האם תרומת ספר תורה נחשבת כ"צרכי צדקה"?*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
ירושלים י"ז באייר תשס"ט
11 במאי 2009

נתבקשתי לחוות דעתי לגבי השימוש הנכון בכספי העיזבון של המנוח יוסף צנעני. המנוח הותיר צוואה שבה ציווה לתרום 25% מהכספים שיותיר "לצרכי צדקה". לאחר שניתן צו קיום צוואה ומונה מנהל עיזבון, מעוניין מנהל העיזבון שחלק ניכר מהסכום שהוקצב "לצרכי צדקה", "ישמש לצורך רכישת ספר תורה לעילוי נשמת המנוח, אשר יתרם לבית כנסת". זאת, מתוך הנחה שתרומה זו תהלום את סולם ערכיו של המנוח, שהיה אדם שומר תורה ומצוות.

השאלה היא, האם שימוש זה בכספי העיזבון יכול אכן להיחשב כשימוש "לצרכי צדקה", כפי שציווה המנוח בצוואתו. נראה שיש להשיב על כך בשלילה. עם כל חשיבותה, תרומת ספר תורה לבית כנסת אינה בגדר "צדקה" (אלא אם כן ייתרם הספר לבית כנסת של עניים).

ואלה מקורותיי ונימוקיי.

א. בין צדקה להקדשות

אמנם הקדשות ותרומות למיניהן לצרכי מצווה, כמו תרומת ספר תורה לבית כנסת, יש להם חשיבות רבה[1], אולם אין הן מוגדרות כ"צדקה". תרומת ממון או רכוש נחשבת כ"צדקה", רק כאשר היא ניתנת לנזקקים[2] שאין בכוחם לעזור לעצמם [3]. כפי שמגדיר הרמב"ם את מצוות הצדקה:

מצות עשה ליתן צדקה לעניים, כפי מה שראוי לעני[4].

לפי זה, אף שיש ערך רב בתרומה של ספר תורה לעילוי נשמתו של הנפטר, לא תיחשב תרומה זו כ"צרכי צדקה", שכן צדקה מיועדת רק לעניים. וכך אכן פוסק הרמ"א ביחס ל"מעשר כספים" שאדם נוהג להפריש מרווחיו לצורכי צדקה:

ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים[5].

וכך פסק הרב אליעזר דויטש (1916-1850), אב בית דין בוניהאד (הונגריה), כשדן בשאלה אם ניתן לתרום ספר תורה מכספי מעשר כספים:

על כן אין אני רואה שום מקום להתיר בזה לדבר מצוה אחרת שאינה בכלל גמ"ח [=גמילות חסדים], ואינו דומה לקונה ספרים להשאילן לאחרים, דשם עושה מצוה וטובה לאחרים, משא"כ [=מה שאין כן] בספר תורה דמסתמא יש לצבור גם ספר תורה אחרת ואין לעניים שום טובה על ידי זה, הו"ל [=הוי ליה] בכלל גזל העניים[6].

ב. פרשנות על פי "לשון בני האדם" ו"המנהג"

אף שתרומת ספר תורה כשלעצמה אינה מוגדרת כאמור כ"צדקה", עדיין אין זה סוף פסוק בענייננו, שכן אולי לא דקדק המצווה בלשונו וכוונתו הסובייקטיבית הייתה לכלול במושג "צורכי צדקה" גם הקדשות לצורכי מצווה, כגון כתיבת ספר תורה[7].

כלי הפרשנות הראשון לבירור כוונת המצווה הוא "לשון בני אדם", שכן בצדקה כמו "בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם"[8]. כלי נוסף לפרשנות כוונת המצווה הוא המנהג המקובל, כפי שקובע הרמ"א בהגהתו לשולחן ערוך בעניין שינוי ייעודה של תרומה:

צדקות שהתנדבו לצורך בית הכנסת או לצורך בית עלמין... הולכים אחר המנהג, דכל מקדיש אדעתא דמנהג הוא מקדיש, ולב ב"ד [=בית דין] מתנה על זה [כלומר, בסמכות בית הדין להתנות מראש שתרומה זו תינתן לפי המנהג], ובלבד שיהיה מנהג קבוע [9].

כפי שנראה להלן, שאלת כוונתו של מי שמצווה כספים לצדקה שנויה במחלוקת:

רבי יוסף קולון[10] (איטליה, המאה הט"ו) דן בשני שותפים שסיכמו לתת את כספם לצדקה, והזדמן להם "פדיון שבויים", ונחלקו השותפים אם יכולים לתת מהכסף שיוחד ל"צדקה" עבור פדיון השבויים. מהרי"ק נוקט גישה דווקנית ופוסק, שאת הביטוי צדקה יש לפרש כלשון בני האדם על דרך הצמצום – "צדקה" היא תרומה רק לצורך עניים "ממש" ואפילו לא למטרת פדיון שבויים. הוא מטעים, שאף שבלשון חכמים במשנה ובתלמוד "פדיון שבויים" נחשב כצדקה[11], "מאחר דאינו כן בלשון בני אדם... הלך אחר לשון בני אדם". נמצא על פי שיטה זו, שאם פדיון שבויים אינו נחשב כצדקה "בלשון בני האדם", כל שכן שתרומת ספר תורה אינה נחשבת כ"צדקה" (וזאת אף שבלשון מושאלת פוסקי ההלכה מכנים גם תרומות לבית כנסת בשם "צדקות"[12]).

רבי דוד הלוי (פולין, 1667-1586) בעל פירוש "טורי זהב" על השולחן ערוך חולק על מהרי"ק, ומרחיב את משמעות הביטוי "צדקה" גם אל שאר התחומים שמהווים עזרה לכל מי שנמצא במצוקה או במחסור:

דאין פתחון פה לומר שפ"ש [=שפדיון שבויים] אינו בכלל צדקה, דהא דכתב מהרי"ק דבלשון בני אדם קורין צדקה למאכל עניים וכסות וכיוצא בו, והנה שבי כולהו איתנהו ביה [=כל המצוקות ישנם בו] חרב ורעב... ובר מכל דין [=וחוץ מזה] דכשאומר "סלע זו לצדקה" דעתו אצדקה שבאותו קהל שביד הגבאי, והגבאי יעשה מה שלבו חפץ כדרך שעושה בשאר צדקה שבקהל, שמוציאה לכל דבר מצוה שיראה לו... אלא אם כן רוצים לשנות בדבר שהנודר אומר בפירוש לאיזה דבר הוא נודר... מה שאין כן בהך שאומר "לצדקה" הוא שם כולל ושייך לצדקה דמתא [=לכל צדקה שבאותו מקום][13].

הרב דוד שפרבר (רומניה ישראל, 1962-1875), מצביע על נסיבות שלדעתו יש להרחיב בהן את משמעות הביטוי "צדקה". הוא דן בנדרי צדקה שנידבו בבית הכנסת במסגרת "מי שברך" לעולה לתורה. לדעתו, הנודר אינו מתכוון להגדרה ההלכתית המצומצמת של צדקה לעניים דווקא, אלא הוא מתכוון גם לתרום לצורכי בית הכנסת. הוא נשאל אם גבאי בית הכנסת שהוציאו מכספי צדקה אלו עבור נוי לספר תורה פעלו כשורה, והשיב בחיוב, וזה לשונו[14]:

בקהלתנו יצ"ו [=ישמרה צורנו ויחיה] כל מה שנודרים לצרכי הקהל, בשם "צדקה" סתם יכונה בלשון הנדר. ואם אחד רוצה לנדֹר דוקא לעניים, יצוה לומר "עבור עניים" או "לפרנסת עניים", וזולת זה הכל בשם "צדקה" יקרא והוא שייך לגביית הקהל. ומסתמא ישנם הרבה קהלות שהמנהג כך. ואע"ג [=ואף על גב] דמהרי"ק העלה דבלשון בני אדם סתם צדקה – לעניים ולא לפדיון שבוים... מכל מקום, ודאי היכא דהמנהג הוא כמו בקהלתנו, יש רשות לעשות מזה כל דבר מצרכי הקהל ובית הכנסת, דבאמת כל דבר מצוה נכנס בכלל מושג "צדקה", כמובן.

לסיכום, המכנה המשותף העולה מדברי הפוסקים שסקרנו הוא, כי למרות מחלוקתם בפרשנות הביטוי "צדקה", מוסכם על הכל שהתשובה לשאלה שלפנינו תלויה בסופו של דבר בנורמה המקובלת, המשתנה לפי ההקשר, המקום והזמן.

ג. מן הכלל אל הפרט

אף שקשה לקבוע באופן נחרץ מה המשמעות בלשון בני אדם בזמננו ובמקומנו לביטוי "צרכי צדקה", נראה סביר לומר שמי שמצווה כספים לצורכי צדקה בצוואתו מתכוון שכספים אלו ייתרמו לטובת עזרה לעניים ולנזקקים, ולא להקדשת ספר תורה לבית הכנסת, אף שהיא מטרה דתית נעלה. על כל פנים עדיף שייתרם הכסף לעניים ממש ולוּ מחמת הספק[15].

ומכאן למסקנתי, שאין מקום להשתמש בכספי המנוח לצורך רכישת ספר תורה, אלא אם כן, כמובן, ייתרם ספר התורה לקהילה ענייה שאין לה ספר תורה ואינה מסוגלת לעמוד בנטל הכלכלי הכרוך ברכישתו [16]. אולם, קשה להניח קיומה של קהילה מעין זו במדינת ישראל[17].

הערות:

* חוות הדעת נכתבה לבקשתו של עו"ד אירית וייס, ב"כ היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי. תודתי נתונה לרב רפאל רכס, המתמחה במחלקתי, על הסיוע שלו בכתיבת חוות דעת זו.

[1] ראה לדוגמה, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמט, סעיף טז: "יש מי שאומר שמצות בית הכנסת עדיפא ממצות צדקה". והעיר על כך ערוך השולחן, שם, סעיף כ: "נ"ל ברור דזה שכתבו דעדיפא מצדקה לא מיירי בצדקה להאכיל רעבים וכיוצא בזה אלא בצדקה שהוא להרחיב להעני".

[2] מצוות צדקה באה לידי ביטוי במקומות שונים במקרא (דברים, ח; ויקרא כה, לה; שם, שם, לו; דברים, טו, ז). הרמב"ם בספר המצוות מקבץ את המשותף שבמקורות אלו, ומונה אותם הן כמצות "עשה": "והמצוה הקצ"ה, היא שצוונו לעשות צדקה ולחזק החלשים ולהרחיב עליהם [=להקל את מצבם]", והן כמצוות "לא תעשה": "והמצוה הרל"ב היא שהזהירנו שלא למנוע צדקה והרחבה מהאביונים מאחינו, אחר שנדע חולשת ענינם ויכלתנו להחזיק בהם". בתיאור ה"נמענים" שאליהם אמורה להיות מופנית הצדקה, משתמש הרמב"ם בכינויים: "החלשים", "העניים" ו"האביונים".

[3] כפי שכותב רבי אפרים לונשיץ בפירושו לתורה, הכלי יוקר, שמות כג, ה, על הפסוק "עזב תעזב עמו": "ומכאן תשובה על מקצת עניים בני עמנו המטילים עצמם על הציבור ואינם רוצים לעשות בשום מלאכה, אף אם בידם לעשות באיזו מלאכה אשר בה יכולין להביא שבר רעבון ביתם, וקוראים תגר אם אין נותנים להם די מחסורם, כי דבר זה לא ציווה ה'... כי העני יעשה כל אשר בכוחו לעשות ואם בכל זאת לא תשיג ידו, אז חייב כל איש מישראל לסעדו ולחזקו וליתן לו די מחסורו אשר יחסר לו".

[4] רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכה א.

[5] רמ"א, יורה דעה, סימן רמט, סעיף א (בעקבות מהרי"ל). וראה: ט"ז, שם, ס"ק א; ש"ך, שם, ס"ק ג; שו"ת חתם סופר, חלק ב, יורה דעה, סימן רלא; פתחי תשובה, שם, ס"ק ב. כך כתב גם הרב מרדכי יפה, בספרו לבוש עטרת זהב, יורה דעה, סימן רמט, סעיף א: "אין לאדם לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת וכהאי גוונא, שכיון שהפרישו [=שייחד את כספו למעשר כספים] שוב אינו שלו, רק יתננו לעניים". בדומה לכך פסק בשו"ת מנחת יצחק, חלק ח, סימן פב, שאם לא התנה על כך בעת הפרשת הכספים, יש לאסור עליו להשתמש בכספי מעשר הכספים למטרות שאינם לשם צדקה לעניים.

והשווה שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן רעו, שממנו עולה לכאורה שמותר להשתמש בכספי צדקה לצורך קניית ספר תורה, וזה לשון השאלה: "אם מעות של צדקה, מותר לשנותה לדבר אחר, כגון... לקנות ס"ת?". והשיב שמותר על פי העיקרון שמעלין בקודש. אולם, נראה לפרש שמדובר בקניית ספר תורה לבית כנסת של עניים, ולא בקניית ספר תורה לשם ריבוי ספרי תורה בארון הקודש (וראה להלן, הערה 16). עוד אפשר, שנוסח השאלה המודפס אינו מן הרשב"א עצמו אלא מן המעתיק, וכך אף מסתבר שכן בגוף התשובה אין התייחסות כלל לכספי צדקה לעניים אלא רק לכספי הקדשות לבית הכנסת שמותר לשנותן למצווה חשובה יותר.

[6] שו"ת פרי השדה, חלק ב, סימן יט.

[7] וכפי שעולה לכאורה משו"ת מהר"ם מרוטנבורג, חלק ד (דפוס פראג), סימן תרצב: "שאלתי למו' אדם שנודר צדקה סתם לתן לכל דבר שירצה, אם יש לו לתן הצדקה לנרות לבית הכנסת או לחולים, איזה מהן חביב?...".

[8] כלל המובא במספר מקומות בתלמוד, כמו: נדרים מט ע"א; ראש השנה יב ע"ב; יומא עו ע"ב; בכורות נה ע"א, ועוד. וראה בביאור הגר"א, יורה דעה, סימן רנח, ס"ק ז.

[9] רמ"א, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנט, סעיף ב.

[10] שו"ת המהרי"ק, סימן ז. כדבריו של המהרי"ק סברו גם הש"ך, יורה דעה, סימן רנב ס"ק ב, וערוך השולחן, שם, שם, סעיף ח, ובדרך זו פסק גם בשו"ת שבט הקהתי, יורה דעה, סימן רנה, לגבי אדם שנדר מעות לצדקה, שאינו יכול ליתנם לצורכי הוצאות בית הכנסת.

[11] ראה: בבא בתרא, ח ע"ב; ורמב"ם, הלכות מתנות עניים, ח, י.

[12] ראה לדוגמה ההלכה שהבאנו לעיל, הערה 9.

[13] הט"ז, שם, סימן רנו, ס"ק ד; וכן ראה בב"ח, יורה דעה, שם, אות ו; וכך האריך בראיות גם בספר ערך ש"י, יורה דעה, סימן רנב.

[14] שו"ת אפרקסתא דעניא, חלק ג, יורה דעה, סימן קפד.

[15] שאלת שינוי ייעודם של כספי תרומה חורגת ממסגרת חוות דעת זו. נעיר רק ששינוי מעין זה אינו אפשרי, אם בכלל, אלא על דעת בית דין או פרנסי העיר, וודאי לא על ידי מנהל העיזבון. לעניין זה ראה מאמרי, "שינוי ייעודם של כספי תרומה", פרשת השבוע, פקודי, תשס"ח, גיליון מס' 314.

[16] ראה לעיל, הערה 3. וראה פסק הרב יוסף שלום אלישיב, שו"ת קובץ תשובות, חלק ג, סימן קמז, שאם התנה אדם בתחילת הפרשת כספי מעשר לצדקה, "שנותן לצרכי בית הכנסת, גם זה בכלל צדקה הוי, אף שיש לו טובת הנאה מזה...", אבל הוא מוסיף: "כגון צרכי בית כנסת [ו]כתיבת ספר תורה כשאין להציבור ספר תורה לקרות בו, וכיוצא באלו".

[17] לעניין זה כדאי להביא את דבריו של הרב שמואל הלוי ווזנר, בשו"ת שבט הלוי, חלק ט, סימן קצט, שגם מה שהחשיבו חכמים כצדקה את נתינת הנר למאור לבית הכנסת וכדומה, אין זה אלא, "כשחסר בית הכנסת לגמרי למתפללי העיר, לא כן כמציאות זמנינו שיש ב"ה מקומות תפלה להתפלל, אלא שכל חוג וחוג וחבורה מוסיפים עוד בית הכנסת, בזה פשיטא לי דעניני עניים ומכל שכן כלות עניות, והתחזקות משפחות יורדות קודמים לכל". בדרך זו כותב הרב ווזנר, שם, גם ביחס לתרומות עבור ישיבות ומוסדות תורה: "אי אפשר ליתן בזה כלל גמור דבדורינו, לפעמים מפריזים על המדה בבניני פאר וכיוצא בזה מה שאינו נוגע כלל להוספת תורה, וצריך כל פעם שיקול הדעת מה להקדים... אבל חלילה לפזר הכסף על מותרות... במקום דאיכא עניים ממש נצרכים עפ"י ההלכה שישנם כמה לאוין ועשין בהעלמת עין מהם". וראה גם שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ג, סימן צד.