לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סעודות השבת

מחבר: שמואל חגי

מחניים, פ"ה-פ"ו, 1964

תוכן המאמר:
מספר הסעודות
לחם משנה
ההכנות לצורכי שבת
מאכלי שבת
סעודה שלישית
מלווה מלכה

תקציר: המאמר עוסק בפירוט המנהגים ומאמרי חז"ל על סעודות שבת.

סעודות השבת

 לכל מועד יש צביון מיוחד במינו. יש מועד שהוא בבחינת "לה'", ויש מועד שהוא בבחינת "לכם". ויש מועד שהוא "חציו לה' וחציו לכם". וכבר נחלקו בדבר התנאים:  

רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב, אלא או אוכל ושותה, או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו. חציו לאכילה ושתייה, וחציו לבית המדרש. ורבי יוחנן הסביר את טעם מחלוקתם על יסוד הכתובים. כתוב אחד אומר: "עצרת לה' אלוהיך" (דברים ט"ז). וכתוב אחד אומר: "עצרת תהיה לכם" (במדבר כ"ט). רבי אליעזר סבר, חלקהו, חציו לה' וחציו לכם. ורבי יהושע סבר, חלקהו, חציו לה' וחציו לכם. אמר רבה: הכל מודים בשבת דבעינן נמי "לכם". מאי טעמא? "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נ"ח). (ביצה ט"ו, ב; פסחים ס"ח, ב).

   לפי מדרש אחד (המובא בספר צידה לדרך מ"ד א' פ"ד) דרשו גם לעניין שבת שיהיה חציו לה' וחציו לכם (ראה תורה שלמה יתרו עמ' עד, ושם מובאת גרסא שמחלוקת ר"א ור"י הוא גם לעניין שבת). בירושלמי אמרו:

"ר' ברכיה בשם רב חייא בר אבא: לא ניתנה השבת אלא לתלמוד תורה. רב חגאי בשם רב שמואל בר נחמן: לא ניתנה השבת אלא לתענוג. ולא פליגי. מאן דאמר לתענוג אלו תלמידי חכמים שהם עסוקים בתורה כל ימות השבת, ובשבת הם באים לבתיהם ומתענגים. ומאן דאמר לתלמוד תורה, אלו הפועלים שהם עסוקים במלאכתם כל ימות השבוע, ובשבת הם באים ומתעסקים בדברי תורה" (ירו' שבת טו, ג לפי מדרש הגדול שמות. תו"ש שם. וראה מאירי שבת קי"ח).

 וכבר קבעו שהפירוש הוא אם העיקר הוא התענוג, או העיקר הוא התלמוד תורה (ראה בית יוסף או"ח רפ"ח).

 צביון השבת כפי שנקבע בכל הדורות הוא צירוף של מנוחה שיש עמה התעלות, וגם התענוג אינו אלא תענוג רוחני בעיקר. וכבר מספרים על רבי מנחם מנדל מקוצק:

"פעם ישב עם תלמידיו באחד המועדים והיו עוסקים בתורה עד חצי היום. משסיימו, אמר להם: עד עכשיו קיימנו את ה"חציו לכם", מכאן ואילך נקיים את ה"חציו לה'".

אנו רואים שדווקא לגבי תלמידי חכמים היה התענוג האמיתי לימוד התורה. וכן, כשחכמים באו לדרוש את הפסוק: זכור את יום השבת לקדשו, דרשו, במה אתה מקדשו? במאכל מתוק לשבת, וביין מבושם ובכלים נאים (מדרש תנאים דברים ה'). ובדרשה אחרת יש צירוף של קדושה אחת; במה אתה מקדשו? במקרא, במשנה, במאכל ובמשתה ובמנוחה (סדר אליהו רבה כ"ד).

 וכבר חקרו אם יש בשבת מצות שמחה, כמו בשאר המועדות. לדעת בעל הלכות גדולות יש בשבת מצות שמחה (ראה תורה שלמה בראשית במילואים תקכז. וראה פסחים שם סח, ב, בדעת ר"י).

מספר הסעודות

נחלקו תנאים בדבר, כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת. לדעת חכמים: שלוש, ולדעת רבי חידקא, ארבע. רבי יוחנן מסביר את מחלוקתם על יסוד הכתוב: "ויאמר משה אכלוהו היום, כי היום לה', היום לא תמצאו בשדה" (שמות ט"ז). ונזכרו כאן שלוש פעמים "היום". לדעת חכמים יש בזה רמז לשלש סעודות ובכללן סעודת הלילה. לדעת רבי חידקא - מלבד סעודת הלילה (שבת קי"ז, ב).

 המן משמש מקור לכמה וכמה הלכות הנוהגות בסעודות שבת. בנידון זה כתבו הראשונים שגם נשים חייבות בשלוש סעודות. ואף על פי שזו מצות עשה שהזמן גרמא (שתלוי בזמן מסוים), וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, מכל מקום כאן חייבות, כיון שגם להן יורד המן, ולכולן אמר משה אכלוהו היום (ראה מרדכי פרק ט"ז דשבת. שבלי הלקט צ"ג. שו"ע סו"ס רצ"א).

לחם משנה

המן הוא גם מקור לחיוב לחם משנה בשבת. אמר רב אבא, בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, דכתיב: לחם משנה (שמות טז). רב כהנא היה אוחז שתי ככרות ובוצע רק על אחת, מפני שנאמר "לקטו", היינו שרק יאחז בשתי הכיכרות (שבת קיז, ב).

ויש מן הראשונים שכתבו שרק בסעודה ראשונה יש חיוב לבצוע על שתי ככרות, מכיוון שהרי אכלו כבר את המן האחד בסעודה ראשונה (שבלי הלקט שם).

מצינו שהיה הבדל בין בני א"י ובין בני בבל בעניין ביצוע על שתי ככרות, שהם דורשים "לחם משנה", ואילו בני א"י בוצעים על אחד "שלא להכניס כבוד ערב שבת בשבת" (החילוקים שבין בני א"י ובין בני בבל, הובא בים של שלמה סוף ב"ק). מה הפירוש? הראב"ן (בסימן ע"ד) פירש, שהרי הלחם משנה של המן היה גם בשביל יום השישי, ולכן אין להכניס את הדבר שניתן לכבוד יום השישי עם דבר שהוא לכבוד שבת.

יש שהיו נוהגים לברך על י"ב ככרות ואומרים זה השולחן (תיקונים מ"ז).

בשאלה אחרת הנוגעת לשלש סעודות הסתמך אחד הראשונים על הפסוק הנאמר לעניין המן. כי היה מנהג להפסיק בסעודת שחרית בברכת המזון ולחזור ולברך המוציא, ועל ידי כך לצאת בבת אחת חובת שלוש סעודות. רבי יעקב ממרויש שערך שאלת חלום בעניין זה קיבל תשובה:

דבר זה מתורת משה רבנו למדנו ויאמר משה אכלוהו היום וגו'. מה הימים מחולקים זה מזה, כך השעות של שלוש סעודות צריכות להיות מחולקות זו מזו (שבלי הלקט שם).

ויש על כך תשובה מר"י אלברגלוני הובאה בברכי יוסף רצ"א. וסובר שזו ברכה לבטלה.  המנהג שמכסים את שתי הלחם במפה, אף הוא מקורו במן שהיה מכוסה בשכבת הטל. וכן המנהג לאכול פשטידא בליל שבת (ראה שו"ע רמ"ב).

 הסעודה הרביעית שאוכלים במוצאי שבת, יש קורין אותה "סעודתו של רב חידקא", כלומר: שעושין אותה כדי לצאת חובת דעת רבי חידקא. 

רב נחמן אומר: תיתי לי שקיימתי שלש סעודות (שבת קיז, ב). ורשב"י היה חדי (שמח) ביומא דהילולא שלא ביטל שלש סעודות. וכל המקיים שלש סעודות ניצול ממלחמת גוג ומגוג (שבת שם).

מסעודה ראשונה מתברכים שני הימים הראשונים של השבוע, מסעודה שניה - שני הימים האמצעיים ומסעודה שלישית - שני הימים האחרונים (ילקוט ראובני).

ההכנות לצורכי שבת

אמר רב חסדא: "לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנאמר: והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו" (שמות ט"ז) לאלתר (שבת קי"ז, ב).

ומכאן המקור למנהג של נשי ישראל להשכים קום ביום השישי להכנת צורכי שבת.

באחת מתקנות עזרא נזכר, שתיקן "שתהא אישה משכמת ואופה". ולפי הגמרא הכוונה כדי שתהיה פת מצויה לעניים (ב"ק פב, א), ואם כן הכוונה לכל ימות השבוע. אבל בפירוש של אחד הראשונים נאמר: שהכוונה היא בערב שבת (שיטה מקובצת שם). ומשמע שהמנהג היה לאפות ביום ששי לכל ימות השבוע, זכר ללחם הפנים (ראה שם, ובאבן עזרא ויקרא כו, כו, שאף הוא כותב כך).

ויש לציין שבירושלמי (מגילה ד, א)

הנוסח הוא "התקין שיהו אופין פת בערבי שבתות כדי שתהא פת מצויה לאורחיו".

 מנהג קדום היה ללוש בבית בצק כדי שיעור חלה, ולעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת (מרדכי ריש מסכת ר"ה). וכתוב בשולחן ערוך: והוא מכבוד שבת ויום טוב, ואין לשנות (סימן רמ"ב). מנהג זה מקורו בתורה: את אשר תאפו אפו. וכבר כתב הרב בעל ה'חפץ חיים' בביאור הלכה שם שכיום מתרשלות הנשים בזה ולוקחות לחם מן האופה.  על מנהג הנשים להשכים קום כדי לאפות עיסה לשבת אנו למדים מסיפורה של אשת רבי חנינא בן דוסא (תענית כ"ה, א).

ההכנה לצורכי שבת היא בגדר מצווה, ואם אדם רץ בערב שבת והזיק אדם תוך ריצתו, הרי הוא פטור לדעת איסי בן יהודה, מפני שהוא רץ ברשות (ב"ק לב, א).

מכל מקום הזהירו חכמים שלא להתעלם מן החובות המוסריות שבין אדם לחברו בגלל כבוד שבת. יאמרו: עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות (ראה שבת קי"ח, א ובטור אורח חיים רמ"ב). ויש כמה חילוקים בעניין זה.

ומעניין להביא כאן את דברי בעל ה'חפץ חיים' במשנה ברורה רמ"ב בביאור הלכה שם:

"ואם יש לאדם רק מעט מעות, ובא שכיר לתבוע עבור פעולתו שגמר לו היום, נראה שצריך ליתנם לפועל כדי לקיים מה שכתוב: ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש. אף שעל ידי זה לא יישאר לו במה לענג את השבת, דחיוב תשלומי שכיר הוא מדאורייתא, וזה הוי רק מדברי קבלה".  דברים מעין אלו כותב במשנה ברורה ריש סימן רע"א:

"אם יש לו בביתו אורחים או משרתים, ובפרט אורח עני, לא יאחר ליישב בסעודה, דכיון דהם מוטלים עליו, לא יוכל לעכבם בשביל שהוא רוצה לקיים מצווה מן המובחר (לאכול כשירעב)".

בהכנות לצורכי שבת היו עוסקים גדולי החכמים, כגון רבא שהיה מולח את השיבוטא (שבת קי"ט, א וראה שם עוד דברים בעניין זה).

שתי שיטות בהכנות שבת כבר ידועות מימיהם של שמאי והלל.

אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה, אומר: זו לכבוד שבת. מצא אחרת נאה הימנה, מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מידה אחרת היתה לו, כל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום (ביצה טו, ב).

על השכר שקיבל יהודי אחד מלודקיא שהיה מכבד את השבת ועל כל בהמה נאה שמצא אמר: זו לכבוד שבת - מסר רבי חייא בר אבא בשם רב יוחנן (שבת קי"ט, א).

שם מסופר גם על יוסף מוקיר השבתות שפזרנותו לכבוד שבת הביאה אותו לידי עשירות.

לווים בריבית לצורך השבת (מגן אברהם רמ"ב). ויש שהביא מקור לזה שלצורך מצווה מותר ללוות בריבית מעובדיה שלוה בריבית כדי להציל הנביאים (תוס' ע"ז כט, ב), ויש לומר שבהצלת נפשות שאני, משום שנאמר שם וחי אחיך עמך.

אם נתייקר שער הדגים, הורה הרב בעל ה'צמח צדק' הראשון שנכון לתקן שלא יקנו דגים לשבת. ועל זה כתב הרב בעל "בית הלל" שזה דווקא אם נתייקר יותר על שליש או שליש, אבל הרב בעל התניא חולק עליו וסובר שאין אכילת דגים מצווה מן התורה,שנאמר בזה עד שליש (ראה ב"ק ט, ב). כשקונים צרכי שבת, קונים בשמים תחילה, ורמז לדבר: קח לך בשמים ראש (אורחות יושר פ"י).

אסור לאכול בערב שבת מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב (פסחים צט, ב). וצריך אדם להסדיר שולחנו מבעוד יום (שבת קיז, ב).

מאכלי שבת

רבים ושונים הם מאכלי השבת. הכל לפי המקום והעדה והטעם. מכל מקום נתייחדו כמה מאכלים של שבת.

אכילת בשר ודגים הם המאכלים העיקריים בשבת. בשר - על שום שאמרו חז"ל: "אין שמחה אלא בבשר ויין" (תענית כ"ו). ומקור לזה מצינו בברייתא (תענית כ"ט) שאם חל תשעה באב בשבת, אוכל בשר ושותה יין. וכתבו האחרונים שאף על פי שאין חיוב לאכול בשר בשבת, מכל מקום אל ימנע עצמו מפני האבל (ראה או"ח תקנ"ב). וכן כתב הרמב"ם (שבת ל, י) שאכילת בשר הוא עונג לו.

מצינו שרב היה אוכל דגים גדולים בשבת (רשב"ם ב"ב, קס"א, ב וראה שבת קי"ט, א).

יתכן שמנהג אכילת דגים בא מפני שאף דגים בכלל בשר (ראה מעילה כ, א וירושלמי נדרים ז, א). והרב אבן עזרא הביא ראיה שדגים בכלל בשר מן הכתוב: ואתה אמרת בשר אתן להם, הצאן ובקר וגו' אם את כל דגי הים וגו' (א"ע בראשית ו, יח).

חכמי הסוד והרמז הרבו לדרוש טעמה של אכילת דגים בשבת. י"א משום שאותיות ד"ג מרמזים על שבעה ימים. טעם אחר מפני שיש דג אחד בים שקורים אותו שבתי, והוא עולה על החוף בשבת ונח שם, ושמא יזדמן לו מאותו דג (ילקוט ראובני בראשית). יש עוד מקורות על דג שומר שבת, נעמוד על כך במקום אחר.

 יש שנהגו לאכול תפוחים בשבת, משום שהסעודה נקראת חקל תפוחין (יפה ללב ח"ב ר"פ, ג). יש נהגו ליקח שושנים עם ההדס, ואמרו רמז: שב"ת ראשי תיבות: שושנים בו תיקח (כף החיים הישן). ויש לזה רמז במדרש שיר השירים. מה שושנה זו מתוקנת לשבת וימים טובים.

אכילת חמין בשבת נתקבל כמנהג ותיק, וזה נגד הקראים שהיו נמנעים מלאכול חמין בשבת. וידוע המימרא: מי שאינו אוכל בשבת חמין, יש לבודקו שמא הוא מין (ראה אבודרהם בענייני שבת).

אכילת פשטיד"א בשבת היא, כאמור, מנהג. ונזכר בשלחן ערוך הטעם שהוא זכר למן, שהיה מכוסה מלמעלה ומלמטה. ושם נזכר שהיו אוכלים אותו בליל שבת (רמ"ב בשם מהרי"ל). אבל מסיים שם ברמ"א: ולא ראיתי לחוש לזה. יש לציין תקנת עזרא לאכול שום בליל שבת, וגם תקנה זו אינה נוהגת כיום.

שמן זית בשבת מאריך ימים (כף החיים הישן).

מצווה להרבות בשבת בפירות ומיני מגדים כדי להשלים את מאה הברכות שחייבים לברך בכל יום (מנחות מג, ב).

סעודה שלישית

הסעודה השלישית קבעה לה מקום לעצמה בין סעודות השבת. אם סעודת ליל שבת נערכה לאור נרות זוהרים, ובהרגשת כניסתה של שבת המלכה, הרי הסעודה השלישית נערכת בשעת דמדומים, כשמתקרבת שעת יציאת השבת. חכמי הסוד הרבו לדבר בשבחה של שעת סעודה שלישית, שעת רעוא דרעוין.

 

זמן הסעודה משיגיע זמן המנחה, היינו משש שעות ומחצה ולמעלה, וזמנה אחרי מנחה. ונחלקו אם צריכים לקדש בסעודה שלישית. מאחר שיש היקש מקישים יום ללילה לעניין קידוש, הרי כשם שבלילה מקדשים רק פעם אחת, הוא הדין ביום. על פי מנהג האר"י אין מקדשים בסעודה שלישית, וי"א כי יין הוא דין וסעודה זו רחמים. אבל יש מקומות שמקדשין בסעודה שלישית. מכל מקום יש להדר ולברך על היין בתוך הסעודה.

בשלוש סעודות יש לבצוע על שתי ככרות (לפי מסקנת הרמ"א רצ"א).

מהר"ש אבוהב היה נוהג לאכול סעודה שלישית לפני תפלת המנחה ולא נתברר טעמו (עיקר הד"ט יג). לדעת האר"י יש לאחרה אחרי המנחה.  מלווה מלכה

מצווה ללוות את השבת ביציאתה בסעודה. ואמרו: לעולם יסדר אדם את שלחנו במוצאי שבת אעפ"י שאינו צריך אלא לכזית (שבת קיט, ב; שו"ע סימן ש). סעודה זו נקראת סעודת דוד המלך. יש אומרים שנקראת כן, מפני שנמסר לדויד שימות בשבת, ולכן בכל מוצאי שבת היה עורך סעודת הודיה על שנשאר בחיים (ראה שבת ל, א).

אמרו: אבר אחד יש באדם שנקרא נסכוי, שנשאר קיים בקבר עד אחרי התחייה, כי אינו נהנה אלא מסעודת מוצאי שבת (תניא י' כ"א, ועיין ב"ר י"ח). ואמרו כי הנפש היתירה אינה הולכת אלא אחר סעודת מוצאי שבת (האר"י, הובא בשערי תשובה או"ח שם).