לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פרק בדיני אישות בהתנגשותם עם חוקי מדינת ישראל

מחבר: בן ציון שרשבסקי

דעות, גיליון י"א, 1960

תוכן המאמר:
1. התנגשות בין דיני ישראל לדיני המדינה
2. דיני האלמנה
3. האם האלמנה תיהנה משתי מערכות הזכויות?
4. זכויות האלמנה לפי דיני ישראל
5. נקודת השוואה: ירושת הבנות
6. מסקנה: האלמנה היורשת לא תזכה בכתובה
7. האם חוק הירושה פוגע בהלכה?
8. הרב קוק על היתר עיסקא
9. דיני ישראל בחקיקת המדינה


תקציר: החוק המקנה לאלמנה זכויות ירושה עומד בסתירה להלכה המקנה לאלמנה מזונות וכתובה. האם זכאית האלמנה לשני אלה: גם ירושה וגם מזונות וכתובה? לדעת המחבר הירושה תהיה על חשבון זכותה למזונות וכתובה

מילות מפתח: מזונות האלמנה, כתובה, ירושת האישה והבנות, היתר עיסקה.

פרק בדיני אישות בהתנגשותם עם חוקי מדינת ישראל

התנגשות בין דיני ישראל לדיני המדינה

על פי חוקי המדינה דנים אצלנו, הן בבתי הדין הן בבתי המשפט, בדיני אישות לגבי יהודים  בדרך כלל לפי דיני ישראל, עד כמה שאין חוקי מדינה מפורשים אחרים. מעטים הם דיני  מדינה מפורשים כאלה, ולעתים רחוקות ביותר הם מביאים לידי התנגשות בין שתי קבוצות  הדינים, כלומר לידי מצב אשר בו לגבי אותו שטח משפטי חלים, על פי חוקי המדינה, גם דיני  ישראל וגם דיני המדינה. מצב כזה קיים לגבי דיני האלמנה, ביתר דיוק לגבי זכויותיה  הכספיות של האלמנה בתורת שכזאת; והשאלה היא באיזו דרך עלינו ללכת על מנת שנצא  מהתנגשות הזאת מבלי לגרום לתאונה לא לדין ולא לחוק.

 

דיני האלמנה

דיני האלמנה שייכים לדיני אישות; כי הרי המדובר במצב משפטי שנוצר עקב העובדה,  שלאשה זו היה עד למות בעלה מעמד אישי מיוחד - היינו של אישה נשואה. לכן חלים כאן על  פי חוקי המדינה, כפי שאמרנו בראשית דברינו, דיני ישראל.

 

דיני ישראל מורים שהאלמנה, כאחד מתנאי כתובתה, זכאית לדרוש מיורשי בעלה שיתנו לה  מתוך עזבונו את מזונותיה, באופן עקרוני באותה מידה שהיא היתה זכאית כלפיו בימי חייו, ובסופו של דבר גם את כתובתה; אך היא אינה יורשת את בעלה, כלומר אין לה זכויות בעלות  בעיזבונו.

 

מאידך גיסא קיים בנוגע לזכויות האלמנה חוק מפורש של המדינה: הרי הוא פקודת הירושה  משנת 1923. יתר על כן: חוק  שלפיה יורשת האלמנה בתורת שכזאת חלק מעיזבון בעלה(1)  שווי זכויות האשה משנת תשי"א - 1951 שבענייני ירושה יש לדון רק  מורה מצד אחד בסעיף 4 לפי הוראות הפקודה ההיא, כלומר שהאלמנה יורשת; ומאידך גיסא נאמר במפורש בסעיף 6: "אין חוק זה בא לפגוע בכל הוראת חוק הבאה להגן על האישה באשר היא אישה".

 

האם האלמנה תיהנה משתי מערכות הזכויות?

השאלה היא, אפוא, האם נהנית האלמנה גם מהזכויות הנתונות לה לפי דיני ישראל וגם מאלה  הקבועות לה בפקודת הירושה, או יש לזקוף את ערך הרכוש או השילומים שהיא מקבלת  מהטעם האחד על חשבון אלה המגיעים לה מהטעם השני?

 

לכאורה הפתרון הוא פשוט: מאחר שחוק הירושה הנ"ל קובע שהאלמנה יורשת בעיזבון בעלה, ולא מדובר שם על השאלה אם היא מפסידה את זכויותיה המגיעות לה על פי דיני ישראל  כשהיא לוקחת את חלקה כיורשת בעיזבון בעלה, אלא אדרבה: נאמר שם במפורש שהחוק  אינו בא לפגוע בכל חוק אחר המגן על האישה באשר היא אישה; ומאחר שזכויותיה הנ"ל לפי  דיני ישראל מגיעות לה באשר היא אישה, יש מקום אולי לומר שנשארים בתקפם אלה על יד  אלה; כלומר: האלמנה תזכה גם מזכויותיה כיורשת על פי החוק הכללי, וגם כאלמנה על פי  דיני ישראל(2).

 

זכויות האלמנה לפי דיני ישראל

אולם אם נעמיק ראות נראה שאין הדבר כך. אם החוק אומר שהוא אינו בא לפגוע בכל הוראת  חוק הבאה להגן על אישה באשר היא אישה (3) צריכים לבדוק קודם כל, עד היכן מגן עליה  חוק כזה, כלומר דיני ישראל במקרה דנן.

 

אם יכולים ללמוד מן הדין לפי מבנהו ומטרותיו (ועל זה נעמוד להלן), שהוא שולל מן האלמנה  את הזכות לקבל מזונות וכתובה במקרה שהיא יורשת, המסקנה היא שבמקרה כזה הדין אינו  מגן עליה בתורת שכזאת, ומן הנמנע יהא לסבור שעל פי הוראות סעיף 6 הנ"ל תהיה האלמנה  זכאית לקבל גם מזונות וכתובה וגם ירושה; כי הרי אם נכונה המסקנה הנ"ל, אינה בנמצא  הגנה מן הדין שהחוק הנ"ל יפגע בה. התוצאה תהיה, שלא החוק פוגע בהגנת הדין ("החוק  המגן"), אלא הגנה זו, לפי הדין עצמו, קיימת רק במקרה שאין לאשה זכות ירושה, היינו  כשהחוק אינו חל.

 

אמנם לפי דיני ישראל אין לאלמנה בתורת שכזאת כל זכות ירושה (4), אולם אין בזה בלבד  להצדיק את המסקנה שאין לפתור כלל את הבעיה הנ"ל לפי דיני ישראל, ושמשום כך קיימת  זכות האלמנה למזונות ולכתובות בד בבד עם זכותה לירושה לפי החוק הכללי. נראה לי כי  הדרך הנכונה צריכה להיות לנסות ולבדוק, אם על פי הוראות אחרות בדיני ישראל, בנוגע  למקרים דומים, יכולים ללמוד מה היה הדין מורה לגבי השאלה דנן, לו לפיו היתה יכולה  להתעורר (5).

 

נקודת השוואה: ירושת הבנות

שאלה דומה מתעוררת בדיני ישראל במקרה שהאב נפטר ולא השאיר בנים אלא רק בנות,  וביניהן קטנות וגדולות. לפי דיני ישראל הבנות יורשות רק במקרה שלא נשארו בנים, אך אין  להן זכות ירושה אם האב השאיר גם בנים(6). מאידך גיסא, אחרי מות אביהן זכאיות הבנות  למזונות מן העיזבון עד שתתבגרנה או שתתארסנה(7). מזונות אלה מגיעים להן על פי תנאי  כתובת אימן, כאחת מעשר ההתחייבויות שהבעל מקבל על עצמו כלפי האשה עם הנישואין(8). אולם זכות זו אינה קיימת אלא אם הבעל הניח יחד עם הבנות גם בנים. כלומר, רק אם הבנות  אינן יורשות מאומה מנכסיו, ואלה עוברים בירושה רק לבנים.

 

אם הניח הבעל רק בנות ולכן, כפי שראינו, אלה יורשות, אין לקטנות שביניהן הזכות לדרוש  שיופרשו להן קודם כל מזונותיהן מהעיזבון, על פי תנאי הכתובה הנ"ל, ושרק עודף העיזבון  יחולק ביניהם ובין הבנות הגדולות. ההלכה אומרת שמאחר שכולן יורשות, אין לקטנות כל  זכות למזונות מן העיזבון - כולן חולקות את כל העיזבון שווה בשווה, בלי כל ניכוי למזונות  הקטנות אשר צריכות למצוא את מזונותיהן בחלק הירושה בלבד(9).

 

מסקנה: האלמנה היורשת לא תזכה בכתובה

רואים אנחנו כי בשני המקרים העובדות זהות. כמו אצל הבנות אחרי פטירת אביהן, כך גם  אצל האלמנה, הזכות למזונות מקורה בתנאי הכתובה(10). כמו לבנות, הזוכות למזונות  מעיזבון אביהן, כך גם לאלמנה, הזוכה למזונות מעיזבון בעלה, אין זכות לירושה. אולם כאן  בא המפנה המכריע לגבי השאלה דנן: אם הבנות זוכות לירושה, היינו במקרה ואביהן לא  השאיר בנים, אין להן זכות למזונות מהעיזבון גם אם הן קטנות, כלומר אף על פי שהיו זוכות  לכך לולא היו יורשות. נראה לנו כי מהשוואה זו של המצב המשפטי של הבנות והאלמנה  מתבקשת מאליה מסקנה אחת ויחידה לגבי השאלה דנן: לו היתה האלמנה יורשת לפי דיני  ישראל לא היתה זכאית למזונות מהעיזבון.

 

ואם לגבי מזונותיה כך, אין כל טעם הגיוני שלא להסיק אותה המסקנה גם לגבי עיקר  הכתובה; כי הרי שניהם, כמו מזונות הבנות, נובעים מאותו מקור משפטי: כל הזכויות האלה  הנוצרות מטעם הדין עם הנישואין, הן תנאי בית דין(11).

 

האם חוק הירושה פוגע בהלכה?

האם לפי זה יש מקום למסקנה, כאלו החוק המעניק לאלמנה את זכויות הירושה בא לפגוע  בהלכה של דיני ישראל, שלפיה מגיעות לה זכויות למזונות וכתובה מן העיזבון? אין הדבר כך. אדרבה, הרי כפי שראינו, אומר החוק במפורש שאינו בא לפגוע כאן בדיני ישראל; אך השאלה  היא מה הם דיני ישראל בעניין דנן, ושאלה זו אין לפתור אלא מתוך גישה המוכנה להבין את  דיני ישראל על פי יסודותיהם הם, לאור המציאות המשפטית כפי שנוצרה על ידי החוק.

 

לכן אסור להעלים עין מהמבנה של דיני ישראל ומטרתם, המחייבים כאן לפי דעתנו את  המסקנה, שאין להכיר לאלמנה גם את חלקה בירושה לפי פקודת הירושה, וגם לחייב את  היורשים לשלם לה את מזונותיה וכתובתה. ותוצאה זו תיבחן בדיני האלמנה המפורשים על פי  דיני ישראל. הרי דיני ישראל אינם מכירים בשום חובת תשלום לאלמנה מתוך עיזבון בעלה, פרט למזונות או כתובה. כל הנכסים שהיא מקבלת כאלמנה מתוך העיזבון אינם יכולים, אפוא, להיות לפי דיני ישראל אלא אחד משני אלה. לפיכך יש לחשב לפי דיני ישראל את חלקה  של האלמנה בעיזבון שהיא מקבלת כיורשת על פי פקודת הירושה וחוק שווי זכויות האשה, כאלו קבלה אותו על חשבון מזונותיה או כתובתה, עד כמה שאלה מגיעים לה.

 

 לכן, על פי דיני ישראל אין על היורשים לשלם לה מאומה אחרי שקבלה את חלקה כיורשת, אם ועד כמה ששוויו עולה על כלל הסכומים היכולים להגיע לה כמזונות או כתובה. מכיוון  שכך, גם החוק הכללי, שמטרתו, כפי שראינו, לא לפגוע בזכויות האלמנה עד כמה שהן מגיעות  לה לפי דיני ישראל, אינו מרשה לחייב את היורשים ליותר(12).

 

גישה זו, נראה לנו, עשויה למצוא מוצא מהתנגשות שבין ההלכה ובין החוק שיש בו גם כדי  לשמור על ההלכה וגם כדי לא לפגוע בחוק.

 

הרב קוק על היתר עיסקא

אפשר אולי לומר, שדרך מחשבה זו מכוונת לגישתו של הרב קוק זצ"ל. יתכן אולי למצוא רמז  לגישתו בדבר שאלות כגון אלה בדבריו, בשיחה שהיתה לי אתו זמן קצר אחרי בואי לארץ  ישראל.

 

ראיתי אז בפעם הראשונה טפסי שטרי חוב שעליהם היה מודפס: "על פי היתר שטר עיסקא" והתגלגלו הדברים לשאלה מה להשיב לאלה הטוענים כי אין בשטר עסקא אלא פיקציה. אמר  לי הרב: בעת שנפתח הבנק א.פ.ק. (אז ה- Jewish Colonial Trust) דרש הרב שיפרסמו כי עסקי הבנק יתנהלו על פי היתר שטר עיסקא. הנהלת הבנק סירבה וטענה שאין זאת אלא פיקציה שאין לה מקום במוסד כספי מודרני. כתבתי אז, כך הוסיף הרב, מאמר בזה התוכן: עצם העובדה שכל פעם, שאנחנו דורשים ולוקחים תמורה בעד השהיית דרישת החזרת הלוואה, אנחנו נקראים להודות כי אנחנו מקבלים תשלום מבלי לתת תמורה ממשית נגדית, עצם גישה זו המבטאת רמה מוסרית גבוהה מחייבת שאנחנו בכל אופן אל לנו להתבייש במנהג משפטי זה. הוא גינה במאמר את עמדת הבנק במלים חריפות, והתוצאה היתה שהם שמעו לו, ועד היום יכולים לראות בכל סניפי הבנק תצלום של שטר העסקא הראשון שנערך אז מטעם הבנק.

 

מה אנו יכולים ללמוד מזה? רואים כאן גישה תקיפה של איש גדול, שלא התעלם מהמציאות  הקיימת, אלא הביט עליה בעיניים של יהודי בעל כבוד עצמי, שלא היה בשבילו בבחינת כבוד  לעצמו, כפי שמתרגמים כנראה היום את המושג הזה לעברית של ימינו, אלא בבחינת שמירה  קפדנית על הכבוד של הכלל היהודי. ומשום כך דבר מתוך גאווה על הנכס היקר ביותר של עם  ישראל, על דיני ישראל ומנהגיו המשפטיים.

 

דיני ישראל בחקיקת המדינה

זכינו בינתיים לשלטון עצמי בארצנו. אין עוד שלטון זר המכתיב לנו את חוקינו, אך קשה  לומר, שהחקיקה שלנו משתדלת לשמור על הכבוד העצמי האמיתי של עם ישראל ולהשליט  את דיני ישראל בחיי העם היושב בארצו; אדרבה, ההרגשה היא כאילו רוצים להשליט אצלנו  חוקים זרים: "להשכיחנו תורתך ולהעבירנו מחוקי רצונך".

 

הגיעו הדברים לכך שמשפטנים גדולים, נוכרים, שבקרו בירושלים השמיעו באוזנינו בפומבי  בכנס בינלאומי את השאלה המתמיהה: מדוע דופקים אתם בדלתות זרים, האם נשכח מלבכם שיש לכם חוק ומשפט מקורי של עם ישראל שיסודו בתורת משה? האם לא נאמר "כי מציון תצא תורה"? הרי כל עם שואף לבנות את חוקיו ומשפטיו על יסודות המושרשים במסורת המשפטית שלו, ונפשו סולדת מהרכיב נטע זר על מה שצריכה להיות אדמתו. ואתם, שהנכם בעלי מסורת משפטית עצמאית עשירה, בה אתם יכולים להתפאר אפילו עוד היום מול יצירותיהם המשפטיות של עמי העולם המודרני, אתם רוצים, כשאתם באים לחדש חוק  ומשפט במדינתכם, לעזוב מקור מים חיים שלכם ולשתות מי באר, באר חפרוה זרים?

 

נאלצנו לשמוע, מפי נכרים, דברי תוכחה אלה. מפי נכרים, שבמקום לומר לנו, כי יראו כבוד  לעמתם אם חוקיהם ימצאו אכסניה טובה אצלנו, נתנו לנו להבין שבעולם הגדול מצפים ממנו  ליצירה משפטית יהודית מושרשת במקורותינו אנו, ולא לחיקוי יצירתם של עמים זרים. מוצדקים היו דבריהם, כי סרנו מהדרך שעם ישראל מצווה ללכת בה בחוקותיו, אם הוא רוצה להיות ראוי לזכות לשבת כאומה בארץ זו שהיא אדמת קודש.

 

אילו היינו יודעים לשמור על כבוד עצמי אמיתי יהודי בחידוש חיינו המשפטיים, היינו אולי  זוכים לשמוע מפיהם של נכרים הבאים מארץ רחוקה את דברי הפסוק: "ומי גוי גדול אשר לו  חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת..." (דברים ד' ח'). הרב קוק זצ"ל קווה לזאת ולא  זכה. לנו ניתנו הכלים: האם נחמיץ חלילה את השעה? האם נהיה ראויים לזכות?

 

 

 


הערות:

הערות

 1. ר' ס' 6 של התוספת לפקודה, חוקי ארץ ישראל, פרק קל"ה..

2. כך פסק בית המשפט העליון, בע.פ. 95/54, פסקים עליון י"ט, 268.

3. ס' 6 כנ"ל.

4. בבא בתרא ק"ח א' קי"א ב', הרמב"ם הלכות נחלות א' ח'.

5. בדרך זו הלך בית המשפט העליון בשאלה אם לפי דיני ישראל מפסידה אישה את זכות הירושה שלה בנוגע לעיזבון בעלה מפני שהיתה מורדת בימי חייו. אף על פי שגם שם יכולים לומר שמכיוון שאין לאישה בכלל זכות ירושה לפי דיני ישראל, השאלה אינה יכולה למצוא פתרון לפי דיני ישראל, בדק בית המשפט העליון את השאלה על פי הלכות דומות בדיני ישראל, בכדי להגיע למסקנה בדבר השאלה אם המורדת, לו היתה האשה יורשת את בעלה  לפי דיני ישראל, היתה מפסידה בתור שכזאת. ר' ע.א. 131/54    פ"ד ט', 984 (993-992).,

6. במדבר ל"ז ח'; שו"ע חו"מ רע"ו א.

7. כתובות נ"ב ב', נ"ג, ב'; הרמב"ם ה"א י"ט, הטור א"ה ס"ט; קי"ב, שו"ע ס"ט ב'; קי"ב א'.

8. ר' ההערה הקודמת; ר' שרשבסקי; דיני משפחה ע'  104 353-354.

9. בבא בתרא קל"ט א'; הרשב"ם שם ד"ה ואין ניזונות מן הבנות; הרמב"ם ה"א י"ט כ"ב; הטור א"ה קי"ב (בסוף); שו"ע א"ה קי"ב י"ח.

10. ר' שרשבסקי, שם ע' 229.

11. כתובות נ"א, א'; נ"ב ב'; הרמב"ם ה"א י"ב ב'; הטור א"ה ס"ט; שו"ע א"ה ס"ט ב'.

12. נכונה אפוא המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בתל אביב בת.א. 1007/51, פד"מ ד' 327 ההבחנה בין מזונות וכתובה בע.פ. 99/54 פסקים עליון י"ט,. 272 273, אינה,, נראית לי מבוססת.