לחץ כאן לתצוגת הדפסה

דיני ירושה

ירושת הבעל והאישה

מחבר: יהודה איזנברג

דיני ירושה

 מעשה הנישואין מזכה את הבעל בארבעה דברים, והאחרון שבהם הוא ירושת האישה לאחר מותה. וכך נאמר במשנה כתובות ו,א: "מציאת האישה ומעשה ידיה לבעלה, וירושתה".

 

מכח מה יורש הבעל את אשתו?

הרמב"ם בהלכות אישות פרק יב הלכה ג פוסק:

והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים, ואלו הן: להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה.

 

הראב"ד חולק על הרמב"ם, וכותב:

אמר אברהם: אומר אני, ירושת הבעל דבר תורה.

 

מצאנו, אם כן, שתי דעות בדבר ירושת הבעל את אשתו: לדעת רמב"ם תקנת חכמים היא זו שקבעה כי הבעל יורש את אשתו, ולדעת הראב"ד, הבעל יורש את אשתו מדין תורה.

 

דיני ירושה אלה הכבידו על הנישואין, וגרמו לכך שנשים חששו להינשא, כדי שלא לקפח את יורשיהן. לפי הדין בעל היה יורש את האישה, בין היו לה בנים ובין אם לא היו לה בנים. מצד שני, נתפתח בספרד מנהג שהבעל היה כותב לאשתו כסף רב בכתובה, והתוצאה הייתה שליורשים נשאר מעט מאוד מן העיזבון.

 

שתי קבוצות של תקנות התערבו בזכות הירושה של בני הזוג. תקנה ראשונה היא תקנת שו"מ, הקרויה על שם הערים שפיירא, וורמייזה ומגנצא שבגרמניה. תקנות אלה נתפשטו בצרפת ובאשכנז במאה ה-12. ואלה עיקרי התקנות:

 

א. אישה שמתה בשנה הראשונה לנישואיה בלא בנים, על הבעל להחזיר את כל הנדוניה והתכשיטים לאלה שנתנו אותם, או ליורשיה.

ב. אם מת אחד מבני הזוג בשנה השניה לנישואין, ולא נשאר זרע של קיימה, יחזירו את מחצית הנדוניה לנותניה.

 

תקנות אחרות נתקנו בספרד, בקהילות טוליטולא ומולינא. התקנות נתקנו במאה ה-13, לפני תקופתם של הרשב"א והרא"ש.

 

ואלה עיקרי התקנות:

א. אם מתה אישה, והשאירה אחריה בנים, זכרים או נקבות, הבעל והבנים חולקים את __כל עיזבונה, חצי לבעל, וחצי לבנים. מתה האישה בלא בנים, מחלקים את עיזבונה: __חצי לבעל, וחצי לקרוביה הראויים לרשת אותה.

ב. אם מתה אישה בלא בנים, והוברר שהעיזבון שהניחה הוא ממה שנתנה לה אמה כנדוניה, האם נוטלת את מחצית העיזבון, והבעל את המחצית השניה.

ג. אלמנה הבאה לגבות את הנדוניה, כתובתה ותוספת הכתובה, יכולה לגבות רק עד מחצית הנכסים, ולא יותר.

ד. החובות המוטלים על המת, נגבים מן המחצית שמקבלים היורשים ולא מן החצי שיורשת האישה, כי ירושת האישה היא במקום כתובתה, וכתובה קודמת לפירעון חובות הבעל.

 

רבי יוסף קארו, בשלחן ערוך אבן העזר סימן קי"ח, סיכם את תקנות הנישואין של קהל טוליטולה. הרמ"א בסוף הסעיף מזכיר את תקנות שו"מ "שאנו נוהגים בזמן הזה בנדוניית חתנים", ומסכם וכותב:

"וכל מקום שיש מנהג - הולכים אחר המנהג".

 

ירושת הבנים

דין ירושה קובע את חלוקת הרכוש במקרה של מותו של אדם: הדין המקורי הוא שהבכור נוטל פי שניים מאחיו, ויתר האחים מתחלקים ברכוש בשווה. הבנות אינן יורשות, אלא מקבלות מזונות עד שתתבגרנה, והן גם מקבלות עשירית מהנכסים כנדוניה לנישואיהן. אם הנכסים מועטים - הבנות קודמות לבנים.

 

זכותו של אדם להעביר את נכסיו למי שהוא רוצה. אמנם: אין הוא יכול לשנות את דיני הירושה, ולכן אם אדם רוצה לחלק את נכסיו באופן שונה מדיני הירושה הרגילים, צריך הוא לעשות זאת בדרך של מתנה, ולא בדרך של ירושה. וכך דברי המשנה:

 

משנה בבא בתרא פרק ח משנה ה

האומר: "איש פלוני בני בכור, לא ייטול פי שנים"; "איש פלוני בני, לא יירש עם אחיו" - לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה.

המחלק נכסיו לבניו על פיו, ריבה לאחד ומיעט לאחד, והשוה להן את הבכור - דבריו קיימין. ואם אמר "משום ירושה" - לא אמר כלום. ...

 

הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו, מה שעשה עשוי, אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם לא היו בניו נוהגין כשורה, זכור לטוב.

 

ביאור:

זכותו של אדם לתת את נכסיו למי שהוא רוצה, אבל אין לו רשות לשנות את דיני הירושה. בדיני הירושה נאמר "והיתה לבני ישראל לחוקת משפט" (במדבר כז,יא), ותנאי שמתנה אדם פרטי אינו יכול לבטל חוקה. לכן אדם יכול לתת את נכסיו במתנה, אבל אינו יכול לצוות על ירושה בדרך השונה מדיני הירושה. לכן, אם אדם רוצה לחלק את נכסיו בדרך שונה מסדרי הירושה הרגילים, עליו לכתוב שהוא "נותן" את נכסיו, ולא שהוא "מוריש" את נכסיו. כאשר הוא נותן את נכסיו, יכול הוא לחלק אותם בכל דרך שירצה.

 

רמב"ם הלכות נחלות פרק ו

ג. אמר: "פלוני בני יירש חצי נכסי, ושאר בני החצי" - דבריו קיימין. אבל אם אמר "הבכור יירש כפשוט" או שאמר "לא יירש פי שנים עם אחיו" - לא אמר כלום, שנאמר "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור, כי את הבכור בן השנואה יכיר".

 

ה. במה דברים אמורים? כשאמר בלשון ירושה, אבל אם נתן מתנה דבריו קיימין. לפיכך, המחלק נכסיו על פיו לבניו כשהוא שכיב מרע (=חולה ונוטה למות), ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן הבכור - דבריו קיימין. ואם אמר משום ירושה, לא אמר כלום.

 

חלקו הכפול של הבכור בירושה הוא כדין מתנה, ולכן הוא יכול לוותר על חלקו זה. אם החלו בחלוקת הנכסים, והבכור קיבל חלק שווה לאחיו, משמעות הדבר שויתר על חלקו המיוחד, ודינו כיתר האחים. (חו"מ רעח,ח).

 

ירושת הבנות

הבנות אינן יורשות, אלא מקבלות מזונות עד שתתבגרנה, והן גם מקבלות עשירית מהנכסים כנדוניה לנישואיהן. אם הנכסים מועטים - הבנות קודמות לבנים. וכך נאמר במשנה:

 

משנה בבא בתרא פרק ט, א

מי שמת והניח בנים ובנות -

בזמן שהנכסים מרובים, בנים יירשו והבנות יזונו.

נכסין מועטין, הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים.

 

פירוש:

המשנה עוסקת בסדרי ירושה. הבנים יורשים מדין תורה, והבנות יורשות בגלל תנאי הכתובה. המשנה מבדילה בין שני מצבים: כאשר יש בירושה מספיק כדי לפרנס את הבנים והבנות עד שהבנות תתבגרנה, או כאשר אין בירושה סכום כזה. הרמב"ם מסביר את פרטי הדינים:

 

רמב"ם הלכות אישות יט, יז

מי שמת והניח בנים ובנות, יירשו הבנים כל הנכסים, והם זנין את אחיותיהם עד שיבגורו או עד שיתארסו. במה דברים אמורים? בשהניח נכסים שאפשר שיזונו מהם הבנים והבנות כאחד, עד שיבגורו הבנות. ואלו הן הנקראין "נכסים מרובין". אבל אם אין בנכסים שהניח אלא פחות מזה, מוציאין מהם מזונות לבנות עד שיבגורו, ונותנין השאר לבנים.

ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות בלבד, הבנות ניזונות מהן עד שיבגורו או עד שיתארסו, והבנים ישאלו על הפתחים.

 

מבנה זה של חלוקת הירושה מגן על הבנות הצעירות, ונותן להן אפשרויות מחיה וסיוע כלכלי לנישואיהן. אבל הבנות הנשואות אינן יורשות כלל. כדי לתקן מצב זה, הונהג שההורים מקנים לבנותיהם חלק מן הירושה. בארצות אשכנז הונהג "שטר חצי [חלק] זכר", שניתן לבנות בשעת נישואיהן. שטר זה מקנה לבת הנשואה ירושה בערך של חצי ממה שיורש הבן. חלק זה הוא בנוסף לזכויות הבנות במקרה שהנכסים מועטים.

 

סדר הירושה שנתקבל היה זה:

א. נוהגים לקצוב לבת חצי חלק בן זכר בעיזבון האב, מלבד קרקעות וספרים, בהם הקפידו שלא יעברו לבית אב אחר.

ב. אם מתה הבת בלי שהשאירה בנים, מתבטל חיוב זה, והבעל אינו יורש אותו.

ג. שטר חצי זכר דינו כירושה רגילה, ולכן תשלומי מזונות הבנות הצעירות וכתובת האישה, קודמים לתשלום זה. (גולאק, יסודי המשפט העברי ח"ג 100) .

 

המצב החוקי כיום

הרב אליהו היישריק

דיין בבית הדין הרבני בבאר שבע

 

החוק במדינת ישראל שונה מן ההלכה בנקודות אלה:

א. לפי דין תורה אין הבת יורשת במקום שיש בן. לפי החוק (חוק הירושה תשכ"ה 11-10) כל היורשים מתחלקים ברכוש באופן שווה, ואין הבדל בין בן לבת.

ב. לפי דין תורה הבכור יורש פי שניים מכל בן אחר. לפי החוק כל הבנים יורשים בשווה.

ג. לפי דין תורה הבעל יורש את אשתו, ואילו האישה אינה יורשת את בעלה, אלא מקבלת כתובה, מזונות ודיור. לפי החוק האישה יורשת את בעלה גם אם יש בנים: מחצית הירושה לאישה, ומחצית ליורשים האחרים.

ד. לפי דין תורה ברגע שאדם מת, רכושו הופך להיות רשות היורשים. לפי החוק הירושה עוברת ליורשים רק לאחר ביצוע צו ירושה. הבדל זה גורם לשינוי מעניין: לפי החוק אדם יכול להסתלק מן הירושה, כי הירושה טרם הגיע אליו, והוא יכול לסרב לקבלה. לפי ההלכה, כדי לוותר על הירושה יש לבצע פעולה של הקנאה: המוותר צריך להקנות את הירושה לזה שהוא מוותר לו עליה.

 

בתי הדין כפופים לחוק הירושה (תשכ"ה סעיף 7), ולחוק זכויות האישה (תשי"א). בית הדין יכול לפסוק על פי דין תורה רק אם "כל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו בכתב את הסכמתם לכך" (סעיף 155).

 

אם בית הדין ירצה לפסוק על פי דין תורה, יהיה צורך בחתימה של הבת שהיא מוותרת על הזכויות שהחוק מעניק לה, והיא מסכימה לחלוקה על פי דין תורה. זאת בגלל חוק המדינה הדורש הסכמת הצדדים כדי לדון על פי דין תורה. וכאן עולה השאלה מה יקרה אם הבת אינה מוכנה לחתום, או שהיא מבקשת תשלום עבור החתימה.

 

אם ירצה בית הדין לפסוק על פי חוק המדינה, יהיה צורך שהבנים, המוותרים על חלק מירושתם בשביל הבת, יבצעו פעולה המקנה לבנות את החלק שוויתרו עליו, כי לפי דין תורה הבנים ירשו את הנכסים עם מות האב.

 

במסכת בבא בתרא קלג,ב נאמר:

תא שמע

דאמר ליה שמואל לרב יהודה:

שיננא לא תיהוי בי עבורי אחסנתא

ואפילו מברא בישא לברא טבא

וכל שכן מברא לברתא. [תא שמע

שאמר לו שמואל לרב יהודה:

חריף, לא תהיה בין המעבירים אחוזה

אפילו מבן רע לבן טוב

וכל שכן מבן לבת].

על יסוד דברים אלה לא רצה ה"חתם סופר" להתקין צוואה שבה השווה האב את הבנים לבנות. ואלה דבריו:

 

שו"ת חתם סופר חלק ה (חו"מ) סימן קנג

וראיתי כי האי גברא כל מגמתו להשוות ירושת הבנות עם הבנים. על כן לא יהיה לי חלק עמו, ולא אתקן לו לשון צוואה.

כמאמר חז"ל "א"ל שמואל לרב יהודא שיננא, לא תהוי בעבורי אחסנתא מברא בישא לברא טבא, כל שכן מברא לברתא".

 

לפי דברי חתם סופר אלה, צריך אדם להימנע מלשנות את סדרי הירושה מהסדר הקבוע על פי דין תורה. אולם יש להבחין בין ההוראה בזמנו של החתם סופר, למצב החוקי בימינו. בזמן החתם סופר, האפשרויות היו לפסוק על פי דין תורה או להעדיף סדרי ירושה אחרים. ההימנעות מלדון בסדרי ירושה אחרים מוליכה את המוריש לדון על פי דין תורה.

 

המצב כיום שונה. חוק המדינה חזק יותר מדיני הירושה, ואם לא תהיה הסכמה של היורשים לדון על פי דין תורה, תהיה חלוקת הנכסים על פי חוק הירושה. אם הבנות יסרבו לחתום שהן מוותרות על חלק הירושה המגיע להן על פי החוק, בית הדין לא יוכל לחלקו על פי ההלכה. מצב זה גורר אחריו מריבות במשפחה, דבר שהוא עצמו אינו לרצון הנפטר.

 

העיקרון כי ניתן לשנות את סדרי הירושה כדי להיטיב עם הבנות מצוי כבר בדברי חז"ל: כתובת "בנין דכרין" מוסיפה תנאי לכתובה, על פיו הבנות יתפרנסו מנכסי האב עד שתינשאנה. ולמה? אומר רבי שמעון בר יוחאי: "כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו". (כתובות נב ב). גם התקנה לתת לבנות עשירית מהנכסים מטרתה דומה.

 

מכל זה עולה כי המצב הראוי הוא, שאדם יכתוב צוואה בה יגדיר שהוא נותן (נותן, לא מוריש, כי סדרי ירושה אינם ניתנים לשינוי!) את נכסיו בחלקים שווים בין כל ילדיו. ואילו חלק קטן מן הרכוש ישאיר לחלוקה על פי סדרי הירושה של התורה. בדרך זו יצא ידי שניהם: יחלק את רכושו בדרך של כבוד למת ולמשפחה, וללא מריבה, ועם זאת יחלק חלק מן הרכוש על פי דיני ירושה שבתורה.

 

לנוסח שטר צוואה לאיש - לחץ כאן

 

לנוסח שטר צוואה לאישה - לחץ כאן