תוקפה של צוואה*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה והרב עו"ד אליעזר הללה

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
‏כ"ג באב תשע"ד
‏19.08.2014

הצוואה שבנדון נערכה ביפו בשנת תרע"ב (1912) בכתב יד שאינו של המצווה. המצווה חתם עליה. לאחר חתימתו של המצווה נמצא קיום הצוואה על ידי הרב קוק, רבה של יפו באותם הימים, וחתימת ידו. המצווה נפטר לא יאוחר משנת 1925, ולפיכך הדין החל על הצוואה והעיזבון הוא הדין העברי[1]. נתבקשנו לבחון את כשרותה של הצוואה על פי הדין העברי.

 א.        תוקף הצוואה

בתורה נקבעו דיני ירושה על פי דין, אולם לא נקבעו הסדרי צוואה. עם זאת, חז"ל על אף שהסתייגו מכך[2], מצאו דרכים לשינוי בסדרי הירושה על פי דין בעזרת צוואה, זאת מבלי לפגוע בדין תורה. דיני הצוואה של המשפט העברי מבוססים על העיקרון שהזכויות ברכוש מועברות למוטבים עוד בחיי המוריש, שכן לאחר מותו הנכסים כבר אינם ברשותו אלא ברשות היורשים על פי דין. בעניין זה ממקורות חז"ל עולות שתי אפשרויות: מתנת שכיב מרע ומתנת בריא[3].

מתנת שכיב מרע היא מתנה שהמצווה מחלק בה את כל נכסיו כאשר הוא חולה וחושש שהוא עלול למות. חז"ל חששו שהכבדה בדרישות פרוצדורליות לכתיבת צוואה במצב זה עלולה להכביד את חוליו[4], ולכן קבעו: "דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים"[5], כלומר אין צורך במעשה קניין הנחוץ בדרך כלל להעברת בעלות. וכך לשון הרמב"ם[6]:

אבל החולה שתשש כח כל הגוף, וכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא נופל על המטה, הוא הנקרא שכיב מרע, ומשפטי מתנותיו אינם כמתנת בריא. כיצד? שכיב מרע שצוה ואמר ליתן לפלוני כך וכך בין בחול בין בשבת, בין כתב בין לא כתב, זכו הכל כשימות בכל מה שנתן להם ואינו צריך קנין, שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן. ודבר זה מדברי סופרים, ואף על פי שאינו אלא מדבריהם עשו אותה כשל תורה, כדי שלא תטרף דעתו עליו כשידע שאין דבריו קיימים.

מתנת שכיב מרע אינה דרך המלך לכתיבת צוואה, שכן כאמור ניתן להשתמש בה רק כאשר המצווה הוא חולה הנוטה למות או שבשל נסיבות אחרות הוא רואה את פני המוות[7], ואינה תואמת אפוא את הצוואה מושא דיוננו.

הדרך האחרת לכתיבת צוואה היא מתנת בריא, שאינה שונה במאומה ממתנה רגילה. בהקשר של צוואה, המצווה מוסיף תנייה שהמתנה תחול רגע לפני מותו או שהוא נותן לזוכים "גוף מהיום ופירות לאחר מיתה". על פי דיני המתנה, על המצווה לעשות מעשה קניין[8] כדי להעביר את הבעלות, וללא מעשה קניין הצוואה אינה תקפה[9].

בשל העיקרון שהעברת הזכויות צריכה להתבצע בחיי המוריש, לשון הצוואה צריך להיות "אני נותן", שמשמעותו מתנה מחיים, ולא "אני מוריש", שמשמעותו הורשה לאחר מיתה. וכך פוסק הרמב"ם[10]:

ואם היה בריא אינו יכול להוסיף ולא לגרוע לא לבכור ולא לאחד משאר היורשין. במה דברים אמורים? כשאמר בלשון ירושה, אבל אם נתן מתנה דבריו קיימין.

מן המקובץ עולה לכאורה שהצוואה שבנדון אינה תקפה, שכן אינה נוקטת לשון נתינה, אין מצוין בה שתחולתה בחיי המצווה ולא מצוין בה שנעשתה בקניין[11].

אולם ניתן להעלות כמה אפשרויות כדי להכיר בתוקפה של הצוואה ולהתגבר על פגמים אלו[12].

א. בצוואה שבנדון אין לשון נתינה אך אין גם לשון הורשה. הלשון בה נוקט המצווה היא "שייך" ("הכל שייך לאמכם... שייך לה"... "החצר... שייך לשני בני"). ייתכן שניתן לפרש לשון זו כלשון הודאה ("אודיתא"), שמועילה כקניין[13]. וכך פוסק הרמב"ם בעניין זה[14]:

שכיב מרע[15] שהודה שיש לו לפלוני אצלי כך וכך תנוהו לו, או שאמר כלי פלוני הוא פקדון בידי לפלוני תנוהו לו, חצר פלונית של פלוני הוא, חוב שיש לי ביד פלוני אינו שלי, של פלוני הוא, בכל אלו הדברים וכיוצא בהן הודייתו הודיה... אפילו הודה שכיב מרע לגוי נותנין לו[16].

בדרך זו ניתן לפתור הן את בעית העדר הקניין והם את בעיית ההקנאה מחיים, שכן קניין אודיתא פועל מיידית.

ב. לדעת רבנו מאיר בן ברוך מרוטנבורג (אשכנז, המאה הי"ג) גם מתנת בריא שניכר ממנה שהמצווה מצווה מחמת מיתה, דינה כמתנת שכיב מרע ואינה צריכה קניין[17]:

ופסק רבינו מאיר, דאף הבריא שאמר "ינתן לפלוני כך וכך אם ימות [=אמות]" זה נקרא מצוה מחמת מיתה וקנה.

אולם יש לציין שדעתו של מהר"ם מרוטנבורג אינה מקובלת על רוב הפוסקים[18].

ג. מטרתו של הקניין בצוואה היא לציין את גמירות דעתו של המצווה, וניתן להניח שמי שכותב צוואה גמר בדעתו לחלק את רכושו על פיה, והכתיבה משמשת בעניין זה במקום מעשה קניין. וכך כותב הרב דניאל טירני[19] (איטליה, המאות הי"ח-הי"ט):

מפני שקנין סודר, יהיה עיקרו מן התורה או מדרבנן, או מנהג ישראל משנים קדמוניות וכו', אינו אלא לסימנא בעלמא ולהודיע ולהודע, שהנותן מרצונו הטוב וגמר בלבו לתת במתנה גמורה בכל נפשו ובכל לבו; וכל שיש חזקה ואומדנא דמוכח דנותן ברצונו הטוב וגומר בלבו לתת במתנה גמורה אך למותר הוא הקנין, והנותן לאחר מיתה איכא [=יש] אומדנא דמוכח דנותן במתנה גמורה.

בענייננו, אינדיקציה נוספת לגמירות דעתו של המצווה היא החתמתו של הרב קוק על הצוואה.

בדרך זו ניתן גם להתגבר על הפגם בלשון הצוואה, שכן יש להניח שהמצווה גמר בדעתו, ולפיכך יש לפרש את לשונו באופן המועיל על פי הדין העברי.

ד. יש פוסקים הסבורים שניתן להכשיר צוואות שנכתבו שלא על פי דרישות המשפט העברי ולא נעשה בהם קניין, אם צוואות אלו נכתבו על פי המנהג הרווח או מכוח תקנות הקהל ו"דינא דמלכותא". כך למשל פוסק רבי משה פיינשטיין (ארה"ב, המאה הכ'), שצוואה שנעשתה על פי חוקי המדינה כשרה ואינה צריכה קניין, שכן "דינא דמלכותא" עומד במקום הקניין. בדרך זו, לדבריו, ניתן אף להתגבר על הפגם של הקנייה לאחר המוות[20]. וכך גם הכשיר רבי אהרן עזריאל[21] (ארץ ישראל, המאה הי"ט) צוואה שנכתבה שלא על פי כללי המשפט העברי מכוח מנהג, וזה לשונו:

לכן, הדרך המרווח לקיום הצואה הלזו דנידון דידן הוא מטעם המנהג שנהגו בכל ערי אברופא חכמיהם ודייניהם לקיים צואות כאלה כמבואר בשאלה וכאשר העידו כל רבני איטלייא ז"ל... ואם כן מזה הצד הצואה קיימת לא יפול ממנה דבר ארצה.      

ה. ניתן להכשיר את הצוואה גם על פי הכלל "מצווה לקיים דברי המת"[22]. אמנם, הרבה פוסקים סבורים שכלל זה חל רק כאשר הנכס הושלש לפני כתיבת הצוואה ולצורך העברתו למוטב לאחר מות המצווה[23]. אולם, יש הטוענים כי מטרת ההשלשה היא הוכחת גמירות דעתו של המצווה, בדומה למובא לעיל[24] לעניין מעשה קניין. מכיוון שבצוואה שבנדון ניתן להניח שהמצווה גמר בדעתו, יחול הכלל "מצווה לקיים דברי המת" גם ללא השְלָשָה. כך עולה מדברי רבי יהודה יקותיאל הלברשטם[25] (גליציה-ישראל, המאה הכ'):

טעם [הכלל "מצווה לקיים דברי המת"] משום דגמילות חסדים עם המתים הוא מצות עשה דדבריהם, ובכלל גמילות חסדים של המת לקיים דבריו, דידענו שהמת יש לו נחת רוח כשמקיימין דבריו, ולזה מצוה לקיים דברי המת. ולפי זה יש לומר שיטת רבנו תם דדוקא הושלש שאז ניכר שרצונו כך באמת.

ו. נעיר כי העדר עדים אינו פוגם בכשרות הצוואה, שכן המצווה חתם עליה בחתימת ידו[26].

*

מן המקובץ עולה, שאמנם הצוואה שלפנינו לא נכתבה על פי כללי המשפט העברי לפיהם על צוואה להיכתב בלשון נתינת מתנה ובנוסף לכך נדרש מעשה קניין, אך עם זאת ניתן להכשירה על סמך קניין אודיתא, שיטת מהר"ם מרוטנבורג, גמירות דעת, מנהג ו"מצווה לקיים דברי המת".

בשולי הדברים נעיר, שייתכן שיש לראות בחתימתו של הרב קוק כאישור לצוואה והכרה בתוקפה.

  ב.        ירושה על פי דין

במידה שבית המשפט יקבע שאין להכשיר את הצוואה, יש להעביר את הירושה ליורשים על פי הדין העברי. הואיל ומדובר בדורות רבים של יורשים, אם הדבר יגיע לידי כך יהיה צורך לדון בכל מקרה לגופו בצורה פרטנית. נציין כאן רק את העקרונות הכלליים של ירושה על פי דין תורה.

בתורה נאמר:

 איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו: ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו: ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביו: ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרב אליו ממשפחתו וירש אתה (במדבר כז, ח-יא).

בירושה על פי דין תורה יורשים הבנים את כל הירושה, ואם הבנים אינם בחיים יורשים צאצאיהם אחריהם. רק כאשר לנפטר לא היו בנים, או שלא נותרו צאצאים מבניו, עוברת הירושה לבנות ולצאצאיהן. גם בחלוקת הירושה בין הצאצאים קודמים הבנים לבנות. עוד נציין, שכאשר אחד מן הבנים היורשים הוא בכור לאביו, הוא זכאי לחלק ירושה הגדול פי שניים מכל אחד מאחיו[27].

וכך לשון הרמב"ם[28]:

סדר נחלות כך היא, מי שמת יירשוהו בניו והם קודמין לכל, והזכרים קודמין לנקבות: בכל מקום אין לנקבה עם הזכר ירושה, אם אין לו בנים יירשנו אביו... וכל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין, לפיכך מי שמת, בין איש בין אשה, אם הניח בן יורש הכל. לא נמצא לו בן בעולם, מעיינין על זרעו של בן אם נמצא לבנו זרע בין זכרים בין נקבות אפילו בת בת בת בנו עד סוף העולם היא תירש את הכל. לא נמצא לו זרע בן, חוזרין אצל הבת. היתה לו בת, תירש את הכל. לא נמצאת לו בת בעולם מעיינין על זרע הבת, אם נמצא לה זרע בין זכרים בין נקבות עד סוף העולם הוא יורש הכל, לא נמצא לה זרע בת חוזר הירושה לאביו.

הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו שנאמר "לתת לו פי שנים". כיצד? הניח חמשה בנים ואחד מהן בכור הבכור נוטל שליש הממון וכל אחד מהארבעה פשוטים נוטל שתות [=שישית]. הניח תשעה בנים הרי הבכור נוטל חמישית וכל אחד מן השמונה פשוטים נוטל עשירית. וכן על החלוקה הזאת חולקין לעולם[29].