות שינוי יסודי במגמת בית הספר. כך מסבירה מנהלת ביה"ס, בשנת 1904, במכתבה לחברת כי"ח בפאריס את המניעים שהובילו אותה להכניס שינוי בייעודו של בית הספר:
אם הוועד המרכזי מעוניין להמשיך בהחזקת בית הספר לבנות כאן (=במראקש) יש צורך לארגן אותו על יסודות חדשים. לדעתי ייעודו של בית הספר לבנות חייב להיות אך ורק למען הילדות העניות. עליו להיות בית הספר מקצועי ולא בית ספר ללימודים עיוניים כלליים12]. צריך להגיע למצב שבו הבנות תבואנה אלינו במקום ללכת ל"מעלמה". [13]
כתוצאה מכך הציעה המנהלת, כי ההכשרה המקצועית תתפוס את מרבית שעות הלימוד ואילו הזמן שאנו מקדישים להשכלה ובכלל זה ללימוד העברית יצומצם לפעמים עד שלוש פעמים בשבוע ... בית הספר חייב לשנות את ייעודו ולהיות מעין סדנה מקצועית14]. הבנות תלמדנה את המוסר ואת הערכים דרך קוף מחט התפירה ומסרגת הצמר. העניות תבואנה לרכוש מקצוע מכניס לעתידן ואילו העשירות תרכושנה בו מקצוע להעסיק עצמן בשעות הפנאי[15].
 
ואכן משנת 1903 נפתחה בביה"ס סדנה ללימודי תפירה, כאשר לימוד זה תפס מקום מרכזי בתוכנית הלימודים. בכך הפך בית הספר מראשיתו לבית ספר מקצועי.[16] בדרך זאת הוכנה הילדה לחיי עבודה והיא הוכשרה לעסוק במקצועות "מבוקשים" שהבטיחו לה הכנסה גם לאחר שתינשא לאיש.
 
עבודת האישה, בין בביתה ובין מחוצה לו, הפרה אומנם את חלוקת התפקידים במשפחה הפטריארכאלית, בתקופה הפרה-קולוניאלית, אך יחד עם זאת היא לא גרמה לשינוי במעמדה או בתפקידיה המסורתיים בתוך המשפחה: העבודה מחוץ לביתה לא באה במקום המטלות הביתיות אלא נוספה עליהן וכמו רעותה שאינה עובדת הייתה האישה העובדת מחוץ לביתה כפופה למרות בעלה ו "דעתה בין טובה בין רעה לא נשמעה כלל".[17]
 
השפעת המודרניזציה על עבודת האישה
הגרמנים, אשר הקדימו את צרפת בחדירתם הכלכלית לדרום מרוקו, תרמו לשינוי משמעותי בכל הנוגע לעבודת האישה, וזאת בעקבות החדרת מכונת התפירה. השם הנרדף לגרמניה במרוקו היה "זינגר", כשמה של החברה אשר ייצרה את מכונות התפירה הידניות וזאת מאחר שהמכונה הפכה לאחד האביזרים החיוניים במרבית הבתים היהודיים. המעבר מתפירה ביד לתפירה במכונה הכניס שינויים משמעותיים בעבודת האישה. התפוקה היומית שלה עלתה ועמה גדלה גם הכנסתה, אך מעל לכל הוציאה המכונה את האישה אל מחוץ לכותלי הבית.
 
לפני חדירת המודרניזציה עבדו נשות המעמד הבינוני בתוך בתיהן, כאשר הבעלים הם אלה אשר יצרו את הקשרים עם הלקוחות המוסלמיים והכפריים הברבריים, הם היו המתווכים, קוני הבדים וכו'. הגידול בתפוקה תרם לכך שהנשים היו צריכות לשנות את שיטת העבודה שלהן. ואכן, בהדרגה החלו נשים יהודיות לפתוח במרכזים לממכר בדים, המכונים "קיסריה", מתפרות קטנות שבהן עבדו בין שתים לארבע נשים. הלקוח פנה ישירות אל התופרת ולעיתים קרובות הוא יצא עם המוצר המוגמר. במציאות החדשה הזו כבר לא נזקקה האישה לתווכו של הבעל כי הקשר בינה ובין הלקוח היה ישיר. יתר על כן, לעתים היא בעצמה רכשה את הבדים שמהם הציעה ללקוח לתפור לו את בגדיו. מציאות חדשה זו העניקה לאישה עצמאות שקיומה לא היה אפשרי לפני חדירת המיכון.
 
שינוי אחר שהשפיע על עבודת האישה קשור להשפעת החינוך המודרני עליה ולחשיפתה למקצועות חדשים שדרשו השכלה כללית. נשים החלו לעסוק בהוראה, בפקידות בבתי מסחר ובבנקים, בכתבנות, בשירותי בריאות (אחיות בבתי חולים) ועוד. כניסתן למקצועות משרדיים העלו את קרנה של האישה, אשר התחילה להיות מעורבת ולגלות עניין גובר בנושאים הסובבים אותה (היא לוקחת חלק בפעילות הציבורית הנוגעת לכלל הקהילה, למשל). התקדמותה בלטה במיוחד כאשר הבעל נשאר קשור למקצועו המסורתי. עבודת האישה הפכה לנורמה חברתית מקובלת עד שלעתים, אם היא סירבה לעבוד מחוץ לבית הפך הנושא עילה לגירושין.[18]
 
כמו לפני חדירת המודרניזציה כן גם עתה נוספה העבודה מחוץ לבית על המטלות היומיומיות של האישה כעקרת בית. אולם כתוצאה מתהליכי שינוי כמו התרחבות החינוך המודרני בקרב הבנות, הגידול במספר הנשים העובדות מתוך בחירה והכנסת מכונת התפירה, מתחיל להתחולל שינוי גם במעמדה של האישה במשפחה. האישה מתחילה ליטול חלק בנושאים, שעד אז היו בתחום אחריותו הבלעדית של הבעל, כמו למשל חינוך הבנים. ידועים מקרים בהם ניסו נשים לכוון את חינוך הבנים: כאשר בנים העדיפו לימוד בישיבה על פני בתי הספר המודרניים הן לא היססו מלהטיל עליהם "סנקציות" כלכליות כדי לאלצם לבחור ב"השכלה".
 
לתופעה זאת בפרט ולשינוי מקומה של האשה במשפחה בכלל התייחס הרב מרדכי קורקוס,[19]אחד מרבניה החשובים של קהילת מאראקש. בדרשות השבועיות שנשא בבית הכנסת הגדול של הקהילה הוא הביע את מורת רוחו מהשינויים שחלו בחלוקת התפקידים במשפחה המסורתית. כך, למשל, בדרוש "למעלת הנשים הצדקניות"[20]  עושה הרב הבחנה בין אישה "טובה" ואישה "רעה". ל"טובה" כמה וכמה מעלות: תומכת בלימוד תורה של הבעל והבנים ומעודדת אותם, מוליכה אותם לתלמוד תורה, דואגת לכל מחסורם(קרי, מבשלת, מכבסת וכו'), חסכנית, עובדת מחוץ לבית כדי להביא "טרף לביתה" ומעל לכל היא כנועה המקבלת את מרות בעלה "גם אם יחטא לה""[21]. "הרעה", לעומתה: היא זו הקובעת בכל ענייניי הבית, מפונקת, מסרבת לצאת לעבוד ולעזור בפרנסה, שולטת בבעלה ומשתררת עליו, מתנגדת לו ולבנים אם הם חפצים להקדיש זמנם "ללמוד תורה ותפילה",[22] מאלצת את הבעל לקנות מוצרי מותרות "כלים של אכילה, של משכב... ורדיו"[23] עד שמוציא הבעל מעל ליכולתו ועוד.
 
קווי ההיכר של האישה "הטובה" עולים בקנה אחד עם אלה של האישה בעולם הישן, זו היודעת לשלב בין העבודה מחוץ לבית ובין המטלות הביתיות הרבות, היא נושאת בעול מבלי לערער או להתלונן, גם אם בעלה "חוטא לה", ואילו ה"רעה", זו שאינה מוכנה לקבל עוד את ההסדר הישן ובכך מערערת את חלוקת התפקידים המסורתיים במשפחה הפטריארכלית היא במידה רבה תוצר של המודרניזציה. הרב מציע למאזיניו הגברים לקחת להם לנשים דווקא נשים מסוגה של הראשונה, אפילו אם ענייה היא ולהעדיפה על פני "המודרנית המרדנית", גם אם עשירה היא.
 
סיכום
תופעת האישה העובדת במראקש הייתה קיימת עוד לפני חדירת המודרניזציה לאזור ותפוצתה לא הייתה נמוכה כלל ועיקר. למרות שלהלכה היא הפרה את חלוקת התפקידים בחברה המסורתית, לא השפיע הדבר על מעמדה של האישה במשפחה בתקופה זאת והיא נותרה כמו רעותה, הלא עובדת, כפופה למרות בעלה. העבודה אשר נבעה, בראש וראשונה ממצוקה כלכלית נוספה על המטלות הביתיות של האישה.
 
בתקופה המודרנית לא חלו שינויים מהותיים בהיקף התופעה, אולם העבודה מחוץ לבית, גם בסביבה נוכרית, מתחילה להיהפך, בהדרגה, לנורמה שאין בה פסול. האישה גם הרחיבה את תחומי עיסוקיה ועל המקצועות המסורתיים נוספו מקצועות "מודרניים". כמו כן התחיל להסתמן שינוי במעמדה בתוך המשפחה ובתפקידיה המסורתיים. לעתים ערער השינוי את חוסנה של המשפחה המסורתית והדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בריבוי מקרי גירושין.
 


[1]. המאמר מבוסס על הדיסרטציה "הקהילה היהודית של מראקש בין השנים 1940-1880", אשר נעשתה במחלקה לתולדות ישראל של אוניברסיטת בר אילן (תשנ"ז) בהנחיית פרופ' שמעון שוורצפוקס.
.[2]L'Afrique fran?aise, bulletin mensuel du comit? de l'Afrique fran?aise et du comit? du Maroc.
אוגוסט 1912 עמ' 326.
.[3] Adam, Andr?, Casablanca, I, Paris, 1972, p. 149
.[4] מעל למאה שנה שלטה בקהילה משפחה אחת, משפחת קורקוס, (1936-1840), כאשר ראשות הקהילה עברה מאב לבן שהשליטו שלטון אוטוקרטי ללא מצרים.
.[5] המטבע שהיה נהוג במרוקו לפני הכיבוש הצרפתי.
.[6] בדיקת מחירי מוצרי הצריכה הבסיסיים באותה שנה יכולים ללמד על שכרן הנמוך של הנשים ובה בעת על הצורך שלהן לעבוד בכל עבודה גם אם הכנסתה הייתה זעומה. ק"ג קמח: 0. 36 פזטה. כיכר לחם (משקל של 400 גרם): 0. 12. ק"ג סוכר: 0. 56 ליטר שמן: 0. 28. ק"ג אורז: 0. 20. ק"ג. סולת: 0. 15. עוף: 1 פזטה (לק"ג). על כך יש להוסיף 10 פזטס בעבור שכר דירה לחדר. ארכיון כל ישראל חברים (להלן, ארכי"ח) תיק: Maroc XXVII E 411-442, מואיז לוי לנשיא, 30 בדצמבר 1901 ובתיק: Maroc XXVI E 398-416, לוי לנשיא, 10 בפברואר 1902.
.[7] מלאח= כינוי לשכונה היהודית במרוקו(=גטו). על פי רוב היה המלאח מוקף חומה.
.[8] במניין העובדים הגברים לא נכללו העוסקים במסחר על ענפיו השונים, אלא רק הפועלים השכירים.
[9]ץ "מדינה"- כינוי לאזור המגורים של המוסלמים.
.[10] מזרחן יהודי אשר ביקר במרוקו ובכלל זה במראקש, בשנת 1875, בשליחותה של חברת כל ישראל חברים בפאריס.
.[11]ארכי"ח תיק:, France IX A 73 Maroc יוסף הלוי אל כיח בפאריס, 1875.
.[12] ההדגשה במקור.
.[13] ארכי"ח תיק:Maroc XXVI E 398-416 הגב' פלקון לנשיא כי"ח, 23 בדצמבר 1904.
.[14] הדגשה במקור.
.[15] ארכי"ח תיק:Maroc XXVI E 398-416, הגב' פלקון לנשיא כי"ח, 23 בדצמבר 1904.
.[16] בבית הספר לבנים לא חל שינוי דומה.
.[17] ארכי"ח תיק:Maroc XXVII E 411-442 , העלמה קוריאט אל נשיא כי"ח, 30 במאי 1902.
.[18] ר' אבן דנאן שאול, הגם שאול, פאס, תשי"ט, סי' ד.
.[19] אחד מדייני הקהילה אשר שימש בה כראב"ד בשנת 1950.
.[20] קורקוס, מרדכי, גדולת מדרכי, תל אביב, תשל"ח. דרוש למעלת הנשים הצדקניות, עמ' רכז-רלא.
.[21] שם, עמ' רכט.
.[22] שם
.[23] שם, עמ' רל.