לחץ כאן לתצוגת הדפסה

עגונה

מחבר: יהודה איזנברג

עגונה

 "עגונה" היא אישה שבעלה נעלם ואין יודעים אם הוא מת או חי. אם מת הבעל, היא תוכל להינשא, אבל אם הוא חי, והאישה תינשא לאחר ואח"כ "יופיע" הבעל הראשון - היא תצטרך להתגרש משני בעליה, הראשון והשני, ובניה יהיו ממזרים. בגלל תוצאה זו מובן מה טעם נזהרים בהתרת עגונה.

 

 

מצוות התרת עגונה

התרת עגונה נחשבת מצווה, וגדולי ישראל מסרו נפשם כדי שלא תישארנה בנות ישראל עגונות בשעה שאפשר להתיר להן להינשא.

    הקלות שונות מצויות בדיני עדות המתירה אישה להינשא, ודרכי החקירה של העדים שונות לחלוטין מדרכי חקירה רגילות. דוגמאות: שמע מן התינוקות שהם אומרים "עכשיו באנו מהספד פלוני, כך וכך ספדנים היו שם, ופלוני החכם ופלוני עלה אחר מיטתו" - הרי זה מעיד מפיהם על פי הדברים הללו, ומשיאים את אשתו. נכרי המסיח לפי תומו ואמר "אוי לפלוני שמת, כמה היה נאה, וכמה טובות עשה עמי"  וכיוצא בדברים אלו, שהם מראים שאין כוונתו להעיד ולהתיר את האישה, הרי זה נאמן  (ע"פ רמב"ם, הלכות גירושין יג).

 

 

רמב"ם, הלכות גירושין יג

ט"ו. העד שאמר שמעתי  שמת פלוני אפילו שמע מאישה ששמעה מעבד - הרי זה כשר לעדות אישה, ומשיאים על פיו. אבל אם אמר העד או האישה או העבד: מת פלוני, ואני ראיתיו שמת, שואלים אותו היאך ראית, ובמה ידעת שמת? אם העיד בדבר ברור, נאמן; ואם העיד בדברים שרובם למיתה, אין משיאים את אשתו, שאין מעידים על האדם שמת, אלא כשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק.

 

ט"ז. כיצד? ראוהו שנפל לים, אפילו טבע בים הגדול, אין מעידים עליו שמת, שמא יצא במקום אחר. ואם נפל למים מקובצים, כגון בור או מערה, שעומד ורואה כל סביביו, ושהה כדי שתצא נפשו ולא עלה, מעידים עליו שמת, ומשיאים את אשתו.

 

כ"ט. אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערווה החמורה בעדות אישה או עבד או שפחה או נכרי המסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה, שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותם, כגון שהעידו שזה הרג את זה, או הלווה את זה. אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה, ואין העד יכול להישמט אם אין הדבר אמת, כגון זה שהעיד שמת פלוני - לא הקפידה תורה עליו. שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר. לפיכך הקלו חכמים בדבר זה, והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא חקירה ודרישה, כדי שלא תישארנה בנות ישראל עגונות.

 

 

מדברי הפוסקים על התרת עגונות

על מסירות הרבנים להתיר עגונות אפשר ללמוד מדבריהם בדיון על עגונות.

הרא"ש קובע חובה "לכל מורה לחזור על כל צדדים להתיר... ואנו ננעץ בתריס מגן גיבורים חכמי התלמוד והגאונים אשר מאוד מאוד ביותר הקלו בעדות נשים משום עיגונם. ואחרי שחכמי התלמוד והגאונים הקלו משום תקנת עגונות, אתה למד לחכמי הדור השפל הזה לצאת בעקבותיהם".

 

רבי יוסף קארו, בפתיחה לתשובה על עגונה, משבח את השואל שהשתדל למצוא היתר לעגונה "כי תלך בדרך טובים רבותינו ז"ל, אשר כמה וכמה חשו לעגונה וכמה הקלות הקלו בה מפני זה. וכן כל חכמי הדורות הבאים אחריהם חזרו בצדדים וצדדי צדדים להתיר אישה כאשר בא לידם שאלה כזו, וגם אתה צידדת צדדים ואמרת טעמים נכוחים להתירה. יישר כוחך כארי!"

 

הרבנים היושבים בדין אינם חוסכים כל מאמץ כדי להתיר לאישה להינשא. בשנות השואה הושמדו באירופה קהילות שלמות, ובכל זאת כמעט לא נותרו עגונות כתוצאה מהמלחמה. גם בארץ קרו מקרים של יהודים שנטשו את נשותיהם וברחו למדינות רחוקות, ובכל זאת הצליחו שליחי הרבנות לאתר את הבעל ולקבל ממנו גט כדי להתיר את האישה.

 

 

 

שו"ת הרמב"ם סימן שנ

 

שאלה זו עוסקת בדין עגונה שהעדות על מות בעלה נמסרה מאשה נכרית, שאף את שמו של המת לא ידעה, ורק הכירה אותו מנדודיו בכפרים.

 

שאלה

ראובן היה נושא ונותן בחוץ, ויצא לישא וליתן כמנהגו בכפרים של עכו. ובא אצל יהודי אחד, והפקיד כליו שם, ולקח מהם מקצת, והלך למכור בעיר אחרת. המתין יום ויומים ושלשה ימים ולא בא, אז הביא שאר כליו לאשתו. שאלוהו עליו, אמר: הלך ולא חזר.

    לימים עברו יהודים מבני עכו דרך שם, אמרה להם גויה אחת: לאן אתם הולכים? אמרו לה: לכפר פלוני. אמרה להם: לא תזוזו מכאן, לכו וחזרו לבתיכם, שמא יארע לכם מה שאירע ליהודי אחד. שאלוה: מה אירע לו? אמרה: יצא מעיר פלונית ללכת אל עיר פלונית, יצאו אחריו והרגוהו. שאלוה: ומאין תדעי זה האיש? אמרה: הוא היה מודעתנו כשהיה בעכו ועושה מלאכותינו. וספרה להם דמותו.

    וכשבאו העדים השומעים אל בית דין שבעכו, השיאו האשה על פיהם. ויש אצלנו מי שממחה בדבר, ויביא ראיות, והם יגיעו אל שער דינו של אדוננו. יורנו ויקבל שכרו מהשם יתעלה.

 

תשובה

זאת האשה מותרת היא להנשא. שזו הגויה משיחה היא לפי תומה בתחלה, ... ואף על פי שלא הזכירה שמו, ולא ידעה אותו בשמו... וכל אלו הדברים חוזרין לעיקר אחד, והוא שאין מדקדקין בעדות אשה עגונה, וכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלו, לא יפה הוא עושה, ואין דעת חכמים נוחה הימנו. שעקר תקנתם "בעגונה הקלו" משום עיגונא דאתתא.

 

וכתב משה ב"ר מימון זצ"ל