לחץ כאן לתצוגת הדפסה

חובת הצלה - היבט הלכתי

מחבר: הרב זלמן נחמיה גולדברג

מתוך: הכינוס השנתי הראשון לרבנים ורופאים בנושא: גניקולוגיה, פוריות ויילודים לאור ההלכה
פסח תשנ"ב - אפריל 1992

תקציר: יש איסור רציחה, חובת הצלה, ויש גם רשות להסיר מגוסס דבר המונע ממנו למות. מכאן שיש להבדיל בין רצח לבין הסרת מניעה בלתי טבעית. אפשר להכניס מרכיב זה בדיונים העוסקים בהצלה. גם עניין המחיר יש לו משמעות בהלכה, כאשר אסור לפדות שבוי ביותר ממחירו.

מילות מפתח: גוסס, פג, נפל

חובת הצלה - היבט הלכתי

 

אני רוצה להקדים שאני לא מתכווין לפסוק פה הלכות, לאור שפע המספרים והנתונים שנמסרו לנו. לא ניתן בהרצאה כזו לסכם ולהגדיר בדיוק את הגבולות, מתי להציל ילד ומתי אין צורך לעשות מאמצים להצילו; אני מניח שגם מארגני הכנס לא התכוונו שפה נפסוק הלכות. צריכים לשבת במתינות ולעכל את המספרים, ולחשוב טוב כדי להחליט, הן בשאלות הראשונות, בנוגע להצלת פגים, שהן שאלות חמורות, וגם בנוגע לשאלה השניה שנוגעת בעיקר לברית מילה.
 
מה שכן נראה לי לומר כאן, אלו הם העקרונות שעל פיהם ניתן לחשוב הלאה. צריך לדעת שהעקרונות ההלכתיים אינם בנויים רק מהשכל שלנו. אנחנו רק יכולים לדמות דבר לדבר, או להבהיר לפי המצבים האלה את מה שמצאנו בקדמונים, בדיוק כמו שהרופאים לא ממציאים כללים חדשים אלא רק לומדים מתוך הנסיון, מתוך הגילויים החדשים שהם מגלים בבריאה שהקב"ה ברא. לאור זאת אומר כמה משפטים בעניין העקרונות, וגם בהם לא אאריך מפאת חוסר הזמן.
 
איסור רציחה
אנחנו יודעים שיש איסור בתורה להרוג אדם, זו רציחה. נוסף לזה יש עניין אחר, שצריכים להציל חיי אדם. אלו הן שתי מצוות, האיסור להרוג אדם, והמצוה להציל, ושתיהן מצוות חמורות מאוד.
 
הרמב"ם אומר שאיסור רציחה, אף על פי שיש בתורה עבירות חמורות ממנו, עם כל זה מצאנו שאחאב המלך, שהכתוב מעיד עליו ש"הנקל לכתו בחטאת ירבעם", ז"א שהעבירות הקלות של אחאב היו החמורות של ירבעם, הוא הרי היה המלך שהכניס את עבודת הבעל בישראל, ואף על פי כן כשהוא יצא למלחמה והנביא מיכיהו בן ימלה מתאר שבשמים הרוח מקטרגת עליו, אומרים חז"ל - מי הייתה הרוח שקיטרגה? זו הייתה רוחו של נבות היזרעאלי, זה שאחאב הרגו, אף על פי שהוא לא הרג אותו בידיים אלא רק הסכים לסדר את המתתו ע"י אשתו. מזה אנחנו רואים שאיסור רציחה חמור יותר מכל העבירות.
 
חובת הצלה
מצד שני, גם להציל אדם מישראל זו מצווה חשובה ביותר. מניעה מהצלה אינה חמורה כמו הריגת אדם, אבל גם היא עבירה גדולה.
 
ראיה לכך היא שהמצווה להציל אדם דוחה את כל המצוות שבתורה, חוץ משתי מצוות: גילוי עריות ועבודה זרה. אני לא מזכיר שפיכות דמים מפני שזה מובן, כמו שרש"י אומר שודאי שלא נשפוך דם של אחד כדי להציל שני. חוץ מזה זה דוחה כל התורה כולה - שבת, יום כיפור, כל המצוות שבתורה. בזה אנחנו רואים את גודל החיוב להציל אדם מישראל.
 
זהו הכלל. עכשיו נדבר רק על כמה פרטים ועקרונות בעניין הזה. הרמ"א פוסק את ההלכה המפורסמת, שגוסס אסור לגוע בו. אף על פי שאין לו סיכויים לחיות, רק עוד כמה דקות או שניות, עם כל זה אסור לגוע בו, מפני שהנגיעה עצמה עלולה לגרום שימות. אבל, אומר הרמ"א, שאמנם אסור לגוע בו, אבל אם יש דברים שמעכבים את יציאת הנפש, כמו קול שדופק, שגורם שאדם לא יוכל למות (אולי כמו שאינו יכול להירדם), או שיש לגוסס מלח על הלשון, או כל מיני דברים שמעכבים את יציאת הנפש - אומר הרמ"א שלדחוף אותו באיזשהי צורה, זה ודאי אסור, אבל להסיר את המונע, דהיינו להשתיק את הקול או להוריד את המלח מעל הלשון באופן שלא יזיזו את הגוסס, או להוציא סיכה שתקועה מתחתיו וכד', זה מותר.

 
פה אנחנו רואים את ההבדל - לדחוף גוסס זו רציחה, אין לזה היתר בשום מקרה בעולם, גם אם ע"י כך אנחנו מונעים ממנו כל מיני יסורים וצרות, כי להרוג אדם זו עבירה שאין לה היתר כלל. אולם כאשר באופן מסויים אנחנו מונעים ממנו הצלה, כמו שאנחנו משתיקים את הקול שמפריע לו להירדם ולמות, זה מותר.
 
מצד שני אנחנו רואים שמותר לחלל שבת גם על גוסס, אפילו כדי להאריך את חייו בשעה קצרה מאוד. גם את זה צריכים להבין, איך מתאימות שתי ההלכות האלה. יש כמה אפשרויות ליישב את השאלה הזאת, ומתוך כך יכולים להיות הבדלים בעניינים שהזכירו פה. יש אומרים שההבדל הוא אם זו רפואה מסודרת טבעית, כמו למנוע ממנו מזון, שאת זה לא נמנע בשום אופן, גם מגוסס שאין לו סיכויים לחיות לא נמנע לא חמצן ולא אוכל. אבל בדברים האחרים שהרמ"א הזכיר, כגון להשתיק קול דופק, זו לא רפואה טבעית כמו שאדם אוכל ונושם, אלא שיש איזו סיבה שמעכבת את מותו - אותה מותר למנוע, אנחנו לא חייבים להמשיך לעשות אותה.
 
אפשר למצוא גם הבדלים אחרים שיפרשו לנו את הסתירה לכאורה בין ההלכות הנ"ל: אולי יש הבדל בין סוגים שונים של גוסס - יש גוסס שיש עניין להאריך את חייו, ויש גוסס שמבין, שחושב, שהחליט שהוא רוצה למות, כמו שיונה אמר "טוב מותי מחיי". גם זו דרך ליישב את הסתירה, ולאור זה יכולים להיות הבדלים בין סוגים שונים של גוססים.
 
יוצא אם-כן כך: להרוג אדם, לעשות פעולות להריגת אדם, לזה אין שום היתר בכל מקרה שבעולם. אבל באופן אחר, דהיינו להימנע מלהשתדל בהצלה, כאן כבר יכולים להיות אופנים שניתן להימנע מלהציל.
 
שיקול כספי
לעניין השיקול הכספי שהזכיר כאן פרופ' אידלמן, יתכן שיש אפשרות להשתמש בשיקול כזה כדי להימנע מלהציל. מצאנו במשנה בגיטין "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם". זאת אומרת שאם תפסו שבוי ומאיימים עליו, אפילו אם מאיימים שיהרגו אותו (אמנם יש אומרים שזה לא באופן כזה, אבל יש פשט שמדובר גם באופן שמאיימים עליו שיהרגו אותו), ומבקשים הרבה מאוד כסף, יותר מהסבירות שבדבר - לא צריך לתת להם. בהסבר העניין נאמרו כל מיני טעמים: הראשון הוא מפני שזה יגרום שיתפסו שבויים אחרים, שאם הגוי ידע שע"י כך הוא יכול לקבל סכום כל כך גדול - זה יגרום לו לתפוס אחרים. אבל יש סיבה אחרת בגמרא, דוחקא דציבורא, שאין הציבור יכול לעמוד בזה, אין לו מספיק כסף לזה. מה זאת אומרת אין מספיק כסף? אני מניח שהכוונה היא שאם יקחו כסף לזה הוא יחסר לדברים אחרים, שגם הם גורמים להצלה. רואים אם כן שיש מקום גם לשיקול כספי, אפילו בעניני הצלה. לכן כל המספרים שהזכירו פה יש לחשוב עליהם, צריך להגביל אותם, צריכים לשבת בישוב הדעת ולחשוב מהו גבול התקציב המתאים לעניין הזה - ומהו הגבול לעניין הזה.
 
הצלת פגים - האם הם נחשבים "נפל"?
יש שאלה נוספת בעניין פגים שהסיכויים שלהם לחיות קטנים מאוד, אם ניתן להגדיר אותם כנפל. הם הרי אינם כמו אדם שכבר היה חי, ועובר שאיננו יכול לחיות שלושים יום נחשב בהלכה כנפל, שנחשב כמת. לפני שהיו כל התרופות האלה בוודאי שהחשבנו אותו כמת. מצד שני היום כשיש לנו את האפשרויות להחיותו הוא לא נפל, מפני שכל ההגדרה של הנפל כמת היא מפני שאין דרכים שיחיה. לכן את זה גופא צריך לקבוע, אם יילוד שניתן בדרך רחוקה מאוד להציל אותו, האם זה כבר מוציא אותו מכלל נפל? ואולי מכיון שיש לנו את הפטורים שהזכרנו קודם בשם הרמ"א, שמותר להפסיק דבר שמונע את מיתתו, אולי נאמר את זה גופא, שאם יש תינוק שנולד והוא חי שלושים יום רק בגלל דבר שמקביל לקול דופק שהזכיר הרמ"א, והרי מותר למנוע את הקול דופק, אז אם הפסקת פעולות ההחייאה יגרמו שהוא יחזור להיות נפל ממילא כבר איננו בכלל נפש! מצד שני, מכיוון שמבחינה מציאותית עוד ניתן להאריך את חייו, אולי אין זה דומה לדינו של הרמ"א.
 
כל זה אני מזכיר מבחינה עקרונית, שלאור עקרונות אלו ניתן לחשוב הלאה, ע"פ כל המספרים שהוזכרו כאן.
 
עכשיו בנוגע לשאלה של הצהבת בברית המילה. זוהי גם כן שאלה חשובה מאוד, שהרי גם מילה היא מצווה חשובה מאוד, שכאשר היא נעשית בזמנה היא דוחה אפילו שבת, למרות שהשבת חשובה יותר ממצוות המילה. נאמר בפוסקים שלא מלים ילד צהוב עד שיחזור לו הצבע הרגיל. הרמב"ם מוסיף על זה מילה אחת, צהוב ביותר, ומשמע שסתם צהוב מלים, ורק צהוב ביותר דוחה את המילה. אמנם בפוסקים לא מוזכרים המספרים ששמענו פה. איך נתרגם את הביטוי 'צהוב ביותר' לשפה שלנו? בודאי מסתבר שצריכים ללכת בזה לפי חוכמת הרופאים, ומה שהם יסבירו יהיה מקובל עלינו. אבל אף על פי כן עדיין קשה להגדיר בדיוק את הגבול של 'צהוב ביותר'. אני רק אומר, שהיות ויש הבדל בין מילה בזמנה למילה שנדחתה כבר, ודאי שאחרי שנדחתה כבר המילה יש להחמיר יותר מאשר במילה בזמנה.
 
יש עוד עניין שנמצא בהלכה, שילד שכבר היה חולה והבריא, אף על פי שהוא התרפא כבר צריכים לחכות עוד שבעה ימים אחרי שהוא התרפא כדי למולו. גם כאן יש לדון אם התינוק הגיע לדרגה של צהבת שבגללה דוחים את המילה אם צריך לחכות עוד שבעה ימים. יש הרבה שרוצים לומר שזה לא כך, מפני שהם לא מגדירים את הצהבת כמחלה ממש.
 
אלו הם העקרונות שיכלתי להזכיר בזמן הקצר שעמד לרשותי. ואדרבה, שציבור הרבנים והרופאים ימשיך לעסוק בעניין, ולאור זה אפשר יהיה להמשיך לברר את הנושא, ואולי גם לקבוע דברים מדויקים יותר בעתיד. בזה אני מסיים.