קבורה בים / עו"ד יעקב שפירא*
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

קבורה בים

מחבר: עו"ד יעקב שפירא*

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
‏‏כ"א שבט, תשע"ב
‏‏‏14 פברואר, 2012

קבורה בים

לבית המשפט המחוזי בתל אביב הוגשה בקשה[1] שעניינה הכרה בזכות המבקש להיקבר בים. נתבקשנו להביא את עמדת המשפט העברי בנוגע לאפשרות קבורה זו.

 

נקדים ונציין כי לפי ההלכה יש חובה להיקבר דווקא ביבשה. חובה זו נלמדה מנוסח צוואתו של רבי יהודה הנשיא המובאת בתלמוד. אחד מהחכמים מציין שרבי יהודה הנשיא הורה בנוגע להליך קבורתו:

 

אל תרבו עלי תכריכין ותהא ארוני נקובה לארץ[2].

 

פוסקים שונים הסיקו ממקור זה שמובא בתלמוד הירושלמי, הוראה נורמטיבית המחייבת קבורה באדמה דווקא.

 

כך פוסק הרמב"ן:

 

בצוואתו דרבי: "אל תרבו עלי מאד תכריכין ותהא ארוני נקובה לארץ", פירוש: שיטלו הדף התחתון שבארון וישכיבוהו על הארץ שקבורת קרקע מצווה, ולא תימא משום חביבותא דארץ ישראל אלא אפילו בחוצה לארץ דכתיב "ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט).

ב[פרק] נגמר הדין (סנהדרין מ"ו ב'): 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: רמז לקבורה מן התורה מנין? תלמוד לומר "כי קבור תקברנו" (דברים כא, כג)'. מכאן רמז לקבורה מן התורה, פירוש: קבורה בקרקע קאמר[3].

 

הרב יהושע אהרנברג (אב בית דין בתל אביב, המאה הכ') שולל במפורש אפשרות הקבורה בים ופוסק:

 

במת אדם לא סגי [=מספיק] בקבורה זו (בים) אלא בעינן [=נדרשת] קבורה ביבשה דווקא דרק זה תקנתו שנאמר "ואל עפר תשוב"[4].

 

וכך אכן כבר עולה ממדרשים קדומים לפיהם המצרים שטבעו בים סוף זכו בכל זאת לקבורה, כשנפלטו ליבשה ונקברו שם: "וכשמתו המצריים בים סוף לא נשארו במים אלא זכו להיקבר בארץ, ואמר להם הקב"ה אתם צִדקתם עליכם את הדין אף אני אתן לכם מקום לקבורה, שנאמר "נטית ימינך תבלעמו ארץ" (שמות טו, יב)"[5]. וכך עולה גם מסיפור הטמנתו של יוסף בארון במצרים כפי שכותב ר' יחיאל מיכל אפשטיין (בלרוס, המאה הי"ט):  

 

 

וזה ששמו את יוסף הצדיק בארון דכתיב [בראשית ג, כו] 'ויישם בארון במצרים', הטעם פשוט: שלפי שצווה לבלי לקברו במצרים הוכרחו להטילו בארון ולהטמינו בנילוס וביציאתן ממצרים נטל משה רבינו ארונו של יוסף[6].

   

נמצא אפוא שקבורה בים אסורה על פי ההלכה.

 

הערות:


* חוות הדעת נכתבה לבקשתה של עו"ד תמר עיני ורדון, מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי)

 

[1] ה"פ 39654-08-10 (מחוזי ת"א), אבני נ' מדינת ישראל.

[2] ירושלמי כלאים פ"ט ה"ג, לב ע"א-ע"ב; כתובות, פי"ב ה"ג, לה ע"א.

[3] תורת האדם, שער הסוף, ענין הקבורה. וראה גם: חידושי הר"ן, סנהדרין מו ע"ב, ד"ה "רמז לקבורה" ("אין אדם יוצא מידי חובת קבורה אלא בקבורת קרקע... מפני שהיא תכלית העניין שאין לך גניזה גדולה ממנה"); תולדות אדם וחוה, נתיב כח, חלק א, רכט ע"ב; טור, יורה דעה, סימן שסב. וכן פסק השולחן ערוך שם, סעיף א: "הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע, עובר משום מלין את המת". וכך פסקו פה אחד כל הפוסקים, ראה בין השאר: שו"ת נשמת חיים (לר' חיים ברלין, מזרח אירופה – ירושלים, המאה הי"ט), סימן קכב; שו"ת אגרות משה (לר' משה פיינשטיין, ארה"ב, המאה הכ'), יורה דעה, חלק ג, סימן קמב; גשר החיים (לר' יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, ארץ ישראל, המאה הכ'), חלק ראשון, פרק טז, סעיף א.

[4] שו"ת דבר יהושע, סימן לח. אמנם השווה שו"ת שרידי אש (לר' י"י ויינברג, פולין-גרמניה-שוויץ, המאה הכ'), חלק ב, סימן ק, המעלה ספק בעניין. נזכיר בהקשר הפסוק שציטט הרב אהרנברג את דברי מדרש בראשית רבה בעניין: "רבי חגי בשם רבי יצחק אמר... 'עד שובך אל האדמה כי ממנה וגו'' (בראשית ג, יט) - אמר לו: קומץ עפר של אדמה שנבראת ממנו לא גזול בידך? 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב' (שם)" (בראשית רבה (וילנא), פרשת בראשית, פרשה כ).

[5] פרקי דרבי אליעזר (היגר), פרק לח. וראה גם מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח - מסכתא דשירה, פרשה ט; פסחים קיח ע"ב, ורשב"ם, שם, ד"ה 'פלוט אותן ליבשה'.

[6] ערוך השולחן, יורה דעה, שסב, סעיף ג. הטמנת יוסף בנילוס מצרים נזכרת בתוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק ד, הלכה ז; וכן בבבלי סוטה יג ע"א; דברים רבה (וילנא) פי"א, ז; ותנחומא (ורשא) בשלח ב. ראה התייחסות למקורות אלה אצל מ' כשר, תורה שלמה, ניו יורק תש"י, ויחי, עמ' תתתתרפו-תתתתרפז.