לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הנוהג של פצויי גירושין

מחבר: זרח ורהפטיג

סיני, גיליון צ"ח, 1986

תוכן המאמר:
התהוות של הנוהג
פצויי גירושין בפסיקת בתי הדין שבישראל
סקירת התשובות והפסקי דין
הבסיס ההלכתי לנוהג של פיצויי גירושין לאשה
הנוהג של פיצוי גרושין וחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג - 1973


תקציר: במקרה של גירושין על פי תביעת הבעל, בית הדין פוסק לעתים תשלום נוסף על המגיע לה על פי חוק גם פיצויי גירושין. המאמר עוסק בנוהל מזה ומראה את מקורותיו.

מילות מפתח: גירושין, פיצויים בגין גירושין

הנוהג של פצויי גירושין

 

ההכרה בזיקה ההדדית בין יחסי הממון ויחסי האישות שבין בני הזוג היא אבן פינה בהלכות המסדירות מוסד הנישואין והגירושין בהלכה. 
הסדר נאות של יחסי הממון משפיע על שלום בית. ערעורם מביא לרוב לערעור יחסי האישות.
 
אין יציבות בחיי המשפחה ללא הסדר יציב ביחסי הממון. הסדר זה נחוץ ביותר וראשית כל לצד החלש בחיי הנישואין והיא האשה. 
 
הכתובה היא מגילת הזכויות של האשה. היא באה להגן על האשה נגד צעד שרירותי של הבעל, "כתובה היינו טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". 
 
ההלכה מחייבת הסדר הכתובה שיעשה לפני הנישואין, ואסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה, איסור שאין לו אח ורע במערכות משפטים של עמים, ואיסור זה נוהג גם לאחר תקנות רבינו גרשום מאור הגולה שאין מגרשין אשה בעל כורחה ואין לשנות. 
 
הכתובה משמשת גם בידי ביה"ד אמצעי לתגובה על הפרת שלום הבית באשמתו של הבעל או האשה ועל ידי כך להשפעה וללחץ על החזרת שלום הבית, או התרת קשר הנישואין שלא ניתן לקיימו. מדין המשנה, המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה, והמורדת על בעלה פוחתים לה מכתובתה. 
 
כללי ההוספה על הכתובה, או ההפחתה של הכתובה, נקבעו במשנה, ונוספו עליהם במשך הדורות תקנות ונוהגים הרבה, מהם אף מעבר למסגרת הכתובה, כגון אם מתה בעודו במרדו אין הבעל יורשה. 
 
נייחד כאן את הדיבור על נוהג שהשתרש בבתי הדין הרבניים בישראל לפיו בתי הדין, כשהדבר נראה בעיניהם כראוי ומוצדק במקרה של גירושין לפי תביעת הבעל, פוסקים לאשה פיצויים בנוסף לדמי הכתובה על כל התוספות שלה במלואם. 
 
יש ובתי הדין מוצאים, כי דמי הכתובה בלבד אין בהם כדי לפצות על העוול שנעשה לאשה ע"י הגירושין שהוטלו עליה לפי תביעת הבעל. 
 
התהוות של הנוהג
הנוהג לפסוק לאשה פצויי גירושין קיים זה מאות בשנים וידוע בקהילות ישראל שבהרבה ארצות, בספרד, באלג'יר, בארץ ישראל, במצרים ובפולין. 
 
לראשונה אנו מוצאים נוהג זה במקרים בהם הבעל רצה לשאת אשה על אשתו בארצות שלא נתפשט חרם דרבנו גרשום או שביקש לגרש את אשתו לאחר עשר שנים שלא ילדה, כדי לשאת אשה אחרת שיוכל לקיים מצוות פריה ורביה. 
 
הריב"ש פוסק בענין של בעל המבקש לשאת אשה על אשתו (השניה) שאינה בת בנים, ושנתחייב לה בקנין וכח חרם ונדוי שלא לשאת אשה אחרת בחייה, כי אם ברצונה, כדי לקיים מצות פריה ורביה, כי עליו לפייס אשתו הראשונה
"בדברים ובעניינים שאשה כמותה היתה מתרצית בכך, כגון שיוסיף לה על כתובתה ויעשה לה ויתורים אחרים... בראוי לפי מראה עיני בית הדין..." (שו"ת הריב"ש, סימן צט). 
 
הרדב"ז פסק - בענין בעל שנשא אשה ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה, ויש לו רק בן ממנה, ועכשיו כשהיא אינה כבר בת בנים, הוא רוצה לשאת אשה על אשתו כדי לקיים מצות פריה ורביה (בן ובת), כי השבועה חלה ואינו יכול לשאת אשה שניה אלא בהסכמתה,
"וא"ת מה תקנה יעשה... כדי שיוכל לקיים מצות פריה ורביה, יש לו תקנה שיפייס אותה בדברים שדרך הנשים אשר כגילה להתפייס, כגון להוסיף על כתובתה, או לקנות לה מלבושים וכו'" (שו"ת הרדב"ז, ח"א, שאלה שכ"ז). 
 
הרב פנחס הלוי איש הורוויץ קובע בשהה עשר שנים ולא ילדה ומבקש לגרשה
"משערין כמה ראוי ליתן לפי ערך עשרו בעד מצוות פריה ורביה, דאין הדבר תלוי במ"ע אלא לפי ערכו, וזה השיעור הוא ג"כ שמחוייב ליתן לה לרצותה",
ולא כשכתב
"אחד מן הגדולים דגזירת רגמ"ה היה שמחויב לרצותה בכל אשר לו אפילו למ"ד דלא גזר במקום מצוה" (שו"ת גבעת פנחס, יוזעפאף, שנת תרו"ם, תשובה ב). 
 
הרחיב והגדיל לעשות בנידון הרב אליהו חזן, רבה של טראבלס (היא טריפולי שבלוב), ונא אמון (היא אלכסנדריה שבמצרים) - שיישם את הנוהג של תשלום פצויי גירושין לאשה לכל מקרה של גירושין לפי דרישת הבעל שלא באשמתה ולאו דווקא למקרה של שהה עשר שנים ולא ילדה. הוא גם גרם לכך, שנוהג זה קיבל מסגרת ממוסדת בתקנה שהותקנה בקהילת טראבלס. 
 
יש לחייב את הבעל בפצויי גירושין במקרה של שהה עשר שנים ולא ילדה - בגובה של תוספת שתות על כתובתה, ובעשיר גדול עד כפל כתובתה (שו"ת, תעלומות לב, ח"ב, ליוורנו, שנת תרכ"ב), הלכות גיטין, סימן ב', שם פסק דין מסיון, תר"ם). 
 
בעקבות פסק דין זה נתקבלה כאמור תקנה בנידון, וזה נוסחה: 
"ואחרי ככלות פסק דיני זה, נתוודענו יחד עם הרבנים דייני מתא הע"י, וקרינו ושנינו כל האמור בעניין הנכתב ונחתם בפנקס בי"ד הצדק, ההסכמה הזאת וז"ל: אנחנו אשר פה באים עדח"מ רבני ודייני עיר עוז לנו טראבלוס המערב יע"א הסכמנו יחד הסכמה גמורה, בכל תוקף וחוזק דנהיגי בישראל, לבלתי תת רשות לשום אדם לגרש את אשתו הא' שלא ברצונה, אלא א"כ שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה זש"ק... או אם יארע בה איזה חולי כנכפית ונסמית ב"מ ויוצא... אבל בלא"ה אין לבי"ד להזקק לתת גט... יזדקקו הבי"ד לתת גט בתנאי שמלבד סכ' כתובתה נדוניא ותוספת, שישלם במעות מדודים בעין, עוד זאת יתן לה פיוס שתות נוסף על כתובתה". 
 
רבה של ירושלים, הראשון לציון, ר יעקב שאול אלישר פסק פצויי גירושין רק לאשה הראשונה,
"ודוקא באשתו ראשונה דאפילו מזבח מוריד עליו דמעות, משתדלים ליקח לו דבר מה יתר על כתובתה לפייסה, אבל באשתו שניה ליכא פיוס, רק כתובתה ותו לא מידי (שו"ת שמחה לאי"ש, ירושלים תרנ"ג, חלק אהע"ז, סימן ה'). 
 
ואילו הרב הראשי לישראל, הראשון לציון, הרב ר' בן-ציון מאיר חי עוזיאל מרחיב את חובת הפצויים גם לאשתו השניה, וכותב: 
"בדורות האחרונים הנהיגו ברוב בתי הדין שבישראל... בכל מקרה שיראו בית דין שאין אפשרות לשלום בין הזוג מסיבת פשיעתה, או במקום שהבעל חייב לגרש את אשתו לקיים מצות פריה ורביה... מצאו עצה ותושיה לפייס את האשה לקבלת גטה בהוספה של דמי כתובתה לפי ראות עיני בית דין... נוהגים זאת גם באשתו שניה במסיבות שיראו בתי הדין לעשות זאת לתקנת האשה, ולפי מצב יכולתו של הבעל כדי שתתפייס האשה לקבל גט מרצונה...". (שו"ת משפטי עוזיאל, חלק אהע"ז, ירושלים תשכ"ד, סימן צ"ו). 
 
הרוב עובדיה הדאיה, חבר ביה"ד הרבני הגדול בארץ-ישראל, מבהיר, כי "מפני שאין מן הדין לחייב האישה בגט, לכן על הבעל לפצותה עד אשר תסכים... כי משמעות פצויים, ז.א. לפצות אותה עד שתסכים מרצונה הטוב. (שו"ת ישכיל עבדי, חלק חמישי, ירושלים, שנת תשי"ח, חלק אהע"ז, סימן ה). 
 
פצויי גירושין בפסיקת בתי הדין שבישראל
הנוהג של חיוב בפצויי גירושין לאשה בנוסף לכתובה נתקבל והתפשט ביותר בפסיקה של בתי הדין הרבניים שבארץ ישראל מראשית המאה השמינית לאלף השישי ועד ימינו. 
 
בפסק דין של ביה"ד הגדול לערעורין בירושלים מיום כ"ט שבט תש"ה (בהרכב הרה"ר, הראשל"צ ר' ב"צ מ.ח. עוזיאל - יו"ר, הרה"ר ראי"ה הרצוג והרב יוסף הלוי) נאמר, 
"והנה המנהג של כל בתי הדין בארץ ישראל הוא לפסוק פיצויים לטובת האשה המתגרשת, ואפילו לאשה רעה שראוי לגרשה, כל זמן שלא נאסרה על בעלה מן הדין ממש, ואף לאשה שהיא קרובה למורדת אך לא מורדת גמורה. ומה גם במקרה שלפנינו, שיש להתחשב עם כל הסבל שסבלה התובעת מבעלה ועם כל הביזיונות והענויים שהתענתה תחת ידו, אין ספק שמגיעים לה פיצויים". 
 
בפס"ד של ביה"ד הגדול בירושלים מיום י"א תש"ז (בהרכב הרה"ר רי"א הרצוג - יו"ר הרה"ר, הראשל"צ ר' ב"צ מ.ח. עוזיאל והרב משולם ראטה) נאמר, "ביה"ד הגדול מוצא שאי אפשר לפטור אשה - שחיתה עם בעלה עשרות בשנים וילדה וגדלה בנים ובנות - בלי פיצויים מתאימים, ולכן מחזירים הדבר לביה"ד הראשון לדיון בדבר מדת הפיצויים אחרי הערכת רכושו. 
 
בפס"ד של ביה"ד הגדול בירושלים מיום י"ח אדר ב' תש"ח, (בהרכב הריא"ה הרצוג, הרה"ר עוזיאל והר"ח שבתי) נאמר:
"במקרה כזה שאין האשה גורמת לכך (לג"פ), צריך שהפיצויים יהיו במקסימום של יכולת הבעל ובאפשרות של חיי קיום של האשה המתגרשת". 
 
נציין עוד מספר פסקי דין מאוסף פסקי דין של ביה"ד הגדול, ח"ב העומד להופיע בקרוב. 
בפסק דין מיום י"ב שבט תש"י בענין של אשה שהיתה פרוצה לפני נישואיה והבעל ידע מזה והסכים. ילדה לו בת. היו סכסוכים ומדי פעם בפעם התדיינו בביה"ד והשלימו ביניהם. יש לו גם פילגש, פסק ביה"ד, כי עכ"פ לא מגיע לו פרס שיפטר מאשתו בלא כלום ויהא חוטא נשכר. יש על כן לחייבו בפיצויים מתאימים. עיקרו של המנהג לחייב המגרש אשתו בפיצויים הרי הוא כדי להרחיק מהתנגשות בחרם דברנו גרשום". 
 
בפס"ד מיום י"ז בכסלו תש"י, באשה שאינה מרוצה מגירושין אלא נגד תשלומים כספיים יש לשים לב לאיסור שיש לגרש אשתו ראשונה, (שו"ע, אהע"ז, סימן קיט), ואם קיים הכרח גדול בדבר, ראוי לחייבו שמלבד סך הכתובה, נדוניא ותוספת, יתן לה
"פיוס מעות נוסף על כתובתה", "שכן הנהגנו גם בארץ, לפי כמה פסקי דינים לתת פיצויים לפי יכולת הבעל ולפי מצב יוקר החיים והורדת המטבע מזמן כתיבת הכתובה עד זמן הגירושין". 
 
בפס"ד מיום כ' בסיון תש"י (הרה"ר עוזיאל, הרה"ר הרצוג והר"ח שבתי) נאמר, "כשהכתובה מועטת נוהגים לפסוק לאלמנה חלק מרכוש בעלה בתור פיצויים כשיש צורך בדבר". 
 
בפס"ד מיום כ"ח סיון תשי"א (הרה"ר הרצוג, הרה"ר עוזיאל והרב יעקב הדס), ביה"ד פסק לאשה פיצויים מאת האיש שקיים איתה יחסים כיון שהיה פיתוי מצדו לחיי אישות, אף שלא מצא עילה מספקת לחייבו לישא אותה לאשה. 
 
בפס"ד מיום ט' אדר א' תשי"א (הרה"ר עוזיאל, הרה"ר הרצוג והרב יעקב הדס), באיש ואשה שהיו נשואין זה לזו עשרים וחמש שנה, נולד להם ילד ומת. זה שמונה שנים חיים בפירוד. האיש תובע גט מפני שלא זכה להיבנות ממנה, פסק ביה"ד, כי 
"אין נזקקין ללחוץ על האשה על גירושין בתביעה שרוצה לישא אשה בת בנים, אף אם שהה איתה יותר מעשר שנים ואין לו ולד בן קיימא ממנה, אלא א"כ ביה"ד משוכנע באמיתות כוונתו ומתוך מתן סכום מספיק של פיצויין במידה שיש לאמוד שעי"ז נתרצית באמת להתגרש".
 
"... ועכ"פ יש צורך לרצות ברצוי כסף ע"י חיוב הבעל בפיצוי כספי בכדי אומד הדעת שבתנאים כאלו נוח לה לאמיתו של דבר בגירושין.
"... כיון שיסוד תביעתו הוא מצד חיובו לקיים מצוות עשה, הרי מן הדין מחוייב הוא ליתן עד שליש ממונו לשם כך וכמובא בנידון זה בשו"ת "גבעת פנחס".
 
"ויש להתחשב הרבה עם דעת רבן וקדושם של ישראל בעל ההפלאה ז"ל על יסוד הפוסק המובהק מהר"י מינץ ז"ל שעל כל פנים חייב הבעל לתת לפחות שליש הונו לקיים מצות עשה זו על חשבונה של חברתו ואשת בריתו, ועל הבי"ד לאמוד את הסכום שבמסיבות הנוכחות הדעה (נותנת) שכדאי לאשה להתרצות, והיא בלבה מתרצית... וזה מסור לבי"ד בכמה לרצותה, ואם באמת כוונתו לשם שמים ולישא בת בנים". 
 
ובפס"ד מיום ז' כסלו תשט"ו (הרה"ר, י. נסים, הר"ש ברוט, הר"ע הדאיה) נאמר 
"הנה מנהג בתיה"ד בארץ ישראל הוא לחייב את הבעל לפצות את אשתו עד כפל מסכום הכתובה, וזאת אפילו אם הוא מגרשה במקרה ששהתה עשר שנים ולא ילדה, ראה תעלמות לב, ח"ב, סימן ב' בשם ה"נדיב לב", וראה פדה את אברהם, מערכת פ (פיוס) ונודע ביהודה סי' ק"ב. 
... והמדובר הוא אף לפי מנהגי הספרדים וכמה מעדות המזרח שהיו כותבים את הכתובה בסך גדול. 
עדות שלא נהגו בכך, כבמקרה דנן, שאין הכתובה עולה על עשרות לירות - הרי זה ברור שאין להתחשב בסכום הנקוב בכתובה ואין לפסוק לפיו, אלא שיש לקבוע פיצויים הולמים". 
 
ונציין עוד שני פסקי דין שפורסמו ב"פסקי דין רבניים", והם: פסק דין של ביה"ד הרבני האזורי בחיפה (הרב א.ע. רודנר, יו"ר והרבנים י.נ. רוזנטל ומ.ב. חמווי), מיום ג' כסלו תשט"ו, בענין בני זוג שחיו שבע עשרה שנה ללא ילדים בני קיימא. הבעל חלה במחלת הברוטולוזה, ובגלל זה הפילה אשתו הרבה פעמים. תובעת האשה גט פטורין וחלוקת הרכוש שווה בשוה, כי היא ניהלה המשק והוא רופא וטרינר. טוען הבעל, פיצויים נותנים לאשה כדי שתתרצה לקבל הגט, אבל כשהאשה היא הדורשת את הגט אין מקום לפסוק לה פיצויים.
 
ביה"ד העלה, כי "כבר נהגו בתי הדין בישראל לקבוע פיצויים לאשה לפי שיקול דעת ביה"ד, בהתאם לכל המסיבות, ובהתאם לגודל הרכוש, והמצב הכלכלי של הצדדים.
 
נוהג זה הוא גם במקום שאין מחובת הבעל לתת גט, אלא הגט בא כתוצאה מהמצב האובייקטיבי הקיים ביניהם. ההבדל הקיים במקרים של חיוב הבעל לתת גט, לגט הניתן מתוך הסכמה הדדית, הוא רק בנוגע לגובה הפיצויים המסור לשיקול דעת ביה"ד, ומאחר שנהגו כן יש ללכת אחרי המנהג. ועי' אהע"ז סי' ס"ו סעיף י"א. ולפ"ז במקרה דנן זכות האשה לפיצויים שמורה לה, ועל ביה"ד לברר מידת הפיצויים בזה"... 
 
"... עובדא... שיש לה רכוש... תילקח בחשבון גובה הפיצויים... הרי דבר ברור הוא, שהיא עבדה, עמלה ופיתחה את המשק והשקיעה רוב מרצה וכוחותיה בזה במשך 17 שנה. ולפי הדין אין מחובת האשה לעבוד בעבודות אלו כמבואר בשו"ת הרשב"א שהביא הבית יוסף, אהע"ז, סי' צ"ג ועי' במשנה למלך, פכ"א מאישות ועי' בס' בית מאיר אהע"ז סי' פ' דהסיק כן לדינא, ע"ש. ומאחר שכן וודאי יש לה זכות לפיצויים. נוסף לזה הרי יש לסדר בשבילה מקום מגורים". 
 
ובפסק דין של ביה"ד הרבני הגדול מיום י"ד כסלו תש"מ, (הרב מ. אליהו, הרב אברהם שפירא והרב שלום מזרחי) הסיק ביה"ד, כי 
"כאשר עילת הגירושין היא טענת הבעל שרוצה לקיים מצוות פריה ורביה, וכשמחלת האשה באה לא באשמתה, נוהגים בתי הדין לחייב את הבעל לשלם פיצויים בנוסף לכתובתה... לפי שקול דעת ביה"ד, שיתן לה מחצית רכושו או משווי הקרוב לזה... אולם במקרה... שהאשה כבר תבעה וקיבלה מבת המשפט ההחלטה על חלוקת הרכוש, אין כלל מקום לחייב את הבעל ליתן לה גם חצי רכושו וגם את הדירה של הזוג כולה. 
 
מסקירת התשובות והפסקי דין שהזכרנו נמצאנו למדים, כי :
1. הנוהג של פיצויי גירושין נהוג היה במשך הרבה דורות בהרבה ארצות קהילות ועדות אשכנזיות וספרדיות, במקומות שהיו כותבים כתובה בסך קטן ובמקומות שהיו כותבים כתובה בסך גדול, בין במדינות ועדות בהן נתקבל החרם דרבינו גרשום נגד גירושי אשה בעל כורחה ובין בעדות בהן לא נקלט החדר"ג. 
לכאורה הנוהג של פיצויי גירושין חשיבותו רבה במקומות בהם לא נתקבל החדר"ג ואפשר לגרש אשה בעל כרחה, בא הנוהג של פיצויים להגן על זכויות האשה שלא תוצא ללא פיצויים מתאימים. אולם למעשה גם במקומות בהם מחייב החדר"ג ואין להוציא אשה שלא לרצונה, יש ערך מעשי רב לנוהג של פיצויי גירושין. אין החדר"ג מונע כל אפשרות של גירושי אשה שלא לרצונה, אמנם היו דעות שהחדר"ג חל גם במקום מצוה, אבל ההלכה המקובלת, כי במקום מצוה אין חל החרם, .כגון אם עברו עשר שנים ולא ילדה והבעל טוען, כי רוצה לקיים מצוות פריה ורביה. בא הנוהג והתקנה של פיצויי גירושין להגן על האשה שלא תצא מבעלה ריקם. "עיקרו של המנהג לחיוב המגרש אשתו בפיצויים הרי הוא כדי להרחיק מהתנגשות בחרם דרבינו גרשום" .. נאמר בפסק דין של ביה"ד הרבני הגדול מיום י"ב שבט תש"י. 
 
2. בתי הדין פוסקים פיצויי גירושין לאשה, לכל אשה, טובה או רעה, "ואפילו לאשה רעה שראוי לגרשה, כל זמן שלא נאסרה על בעלה מן הדין ממש, ואף לאשה שהיא קרובה למורדת, אך לא מורדת גמורה" - נאמר בפס"ד של ביה"ד הגדול מיום כ"ט שבט תש"ה, ואף לאשה שחי אתה שלא בנישואין, "שקיים אתה יחסים, כיון שהיה פיתוי מצדו לחיי אישות" - פס"ד מיום כ"ח סיון תשי"א. 
 
 
ההבחנה בין המקרים באה לידי ביטוי בגובה הפיצויים הנפסקים לאשה שהם הולכים ופותחים במידה שאשמת האשה בפירוק הנישואין הולכת וגדולה. 
 
"נוהג זה (של פיצויי גירושין - ז.ו.) הוא גם במקום שאין מחובת הבעל לתת גט... ההבדל הקיים במקרים של חיוב הבעל לתת גט ... לגט הניתן מתוך הסכמה הדדית, הוא רק בנוגע לגובה הפיצויים" - קובע ביה"ד הרבני האזורי בחיפה בפס"ד מיום ג' כסלו תשט"ו "ובמקרה שאין האשה גורמת לכך (לגירושין - ז.ו.) צריך שהפיצויים יהיו במקסימום של יכולת הבעל ובאפשרות של חיי קיום של האשה המתגרשת. 
 
3. גובה הפיצויים נקבע במגמה להביא לידי כך שהאשה תתרצה לקבל גט פטורים, כדברי הריב"ש בדברים ובעניינים שאשה כמותה היתה מתרצית בכך וכדברי הרדב"ז "שיפייס אותה בדברים שדרך הנשים אשר כגילה להתפייס" וכמסקנת הרה"ר, הראשל"צ, הרב ב"צ חי עוזיאל, "כדי שתתפייס האשה לקבל גט מרצונה". הרב עבדיה הדאיה, חבר ביה"ד הרבני הגדול מבהיר, כי "מפני שאין מן הדין לחייב האשה בגט, לכן על הבעל לפצותה עד אשר תסכים... כי משמעות פיצויים ז. א. לפצותה עד שתסכים מרצונה הטוב" שתהא "נתרצית באמת להתגרש". 
 
4. בקביעת גובה הפיצויים יש להביא בחשבון מצבו הכלכלי של הבעל, עשרו (גבעת פנחס), "בגובה של תוספת שתות על כתובתה, ובעשיר גדול עד כפל כתובתה", "יכולת הבעל", "מידת הפיצויים אחרי הערכת רכושו" בהתאם לגודל הרכוש". 
אולם בסופו של דבר ביה"ד הוא שקובע שיעור הפיצויים בהתחשב עם כל הנתונים, לפי מראה עיני בית הדין (הריב"ש), לפי ראות עיני בית דין (משפטי עוזיאל), לפי שיקול דעת ביה"ד, "והרי זה תלוי בשודא, דדייני, וכאשר יראה בעיני הדיין והשופט".  
 
הבסיס ההלכתי לנוהג של פיצויי גירושין לאשה
בתשובות ובפסקי דין הרבניים רבו הדיונים והבירורים באשר לביסוסו ההלכתי של נוהג הפיצויי גירושין לאשה. נבחין ונברר את ארבעת היסודות ההלכתיים לנוהג זה כפי שהעלינו מהמו"מ ההלכתי, והם:
1. הבעיה נתעוררה ונתבררה לראשונה בעיקר לגבי בעל שביקש לגרש אשתו לאחר ששהה אתה עשר שנים ולא ילדה לו ורוצה לגרשה כדי שיוכל לשאת לו אשה אחרת כדי להיבנות ממנה ולקיים מצוות פריה ורביה. 
רבני ישראל מצאו שאין לכוף על האשה גט פטורים, כדי שהבעל יוכל לקיים מצוה, אף מצוה רבה של פריה ורביה, ואם הבעל מהדר על קיום המצוה יעשה זאת על חשבונו ויפייס את אשתו עד שתתרצה לקבל הגט. 
 
אולם אם הפיצויים לאשה באו כדי לאפשר לבעל לקיים מצות פריה ורביה יש והעלו, כי יש להגביל גובה הפיצויים לסכום שמותר לפי הדין לבזבז על קיום מצוה וכדתניא "המבזבז (לעניים - רש"י) אל יבזבז יותר מחומש (שבנכסיו - רש"י) שמא יצטרך לבריות" , אולם הגבלה כזו של פיצויים מבטלת כל ערכם להשגת המטרה של גירושין בהסכמה. מאידך גיסא בעל הגבעת פנחס מציין, כי "כתוב לאחד מן הגדולים דגזירת רגמ"ה היה שמחוייב לרצותה בכל אשר לו אפילו למ"ד דלא גזר במקום מצוה", ודוחה דעת זו, ומוסיף כי "אין נראה נמי דעת נ"ב (נודע ביהודה, מהדורא תנינא, אבן העזר) דאין מחויב רק כדי כתובתה, אפילו פ"א דאטו תרקבא דדינרי תלי לה, דז"א דודאי לא שייך בזה בכל מדות חכמים כן הוא וכו'". 
 
ובעל "הגבעת פנחס" מסכם:
"אלא דמשערין כמה ראוי ליתן לפי ערך עשרו בעד מצוות פריה ורביה, דאין הדבר תלוי במצות עשה אלא לפי ערכו, וזה השיעור הוא ג"כ שמחוייב ליתן לה לרצותה, ובזה אין ביטול מצות פ"ו, דהרי מחוייב ליתן זה אם היה מזדמן רופא לרפאותה". 
 
2. הבעל "פדה את אברהם" מעלה הסבר הלכתי אחר, שכוחו יפה למגרש אשתו אף לא מטעם שמבקש לקיים מצות פ"ו, והוא שדמי הפיצויים הם דמי בושת שעל הבעל לשלם לאשתו המתגרשת. ונביא קטע מתשובתו בענין שנשאל עליו, ואלה הם דבריו. 
"ברם בדין המתביישת שהוא נידון דידן, שהאשה הזאת היא המתביישת בגירושין, נראה לעניות דעתי שהאשה הזאת היא אשה חשובה ורבת המעלות ומעטירה מצד עצמה וגם מעלתה נתרבה מצד מעלת בעלה, שהוא אדם חשוב ועשיר גדול והיא עקרת הבית ומגיע לה בושת בגירושין אלו בהיפרדה מהיכל מלך והוי לה בזיון גדול ובושת מרובה וצערה דגופה צריכה (צריך) לה מ"ב לתת לה ממון הרבה דהכל לפי המתביישת שהיא אשה גדולה וחשובה, והגם דבעלה לא מכוין לביישה כי אם לקיים מצות עשה, וכגון דא פסק הטור (חו"מ) ז"ל בסימן תכ"א, אין חייבין על הבושת על שיכוין לביישו... מכל מקום, כיון שהגורם בושתה הוא על ידו ובסיבתו ובקום עשה עשה לה בושת זו, עליה (עליו) לשלם הבושת לפי המתביישת... וערך הדמים של הבושת... כבר כתוב ומפורש בדברי רבינו הרמב"ם בפ"ב דנערה בתולה ה"ד וז"ל כיצד שמין הבושת, הכל לפי המבייש והמתבייש.... והטור (אהע"ז, סי' קע"ז, סעיף כ') והרמב"ם נקט ורואין הדיינים... דסבירי להו דשומא זאת צריך רבים ג' דיינים... זאת יעשו כדי שיבוא הענין אל עמק השוה בעניין שתתרצה האשה בפיוס הממון... לפייסה על הבושת... שקשה לה פרידתה ממ"ב ה"ו שתאמרו אליה לא תבושי ולא תכלמי מזאת הגירושין... וסכום זה שיעלה סך מה חייב בעלה ליתן לאשתו זאת משום בושתה כמ"ש הפוסקים ז"ל מלבד סכום כתובתה..." 
 
וכן פסק רבה של ירושלים, הרב יעקב שאול אלישר על חובת הפיוס למתגרשת "מפני הבושה שנתביישה, הגם שהוא לא גרם לה", והוא מסתמך על בעל ה"עבודת גרשוני" סימן עד, בשידוכין שנגרמו בקנין סודר ולא הותנה על שום קנס ביניהם, וחייב לחוזר לשלם קנס, דלא גרע מן המבייש את חבירו בדברים שפוסקים בכל בתי דינים לפייס המתבייש לפי ראות עיניהם ולפי המבייש והמתבייש, ואם במשודכת דנים דמי בושת, בנשואה שמגרשה מכל שכן. 
 
3. בפסיקה הרבנית בארץ-ישראל הודגשה כביסוס לחיוב הפיצויים ההנחה שהנכסים שנרכשו בתקופת הנישואין בעמל וחסכון ע"י שני בני הזוג נרכשו. האשה תרמה את חלקה ושותפה היא לנכסים. ומשנתפרדה החבילה יש לה לאשה תביעה מבוססת לקבל חלק ואולי אף שווה בנכסים. פיצויי הגירושין באים אפוא להחזיר לאשה חלקה מעמלה. כי,
"אין להתעלם מחלקה הגדול בפיתוח והחזקת (ה)משק... הרי דבר ברור הוא, שהיא עבדה, עמלה ופיתחה את המשק והשקיעה רוב מרצה וכוחותיה בזה"
 
"ואשר לגובה הפיצויים, יש להביא בחשבון את העובדה שהאשה השקיעה ממיטב כוחותיה בעסק בעלה, הגם שלפי הדין המחייב (כל זמן שהרבנות הראשית לא תיקנה תקנה כזאת), אין יסוד בגלל זה לתת לאשה את חצי הרכוש כדין שותף שוה בשוה, הרי בכל אופן יש להביא בחשבון עובדה זו, כגורם חשוב בקביעת גובה הפיצויים שעל הבעל לשלם לאשה במקרה של גירושין, כפי הנהוג בכל בתי הדין של כנסת ישראל בארץ". 
 
בפסק דין מיום ט"ו סיון תשי"ח קובע ביה"ד הרבני הגדול, כי, כיון שהאשה "מקבלת חצי מכל הרכוש ורק חצי נשאר בשבילו, כבר אין מקום לחייבו נוסף על כך בפיצויים", ובפסק דין מיום י"ד כסלו תש"מ כתב ביה"ד הרבני הגדול,
"כי כאשר עילת הגירושין היא טענת הבעל שרוצה לקיים מצוות פריה ורביה, וכשמחלת האשה באה לא באשמתה, נוהגים בתי הדין לחייב את הבעל לשלם פיצויים בנוסף לכתובתה... לפי שיקול דעת ביה"ד, שיתן לה מחצית רכושו, או משווי הקרוב לזה. אולם במקרה... שהאשה כבר תבעה וקיבלה מבית המשפט החלטה על חלוקת הרכוש, אין כלל מקום לחייב את הבעל ליתן לה גם חצי רכוש וגם את הדירה של הזוג כולה..." 
הא בהא תליא פיצויים וחלוקה שווה של הרכוש. 
 
4. ברוב פסקי הדין של ביה"ד הרבני בישראל מופיע הכוח המחייב של הנוהג כביסוס של המוסד פיצויי גירושין של האשה. "כל הנושא אשה סתם נושא אותה אדעתא לקיים מנהג מקומו". 
 
והנה המנהג של כל בתי הדין בארץ-ישראל הוא לפסוק פיצויים לטובת האשה המתגרשת - קובע ביה"ד הרבני הגדול מיום כט בשבט תש"ה, שכן הנהגנו גם בארץ, נוהגים לפסוק לאלמנה חלק מרכוש בעלה בתור פיצויים כשיש צורך בדבר, מנהג בתי הדין בארץ ישראל הוא לחייב את הבעל לפצות את אשתו, נוהגים בתי הדין לחייב את הבעל לשלם פיצויים בנוסף לכתובתה. 
 
גם חוקרים העדיפו לציין את עובדת הנוהג המחייב ולא ביררו את הנימוקים ההלכתיים שביסודו של נוהג זה. אולם בירור היסודות ההלכתיים מסבירים התהוותו של הנוהג ומחזקים אותו. 
 
הנוהג של פיצוי גרושין וחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג 1973 
חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973)24 ביולי שנתקבל בכנסת ביום כ"ד בתמוז תשל"ג 1973 ) - הוא הגורם העיקרי לכך שבבתי הדין הרבניים הולך ופוחת השימוש בנוהג לפסוק פיצויי גירושין, כפי שנאמר בפסק דין של ביה"ד הגדול משנת תשל"ט, כי במקרה שהאשה כבר תבעה וקיבלה מבית המשפט החלטה על חלוקת הרכוש שוה בשוה, אין כלל מקום לחייב את הבעל ליתן לאשה גם פיצויי גירושין בנוסף לחצי הרכוש שהיא מקבלת. 
 
ועדיין יש מקום להרהור שני. בהרבה מקרים הנוהג של פצויי גירושין עדיף על ההסדר של איזון המשאבים (שיתוף נכסים) ומתאים יותר לתנאי החברה הישראלית, המשפחה הישראלית הממוצעת אינה משופעת נכסים. רוב הגירושין מתקיימים עד כעשר שנים שלאחר הנישואין של בני הזוג, כשהמשפחה טרם הספיקה לצבור רכוש. לעומת זה רבות המשפחות בהם תוך כדי חיי הנישואין הבעל לומד, משתלם, רוכש מקצוע, עמדה בחברה המבטיחה לו עתיד כלכלי איתן, כשאשתו עמלה, עובדת, נושאת בעול קיום השפחה על מנת להבטיח לבעל ולמשפחה עתיד יותר טוב, והנה במקרה של גירושין היא תצא וידה על התחתונה, שכן אין נכסים מרובים לחלוקה ואילו בזכויות הראויות, שכר עבודה יותר גבוה גמלאות מכובדות רמת חיים משופרת אין לה לאשה חלק ונחלה.
 
דוקא במקרים כאלה יכול ביה"ד לפסוק פיצויים למגורשת בנוסף לחלקה באיזון המשאבים הדלים. 
פיצויי גירושין מתבקשים גם במקרים בהם התנו בני הזוג על הסדר יחסי הממון, אחר מאשר איזון משאבים, או במקרים בהם הבעל אשם במיוחד בהבאה לידי גירושין ויש מקום לעשות צדק ולפצות את האשה על הסבל והבזיון שנגרם לה. 
מעלה יתירה למוסד של פיצויי גירושין היא גמישותו ומשקלו כמכשיר להבאת בני הזוג להסדר גירושיהם בהסכמה. 
 
חוק יחסי ממון בין בני הזוג, תשל"ג בסעיף 13 משאיר סמכות מספקת בידי בתי הדין הדתיים כדי להמשיך בפסיקת פיצויי גירושין כשיש צורך בכך.