* חוות הדעת נכתבה לבקשתו של עו"ד יצחק ברט, ממחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה. תודתי לרב אליעזר הללה על חלקו בכתיבת חוות הדעת.

[1] לסיכום השתלשלות הפסיקה בעניין, ראה את פסק דינו של השופט נ' הנדל בבג"ץ 10226/08 זבידובסקי נ' שר הפנים (פורסם בתקדין, 2.8.2010).

[2] חלק מן המקורות שיובאו להלן צוינו על ידי השופטים נ' הנדל וא' רובינשטיין בפסקי דינם בבג"ץ זבידובסקי (לעיל, הערה 1).

[3] במקורות אנו מוצאים גם שימוש במונח "מומר" לציין יהודי שהמיר את דתו. יש הסבורים שאין הבדל בין המונחים, והשימוש במונח "מומר" נבע משיקולי צנזורה (ראה: הלל פוסק, קובץ נידחים, תל אביב תשי"ג, סימן תצ; רפאל שמואל הכהן וויינברג, "היחס ל'משומד' בתשובות הגאונים", אור המזרח  יח (תשכ"ט), עמ' 164). אך יש הסוברים ש"מומר" שונה מ"משומד": בעוד שמשומד הוא מי שהמיר את דתו, ורואה עצמו כשייך לדת אחרת, הרי שמומר הוא מי שאינו מקיים מצוות (וכך מציין התלמוד מספר פעמים שיש "מומר לדבר אחד", ראה: עירובין סט ע"ב; חולין ד ע"ב). ראה דיון על כך: עלי תמר, הוריות, פרק ג, הלכה ה; דוד צבי הילמן, "תעלומת ספר תוספות טוך על מסכת קידושין", מוריה שמז-שמח (תשס"ט), עמ' קסט; אברהם צבי שיינפלד, "תגובה להנ"ל", שם, עמ' קע, בעמ' קעב.

[4] רבי אליהו בחור (גרמניה-איטליה, המאות הט"ו-ט"ז), ספר התשבי, בני ברק תשל"ו, ערך "שמד". וראה גם ליברמן, תוספתא כפשוטה, עירובין, עמ' 402, הערה 45.

[5] שמות יב, מג, ד"ה כל בן נכר.

[6] שו"ת מלמד להועיל, חלק ב, סימן פד. וראה גם שו"ת בצל החכמה, חלק א, סימן נא. שני המשיבים תמימי דעים שגם אם ההצהרה על חוסר הדת נעשתה כדי להמנע מתשלום מיסי קהילה, ואף אם המשומד המשיך להתנהג כיהודי, הרי דינו כמשומד לכל דבר.

[7] הרב הופמן כותב שאף אם אין זה מעיקר הדין, הרי "על כל פנים כדי לגדור גדר, ההכרח לומר שאלו הקאנפעזזיאנזלאזע [=חסרי  דת] הן כמומרים לכל דבריהם".

[8] מחברת הערוך, פרסבורג, תר"ד, שער אותיות המשמשין; שם, ערך "שגע". וראה בהרחבה וויינברג (לעיל, הערה 3).

[9] ראה: משנה למלך, הלכות מלוה ולוה, פרק ה, הלכה ב (תוך דיון בתשובת הרא"ש, כלל לב, סימן ד); באר עשק, סימן עו (בסוף התשובה המחבר מבחין בין עובד עבודה זרה שדינו כישראל לכל דבר, לבין מי שהמיר את דתו שעליו חלים דיני משומד); שו"ת חתם סופר, אבן העזר, חלק ב, סימן עג ("ידעו בבירור שליזר באכראך הזה היסב שמו דאפי ענלגענדר, ונעשה שטאללמייסטער [=אחראי על האורוות] אצל הגראף, ונטמע בין הגוים, מה ספק נשאר אחרי זה? דאין לומר כוונתו שספק אם קיבל הזאה וטבילה מהכומר לשם המרת דת, טיפין אלו מה טיבן? כיון שנטמע ביניהם ונעשה מומר וכופר בכל תורה כולה הרי זה אח מומר"); שם, חלק ו, סימן נו ("ולא אמרו... אלא במי שהמיר ונדבק לאומה משארי האומות ויצא מכלל יהדות לגמרי"); שו"ת אבני נזר, אבן העזר, סימן רכג, אות ב; שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר, חלק א, אורח חיים, סימן ז; שו"ת שרידי אש, ירושלים תשנ"ט, חלק א, סימן קיד, אותיות ט-י.

[10] רמב"ם, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק טו, הלכה ג. והשווה להלן, הערה 99.

[11] כלומר, שאינו רשאי לברך "ברכת כוהנים" הנאמרת על ידי הכוהנים בזמן התפילה בציבור.

[12] שו"ת מהרלב"ח, סימן נ.

[13] וראה גם: בית יוסף, אורח חיים, סימן קכח, אות לז, בבדק הבית; ב"ח, שם, אות כב, ד"ה וכתב; מגן אברהם, שם, ס"ק נד. ראה גם שו"ת ממעמקים, חלק ב, סימן ב. מגן אברהם מציע הסבר אחר לכפילות לשונו של הרמב"ם, ולפיו הרמב"ם מבחין בין המרה לנצרות, בה יש אלמנטים אליליים, ולגביה הוא מתבטא בלשון של עבודת אלילים, לבין המרה לאיסלם, לגביה הוא מסתפק בלשון המרה, ובלשונו: "ולי נראה דמה [=שמה] שכתב הרמב"ם 'שהמיר', מיירי [=מדובר] לדת הישמעאלים, שאינן עובדים עבודת אלילים, אפילו הכי כיון שהמיר דתו לא ישא כפיו. ואף על פי שכתב 'שהמיר לעכו"ם' הוא לשון המדפיסים כידוע" (המגן אברהם מתייחס לגרסה שהייתה לפניו: "וכן מי שהמיר לעכו"ם").

[14] וראה גם שו"ת מהר"י מברונא, סימן קלה.

[15] פסקי הרא"ש, עבודה זרה, פרק שני, סימן ד. וראה גם: שו"ת תרומת הדשן, סימן קצו; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קנז, סעיף ב; שו"ת ממעמקים, חלק א, סימן טו.

[16] שו"ת היכל יצחק, אבן העזר, חלק ב, סימן פח.

[17] לעיל, ליד ציון הערה 15.

[18] הרב הרצוג מוסיף, שאם הוא חוזר להתנהג כיהודי (למשל, הוא משתתף בתפילות בבית הכנסת), ניתן להניח שהוא ממשיך להחזיק בתעודה מתוך פחד או רשלנות, ולכן אינו נחשב משומד. לא ברור מה דעתו של הרב הרצוג ביחס ליהודי שהציג עצמו כנוכרי שלא מתוך חשש לחייו, האם נחשב הוא כמשומד אף אם הוא ממשיך להתנהג כיהודי.

[19] ראה אגרת השמד לרמב"ם, ד"ה והמין הרביעי, ואילך. וראה גם הרב הרצוג (לעיל, הערה 16).

[20] מובא בשו"ת הרשב"א, חלק ז, סימן קעט (מאחר שנוסח התשובה נראה משובש העדפנו להביא את הנוסח שבבית יוסף, יורה דעה, סימן קיט, ס"ק יא). לדיון בדבריו, ראה שו"ת אזני יהושע, חלק א, סימן ד.

[21] שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תניינא, אורח חיים, סימן י.

[22] בדומה לבג"צ זבידובסקי (לעיל, הערה 1), שם טענה העותרת שהצהרתה שהוטבלה לנצרות הייתה רק כדי שהכומר יסכים לערוך לה טקס נישואין בכנסייה.

[23] אולם מתשובה זו אין ראיה גמורה שדעתו של הנודע ביהודה כדעת רבנו יונה, שכן: א) הנידון באותה התשובה הוא כשרותו לכהונה של אותו המשומד לאחר חזרתו ליהדות, וייתכן שהנודע ביהודה רוצה למצוא דרך להקל, כדי לא למנוע ממנו לשוב (וראה להלן, ליד ציון הערה 109). ייתכן שאם השאלה הייתה אם אותו אדם נחשב משומד, תשובתו של הנודע ביהודה הייתה חיובית. ב) באותו המקרה, היהודי רק נאלץ לכרוע ברך ולצטט טקסטים, אך אם הוא היה מקבל על עצמו את הדת ההודית לצורך נישואיו, ייתכן שהנודע ביהודה היה מחשיב אותו כמשומד.

וראה גם שו"ת חזון למועד (איידלברג), סימן ט, בעניין יהודים שהמירו דתם כדי להתקבל לבית הספר הגבוה, ופסק שאין דינם כמשומדים.

[24] רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ג, הלכה ט. וראה בשו"ת מלמד להועיל (לעיל, הערה 6), שגם המרה כדי להיפטר מתשלום מיסי קהילה, דינה כהמרת דת.

[25] כסף משנה, שם.

[26] ראה רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק י, הלכה א.

[27] וראה רש"י (שם, ד"ה כל בן נכר): "שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, ואחד נכרי ואחד ישראל משומד במשמע". והרמב"ן בפירושו (שם, ד"ה כל בן נכר) מדגיש "והכתוב לא הוצרך אלא לישראל".

[28] רש"י, סנהדרין כב ע"ב, ד"ה כל בן נכר. ובפירוש הרד"ק על יחזקאל (שם, ד"ה לכל בן נכר) מסביר: "זה שאני אומר 'בן נכר' איני אומר על הגוים, כי אין צריך לומר זה אלא בעבור בן נכר אשר בתוך בני ישראל".

[29] וראה סנהדרין כב ע"ב, שהדין האוסר על כהן משומד לשרת בקודש היה מקובל במסורת, והנביא יחזקאל רק הסמיך אותו על פסוק בנבואתו.

[30] ראה, למשל, טור, יורה דעה, סימן רסח (בעניין גר שחזר לסורו, שדינו כישראל מומר): "ונראה לאו לכל מילי [=לכל דבר] קאמר דהוי כעובד כוכבים, שהרי אם קדש בת ישראל קדושיו קידושין, אלא לענין להרחיקו קאמר".

[31] כך, למשל: מלכים ב יח, יז-לז, רבשקה שהיה יהודי מומר (סנהדרין ס ע"א), ופעל בשליחותו של סנחריב מלך אשור כנגד ממלכת יהודה; הרמב"ן התווכח עם המומר פאבלו כריסטיאני מן מונטפליר (המכונה בפי הרמב"ן "פראי פול"), ובעקבות כך נאלץ לברוח מספרד. ראה "מבוא לספר 'ויכוח הרמב"ן'", כתבי הרמב"ן, ירושלים תשכ"ג, כרך א, עמ' רצט. וראה עוד: י"ד אייזנשטיין, אוצר דינים ומנהגים, ניו יורק תרצ"ח, ערך "מומר", עמ' 206; אתר "דעת - אנציקלופדיה יהודית" www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=962.

[32] ראה ספורנו, ויקרא א, ב. מכאן גם הסבירו הפוסקים את ההלכה שעל אף שמקבלים קרבנות מן הנוכרי, אין מקבלים קרבנות מן המשומד (עירובין סט ע"ב; רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ג, הלכה ד. וראה שו"ת מהר"י בי רב, סימן לט). וראה לבוש מלכות, יורה דעה, סימן רנט, סעיף ד, שמטעם זה אסור לקבל ממשומד תרומות לבית הכנסת.

[33] ראה על כך ביהושע ז.

[34] סנהדרין מד ע"א.

[35] וכפי שהעיר הרב משה חיים אפרים בלאך, להלן, סוף הערה 47.

[36] יבמות מז ע"ב. וראה גם בכורות ל ע"א.

[37] על משמעות הביטוי "דאי הדר ביה" ראה בנימין זאב בנדיקט, "על נשים שבעליהן השתמדו", נועם  ג (תש"ך) עמ' רמא, בעמ' רמג-רמז.

[38] קידושין לו ע"א.

[39] וראה שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן קצד וסימן רמב, שכותב שאמנם לפי כללי הפסיקה יש לקבוע הלכה כדעת רבי יהודה, עם זאת כאן יש לפסוק הלכה כרבי מאיר, שכן הוא מביא ראיות מפסוקים. יתירה מזאת, אף לדעת רבי יהודה המשומד רק מאבד את מעלת "בנים לה'", אך חלים עליו הדינים שחלים על כל יהודי, שכן "לאו מכלל אדם נפקי [=יצאו], ולא בהמה נינהו [=הם]... ואפילו גוי שנתגייר וחזר לסורו [נחשב כיהודי], כל שכן מי שנזרע בישראל".

[40] יבמות יז ע"א.

[41] "ויגל מלך אשור את ישראל אשורה, וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי" (מלכים ב יח, יא).

[42] ביטוי כזה נמצא בתלמוד לגבי הכותים (לדעה הסבורה שהם התגיירו). ראה חולין ו ע"א. אלא ששם הוא מופיע לגבי מספר מצומצם של הלכות שתוקפן מדרבנן. אולם ראה ש"ך, יורה דעה, סימן קנט, ס"ק ה, שכתב שעשאום כנוכרים לכל דבר ועניין, ואף לקולא. והשווה: תוספות יום טוב, נידה, פרק ז, משניות ג-ד; בית שמואל, אבן העזר, סימן מד, ס"ק יג.

[43] שו"ת רש"י, סימנים קעג-קעה.

[44] אמנם, על המשומד יחולו דיני "חשוד" לפיהם אינו נאמן להעיד בעניין איסורים, כפי שהם חלים על כל יהודי שאינו מקפיד על קיום מצוות. ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך יח, ערך "חשוד".

[45] וראה יעקב כ"ץ, "אף על פי שחטא ישראל הוא", תרביץ כז (תשי"ח), עמ' 217-103.

[46] ראה חידושי הרשב"א, יבמות כב ע"א, ד"ה מתניתין. פרשנות רחבה יותר יכולה להיות שחכמים הפקיעו את יהדותם של עשרת השבטים, אלא שהרשב"א כנראה נמנע מלומר זאת, כי לא מצאנו בתלמוד תקדים להפקעת יהדות, ואילו לגבי הפקעת קידושין מצאנו מספר תקדימים (ראה למשל, גיטין לג ע"א). גם לפי פרשנות רחבה זו, שחכמים הפקיעו את יהדותם של עשרת השבטים, אין בהכרח ראיה שיהדותו של המשומד הופקעה, שכן לא מצאנו במקורות חז"ל שהם אכן הפקיעו את יהדותם של משומדים. והשווה להלן, ליד ציון הערה 49, ובהערה 49.

[47] ספר העיטור, אות ק – קידושין, בשם "חד מקמאי". וראה גם: ר' מנחם המאירי, בית הבחירה, יבמות טז ע"ב, ד"ה ומכאן (בשם "קצת רבותי"). וראה Gerald J. Blidstein, Who is not a Jew? – The Medieval Discussion, 11 ISR. L. REV. (1976) 369, בעמ' 376-375, שטוען שפסקיהם נסמכו על התקדים של עשרת השבטים, שנחשבו כנוכרים, כי הם נטשו את סביבתם היהודית לחלוטין. ליישוב דעה זאת עם דברי התלמוד שיש תוקף לקידושי גר שחזר לסורו (לעיל, הערה 36), ראה הרב יחיאל יעקב וויינברג, "על נשים שבעליהן השתמדו", נועם א (תשי"ח), עמ' א. תגובה לדבריו, ראה הרב בנדיקט, לעיל, הערה 37. וראה שו"ת הלכות קטנות, חלק ב, סימן רמ, שדריוש מלך פרס היה בנם של אחשורוש ואסתר (ראה תוספות, ראש השנה ג ע"ב, ד"ה שנת), אך הוא נחשב כנוכרי גמור שכן הוא עזב את היהדות לחלוטין.

יש מן הפוסקים שכתבו שאמנם המשומד דינו כגוי לכל דבר, אך חכמים החמירו להחשיב את קידושיו כקידושין, שמא בשעת הקידושין הרהר לחזור ליהדות. ראה: הגהות מרדכי, יבמות, סימן קז (מוזכר בשו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, יורה דעה, סימן סט: "שלדעת הרבה פוסקים לא אמרינן בזה אף על פי שחטא וכו' עד שאמרו שמה שחוששין לקדושין הוא רק משום חומרא דחיישינן שמא הרהר בתשובה. עיין במרדכי ביבמות"); שו"ת מהר"י מינץ, סימן יב; שו"ת רדב"ז, חלק א, סימן שנא; שו"ת מהרשד"ם, אבן העזר, סימן י (כך הוא מסביר את דעת הרמב"ם, הלכות אישות, פרק ד, הלכה טו, שכותב "ישראל משומד שקידש... הרי אלו קידושין גמורין, וצריכה ממנו גט". לדברי מהרשד"ם, הרמב"ם מדגיש שהנפקות היחידה מקידושי המשומד היא הצורך בגט, אך אין האישה נחשבת כאשתו לעניינים אחרים. אמנם קשה ליישב את דבריו עם לשונו של הרמב"ם, שכן הרמב"ם מדגיש "הרי אלו קידושין גמורין". ראה: שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תניינא, אבן העזר, סימן פ; שו"ת דברי יציב, אבן העזר, סימן סב, אות ג); כנסת הגדולה, אבן העזר, סימן מד, הגהות בית יוסף, ס"ק ב; שו"ת פני משה (בנבנישתי), חלק ב, סימן לח, ד"ה אמנם על כל אלה (בהסבר דעת הטור, אבן העזר, סימן מד); שו"ת מהרש"ם, חלק ב, סימנים קי-קיא.

ראה משה חיים אפרים בלאך, "ישראל שהמיר דתו מהו?", הדרום ח-ט (תשי"ט) 122, המצדד בגישה שדינו של המשומד כנוכרי, אם כי הוא מציין שרבים חולקים עליו. בעניין המאמר התלמודי "אף על פי שחטא ישראל הוא" כותב הרב בלאך: "נשתכח העיקר: עכן זה עשה אמנם נבלה גדולה בישראל, אבל את דתו לא החליף ואת אלקיו לא המיר, והרי אמר: 'אמנם אנכי חטאתי לאלקים אלקי ישראל'. הוא לא היה משומד!" (ההדגשה אינה במקור). וראה צבי יהודה קרויס, "ישראל אף-על-פי שחטא ישראל הוא", הנאמן לה (תשכ"ח), עמ' 53, שהציע פרשנות אחרת למאמר "אף על פי שחטא ישראל הוא", לפיה המשומד אינו יכול לפטור עצמו מעונש בטענה ששוב אינו יהודי ולא חלים עליו כללי הענישה של המשפט העברי, שכן לעניין ענישה עדיין ישראל הוא. וראה עוד שו"ת דבר יהושע, חלק ב, סימן קלו, אותיות כ-כב, שהמשומד נענש כישראל כדי "שלא יהיה חוטא נשכר". כ"ץ (לעיל, הערה 45) מוכיח שדברי התלמוד "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", אינם אלא דברי אגדה המוסבים על עם ישראל (ולא על יחיד מישראל) שאף כשחטא לא פוקעת ממנו קדושת שם ישראל. הוא מראה שרש"י הוא שנתן לביטוי את משמעותו ההלכתית במסגרת מאבקו בתופעת ההתנצרות בתקופתו. גישתו החדשנית של רש"י אומצה על ידי רוב הפוסקים שבאו אחריו עד שהשכיחה את משמעותם המקורית של דברי התלמוד.

[48] שו"ת רדב"ז (לעיל, הערה 47). וראה: שו"ת יביע אומר, חלק א, יורה דעה, סימן יד, אותיות ב-ד, שכך גם דעת רב יהודאי גאון; שם, חלק ב, אורח חיים, סימן טו, אות ו, שכך גם דעת הש"ך.

[49] הגהות חתם סופר לשולחן ערוך, אורח חיים, סימן לט, סעיף ד. אולם השווה שו"ת חתם סופר, חו"מ, סימן קלד, שכותב שהמשומד נחשב כישראל לכל דבריו. לדיון בדברי החתם סופר, ראה: אברהם ברוך הכהן, "בעניין מומר לעכו"ם", הפרדס לז, חוברת ט (תשכ"ג) 27, בעמ' 30-29; יעקב אפשטיין, חבל נחלתו, ירושלים תשס"ח, חלק ז, סימן סא (שכותרתו "הוצאה מכלל ישראל").

וראה שו"ת שאילת ישורון (פלדר), חלק א, סימן לג, "מומר לאור הלכה", עמ' 164 (=הרב גדליה פלדר, "קדושת ישראל לאור ההלכה – אם מומר בכלל ישראל", קול תורה יז, ירושלים תשכ"ג, הוספה לחוברת י-יא, עמ' 2, בעמ' 5), שכתב שאמנם חכמים מוסמכים להפקיע יהדות, אך לצורך כך צריכה שתהיה החלטה, מה שלא נעשה לגבי משומדים (וראה לעיל, ליד ציון הערה 46, בדעת הרשב"א).

[50] וראה לעיל, הערה 42.

[51] ספר הישר לרבנו תם, חידושים, סימן תשמג (רבנו תם מבסס את דינו על שני יסודות: א) לגבי משומד התלמוד אומר "מורידין ואין מעלין" (עבודה זרה כו ע"א), כלומר מותר לגרום את מותו של המשומד, ואם כן קל וחומר שאין לחוס על ממונו. ב) המשומד אינו "אחיך". וראה גם בלידשטיין, לעיל, הערה 47, בעמ' 388-384); ספר יראים, סימן קנו; ספר מצוות גדול, עשין קסב; שו"ת הרשב"א (לעיל, הערה 39); שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קנט, סעיף ב. וראה דברי ירמיהו, הלכות עבודה זרה, פרק ב, הלכה ה, ד"ה והנראה, שלדעתו כך גם דעת הרמב"ם. מעניין לציין שהרבה מן הפוסקים המתירים להלוות למשומד בריבית, אוסרים ללוות ממנו בריבית, שכן "אף על פי שחטא – ישראל הוא", ואסור להכשילו באיסור. המילים "אחיך" שנאמרו בתורה בהקשר של ריבית, מתייחסות ללווה בלבד (ספר מצוות גדול, שם; פסקי הרא"ש, עבודה זרה, פרק ב, סימן ז; מרדכי, בבא מציעא, סימן שלה; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קנט, סעיף ב, ובביאור הגר"א, שם, ס"ק ד).

[52] פסקי הרא"ש, שם; ספר יראים, סימן קסח; כסף משנה, הלכות איסורי ביאה, פרק יג, הלכה יז. וראה שולחן ערוך, חו"מ, סימן רסו, סעיף ב, משם עולה שיש אף איסור להשיב את אבידתו. וראה גם אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ערך אח (ישראל), ליד ציון הערה 38.

[53] ספר יראים, סימן קנו.

[54] שו"ת אבני נזר, יורה דעה, סימן קכו, אות ג. וראה גם שו"ת יביע אומר (לעיל, הערה 48).

[55] ש"ך, יורה דעה, סימן קנא, ס"ק ו.

[56] אולם ראה דגול מרבבה, שם, שכותב שהחובה להפריש מאיסורים חלה גם לגבי משומד, שהרי "אף על פי שחטא - ישראל הוא".

[57] שבועות לט ע"א.

[58] בעל "אבני נזר" (לעיל, הערה 54), אות ד, מביא הסבר אחר לדינו של הש"ך: הערבות ההדדית, שמכוחה קמה החובה להפריש מאיסורים, תלויה בירושת ארץ ישראל (ראה סוטה לז ע"ב), והמשומד מודר מירושתו בארץ. דיון בדבריו, ראה הרב יהודה גרשוני, "ישראל מומר לאור ההלכה", הפרדס לז (תשכ"ג), חוברת ז, סימן נט, עמ' 15 [=קול צופיך, ירושלים תש"ם, עמ' שכא-שכו].

[59] אור זרוע, חלק א, הלכות יבום וקידושין, סימן תרה; שו"ת תרומת הדשן, סימן רכג.

[60] ספר העיטור, אות ג, גט וחליצה.

[61] אולם ראה שו"ת תרומת הדשן, סימן רכג, שכותב שיש להבחין בין האחווה שנאמרה בייבום לבין זו שנאמרה בריבית. האחווה שנאמרה בייבום עניינה אחווה ביולוגית, וזו אינה פוקעת עם המרת הדת. לעומת זאת האחווה שנאמרה בריבית אינה אחווה ביולוגית, אלא אחווה דתית ("כל ישראל שהם אחים בתורה ובמצות"), וזו פוקעת עם המרת הדת. וראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ערך "יבם; יבמה", ליד ציון הערה 64.

גם בעניין זה שיטת רש"י ורבים מן הפוסקים היא, שיבמת משומד חייבת בחליצה, וכי היבם יכול לחלוץ לה, כי "אף על פי שחטא ישראל הוא, ואין לחלקו מדת ישראל". ראה שו"ת רש"י, סימן קעג. וראה: בית יוסף, אבן העזר, סימן קנז; שולחן ערוך, שם, סעיף ד. וראה שם ברמ"א שאם נשאת ללא חליצה, לא תצא. וראה שו"ת מהרי"ט, חלק ב, אבן העזר, סימן יח; שו"ת שרידי אש, ירושלים תשנ"ט, חלק א, סימנים קיד-קטז. דעה מעניינת נוקט החתם סופר (אבן העזר, חלק ב, סימן עג). לדבריו, אם המרת הדת הייתה בפני כומר, יש מקום לפטור את היבמה מייבום וחליצה שעיקר עניינם הוא הקמת שם בישראל, שכן מעטים הסיכויים שהמשומד יחזור בו ויקים שם לאחיו (בעיקר כאשר חזרה ליהדות כרוכה בהסתכנות מצד המשומד). לעומת זאת, אם המרת הדת לא הייתה פורמלית, יש מקום להניח שהיבמה תוכל להשפיע על המשומד לחזור בו מהמרת הדת ויקים שם לאחיו בישראל.

[62] תשובות הגאונים, שערי צדק, חלק ד, שער ג, סימן כה.

[63] תשובה זו הובאה בשו"ת הרשב"א, חלק ז, סימן רצב, בשם רב האי גאון (אחרון גאוני בבל, המאות הי'-הי"א), וצוטטה על ידי השופט מ' זילברג בבג"צ 72/62 רופאיזן נ' שר הפנים, פ"ד טז 2428 (1962), בעמ' 2436.

[64] מובא בשו"ת רבי אליהו מזרחי, סימן מז. וראה גם שו"ת מהר"י בי רב, סימן לט, בשם רבני ספרד. ייתכן שכך גם דעת בעל הלכות גדולות, סימן מ, הלכות קידושין (ראה כנסת הגדולה, אבן העזר, סימן ד, הגהות הטור, ס"ק כט, שיש מי שכתב שאף צאצאיהם של אנוסי ספרד אינם בכלל ישראל, לפי שאין הורתם בקדושה, אלא שרוב הפוסקים חולקים על כך, מכיון שאלו המירו דתם באונס). לדיון בשיטה זו ראה שו"ת דברי יציב, אבן העזר, סימן סב, אות ז.

כך גם דעת המאירי (בית הבחירה, עבודה זרה כו ע"ב, ד"ה נעשה; יבמות טז ע"ב, ד"ה גוי; שם כב ע"א, ד"ה וגאוני הראשונים), אך הוא אינו מציין את הנימוק שהמשומד אינו בקדושת ישראל. הסבר לדברי המאירי מציע מו"ר הרב משה בוצ'קו, "קבלת יהדות וניתוק מיהדות ובענין יהדותם של יהודי אתיופיה", הגיוני משה, ירושלים תשס"ו, עמ' שס, בעמ' שסג. לדבריו, יש שני עניינים ביהדות: יהדות בתולדה ויהדות בפועל. את היהדות בתולדה לא ניתן לשנות, ולכן גם המשומד דינו כיהודי למרות שאין הוא יהודי בפועל. ואילו צאצאי המשומד אינם יהודים לא בפועל ואף לא בתולדה.

[65] אולם רבים חלקו על דעה זו, ראה: שו"ת רבי אליהו מזרחי, סימנים מז-מח; מגיד משנה, הלכות אישות, פרק ד, הלכה טו; שו"ת יכין ובעז, חלק א, סימן עה; שו"ת מהר"י בר רב, שם. שו"ת מים עמוקים, חלק א, סימן לב; שו"ת שיבת ציון, סימן יא (מביא בשם אביו, בעל "נודע ביהודה" שאין למכור חמץ לפני הפסח גם לא לבנם של משומדים). וראה בשו"ת שרידי אש, ירושלים תשנ"ט, חלק ב, סימן סג, שדן במחלוקת הפוסקים אם מותר למול בשבת את בנם של משומד ומשומדת, אך הוא מדגיש, שבניגוד לילד נוכרי, ביום חול ודאי אין כל איסור למול אותו (על האיסור למול נוכרי, ראה רמ"א, יורה דעה, סימן רסג, סעיף ה, ובנושאי הכלים).

[66] קובץ נידחים (לעיל, הערה 3), סימן ג, מקצין דעה זו ונוטה לומר שאביו של המשומד אינו מקיים מצוות "פרו ורבו" וייתכן אף שהמשומד אינו פוטר את אשת אביו מן הייבום.

[67] לעיל, הערה 62.

[68] כך גם מביא הרא"ש בשם רבנא משולם בן רבינו קלונימוס (שו"ת הרא"ש, כלל יז, סימן י). הרא"ש עצמו רואה בכך "אסמכתא בעלמא", כי מעיקר הדין "אף על פי שחטא ישראל הוא", אם כי יש שראו בכך דין תורה (ראה הערת המהדיר לשו"ת הרשב"א, לעיל, הערה 63). ראה: אבני מילואים, סימן קנז, ס"ק א; יעקב שפירא, "ושוב על 'הרצחת וגם ירשת?!'", פרשת השבוע, פנחס, תש"ע, גיליון 374, ובעיקר בהערה 35. וראה גם בלידשטיין (לעיל, הערה 47), בעמ' 384-382.

[69] דבריהם מבוססים על דברי התלמוד (סנהדרין עב ע"ב): "רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, אמר לו: רְאֵה שישראל הוא, ובן ברית הוא", וכתבו על כך התוספות (ד"ה ישראל): "ישראל - ולא נכרי, בן ברית - ולא מומר לעבודת כוכבים".

[70] כפתור ופרח, סימן י; רבי מנחם הבבלי (מובא בשו"ת בית יוסף, דיני גיטין וגירושין, סימן יד); מגן אברהם, סימן קפט, ס"ק א (אם כי הוא מצמצם את הפסול רק למשומד להכעיס, אבל משומד לתיאבון, כלומר שהמיר דתו מחמת אינטרסים, כשר לשליחות). יש שהכשירו את המומר משום שהוא בן ברית, ראה שו"ת רש"י, סימן קעה (ומכאן יש להעיר על רבי אשתורי הפרחי שלמד מתוך פירוש רש"י לתלמוד שהמשומד אינו בן ברית); שו"ת בית יוסף, שם. וראה שו"ת חתם סופר (לעיל, הערה 49), שמבחין בין אספקטים שונים של "בן ברית". ויש שהכשירו את המומר משום שדי בכך שהוא "ישראל", ראה: אבן העוזר, סימן קפט (על פי גישתו, די באחד המרכיבים להיות כשר לשליחות: לאום זהה או דת זהה. על פי גישה זו פוסק רעק"א בחידושיו, גיטין כג ע"ב, שמומר יכול למנות נכרי להיות שלוחו, שהרי שניהם בני אותה דת. וכך פסק גם הרב בנימין זלמן שפיצר, מובא בשו"ת אבן יקרה (וייס), מהדורה קמא, אורח חיים, סימן יח. אבל השווה: שו"ת חתם סופר, אורח חיים, סימן קטז; שו"ת אבן יקרה, שם, סימן כ (תשובת הרב בנימין אריה וייס), לדעתם דרושה זהות בשני המרכיבים. יש לציין שבסוף דבריו מעלה אבן העוזר את האפשרות שהמומר הוא אכן "בן ברית"). וראה עוד: בית שמואל, סימן קמא, ס"ק מז; אור שמח, הלכות גירושין, פרק ג, הלכה טו (הדן באריכות בשאלה, אם מומר אינו כשר למנות שלוח, כיצד יכולה אשת מומר להתגרש); שו"ת פני משה (לעיל, הערה 47), מד"ה אחת מהנה, ואילך; משפטי השליחות, שער ראשון, פרק ז, סעיף ח. וראה ש' היבנר, "ישראל שהמיר דתו, מהו?", הדרום ז (תשי"ח), עמ' 44, בעמ' 49, ס"ק ג.

[71] שו"ת מהר"י מברונא, סימן קלה.

[72] הכוונה לרש"י סנהדרין יט ע"ב, ד"ה ואשתו היהודית: "יהודית על שם שכפרה בעבודה זרה ונתגיירה - שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי דכתיב (דניאל ג) איתי גוברין יהודאין וגו'".

[73] שו"ת חתם סופר (לעיל, הערה 49).

[74] שמחה מירון, "'מומר' – יהודי או כפול-דת?", משפטים כג (תשכ"ז) 164. וראה אבני נזר (לעיל, הערה 58) שהמשומד אינו רשאי לגור בארץ ישראל, כדי שלא ילמדו ממעשיו.

[75] את דבריו הוא מבסס על דברי הגאונים (לעיל, ליד ציון הערה 68), ששלילת הירושה ממומר נלמדת מירושת הארץ.

[76] לעיל, הערה64.

[77] "ביטול רשות" עניינה בדיני "עירובי חצרות" בשבת: "אנשי חצר שעירבו כולן חוץ מאחד מהן שלא עירב עמהן, בין מזיד בין שוכח, הרי זה אוסר עליהן [לטלטל לחצר המשותפת], ואסור לכולן להוציא מבתיהן לחצר או מחצר לבתיהן. ביטל להן זה שלא עירב רשות חצרו בלבד, הרי אלו מותרין להוציא ולהכניס מבתיהן לחצר ומחצר לבתיהן" (רמב"ם, הלכות עירובין, פרק ב, הלכה א). ושם, בהלכה ט, כותב הרמב"ם שגוי אינו יכול לבטל רשותו.

[78] דעה דומה הובעה גם על ידי רבי מנחם המאירי, בית הבחירה, עבודה זרה כו ע"ב, ד"ה נעשה, אלא שבניגוד לדעת רב סעדיה גאון, שהמבחן הוא קיום מצוות, לדעת המאירי המבחן הוא "כל שיצא מכלל דת יהודית ונכנס לו בכלל דת אחרת" (על שיטתו של המאירי ביחס לבנו של המשומד, ראה לעיל, הערה 64).

[79] ראה גם ספר האשכול, הלכות שחיטת חולין, סימן ב; שו"ת דברי יציב (לעיל, הערה48), אות ח.

[80] תשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת, סימן קעו, ירושלים תשל"ג, עמ' 296, ליד ציון הערה 16*; שו"ת הלכות קטנות (לעיל, הערה 47); קובץ נידחים (לעיל, הערה 3), סימן תרכז; הרב היבנר (לעיל, הערה 70).

[81] על הבעייתיות בגישה זו, ראה ש"ך (לעיל, הערה 42).

[82] מרדכי, יבמות, פרק רביעי, סימן ל.

[83] נושא השיבה ליהדות עלה גם בבג"ץ זבידובסקי (לעיל, הערה 1).

[84] רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ג, הלכה יד.

[85] רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ב, הלכה ה.

[86] רבי יוסף קארו (כסף משנה, שם) כותב שמקורו של הרמב"ם בתלמוד (חגיגה טו ע"א) בעניין אלישע בן אבויה ("אחֵר"), שהשתמד: "שאל 'אחֵר' את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה: מאי דכתיב: 'לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז' (איוב כח, יז)? אמר לו: אלו דברי תורה, שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז, ונוחין לאבדן ככלי זכוכית. אמר לו: רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא: מה כלי זהב וכלי זכוכית, אף על פי שנשברו יש להם תקנה - אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח יש לו תקנה. אמר לו: אף אתה חזור בך! אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: שובו בנים שובבים - חוץ מאחֵר". אולם השווה ירושלמי, חגיגה, פרק ב, הלכה א: "אמר ליה [רבי מאיר ל"אחֵר"]: לית את חזר בך [=האינך חוזר בך]? אמר ליה: ואין חזרין מתקבלין [=ואם אחזור תתקבל תשובתי]?. אמר ליה: ולא כן כתיב 'תשב אנוש עד דכא', עד דיכדוכה של נפש מקבלין?! באותה שעה בכה אלישע ונפטר ומת, והיה רבי מאיר שמח בלבו ואומר: 'דומה שמתוך תשובה נפטר רבי'".

[87] שו"ת הרמב"ם (מהדורת בלאו), סימן רסד. וראה נ' רקובר, תקנת השבים, ירושלים תשס"ז, עמ' 142-141.

[88] וראה גם רמב"ם (לעיל, ליד ציון הערה 10) בעניין כהן שהשתמד וחזר ליהדות שאינו רשאי לשאת את כפיו, ממנו ניתן להוכיח שלדעת הרמב"ם מועילה תשובה למשומדים, אך לא בדיני בני אדם.

[89] שו"ת רדב"ז, חלק ה, סימן מה.

[90] כסף משנה, הלכות תשובה, פרק ג, הלכה יד.

[91] ראה לעיל, ליד ציון הערה 25, שלדעת הרמב"ם משומד הוא מי שממיר את דתו משיקולי נוחות, ואילו מין הוא מי שממיר את דתו מתוך הכרה באמיתותה של הדת האחרת.

[92] ראה שם הגדולים, ערך "רבינו משה הכהן".

[93] מובא בכסף משנה (לעיל, הערה 86). וראה גם לחם משנה, שם.

[94] ראה עבודה זרה יז ע"א.

[95] אולם רבי יוסף קארו דוחה את ראייתו של הרמ"ך, ואומר שאין ראיה שרב חסדא אכן קיבל את המשומדת בתשובה.

[96] וראה גם: לחם משנה (לעיל, הערה 93); ח"ש שאנן, "תשובת רבינו שלמה מן ההר אל הרמב"ן בענין החוטאים והחוזרים בתשובה", מוריה נז (תש"מ), עמ' ג-ד: "דרשא זו לא מצאתי בתלמוד, ודעת רבותי היה משום דמינות משכא [=המינות מושכת את הלב, ולכן] אמר 'לא ישובון', שאין שבין, אבל לא אמרו שאין מקבלין אותן". כלומר, התלמוד מתאר את המצב, שאין זה מצוי שמשומדים חוזרים בתשובה, אך אין זו אמירה נורמטיבית שאין מקבלים את תשובתם.

[97] למשל: הוא כשר לעדות (רמ"א, חו"מ, סימן לד, סעיף כב); הוא חוזר לרשת את מורישיו (רמ"א, חו"מ, סימן רפג, סעיף ב); יינו אינו יין נסך (שו"ת חיים שאל, חלק ב, סימן לח, אות לט); ניתן למנותו לשוחט (דעת תורה, יורה דעה,סימן ב, ס"ק לא) ולחתן תורה (שו"ת חכם צבי, סימן יג), ועוד. וראה שו"ת משנה הלכות, חלק ו, סימן כז, שכותב שמצווה להתפלל על משומדים שיחזרו ליהדות. וראה לעיל, הערה 47, שיש מי שכותב שיש לחשוש לקידושי משומד שמא הרהר בתשובה, ואין זאת אלא מפני שתשובתו מתקבלת.

[98] שו"ת מהרשד"ם, אורח חיים, סימן לג; שם, יורה דעה, סימן קיג. מהרשד"ם מציין שדעתו לא נשמעה, ואותו משומד לשעבר מונה לש"ץ. וראה גם כף החיים, אורח חיים, סימן נג, ס"ק יז; קובץ נידחים (לעיל, הערה 3), סימן תקכח.

[99] בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן קכח, סעיף לז, מביא את דעת הרמב"ם, וכותב שיש חולקים עליו ומתירים למשומד שחזר ליהדות לשאת את כפיו, והרמ"א (שם) כותב שהלכה כדעות המתירות. וראה עוד בשו"ת נודע ביהודה (לעיל, הערה 21).

וראה בית יוסף, יורה דעה, סימן רכח, אות מג, בעניין אישה שנשבעה לאיש שתנשא לו, והלה המיר את דתו וחזר ליהדות, שאין היא חייבת לקיים את שבועתה, שכן הוא פגום (אולם לא כך פסק הרמ"א, יורה דעה, סימן רכח, סעיף מג).

[100] תשובות הגאונים, שערי צדק, חלק ג, שער ו, סימן ח. וראה גם: שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן סו; שו"ת רשב"ש, סימן פט.

[101] נימוקי יוסף, יבמות, פרק רביעי (טז ע"ב בדפי הרי"ף), ד"ה קידושיו קידושין.

[102] המהרש"ל (ים של שלמה, יבמות, סימן נב, וראה גם ביאור הגר"א, יורה דעה, סימן רסח, ס"ק ל), מציין שמקורה של ההלכה באבות דרבי נתן, פרק ח: "אמרו לו: שכל אותן הימים שהיתה שרויה בין הנכרים היתה אוכלת משלהם ושותה משלהם, עכשיו אמרת הטבילוה כדי שתטהר", ומכאן שהטבילה אינה חלק מהליך גיור, אלא מחמת העבירות שעבר בשעה שהיה משומד. יש שדימו את טבילתו של המשומד לטבילתו של מי שפורש מן הטומאה (ראה שו"ת מנחת יצחק, חלק א, סימן י, אות ה), וכך גם דימו את המנהג שהמשומד היה מגלח שערותיו עם חזרתו ליהדות, לטהרת מצורע (ויקרא יד, ט). ראה: פירוש רבי חיים פלטיאל, במדבר ח, ז ("והעבירו תער על כל בשרם. פירש רש"י: 'לפי שהיו אדוקין לעבודה זרה והיא קרויה זבחי מתים לכך הזקיקם בתגלחת כמצורעים'. ומכאן לאותם שהמירו שהם צריכים לגלח ראשם כשרוצים לעשות תשובה"); שו"ת תרומת הדשן, סימן פו; שו"ת ממעמקים (לעיל, הערה 13); שו"ת בצל החכמה, חלק ד, סימן לט. וראה שו"ת שבות יעקב, חלק ג, סימן צ, שכותב שיש בכך מעשה סמלי להראות שהמשומד משנה את דרכיו.

[103] שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רסז, סעיף ח.

[104] רמ"א שם, ובסימן רסח, סעיף יב.

[105] ראה ט"ז, יורה דעה, סימן רסז, ס"ק ה. וראה שו"ת צרי לנפש יפה (הלפרט-היילפרין), סימן לט, שמסתפק אם טבילה זו צריכה להיות לפני בית דין של שלושה, כטבילת גרים. וראה עוד: שו"ת בצל החכמה, חלק ד, סימן מ; שו"ת מנחת יצחק, חלק א, סימן י.

[106] ראה מגן אברהם, אורח חיים, סימן שכו, ס"ק ח, שמומר מותר לטבול בשבת כי אין טבילתו מן התורה.

[107] ראה: שו"ת רדב"ז, חלק ג, סימן תטו; באר היטב, אורח חיים, סימן קצט, ס"ק א; שו"ת ציץ אליעזר, חלק יג, סימן צג. וראה שו"ת דברי יציב (לעיל, הערה 47), אות ג, שמעלה אפשרות שלאותן הדעות שדינו של מומר כנוכרי לכל דבר, הטבילה היא מן התורה ומעכבת את חזרתו ליהדות.

[108] שו"ת מערכי לב (צירלסון), חלק א, סימן נו (בעניין משומד המוטל על ערש דווי ורוצה לשוב ליהדות. נימוק אחר לוותר על הטבילה של חוזר ליהדות הנוטה למות כותב רבינו שלמה מן ההר, לעיל, הערה 96, ולפיו מכיון שהטבילה מוכיחה על רצינות כוונותיו של השב ליהדות, היא מיותרת בחולה הנוטה למות, שכן "אין אדם משטה בשעת מיתה". וראה גם שו"ת חזון למועד, לעיל, הערה 23); קובץ נידחים (לעיל, הערה 3), סימנים תקח-תקט.

[109] ראה: שו"ת תרומת הדשן, סימן קצח (שכותב שאין להחמיר על המשומד הרוצה לשוב ליהדות, כי עצם החזרה היא ניסיון קשה עבורו); שו"ת הרשב"ש, סימן פט (הוא דן בצאצאי האנוסים של ספרד שרוצים לחזור ליהדות, וקובע שיש להקל עליהם את החזרה ליהדות). וראה גם ש' אסף, באהלי יעקב – פרקים מחיי התרבות של היהודים בימי הבינים, ירושלים תש"ג, עמ' 170.

[110] שו"ת מלמד להועיל (לעיל, הערה 6).

[111] אמנם, ההלכה דורשת מיהודי למסור את נפשו ולא להמיר את דתו. זאת ועוד, "וכל מי שנאמר בו 'יהרג ואל יעבור' ועבר ולא נהרג, הרי זה מחלל את השם... ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם" (רמב"ם, יסודי התורה, פרק ה, הלכה ד). עם זאת, הפוסקים לא החילו על האנוסים דין "משומד", ואף גילו אמפתיה כלפיהם, ראה: אגרת השמד לרמב"ם; שו"ת הריב"ש, סימן ד; שם, סימן יא; תשב"ץ, חלק א, סימן סג; ועוד.