לחץ כאן לתצוגת הדפסה

השבת בספר ירמיהו

מחבר: יהודה איזנברג

ירמיהו יז

שיחות בספר ירמיהו

השבת בספר ירמיהו

 

ארבעה פסוקים בפרק יז מתארים את הבוטח בה' אל מול הבוטח באדם. פסוקים אלה מוכרים לנו ממקום אחר - מתהילים מזמור א'. וכדי להבינם נשווה את פסוקם אלה למזמור התהילים.

וכך אומר ירמיהו:
 
כּה אָמַר ה'
[ה]אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם
וְשָׂם בָּשָׂר זְרעו וּמִן ה' יָסוּר לִבּו:
(ו) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלא יִרְאֶה כִּי יָבוא טוב
וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלא תֵשֵׁב:

(ז) בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה וְהָיָה ה' מִבְטַחו:
(ח) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו
וְלא יִרְאֶ יִרְאֶה כִּי יָבא חם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן
וּבִשְׁנַת בַּצּרֶת לא יִדְאָג וְלא יָמִישׁ מֵעֲשות פֶּרִי:
 
אם נשווה את הבוטח לזה שאינו בוטח, נמצא השוואה זו:
ערער בערבה

עץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו
ולא יראה כי יבוא טוב
ולא יראה כי יבוא חום
ושכן חררים במדבר
והיה עלהו רענן
ארץ מלחה ולא תשב
ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי

כבר בהשוואה ראשונה אנו מבחינים כי תאור הבוטח ארוך יותר, מלא יותר, ומכיל פרטים רבים. הוא לא רק "עץ שתול על מים", במקביל ל"ערער בערבה". הוא יותר מזה: "על יובל ישלח שרשיו". הוא לא רק ליד מים. שורשיו בתוך יובל המים. ואילו הערער - "שכן חררים במדבר". זה שוכן בתוך מים, וזה באדמה חרבה.

הלך רוחם של הבוטח וזה שאיננו בוטח מובאת בהקבלה ברורה:
ולא יראה כי יבוא טוב
ולא יראה כי יבוא חום
הבוטח אינו ירא גם כאשר מגיעים ימים קשים, ימי חום המייבשים את הצמח. ואילו זה שאיננו בוטח, גם כאשר בא הטוב לכל, הוא מחוץ לטוב.

הבוטח בה' לא ידאג בשנת בצורת. מה גורלו של זה שאינו בוטח אף לא נאמר, הדבר מובן.
אך הסיום הוא העיקר: הבוטח בה' "לא ימיש מעשות פרי". ואילו הערער - אין הוא עץ פרי. אינו יכול לעשות פרי. כל שהוא עסוק בו הוא לדאוג לקיומו, לשרוד בתנאים הקשים שהוא נתון בהם: "ערבה" "מדבר" "ארץ מלחה". שלוש אלה הם תנאי חייו של הערער, של זה שאינו בוטח בה'. ועל כן ככל שהוא עסוק יותר לשרוד בתנאים הקשים שלו, פחות יש לו אפשרות לחשוב על העתיד, על הפרי, על הזולת.

נקרא עכשיו את המזמור בתהילים א', ונראה כיצד מתוארים בו שני האנשים:

והיה כעץ שתול על פלגי מים,
אשר פריו יתן בעתו ועליהו לא יבול,
וכל אשר יעשה יצליח.
לא כן הרשעים,
כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח.


אנו מבחינים מיד כי הערער של ירמיהו, הפך להיות "מוץ אשר תדפנו רוח" בתהילים. גם תכונתו הבולטת של האיש השתנתה: בירמיהו הוא בוטח באדם. בתהילים הוא פשוט "רשע".

ומה מייחד את האיש הטוב בתהילים? האם הוא ניגודו של הרשע, האם הוא צדיק? תכונתו מפורטת במזמור: "כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה".
יש לנו, אם כן, ארבע דמויות שונות:

לומד תורה בתהילים,
בוטח בה' בירמיהו.
רשע בתהילים בוטח באדם בירמיהו.

ועכשיו עלינו להבין את הדימוי של כל אחד מהם.

לומד התורה הוא זה "אשר פריו יתן בעתו". בעוד שהבוטח בה' - "לא ימיש מעשות פרי". אין הוא נותן את פריו. הוא עושה אותו. לומד התורה אינו שלם כל עוד אינו מלמד גם לאחרים. הוא נותן את פריו. הבוטח, עושה פרי, ומשתמש בו בעתיד.

הרשע, לעומת זאת, אין רישומו ניכר. הוא "כמוץ אשר תדפנו רוח". לאחר הקציר אוסף האיכר את התבואה, זורה אותה ברוח. הגרעינים נופלים ונאספים, והמוץ עף ברוח. הוא רק מפריע, מלכלך, נכנס לעיניים. אין לו כל תוצאה חיובית. כך הרשע. הבוטח באדם, לעומתו, אינו מנסה להשפיע. כל שהוא רוצה זה לשרוד בתנאים הקשים שהוא חי בהם, שהוא יצר לעצמו. על פרי אין לו פנאי לחשוב. הוא חי את היום, את ההווה, את הרגע.

שני תיאורים דומים ראינו. שתי הצלחות ושני כישלונות. אך למרות הדמיון בתיאור, לפנינו שתי דמויות שונות: לומד תורה ורשע בתהילים, בוטח בה' ובוטח באדם בירמיהו.