לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ישיבת אנשים ונשים ביחד בחתונות

מחבר: הרב יהודה הרצל הנקין

שנה בשנה, 1980

תקציר: דיון במקור המנהג להפריד את מקומות הישיבה בין גברים ונשים בחתונות ותוקפו.

מילות מפתח: הפרדה בין המינים, צניעות.

ישיבת אנשים ונשים ביחד בחתונות

ידוע שיש מנהגים חלוקים בעניין הישיבה ביחד בחתונות שיש מקפידים שלא להושיב אנשים ונשים בחדר אחד אלא בחדרים נפרדים או בונים מחיצה כשרה ביניהם, ויש מסתפקים שישבו אנשים ונשים אלה בשולחנות שלהם ואלה בשולחנות שלהן בנפרד באותו אולם, ויש שאינם נזהרים כלל ויושבים אצלם אנשים ונשים באותם שולחנות בערבוביא. וידוע שהמקפידים על חדרים נפרדים או במחיצה, מקורם ממה שכתב בקיצור שולחן ערוך סימן קמט סעיף א:

"צריכים ליזהר שלא יאכלו אנשים ונשים בחדר אחד, שאם אוכלים אנשים ונשים בחדר אחד אין אומרים שהשמחה במעונו כי אין שמחה כשיצר הרע שולט, עכ"ל,

והוא מדברי הבית שמואל בשם הב"ח באבן העזר סימן סב סעיף קטן יא.

 

אבל לע"ד הוא תמוה שהב"ח לא כתב בלשון זה אלא

"בקראקא נוהגים שבסעודה שעושים בליל שני מברכים אשר ברא ולא שהשמחה במעונו והוא תימה ולא מצאתי שום טעם למנהגם זה אלא לפי שסעודה זו קטנה היא ומושיבים האנשים והנשים יחד בחדר אחד וכתב במנהגים שאין מברכים שהשמחה במעונו היכא דאיכא חששא דהרהור עבירה, ולפי זה בוודאי היכא שאין שם אלא אנשים במסיבה צריך לברך שהשמחה במעונו", עכ"ל.

ותחילה יש לדייק שלא כתב בלשון איסור או אזהרה אלא לתרץ המנהג, ורק בקיצור שולחן ערוך כתב שצריך ליזהר. ועוד שה"בית שמואל" כתב אנשים ונשים בחדר אחד ומשמע אפילו בשולחנות נפרדים, אבל הב"ח כתב ביחד בחדר אחד ונראה כוונתו ליושבים באותם שולחנות וכן רגילות שבחדרים קטנים אין שם אלא שולחן אחד, ואפשר שזהו שכתב היכא שאין שם אלא אנשים במסיבה ולא כתב שאין שם אלא אנשים בחדר או אנשים ולישתוק, אלא פירוש מסיבה בהסיבה על אותו שולחן.

 

וראיה מספר חסידים סימן שצג שכתב:

כל המברך שהשמחה במעונו צריך לחקור אם קיימו וגילו ברעדה אם רעדה במקום גילה, אבל אדם לוקח אשה שאינה הוגנת לו או הוא אינו הגון או שניהם אינם הגונים או שאין תרבות שם וניבול פה ביניהם או נשים יושבות בין האנשים שהרהורים שם, לא יתכן לברך שהשמחה במעונו ועל אלה וכיוצא בהם נאמר (ירמיה טז) לא ישבת בסוד משחקים ואעלז וכתיב (ישעיה כח) כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום וכו' עכ"ל.

ולשון נשים יושבות בין האנשים ממש בערבוביא באותן שולחנות ולכן גם הביא פסוקים הדנים בישיבה ובשולחנות. ועיין מה שכתבתי ב"הדרום" חוברת מ"ו בעניין ערבוביא וישיבה לבד, מלשון הקרא והתוספתא ומעשים לבני ארץ ישראל.

 

ועל כרחך שהראשונים לא חשו לישיבה בחתונה לאנשים ונשים באותו חדר, שבמהרי"ל הלכות נשואין כתב:

"והיה מנהג הקדמונים ליחדם בחדר אחד בזמן אותה סעודה ויצאו כל העם ועושים זה כדי שיהא לבו גס בה ואין שם רק אשה אחת מקרוביה המשרתת להם ואחר כך נכנסין כל הקרובים ומי שירצה ואוכלים גם כן עמהם כדי לשמחם" עכ"ל.

הרי שהיו אנשים ונשים בחדר אחד שמאותן נשים נשארה המשרתת מבין קרוביה כשהעם יצא ואחר כך חזרו האחרים עם שאר הקרובות ומי שירצה ואכלו שם, ויש לאמר שישבו בשולחנות נפרדים אבל לא בחדרים נפרדים ומחיצה מאן דכר שמה וגם משרתת מאחורי מחיצה מה ענינה? אמנם הב"ח לא הזכיר ספר חסידים אלא כתב בשם מנהגים, ונראה שכיוון למנהגים שבלבוש בסוף חלק אורח חיים שכתב:

"ואמרו בספר חסידים כל מקום שאנשים ונשים רואים זה את זה כגון בסעודת נשואין אין לברך שהשמחה במעונו שאין שמחה לפני הקב"ה כשיש בו הרהורי עברה ע"כ. ואין נזהרין עכשיו בזה משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין אנשים ואין כאן הרהורי עברה כל כך שדמין עלן כקאקי חיוורא מפני רוב הרגלן ביננו וכיון דדשו דשו" עכ"ל.

ולפי נוסחת הלבוש אנשים ונשים רואים זה את זה, משמע שבאותו חדר גם בישיבה בנפרד אין אומרים "שהשמחה בעונו" לפי ס' חסידים, ועיין בספר משנת אברהם על ספר חסידים בהשמטות לסימן תתשעו, אבל אם כן אדרבה שוב אין משמעות איסור בדברי הב"ח אם הביא מהלבוש, שהלבוש סיים שאין נזהרים בזה ואילו חלק עליו הב"ח היה לו לכתוב שמקבל מקצת דבריו ולא השאר.

 

לכן לדעתי, המיקל להורות שלא כדברי הקיצור שולחן ערוך והבית שמואל לא הפסיד, וגם למי שנהג להחמיר יכול לשנות מנהגו ואין בזה משום אל תיטוש תורת אמך שקרוב לומר שהוא דבר המותר שנהגו בו איסור מחמת טעות, כביורה דעה סימן ריד סעיף א, כיון שהב"ח ולבוש לא כתבו בלשון איסור וכן משמעות הראשונים שאין קפידא בישיבת אנשים ונשים בחדר אחד. ועיין בשו"ת "אגרות משה" אורח חיים חלק ראשון סימן מא שבחתונות לא צריכים מחיצה.

ואף על פי כן לא נראה למהר לשנות המנהג במקום שנהגו, שלמה נוסיף קורבה בין אנשים ונשים ובפרט שלא התיר הלבוש אלא משום שרגילות הנשים בין אנשים ולכן אין הרהורי עברה כל כך וכיון שדשו דשו, וממילא שפיר שייכי הרהורי עברה במי שנהג לאסור עד עכשיו אם יבואו להקל בפתע פתאום. ואם ירצו להחמיר על עצמם למרות שמותר הרשות בידם ושוב הוי כדברים המותרים שנהגו בהם איסור שאין רשאי להתיר בפניהם.

 

ורק בזה אינו נראה לע"ד וראוי לבטל המנהג במה שמחזיקים הכלה בחוץ לחדר ומביאים אותה רק לשבע ברכות.

 

שאף בסעודת ליל הנשואים שיש שם הרבה אנשים לבד והרבה נשים לבד, שפיר משמחים הנשים את הכלה ובאופן כזה דן ב"ים של שלמה" במס' כתובות פרק א סימן כ, אבל בשאר הלילות שעושים שבע ברכות בבית פרטי ומכניסים את האנשים לחדר הגדול והכלה נשארת בחוץ בפרוזדור ורגילות שאין שם אלא מעט נשים אצלה, ועוד שעוסקות בהגשת המאכל, לא מקיימים יפה שמחת חתן וכלה. ואף לפי מה שכתב בעזר מקודש באבן העזר סימן עה שגם המברך ברכה אחת משבע הברכות וכו' מקיים מצות שמחה חתן וכלה, מנין לנו לשמח החתן הרבה בכל הארוחה ואת הכלה מעט בשבע ברכות? ובגמרא מצינו הפך מזה שהיו מרקדים ומשבחין לפני הכלה דווקא. עיין במסכת כתובות דף יז ע"א ובשולחן ערוך נדפס בטעות לרקד לפניהם וצריך להיות לרקד לפניה וכן הוא בטור ואחרונים. ואם מצד הרהור מאי שנא משעת הברכות עצמן וגם תמיד אסרו חכמים להסתכל בפני הכלה. ועיין בר"ן בכתובות פרק ראשון והובא בבית יוסף שכך נוהגים היום לברך בכל אחת מבתי החתונות כל זמן שהחתן או הכלה שם עכ"ל שגם בלי חתן מברכים אם הכלה נמצאת ואינו רק בשעת זימון, שכן כתב כשהחתן יוצא מבית הכנסת מוציאים הכלה מחדרה ונכנסים לחופה, זו היא עיקר השמחה עכ"ל והביא מירושלמי שמוציאים הכלה מחופתה כל שבעה להיות שמחים אתה עיי"ש והרבה כזה בראשונים.

 

היוצא לנו שהנוהגים להושיב אנשים ונשים בחדר אחד בשולחנות נפרדים קדוש יאמר להם, שאין קפידת ספר חסידים וכן מורה לשון הב"ח וגם הלבוש שלא כתב שאין נזהרין כי אם לפי נוסחתו בספר חסידים שלא יהיו רואים האנשים את הנשים שזה יש להתיר, אבל לא להושיב אנשים ונשים באותם שולחנות. ועוד שכתב בספר הפרדס לבית מדרשו של רש"י דפוס קושטנדינא דף יט והוא ממעשים לבני ארץ ישראל והובא באוצר הגאונים:

"אסור להתערב האנשים עם הנשים בין בסעודה בין בכל ענין אלא אנשים לבד ונשים לבד מקל וחומר ומה אם בעונת האבל כתיב וספדה בית ישראל משפחות לבד בית דוד לבד ונשיהם לבד, המשתה והשחוק על אחת כמה וכמה" עכ"ל.

והוא ממסכת סוכה דף נב ע"א מקרא דזכריה פרק יב עיי"ש.

 

ולגבי אמירת שהשמחה במעונו יש לאמר שסומכים היום על סברת הלבוש, שאף שבעצמו לא התיר אלא בשולחנות נפרדים כמו שכתבנו, מכל מקום לפי טעמו שמאחר שרגילים לראות אלה את אלה לא שייך בזה הרהורי עבירה כל כך וכיון שדשו דשו, ממילא הוא הדין היום לאלה שרגילים לשבת כל יום בערבוביא שכיון שהורגלו אין שייך בהם הרהורי עברה כל כך וכמו שכתב בערוך השולחן לגבי קריאת שמע מול שערות מגולות באורח חיים סימן עה אות ז עיי"ש. ועוד יש לאמר שסומכים על דעת העיטור בברכת חתנים חלק ב שהשמחה במעונו הוא אחת משבע ברכות וממילא אין להשמיט אותו כמו שאין משמיטים אשר ברא או כל שבע הברכות כשיש מנין גם לדעת ספר חסידים, והב"ח עיין היטב בדבריו. ומה שכתב בשו"ת חתם סופר חלק חושן משפט סימן קצ שכל המצות נדחות מפני חטא הרהור עברה, על כרחך אינו בא לפסוק שאין לומר אז הברכות שהרי בעצמו הביא שם דברי הבית שמואל בשם הב"ח, ומה מיוחד ב"השמחה במעונו", תיאסר ברכת המזון עצמה לפי זה? אלא כוונת דבריו שאין להתיר לגרום להרהורים בכדי לקיים מצוה ולכן אסר זמירת נשים גם לכבוד הקיסר עיי"ש. ועוד שעל כרחך אין אנחנו נוהגים כספר חסידים שמנה עוד הרבה עניינים כנשואי אינו הגון ואינה הגונה וחסרון תרבות וניבול פה וסיים וכיוצא בהם, ואין מי שמדקדק באלה שלא לומר אצלם שהשמחה במעונו ואם כן גם באנשים בין הנשים הוא כן.

 

אבל מקרא דזכריה קשה ולא שייך בו סברת הלבוש, שאפילו אם אין הרהורי עברה אינו עדיף מהספד לעתיד לבוא שאמרו בגמרא מה לעתיד לבוא שעוסקים בהספד ואין יצר הרע שולט וממילא אין גם הרהורי עברה ואף על פי כן אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד. והנה אין נזהרים בזה כי אם מעטים, ומאי איריא חתונות הלא הוא הדין בכל יום ויום בחדרי אוכל ואספות אין מספר, גם אצל צבור שומרי מצוות בשאר עניינים. לכן נלע"ד שאין קרא דזכריה עוסק אלא בבתי כנסיות ובתי מדרשות שיש בהן קדושה ולא בשאר מקומות, והוא ממה שאמרו במסכת מגילה דף כח ע"ב בתי כנסיות מספידים בהן הספד של רבים ופרש"י של תלמיד חכם שמת שצריכין להתאסף ולהספידו ובית כנסת ראוי לכך לפי שהוא בית גדול עכ"ל וכן באור זרוע ומשמע שהספד של רבים מספידים בבית הכנסת ולא במקום אחר וכן משמע בגמרא שם שרפרם הספיד לכלתיה ורבי זירא הספיד לההוא מדרבנן בבית הכנסת מפני דאתו כולי עלמא. וקרא דזכריה עוסק בהספד של רבים כמו שכתוב וספדה הארץ.

 

ומה שהרמב"ם כתב בהלכות יום טוב פרק ו הלכה כא:

חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה, וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה עכ"ל. הנה על כרחך אינו בא לאסור כל תערובת שהרי כתב בהלכות איסורי ביאה פרק כב הלכות ח, נשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין לייחוד עכ"ל.

וייחוד עצמו איסורו מפני שמביא לגלות ערוה כמו שכתב שם בהלכה א, ואם כן בתערובת הרבה אנשים ונשים אין חוששים לעבירה ובהלכות יום טוב מדבר בהרבה אנשים ונשים כמו שכתב שלא יתקבצו וכו', אלא צריך לאמר ששונה הרגל ששמחים הרבה במאכל ומשתה והיין מביא לידי שכרות וזהו שסיים ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה, שהוא הגורם, וכן כתב למעלה: כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשוך ביין ובשחוק וקלות ראש וכו', שתלה יין בשחוק וקלות ראש מרגילין לערוה כמו שהביא ממסכת אבות בהלכות דעות פרק ב הלכה ז.

 

ואף על פי שלשיטת הרמב"ם אין חילוק לענין ייחוד בין כשרים לבין פרוצים שכל אשה בין אנשים או איש בין נשים אסור והרבה נשים בין הרבה אנשים מותר, ועיין באבן העזר סימן כב ובאחרונים, עדיין נראה ששכרות חמירא טפי מפרוצים שאפילו צדיקים נכשלים בה כמו שאמרו שנח נרבע לדעה אחת במסכת סנהדרין דף ע ע"א וכל שכן אחרים, כמו שאמרו במסכת סוטה דף ז ע"א הרבה יין עושה עיי"ש, ובמסכת יומא דף עה ע"א כל הנותן עיניו בכוסו כל העריות כולן דומות עליו כמישור עכ"ל, ובמהרש"א שם ציין להושע פרק ד, זנות יין ותירוש יקח לב עכ"ל שהוקשו להדדי עיי"ש, ולכן אף שיש רבוי אנשים ונשים כיון שעוסקים במשתה שוב אין בהם שמירה נגד העבירה. אבל בודאי צבור של אנשים ונשים בלא משתה ושמחה אינו אסור לדעת הרמב"ם ועיין במשנה ברורה בסוף סימן תקכט.

 

 

ואף שלפי זה שוב תיאסר תערובת בחתונות שרגילות בהן שכרות וקלות ראש כמו שכתב רש"י במס' סוכה דף כה ע"ב בדבור המתחיל ומן התפילין, יש לומר שהיום שכרות אינה מצויה ולכן לא חשיב לזה. ועוד שדברי הרמב"ם הם בהל' יום טוב ממס' קדושין דף פא ע"א, ואינו ראיה משם לשאר ימים כמו שכ' בכלבו סי' סא שהוא ענין שבעת ימי הרגל דוקא. ונראה שהיה לרמב"ם פירוש אחר בלשון הגמרא סקבא דשתא רגלא, שהוא פירש שתא שאינו מלשון שנה אלא מלשון שתיא ופירושו שהרעוע של השתיה של בני אדם הוא בשעת הרגל שאז מתאספים אנשים ונשים בבתיהם לשמחה.