לחץ כאן לתצוגת הדפסה

האנטישמיות ברפובליקה הויימארית בגרמניה

ע"פ עיתונות יהודית

מחבר: יהודה בן אבנר

נדפס ללא הערות

סיני, גיליון ק"ז, 1991

תוכן המאמר:
מבוא הפטריוטיות הגרמנית של היהודים
היהודים כפטריוטים גרמנים
הציונות בגרמניה
היחס ליהודי המזרח
ההסתה האנטישמית
רוזה לוקסנבורג וקורט אייזנר
לאומניות היא הקרקע ממנה ניזון הנאציזם
האנטישמיות המודרנית לא הייתה דתית בעיקרה
המפלגה הגרמנית הלאומית העממית
עלילת דם
העיתונות הנאצית
עמדת בתי המשפט
נושאים מרכזיים שהעסיקו גם ממשלות ופרלמנטים
שמירת השבת
המהגרים היהודים ממזרח אירופה
גרוש יהודים מבואריה
נושא השחיטה
התנגדות לאנטישמיות
הסברת דינים שהותקפו ע"י ההסתה האנטישמית
כמרים יצאו נגד האנטישמיות
המעורבות הנאצית בהסתה ובפגיעות
פגיעות ממשיות ביהודים ובאתרי יהדות
פוגרום בברלין בליל ראש השנה
דברי סיכום

תקציר: המאמר מתאר את חיי היהודים בזמן הרפובליקה הויימארית בגרמניה, בה היה נראה כי היהודים אזרחים שווים לכלל האוכלוסייה הגרמנית. אך הייתה זו אשליה בלבד ותקופה זו היוותה דווקא קרקע פורייה להתפתחות הנאציזם.

מילות מפתח: נאציזם; אנטישמיות; רפובליקת ויימאר; רוזה לוכסנבורג; פוגרומים בגרמניה

האנטישמיות ברפובליקה הויימארית בגרמניה

 

מבוא
 
רגילים אנו לשמוע את שבחה של רפובליקת ויימאר כניסיון יפה של דמוקרטיה בגרמניה שבתוכה גם מצב היהודים היה מצב של שוויון ואף של שגשוג ופריחה. בתקופה זו של כארבע עשרה שנה היו חייהם של יהודי גרמניה חיים שבהם יכלו לפתח כישרונותיהם בתחומי המדע והאמנות, הכלכלה והארגון. רבים תארו תקופה זאת שבין הקיסרות ומלחמת העולם הראשונה מזה ועלות הנאצים מזה כעין תקופה זהב של שיתוף גרמני-יהודי.
 
אך יותר ויותר התברר כי חוקתה הדמוקרטית של אותה רפובליקה הניחה מקום נרחב לפגיעות בעקרונות הדמוקרטיה, היו בחוקה סעיפים שאפשרו את הפרכת היסוד הדמוקרטי באופן הלגאלי ביותר. הסמכות הנרחבת שניתנה לנשיא הרפובליקה כשלעצמה אפשרה פגיעות חמורות בעיקרון ש"סמכות השלטון נובעת מהעם" (סעיף ראשון בחוקה) ובעיקר היה מסוכן סעיף ארבעים ושמונה, הסעיף לשעת חירום, שנתן לנשיא סמכות להשעות רבים מסעיפי החירויות המובטחות לאזרחים. במיוחד היה מצב זה חמור כשלוקחים בחשבון כי הייתה זאת "רפובליקה בלי רפובליקנים", כלומר משטר דמוקרטי שאך מעטים מאוד רצו בו ורבים מאוד חלמו על חיסולו.
 
אם זה היה המצב בכללו, הרי באשר ליהודים ברור שהשוויון והחרות המובטחים בחוקה היו מדומים בלבד. המצב האמיתי היה מצב שבו נאלצו היהודים להיאבק על מעמד בחברה והם עשו זאת באמצעות אפולוגטיקה מזה ושאיפת התבטלות מזה. רפובליקת ויימאר שנראתה כמשטר שבו יכולים יהודים לנשום לרווחה הייתה למעשה קן דגירה הן של העריצות הנאצית בכלל והן של ה"פתרון הסופי" בפרט. הקשר בין שני אלה היה הדוק. הנאצים ליבנו את האנטישמיות שהייתה מצויה בלאו הכי בחברה הגרמנית ואותה אנטישמיות מצדה סייעה להם להגיע לשלטון. הייתה זאת אותה אנטישמיות שעליה אמר וייצמן בספרו "מסה ומעש" שנספגה עמוק ברקמות החיים של העם הגרמני, כבדה ומלומדת, מסוכנת הרבה יותר משנאת ישראל החוליגאנית שטופחה ע"י רבי המדינה והכמורה ברוסיה (מלפני המהפכה הקומוניסטית). לא הנאצים המציאו אותה, היו לה מהלכים לרוב כבר בקיסרות ובימי הרפובליקה הראשונים. היא הייתה נפוצה בכל השכבות והזרמים של החברה הגרמנית. היא הייתה חלק ממצעיהם של אגודים לאומניים שזוהו בחלקם בתואר "אגודים עמיים", מתוך אותם אגודים צמח הביטוי "יודנריפובליק" (רפובליקה של יהודים). ביטוי זה היה רחוק מהמציאות. יהודים היו מעורים מאוד בחיי הרפובליקה. אמנם היה שר הפנים הפרוסי, ד"ר אוטו פרויס, משפטן יהודי, ממחברי חוקת ויימאר, אך בכל זאת היה מספר היהודים בממשל ובראשות מפלגות זעום מאד. אף אלה שבתפקידי מנהל פקידות ממשלתי גבוה היו מעטים.
 
היוזמה להקמת הרפובליקה ודאי לא הייתה יהודית. יהודי גרמניה בכל השכבות והזרמים היו מעוניינים מאוד ביציבות. ערעור הקיסרות והקמת הרפובליקה היו מלווים מהפכה וזעזועים חזקים למדי. בתי המלוכה בכל מדינות גרמניה הורדו מכיסאותיהם ובחלק מהמדינות השונות היו עוד הפיכות מיוחדות משלהן. אף האחדות של גרמניה בכלל הועמדה בסכנת ערעור מול שאיפות פרישה של מדינות. פרישה ופרוד, מרידות והפיכות ודאי לא יכלו להיות באינטרס היהודי. בתוהו ובוהו הזה התחזקה הסכנה שהאנטישמיות תגבר, שסעיפי השוויון שבחוקה יתערערו ושבכל מקום יבקשו את השעיר לעזאזל היהודי, אף שהקיסר לא היה דווקא "אוהב יהודים" היה משטרו היציב טוב מהערעור הצפוי. אולם משנוסדה והתכוננה הרפובליקה היו יהודי גרמניה אזרחים נאמנים בה כפי שהיו קודם בקיסרות ובמלוכות.
 
יהודי גרמניה השלו את עצמם כי אכן אזרחים שווים הם ברייך הגרמני. יש אומנם אנטישמיות, אך היא נראתה להם נחלת מיעוט נבער מדעת. הם סברו כי תחושת הסדר ואהבת החוק של הגרמנים בכללותם ודאי לא יאפשרו לגורמים האנטישמיים לגבור ולעקור את השוויון האזרחי מהיסודות. ויתר על כן לא ייתכן שב"עם ההוגים והמשוררים", עמם של גיתה שילר וקנט וכד' ינצחו רעיונות בהמיים את התרבות ההומאניסטית. ככל שאנו עוקבים אחרי התפתחות אותן השנים בגרמניה נגיע בלא ספק למסקנה שלא היה לדמוי של חירות ליהודים ברפובליקת ויימאר על מה לסמוך, לא רק שזו לא הייתה "יודנריפובליק" אלא אף לא הייתה נוחה ליהודים. ככל שהיהודים חדרו יותר למקצועות החופשיים, האקדמיים, לספרות ובעיקר לעיתונות, שנאו אותם יותר ושאפו לדחוק יותר את רגליהם. בתקופת ויימאר נבנה הקן שבו הונחו ביצי האנטישמיות שהוטלו עוד בימי הקיסרות והודגרו עד שאפרוחיהן בקעו בימי הנאצים גדלו עד שהגיעו לשואה הגדולה שבתולדות עמנו. הרעיונות האנטישמיים שרתו את הנאצים שלהם ניתנה הזדמנות לטפח עקרון השעיר לעזאזל וכבר משום כך היה להם חשוב לדרבן וללבן את אותם הרעיונות ולשלהב את היצרים. אכן, האנטישמיות הקיימת בגרמניה הכשירה את הקרקע לקליטת זרעי הנאציזם, היא היוותה קרקע פורייה, רוב יהודי גרמניה כלל לא ראו את אותו מעגל קסמים והתייחסו לאירועים אנטישמיים ממקרה למקרה ודרך מאבקם הייתה התגוננות אפולוגטית.
 
התיאורים שאנו מביאים כאן מסתמכים בעיקר על דווחי עיתונות באשר לאירועים השונים וההתפתחויות השונות. הספרים מספרים עליהם אך מעט, אמנם אפשר להסתמך גם על אי אלה ספרים שבהם מתארים יהודים ואף לא יהודים את המציאות, בהם גם זיכרונות. אבל אין ברצוננו לעסוק בצד התיאורטי עיוני שבאותה אנטישמיות, אלא במצב כשלעצמו. החומר בנידון בספרים אינו רב, הרי כאמור השלו היהודים את עצמם באשר לרפובליקה ומנהיגיה והמעמד שלהם בחברה זאת. בחלק ניכר מחברה יהודית זאת נמשכה האשליה עוד בימי השלטון הנאצי ועד ליל הפרעות ("ליל הבדולח" 9.11.38).
 
 
הפטריוטיות הגרמנית של היהודים
 
היהודים כפטריוטים גרמנים
יהודי גרמניה הצטיינו בפטריוטיות גרמנית. הרי רבים מהם התפארו שבימי המלחמה "לבשו בגאון את בגדי הקיסר", ז.א. מדי הצבא ונלחמו בחזית ובכל מקום שהעמידום. יתר על כן, גדול היה מספר ה"מתנדבים" (חיילים לפני גיל שרות החובה) מקרבם. רבים גם נפלו במלחמה ומספרי המשרתים, המתנדבים והנופלים הלכו וחזרו במאמרים, במסמכים ובמכתבים כגורם באפולוגטיקה היהודית בגרמניה.
 
משוררים וסופרים יהודיים הרבו לדבר על המולדת, הקשרים אתה, האהבה אליה. אך גם אירועים פוליטיים בימי הרפובליקה שלהבו את התחושות הלאומיות-גרמניות של היהודים. היה משאל עם בשלזיה העילית על השתייכות חבל ארץ זה לגרמניה או לפולין, יהודי האזור הצביעו עבור גרמניה. אחרי שחלק קטן משלזיה עילית, בו נמצא רוב פולני, סופח לפולין, עזבוהו יהודים רבים שחיו שם ולא מוכנים לחיות בניכר. היה מאבק על מעמדה של דנציג (גדנסק) כעיר גרמנית או פולנית או חופשית בחסות חבר הלאומים, יהודי האזור היו מראשי הפעילים למען ריבונות גרמנית בעיר ובאזור. חבל פוזנן (אז פוזן הפרוסית) סופח לפולין ורבים מיהודי האזור נטשוהו ועברו לערים אחרות בגרמניה.
 
הצרפתים כבשו את חבל הריינוס בשנת 1923 וכל גרמניה נזעקה, יהודי גרמניה היו מראשי הזועקים, וכשכעבור שנים עזבו הצרפתים את החבל היו יהודים מראשי פעילי הפגנות השמחה. יודעים אנו דווקא מעיתונות יהודית על "מדורות שמחה לחופי הריינוס", חגיגות ענק בערי מערבה של גרמניה, תפילות חג בבתי כנסת ועוד כהנה וכהנה. אין לשכוח שרבים מהכתבים והעורכים של עיתונים גרמניים (לא יהודים) היו יהודים, ורבות מהשתפכויות השמחה בעיתונים אלה אף הן היו מפרי עטם של יהודים.
 
דמותו של הנשיא הישיש פאול פון הינדנבורג שמשה פעמים אחדות גורם להתפרצויות הערצה כמו בעבר דמות הקיסר (ואולי אף יותר). הינדנבורג סימל בעיניהם את היציבות ואת ההגינות. הוא, הפלדמרשל הזקן, היה בעיניהם הגנרל הפרוסי שבהיותו כזה בלבד הוא ראוי לכל הערצה, מה גם שהיה "המנצח בקרב טננברג".
 
הציונות בגרמניה
אף הציונות בגרמניה לא הייתה כל כך מעשית אלא הרבה יותר מדינית. לגביה העיקרון הציוני היה קיים וטוב, אך חשובה הייתה ההכרה בעצם הזכות על ארץ ישראל מההגשמה המעשית של זכות זו. הארץ צריכה להיות לרשותנו בכדי שאחים נרדפים מהמזרח האירופי יוכלו למצוא בה מפלט. לא הכירו כ"כ ברלוונטיות של העיקרון דווקא לגביהם עצמם כשהם חיים בתנאים נוחים למדי במולדת שהיא מרכז של תרבות שקשורים אליה בכבלי הלשון והיצירה. ככל שהציונות טובה, אך הגשמתה נוגעת בעיקר למסכנים.
 
היחס ליהודי המזרח
עוד נקודה מרכזית חשובה קיימת, אף שאינה אחידה לכלל היהודים, היחס ליהודי המזרח בגרמניה. בקהילות אחדות רב מספר היהודים יוצאי מזרח אירופה, יש חוגים המטיפים לשוויון זכויות הבאים מהמזרח בקהילות. אולם ברוב הקהילות והחוגים לא הסכימו לכך ויהודי המזרח בגרמניה היו לעיתים משוללי זכויות בקהילותיהם יותר מאשר בחיים הציבוריים בכלל. בקהילות רבות לא נתנו להם זכות בחירה ובאחרות בהן קבלו זכות בחירה לא הייתה זאת זכות שווה אלא רק לחלק אחוזי קטן של נבחרים שנקבע מראש. לשוויון של ממש הטיפו רק מעטים וקהילות מועטות בלבד נהגו כך. גם בעיני רוב יהודי גדול היו אלה זרים, לא גרמנים ומשום כך לא יכלו להיות שווים.
 
איננו חושבים שיש כאן להקדיש מקום מיוחד ל"ארגון היהודים הגרמניים הלאומיים" של מאכס נאומן כי זה היה אגוד קיצוני יוצא דופן ששנא ציונים והתנכר לזרים הרוסיים והפולניים היהודים וכד' ולא היה סמלי אף לחלק מיהדות גרמניה. (לדעתו חייבים הציונים לעזוב ועל כל פנים לא להשתתף בחיים הפוליטיים בגרמניה כי הם טוענים ששייכים לעם אחר, לא גרמני, ואת הזרים הפולניים או רוסיים יש לגרש).
 
אך כל ההתלהבות הפטריוטית, הנאמנות הלאומית, ההזדהות הגרמנית לא עמדה ליהודים בגרמניה והם היו כל הזמן מטרות להשמצה, העלבה, פגיעה ברכוש, בגוף ובנפש. לא עמד להם גם חלקם בחיי התרבות בגרמניה והמצב החמיר והלך עד הגיעו ל"פתרון הסופי", שהיה המשך ישיר מהתפתחות נמשכת במשך כל ימי הרפובליקה והשלטון הנאצי.
 
ההסתה האנטישמית
 
רובם של מתארי הסיום של המלחמה וכינון הרפובליקה עומדים על כך שהפיקוד הצבאי דרש את הפסקתה המיידית של המערכה, אף דרש בתוקף שהשלטון האזרחי ייקח על עצמו את האחריות ויחתום על שביתת הנשק. בהדגשה תקיפה מרחיב בזה ברנט אנגלמן. כך יכלה להתפתח האגדה של "צבא בלתי מנוצח", של כניעה בעורף, של "דקירת פגיון בגב הצבא". האיש המרכזי שעמד מאחורי המדיניות הזאת היה ראש המטה של הצבא הגנרל אריך לודנדורף. בעורף לעומת זאת התנהלו מאבקים בין מהפכנים קיצוניים וגורמים מתונים שרצו עד כמה שאפשר להעביר את השנויים במדינה במתינות ובדרכים שקטות ואף לדכא תסיסות קיימות ככל האפשר במהרה.
 
רוזה לוקסנבורג וקורט אייזנר
בין המהפכנים היו גם יהודים בודדים, כשם שהיו יהודים בודדים במחנה המתון. יודגש שבאמת היו בודדים. בין הסוציאליסטים הבלתי תלויים הייתה אישה יהודיה אחת, רוזה לוכסמבורג. היא נרצחה ללא צורך על ידי ה"מתונים" יחד עם קארל ליבקנכט, שלא היה יהודי ועם אחרים. בבואריה נעשה ניסיון של כינון רפובליקה סוציאליסטית ובראשה ראש ממשלה יהודי, קורט אייזנר, אשר בראותו שאין לו רוב פרלמנטרי רצה להתפטר ונרצח בדרכו לפרלמנט להגיש התפטרותו.
 
במחנה המתון עלה לעמדת מפתח יהודי אחר, בראשית שנות העשרים נעשה שר החוץ, ואלטר ראתנאו. האיש היה מקובל על המדינאים והשיג הישגים פוליטיים לא מועטים לגרמניה. אף הוא נרצח, ודווקא ע"י אנשי החוגים הימניים.
 
רוזה לוכסמבורג וקורט אייזנר שמשו למסיתים כסמלים של הניסיון להפיכה בולשביסטית ונגד ראתנאו התנהלה מערכת הסתה חמורה כאילו מסמל את ה"יודנרפובליק". הקריאה הייתה "הרגו את ואלט ראתנאו, החזיר היהודי הארור". הרי לכם: היהודים, אויבי גרמניה והגרמניות בראש הרפובליקה הזאת ההולכת לחסל את המולדת הגרמנית. ניתנו כאן דוגמאות מועטות בלבד למערכת הסתה שהתנהלה נגד כל יהודי שהייתה לו עמדה כלשהי במערכת הפוליטית הגרמנית.
 
הייתה הסתה אנטישמית מסוגים רבים ושונים, חלקה בתחום הכנסייתי-קונפסיונלי חלקה בתחום הפוליטי-המפלגתי, אחרת בתחום החינוכי וסטודנטיאלי ואף לבתי המשפט הגיעה. בשנת 1962 הוציאה ספריית פישר בפרנקפורט דמיין ספר קטן בעריכת אכים פון בוריס ובו עדויות של יהודים בגרמניה מהשנים 1870 עד 1945 ובו ציטוטים המעניינים מאוד לנושא הנידון. שניים מהם בדעתי להביא כאן. בספרו "דרכי כגרמני וכיהודי" (בגרמנית) שהופיע ב-1921 כתב הסופר הידוע יעקב ואסרמן
"... לשווא הוא להשביע את עם המשוררים וההוגים בשם משורריו והוגיו. כל דעה קדומה שחושבים שהתגברו עליה מעלה כנבלה את התולעים, אלף חדשות... לשווא הוא לחסל את הרעל, הם יוצרים רעל חדש. לשווא הוא לחיות ולמות למענם. הם אומרים: הוא יהודי..."
 
כן מצטט העורך את זיכרונותיו של גוסטאב מאייר המתאר שאף בחפירות שדה הקרב התרחקו חיילים גרמניים משותפיהם לקרב היהודים... שנאת היהודים החדשה נובעת בעיקר מהצורך של המונים בלתי מרוצים בשעיר לעזאזל (נער למלקות), אם לא חמור - (שאפשר להצליף לו) - אז היהודים...
 
לאומניות היא הקרקע ממנה ניזון הנאציזם
ג. ל. מוסה קובע שהאידיאל ה"עמי" קדם לגזענות וכי הלאומניות היא הקרקע ממנה ניזון הנאציזם ושבאידיאולוגיה שלה השתמש היטלר במערכה שלו על השלטון. אכן, הרעיונות האנטישמיים לא היו כאמור המצאת הנאצים הם כבר שכנו בחוגים לאומיים רחבים בגרמניה ובאו לידי ביטוי בעיקר במפלגות הימניות ושרתו את הנאצים במאבקם הפוליטי, שנאת היהודים שטופחה במשך כל ימי הביניים ובעת החדשה על ידי הכנסיות תורגמה כתוצאה מההשכלה ללשון פסבדו-מדעית, גזענית, מודרנית, אבל הכנסיות המשיכו להיות גורמים באותה הסתה. אולם גם גורמים לא כנסייתיים השתמשו ברעיונות דתיים או אנטי דתיים כדי לבסס את השקפותיהם האנטישמיים. כך כתב המטיף האנטי-דתי הגנרל לודנדורף:
"אמונת היהודי אינו עניינו הפרטי כי אם עניינם של כל העמים המאוימים על ידו... המוסר של תורה תמיד מקרין לתוך אומה ולתוך עמנו מקרין המוסר, הזר לחלוטין למורשת הגזענית שלנו, של העם היהודי מהתנ"ך והברית החדשה..."
 
לודנדורף פרסם דברים אלה אומנם רק ב-1937 אבל הם משקפים את השקפותיו ודעותיו שהשמיע אותן כבר במשך כל שנות העשרים והשלושים. ידוע לנו על זה בין השאר מהעיתונות. בנובמבר 1921Judische Rundschau על דברי לודנדורף שהיהודים עבדו כתב הנס גוסלאר בעיתון במלחמה להפלת גרמניה וכעבור שלושה שבועות הופיע באותו עיתון מאמר של קרל גלזר המקטרג בחריפות על שקריו של הגנרל שנכשל ובמחדלו מאשים עתה אחרים. גם העיתון החרדי כותב באותו זמן על לודנדורף ושקריו והתקפותיו על היהודים. ביום אחד יצאו שתי כתבות באותו נושא, האחת בכותרת "הגיבור של שנאת היהודים" והשניה בכותרת: "כאשר לודנדורף כתב עדיין יידיש". הכוונה הייתה שבימי המלחמה, כאשר המטה הצבאי הגרמני חשב עוד שיוכל להיעזר ביהודים כדי למוטט את קיסרות הצארים מבפנים, אז פנה אל יהודי פולין בכרוז בשפתם. - וגם ב"חכמי ציון" התעניין הגנרל.
 
לודנדורף אומנם גם שנא והתקיף את החוגים הכנסייתיים, אבל היו גם בין אלה שהמשיכו בהסתה של שנאת היהודים. אף שיהודי גרמניה, ובעיקר החרדיים ביניהם, ראו בכנסיות, ובעיקר הכנסייה הקתולית, גורמים של יציבות ותמכו בהן, לא גמלו הכנסיות ליהודים באותה מטבע. אומנם היו בכנסיות שהתנגדו לאנטישמיות וכאלה שלא התנגדו לה במפורש אך גם לא ליבנו ועודדו אותה. אבל היו שהמשיכו בהסתתם האנטי-יהודית כבימים עברו. ביוני 1921 (23 בו) מספר העיתון החרדי על "הסתה קונפסיונלית" במינכן וכעבור שלושה חודשים על בישוף "לא קתולי" העוסק בהסתה זו. בעיריית ברלין ישב כומר שקרא קריאות הסתה נגד היהודים. על זה למדים אנו מהקריאה ברונדשאו. הכומר קרא ליהודים "מגפה".
 
האנטישמיות המודרנית לא הייתה דתית בעיקרה
כפי שידוע לנו הייתה האנטישמיות המודרנית הזאת לא דתית בעיקרה, אף שמקורותיה פותחו וטופחו במשך כל ימי הביניים והעת החדשה על ידי הכנסייה ועל רקע דתי, כי אם גזענית. רצונה היה לספק כעין ביסוס "מדעי-ביולוגי" לדעות הקדומות לגבי היהודים. אותו רצון של הוכחת האמיתות של הדעות הקדומות בדרך "מדעית" נבע משאיפת הרציונליזציה שנולדה על ברכי ההשכלה ומצאה תאוצה בביקוש המקורות שבתקופת הרומנטיקה. עתה, בחברה "המשכילה", המלומדת, בחברה שעקרונות השורשים מבית מדרשה של הרומנטיקה גברו בעיקר בחוגים הלאומניים, הייתה לאנטישמיות הגזענית הזו כר רחב. היא נמצאה בחוגים פוליטיים וא-פוליטיים רחבים. חלק מנושאיה הצטרפו לאחר זמן לנאצים ואחרים קיבלו את הנאצים בברכה משום שדגלו באותם עקרונות. הנאצים לעומת זאת שאבו עידוד ממציאותה של אותה אידיאולוגיה אנטישמית מושרשת, דשדשו במימיה העכורים ותנועתם גדלה והתרחבה על ברכיה.
 
המפלגה הגרמנית הלאומית העממית
המפלגה הגרמנית הלאומית העממית (DNVP) כבר הרימה את דגל השנאה האנטישמית, פרסמה כרוזים אנטישמיים וקיימה אספות מסוג זה. אספות בסיסמאות אנטישמיות קיימו גם הנאצים כבר בשנת 1920, מרכז מפגשים כאלה הייתה העיר מינכן. על הפגנות אנטישמיות ועל הסתה בכתב ובעל פה בשנים 1919-1920 מרבים שני העיתונים הנזכרים לדווח. ביולי ואוגוסט 1919 עבר גל של הסתה אנטי-יהודית את רובה של גרמניה שמרכזיה היו ברמן, ברלין, קניגסברג, מינכן ועוד. חלק מההסתה הזאת התנהל גם במחנה הסטודנטים של האוניברסיטאות הגרמניות. מהאוניברסיטאות עברה ההסתה גם לבתי הספר התיכוניים למיניהם וכבר באפריל 1920 קוראים אנו על תופעות כאלה בבתיה"ס של העיר קאסל. במקרים רבים מדווחים העיתונים היהודיים על אותם אירועים אך יש גם דיווחים מתחלפים, כשאחד העיתונים שותק בנידון מדבר השני ולהפך. על אנטישמיות והסתה אנטישמית בבתי ספר מדווח העיתון החרדי במרס 1924. בדצמבר 1925 הוא מספר על הפצת ספר שירה אנטישמי לבתי ספר. על יחס מפלה ליהודים באוניברסיטת מינכן הוא מספר בדצמבר 1926. בדצמבר 1927 הוא אף טוען שההסתה האנטישמית באוניברסיטאות יש לה מקור ממשלתי. על האנטישמיות מדווח בשנת 1928 גם העיתון הציוני. בשלבים מאוחרים יותר הגיעו הדברים גם לידי פגיעות באוניברסיטאות ועל זה נעמוד בהמשך בנפרד.
 
עלילת דם
סוג מיוחד של הסתה הייתה הסתת "הרצח הפולחני" (עלילת דם). הנושא חוזר שוב ושוב בעיתונות, בספרים ואף בבתי המשפט. היו בעיקר שלושה מקרים בהם הואשמו יהודים בגלוי ובברור ברצח מסוג זה וההסתה הייתה עזה. בפברואר 1924 מספר לנו העיתון הציוני על הסתה בהאשמה של רצח כזה במינכן. באפריל 1926 מספרים לנו שני העיתונים על עלילה כזו בברסלאו וההסתה העזה הקשורה בה ובאפריל 1929 מופיע שוב גל הסתה מאותו הסוג בבואריה והתייחס לעיר הבוארית הנאו. העיתון החרדי מספר לנו גם על פרסומי פרופסור גרמני המאשים בכל הרצינות את היהודים ברציחות כאלה שהן לדעתו עובדה מוכחת.
 
אין תימה שהסתה זו גם הביאה להתנקשויות גלויות ביהודים, פגיעות בנפש וברכוש. על אלה נעמוד בהמשך. העיתונות והרדיו גם כן אפשרו הסתה כזו וחלק מהעיתונות עסק בנושא מעצמו, בעוד שחלק אחר רק דווח ואולי אף מתח ביקורת. עיתון אחד מספר על נחירת חזירים במרתף ביהכ"נ במינכן. במועד אחר מספר העיתון על החרפת גסות אנטישמית בעיתונות בנושאי ביקורת אומנותית. במיוחד מדובר גם על הסתה אנטישמית בעיתון של הנאצים, מאמר שלם עוסק בהסתה האנטישמית בעיתונות. פעמים אחדות גם מדובר על שידורים אנטישמיים ברדיו.
 
העיתונות הנאצית
כפי שראינו כבר החלו הנאצים להשתלב בהסתה זאת. העיתונות הנאצית ובראשה עיתונם המרכזי "פלקישר ביאובכטר", שהופיע במינכן, הייתה לה חלק נכבד באותה הסתה. אלא שחלקם לא היה בהסתה הכתובה בלבד. הם הקדישו מאמציהם גם להסתה באספות ובספרים, בהופעתם בפרלמנטים של הארצות הגרמניות השונות, למאבק בשחיטה, להסתה נגד המהגרים היהודיים ממזרח אירופה ולכל דבר שרק אפשר היה. שמות של אישים נאצים אחדים חזרו בהקשר זה שוב ושוב בעיתונים ובהם השמות שטרייכר, גבלס, פריק, גרינג והיטלר. בתעמולת הבחירות השונות ברייך ובארצות שוב ושוב הופיע הנושא היהודי. הנאצים סייעו לכל מי שביטא סיסמאות אנטישמיות ונאבקו בכל מי שהתנגד להן. והיו כמובן גם שפסחו על שני הסעיפים. מפלגת העם הגרמנית (מפלגה קואליציונית מרכזית חשובה ומראשיה ד"ר שטריזימן, שר החוץ החשוב) שהייתה מפלגה דמוקרטית, לא החליטה להיאבק באנטישמיות ומפלגת העם הגרמנית-לאומנית פרסמה כרוזים אנטישמיים ארסיים. מסוף יוני ועד תחילת ספטמבר 1919 מלאים גיליונות העיתון הציוני, "יידישה רונדשאו" תיאורי גל ההסתה האנטישמית בגרמניה כולה וגם דפי העיתון החרדי, "דר איסראליט" בחודשים יולי ואוגוסט של אותה שנה מרחיבים את הדיבור על הנושא. זה היה עוד לפני הופעת הנאצים, אך כבר בשנה שלאחרי זה גם הם בחשו בידיהם באותה צלחת.
 
אין תימה שפעילויות כאלה הגיעו לבתי המשפט. בדצמבר 1920 הגישה קהילת מינכן תביעה נגד העיתון "פלקישר ביאובכטר". בבית המשפט בשויינפורט שבבואריה הורשע המסית יוליוס שטרייכר באוקטובר 1922. בנובמבר אותה שנה דנים בשאלה האם בית קברות הוא מוסד דתי ופגיעה בו על כן פגיעה במוסד דתי על פי החוק. באפריל 1923 התנהל משפט נגד מסיתים אנטישמיים בברסלאו ושני רבנים השתתפו בו כתובעים פרטיים. בחודש אחרי זה הגיש אחד-העם תביעת לשון הרע נגד המסית האנטישמי גרף רוונטלוב וביסוד אותה תביעה ה"פרוטוקולים של זקני ציון". באותו זמן ממש התנהל משפט על גסויות אנטישמיות בבתי משפט של פפד"ם. בשנת 1927 אומר לנו העיתון: אחד-העם מת ו"חכמי ישראל" שוב חיים. והדבר מובן לקורא.
 
בנובמבר 1929 ניתן פסק דין בנירנברג נגד מעלילי עלילות אנטישמיות ובהן עלילות דם ובהם נפסק גם מאסר ליוליוס שטרייכר. כעבור שלושה חודשים נדחה ערעורם של שטרייכר והולץ ונקבע כי עלילת דם היא העלבת הדת היהודית. אך כעבור חודשים כבר סופר על עלילות דם חדשות במקום הישנות. באוקטובר 1930 נדונה עלילת דם בבית משפט בבאדן. גם העיתון "דר שטירמר" נכנס שוב למערכת המשפט. הפעם זוכה עורכו קרל הולץ מהשמצת הדת היהודית. אחר כך התחילו המשפטים על אירועי קורפירסטנדאם בברלין, אך עליהם לא נעמוד כאן אלא לכשנדון באותם מאורעות עצמם. בשנת 1932 עמד גם התלמוד בפני בתי המשפט. בית המשפט בנירנברג פסק מה שפסק נגדו ובית המשפט העליון, הרייכסגריכט, בטל פסק דין אנטי-יהודי זה. על הסכנה של אנטישמיות בקרב השופטים כבר דובר בנובמבר 1920.
 
עמדת בתי המשפט
היינו צריכים לחשוב על פי המתואר לעיל שבתי המשפט עמדו כמגן בפני היהודים. אך אין הדברים כך. הדבר היה תלוי בתמיד בהשקפותיהם של השופטים ובין אלה היו לא מעט אנטישמיים. ראינו כבר לעיל שבמשפט מאוחר יותר (אוקטובר 1931) זוכה עורך השטירמר מאשמת הסתה. באותה שנה זוכה גם ד"ר גבלס מאשמת ההשמצה של קהילת ברלין. בבתי המשפט הושמעה הטענה שבמשפטים נגד אנטישמיים לא יכולים לשבת שופטים יהודיים כי הם נוגעים בדבר ושר המשפטים של פרוסיה הוציא תקנה נגד דחיית שופטים מסיבות דת או גזע אלא שבמקום אחר נפסלו בכל זאת שופטים יהודיים. בברסלאו פסקו בנובמבר 1921 שהשמצה גזעית אינה נגד החוק המדבר רק על השמצה מטעמי דת, ופסיקה כזו חזרה בשנת 1926.
 
נושא האנטישמיות תפס מקום לא מבוטל במערכות הבחירות השונות. על אנטישמיות בבחירות לרייכסטאג מדווחים ביוני 1920. במאמר בנידון כותב העיתון הציוני בין השאר: "... אין זה אלא קביעת עובדה אם אומרים שרוח העם הגרמני אנטישמי היום במידה רבה ושמעולם לא היה קשה יותר ליהודי גרמניה לברור בין אפשרויות הבחירה את הנראה לו מתאים ביותר...". במקלנבורג זכו האנטישמיים לניצחון בבחירות כבר ב-1924. המפלגה הגרמנית-לאומנית יצאה בכרוזים אנטישמיים לבחירות 1924. בהסתה אנטישמית יצא לבחירות לנשיאות ב- 1925. בספטמבר 1930 שוב דובר על התעמולה האנטישמית בבחירות. על אגיטציה אנטישמית מוגברת של כל הימין מדובר לפני הבחירות לרייכסטאג ביולי 1932.
 
ההסתה נעשתה לא בכתב בלבד, בכרוזים ועיתונים, אלא אף במספר עצום של אספות הסתה במקומות רבים ושונים שעליהם מדווחת העיתונות במשך כל השנים ולמותר כאן להביא ידיעות על כולן.
 
נושאים מרכזיים שהעסיקו גם ממשלות ופרלמנטים
 
 היו מספר בעיות מרכזיות ששמשו את האנטישמים במאבקיהם ביהדות. מהם הגיעו אף לדיון ולהחלטות בממשלות ובפרלמנטים. בעיות כאלה היו השחיטה, שמירת השבת בבתי ספר, הגירה יהודית ממזרח אירופה. ברצוננו לעסוק בהן אחת אחת. יאמר כאן בברור שאף שעסקו בבעיות אלה כאילו היה הדיון עניני-אובייקטיבי, הרי ביסודן הייתה גישה אנטישמית ברורה. ייתכן שבעניין החינוך היה הדבר מורגש פחות מבאחרות, אך הייתה בתחום הזה התעללות קרה וחסרת רגש שאין להסבירה אלא באנטישמיות סמויה. היות ובעניין זה נפגעה בעיקר היהדות שומרת המצוות מובן שהעיתון העוסק בנושא הוא העיתון החרדי בעיקר אך גם העיתון הציוני מביא פרטים בנידון. הבעיה עלתה בעיקרה במדינת סכסוניה.
 
שמירת השבת
בספטמבר ואוקטובר 1922 עלה בארץ זו נושא שמירת השבת בבתי הספר. בסכסוניה הייתה למעשה רק קהילה יהודית גדולה אחת שיכלה להחזיק בית ספר יהודי. בכל שאר ערי הארץ היו ילדי היהודים תלמידים בבתי הספר הכלליים ומבקרים בנוסף לבית הספר בשעורי דת או בבתי ספר לדת של אחה"צ. הסדרי החינוך בבתי הספר בסכסוניה נגעו על כן ביהודים ככל שלא למדו בביה"ס היהודי (הדתי) בלייפציג. בסכסוניה הייתה בשנות הרפובליקה הראשונות ממשלה שמאלית קיצונית למדי. ממשלת סכסוניה, ובעיקר שר החוץ שלה, החליטה שאין לשחרר תלמידים יהודיים מבתי הספר בשבתות ומועדים ואין אף לשחררם מכל פעילות לימודית הנעשית בבית הספר באותם ימים, כולל שעורי מלאכה ואומנות וודאי בחינות בכל שאר המקצועות.
 
היו הורים יהודיים שהתעלמו מהוראה זו ולא שלחו את בניהם לבתי הספר ובראשם אחד הרבנים. ממשלת סכסוניה הביאה אנשים אלה למשפט על אי קיום חוק חינוך חובה. העיתון סער בביטויים כגון: "רדיפת דת בסכסוניה", "אי סובלנות בסכסוניה", דיכוי "חופש הדת והמצפון" בסכסוניה ועוד. במרס 1923 הגיע הנושא לדיון בועדת הרייכסטאג. שר החינוך הסכסוני, הסוציאלדמוקראט פלייסנר, נימק שם את תקנותיו בטענה שלא תתכן עוד התערבות הכנסיות בבתי הספר בסכסוניה. ואכן הוחלט בסופו של דבר שתקנותיה של ממשלת סכסוניה נוגדות את חוקת הרייך. אך גם בזה לא נגמר הדיון ונושא חוסר הסובלנות בבתי ספר שבסכסוניה עלה שוב בשנת 1925. כמובן יכול הטוען לבוא ולטעון שלגישתם של שר החינוך הסכסוני וממשלתו לא היה קשר עם אנטישמיות וכי הייתה זו עמדה כללית של השר הסוציאליסטי והממשלה הסכסונית נגד הכנסיות והדתות בכללן, אלא שנושא זה היה ספציפי ליהדות. לדתות אחרות לא הייתה בעיה כזו כי בתי הספר היו בימי ראשון בלאו הכי סגורים ומי שרצה ללכת לכנסיה לא הייתה לו כל הגבלה ובנוסף לזה לא נאסר על אף נוצרי כתיבה ומלאכה וכדומה באף יום מימי השבוע או השנה. מלבד זה לא הייתה קיימת "כנסיה" יהודית והמאבק היה מאבק מצפוני של כל יהודי המעונין בזה.
 
המהגרים היהודים ממזרח אירופה
נושא אחר, כפי שכבר הזכרנו, היה נושא המהגרים היהודים ממזרח אירופה לגרמניה. על הבעייתיות הזאת, בכל אשר נוגע לכניסתם, התערותם, השתלבותם בקהילות, יחסיהם עם כלל היהודים בגרמניה ועם השלטון עמד כבר אדלר-רודל בספרו על יהודי המזרח בגרמניה. כל אלה אינם עניין לבדיקה שלנו. אולם עלינו לבדוק באיזו מידה שימש דבר זה נושא ומכשיר להסתה אנטישמית. גם בנושא זה אומרים רבים מהטוענים שאינם אנטישמיים כלל ואין להם דבר נגד היהודים, הם אף דמוקרטים (ואולי סוציאליסטים) טובים. טענתם רק נגד גל המהגרים הזרים השוטף את הארץ. אלא שאינם מזכירים כלל את המהגרים הלא-יהודיים הבאים מהמזרח לגרמניה. אין ספק שהיו כאלה, אך מצב היהודים היה חמור יותר והיה עליהם להימלט מפני סכנות הפוגרומים, שעברו על כל מזרח אירופה, והרעב כאחד. חלק ניכר מהמהגרים באו לגרמניה רק במעבר לארצות מערב אחרות ובעיקר לאמריקה אבל חלק גם נשאר בגרמניה והשתקע בה.
 
הצעקות על אותה הגירה הזו החלו כבר בשנה הראשונה שלאחר המלחמה. בדצמבר 1919 כבר קבעה העיתונות שהמאבק נגד ההגירה היהודית ממזרח אירופה הנו אנטישמי בעיקרו. אפילו בלנדטאג הפרוסי דיבר ציר דמוקרטי על זה בשנת 1920 והשר הנוגע בדבר נקט עמדה נגדית. (שר הפנים קרל סוורינג). לפי תיאור העיתון הציוני עסק מפקד משטרת ברלין, שהיה איש הסוציאלדמוקרטים, ברדיפה על "יהודי המזרח" בעירו.
 
גרוש יהודים מבואריה
בנובמבר 1923 מסופר לנו על גרוש יהודים מבואריה. המדובר בכאלה שמקורם בארצות מזרח אירופה והדבר נעשה בהשפעה נאצית ברורה. מספר חודשים אחרי זה הועלתה גם בלנדטאג של פרוסיה ובעיריית ברלין הצעה לגרש יהודים מהמזרח. עד מהרה הצטרפה סכסוניה האדומה למקהלה והחלו לזעוק על פלישת יהודים מן המזרח לארץ תביעת גרוש יהודים מהמזרח והחרמת רכושם הייתה באותה שנה מסיסמאות הבחירות בגרמניה בכללה. גם אחרי הבחירות נמשכה ההסתה בנידון ואין ספק שהסתה בתחום זה שימשה גם יסוד לאירועים אנטישמיים ופגיעות בגוף וברכוש של יהודים שבהם נדון להלן בנפרד.
 
לא חסרו לשונאי ישראל בגרמניה תירוצים לפגיעה ביהודים. אם יכלו להסוות את שנאת היהודים במעטפת של התנגדות לזרים, הרי יכלו להסוותה גם במעטפות אחרות. אחת החשובות שבהן הייתה טענת "צער בעלי חיים". במעטפת זו, ההומאנית כביכול, תרצו את מאבקם נגד השחיטה. אין כאן מקום כלל להיכנס לברור כל הדיון בנושא השיחה על הויכוחים הפנימיים בקרב היהודים ואנשי ההלכה בעיקרם. אולם המאבק נגד השחיטה מצד שונאי ישראל הוא בהחלט עניין לברור שלנו.
 
נושא השחיטה
בספטמבר 1919 עוסקים בכנס איגודי צער בעלי חיים בנושא השחיטה. מאז נמשך הדיון הזה כל הזמן. קביעה מדעית של מומחים שהשחיטה היא הומאנית יותר משאר דרכי טביחת בהמות אינה מועילה. אגודאי צער בעלי חיים ממשיכים להעלות את הנושא שוב ושוב. ביוני 1922 אנו שומעים עליה. באביב 1927 היא משמשת שוב נושא לדיונים, ושוב על אף קביעות מומחים ביולי אותה שנה היא באה לדיון בסנט של ברמן. במרס 1926 בועדת החוקה של הרייכסטאג, ובלנדטאג של בואריה.
 
ושוב מלבים אגודאי צער בעלי חיים את האש במינכן ובסוף 1926 ותחילת 1927 עסוק הלנדטאג הבוארי בדיון בנושא. אנשי "צער בעלי חיים" עסקו גם בקיום אספות תעמולה. אחר כך עובר הדיון גם להסן ובדרמשטאדט מתכנסים אנשי צער בעלי חיים משם ובמקביל עובר הנושא ללנדטאג של תורינגיה המחליט לדחות הצעת חוק האוסר את השחיטה. בבואריה לא נתנו לעניין מנוחה והעלו את הנושא מחדש.
 
כל הדיונים הללו באים לידי ביטוי לא רק בדיווח עיתונאי אלא מלווים גם במאמרי הסברה על מהות הויכוח, על ניסויים הנעשים בבתי מטבחיים, על חופש האמונה של האזרח ועוד שאין כאן המקום לפרטם. כל אותם טעונים וטיעונים כנגד המצויים כמעט בכל גיליון של העיתון בחודשי השנים - 1926-1927. ב-1928 מגיע הנושא גם ללנדטאג הפרוסי. שם מציעים רק להנהיג נומרוס קלאוזוס בשחיטה לצורכי היהודים בפרוסיה בלבד. הסנט של המבורג דחה ביוני 1928 הצעת איסור השחיטה. העלו הצעת חוק לאסור השחיטה גם בסכסוניה. בסוף לאחר שגם ב-1929 הטרידו את הלנדטאג של בואריה בנושא השחיטה, החליט הלה בראשית 1930 לאסור את השחיטה הכשרה בבואריה החל מ-1.10.30. מעודדים מהצלחתם בבואריה העלו האנטישמים את הצעתם גם בלנדטאג של באדן והלה דחה אותה ולא הגביל את השחיטה. גם שם היו הנאצים בעיקר דוברי ההומאניות.
 
הפולמוס נמשך בכל הפרלמנטים והעיריות הגדולות ובמשך כל שנת 1930 ושנת 1931 אנו עדים לדיונים אלה בחורונגיה, בהסן, בברלין, בבראונשוייג, באולדנבורג. יש איסורים מקומיים ושוב דחיות איסורים. הדבר בא לידי דיון לפני וועדת החוקה של הרייכסטאג וזאת קבעה כי האיסורים נוגדים את החוקה. מנסים בפרוסיה ומצליחים באנהלט בדרך של תקנה משטרתית. אויבי השחיטה מצליחים גם בתורינגיה, באולדנבורג ונכשלים בהסן. ואז קורה דבר משונה. בתורינגיה חייבים לנהוג רויזיה בחוק לנוכח התנגדות בעלי בתי המלון. בעקבות מחאה זו דוחה הלנדטאג את החלטת הממשלה.
 
בינתיים כבר החל הדיון גם במקלנבורג. אבל זה גם הסוף. ב- 30.1.33 נעשו הנאצים השליטים בגרמניה והודיעו על הסדר כלל גרמני אחיד ובתחילת אפריל 1933 נאסרה בחוק כלל גרמני השחיטה בגרמניה כולה.  
 
התנגדות לאנטישמיות
 
 ההתנגדות לאנטישמיות לבשה צורות שונות. הייתה התנגדות אפולוגטית כללית, הייתה אפולוגטיקה שהתייחסה לנושאים מיוחדים אחדים, היה מאבק בחוקים מסוימים או תקנות מסוימות והייתה כמובן גם מלחמה באנטישמיות שלא מצד היהודים אלא מגורמים גרמניים שונים, פוליטיים, מדענים וגם אישיים. היה מקרה אחד בולט בו רצו גורמים יהודיים לערב את הממשל במפורש בעניין ההסתה האנטישמית ודרשו ממנו לפעול נגד הסתה ופעילות אנטישמית. במרס 1923 פנו יהודי בואריה באופן רשמי לראש הממשלה של אותה ארץ והתלוננו בפניו על העלבתם ע"י הנאצים ועל ידי ההסתה נגדם. לא יפלא שהפניה הייתה דווקא בבואריה שבה הייתה ההסתה האנטישמית כה מרוכזת. אמנם היו גם מקומות בארצות אחרות, אפילו בפרוסיה (בעיקר שלזיה - ברסלאו ועוד ערים), שבהם הייתה הסתה ופעילות אנטישמית חזקה, אך בבואריה, ובעיקר במינכן ונירנברג היו מרכזי ההסתה הנאצים. כשאנו דנים בנושא האפולוגטיקה הכללית מובן שהעיתון הציוני עוסק בנושא זה הרבה פחות מעיתון אחר. הרי הוא מסכים לעצם הקביעה שהיהודים הנם עם אחר ואין הוא עומד כל כך על הגרמניות של היהודים ועל הפגיעה של גרמנים בגרמנים אחרים. שהוא מרבה לתאר ולגנות את האנטישמיות על הסתת ופעילויותיה באופן כללי זה מובן ותיאורים בנידון מופיעים שוב ושוב במשך השנים. העיתון החרדי לעומת זה מרבה לעסוק בנושא ההתגוננות. פעמים מדווחים על הרצאות ופרסומים בנוגע לספרות היהודית, פעמים עוסקים בשאלת חלקם של יהודים במלחמת העולם הראשונה, פעמים דנים בארגון האפולוגטיקה כגון קיום קורסים, הוצאת ביטאון וכדומה.
 
הסברת דינים שהותקפו ע"י ההסתה האנטישמית
סוג אחר של התגוננות היא ההתייחסות לסילופים והאשמות נגד כתבי הקודש היהודיים ובעיקר התלמוד, או להסברת דינים ומנהגים שהותקפו ע"י ההסתה האנטישמית. מובן שההתגוננות הזאת נמשכה גם עוד בתקופת השלטון הנאצי, אך זו אינה עוד במסגרת בדיקתנו. כבר בשנת 1919 הוקם איגוד להדיפת האנטישמיות. איגוד זה היה קיים במשך כל שנות הרפובליקה. הוא קיים אספות, חפש דרכי מאבק, דאג להוצאת פרסומים וארגן דרכי התגוננות שונות אחרות. בכתבות האלה נמצאים גם תיאורי אספות והפגנות וגם פרסומים של ארגונים יהודיים אחרים (כגון האקדמאים היהודיים) הפועלים יחד עם הארגון להדיפת האנטישמיות. העיתון סבור שהדיפת האנטישמיות היא לא עניין ליהודים בלבד אלא גם ענינו של כלל העם הגרמני. לכן אין תימה שהוא מרבה גם להביא דעותיהם המתריעות נגד האנטישמיות של מפלגות ואישים לא יהודיים.
 
בספטמבר 1922 פורסמה החלטה של מפלגת הצנטרום נגד האנטישמיות. בסוף אותה שנה דיבר שר הפנים של פרוסיה, קרל סוורינג, בלנדטאג של אותה מדינה נגד ההסתה בדבר ההגירה היהודית ממזרח-אירופה. בתחילת השנה שלאחר זה התפרסמה קריאה של עיתון בנירנברג נגד האנטישמיות וכעבור שבוע סופר גם על נאום ראש ממשלת בואריה נגד היטלר והאנטישמיות. לקראת הבחירות בדצמבר 1924 נאם גם הקנצלר מרכס נגד ההסתה האנטישמית. באחרית 1925 קבלה ממשלת הסן החלטות בגנות האנטישמיות.
 
כמרים יצאו נגד האנטישמיות
היו גם מקרים שכמרים יצאו בהכרזות ובהטפות נגד האנטישמיות, אף על פי שכבר במשך מאות השנים שקדמו היו הכנסייה והכמרים מטפחים ומלבים שנאת ישראל, ואף באותם ימים, כפי שכבר שמענו לעיל, היו שהמשיכו בזה. בתחילת 1928 יצאה קבוצת כמרים נגד האנטישמיות. אף מפלגת הצנטרום הרימה קולן נגד ההסתה האנטישמית של "גרמנים-לאומניים". ולא רק בחוגים כנסייתיים והמקורבים להם פעלו נגד האנטישמיות, אלא גם במפלגות אחרות. כך פעל גם ה"רייכסבאנר", הפלוגות המאורגנות של הסוציאלדמוקרטים, להדיפת האנטישמיות. הערות נגד האנטישמיות השמיע גם שר הפנים הגרמני ד"ר וירט ובספטמבר 1931 מספר לנו העיתון החרדי על מחאה של כל הגרמנים ההגונים נגד הסתה ופגיעה ביהודים. אלא שהמחאות רפו והתמעטו וכעבור חודשים מספר שואל העיתון "היכן אנשי הרוח?". באוגוסט 1932 יוצאת האוניברסיטה של פרנקפורט נגד האנטישמיות, אך זה כבר מול גלים הולכים וגוברים של פגיעות ביהודים.
 
גרמניה הרשמית עוד השתדלה לשמור צורה והנשיא פון הינדנבורג התבטא נגד תוכניות של שלילת זכויות ונגד פגיעות אנטישמיות. לנוכח שערורייה עם פרופסור יהודי צעיר למשפטים בברסלאו, התנגד הסנט של אותה אוניברסיטה לפטר את המדען אך לבסוף נכנע, והליגה הגרמנית לזכויות אדם יצאה בהצהרה נגד אותה כניעה. הקנצלר לשעבר מרכס גם הוא נתן ביטוי להתנגדותו לאנטישמיות במכתב לאיגוד המרכזי (CV) של אזרחים גרמניים בני הדת היהודית. אך זה היה הסוף. כעבור שבועיים נעשתה האנטישמיות מדיניותה הרשמית של גרמניה והפיות נסתמו.  
 
המעורבות הנאצית בהסתה ובפגיעות
 
 כאמור לעיל לא הייתה האנטישמיות בגרמניה מזוהה עם גוף פוליטי אחד. היא הופיעה במסגרות רבות ושונות ובמידה רבה בקרב ה"אגודים העממיים". היא הייתה מצויה בקרב חלקים מהכמורה והכנסיות והיא גם לא נעצרה בפני אגודים ומפלגות שבמוצהר לא היו אנטישמיים או אף התנגדו רשמית לאנטישמיות. מפלגת העם הגרמנית לאומנית (DNVP) הייתה אנטישמית, מפלגת העם הגרמנית (הדמוקרטית) לא הייתה מוכנה לקבל החלטות גלויות בגנות האנטישמיות, כפי שראינו לעיל. אך גם המפלגות שזכו לתמיכה תקיפה של קולות יהודיים בכל מערכת הבחירות לא התייצבו למערכה תקיפה ונחרצת נגד האנטישמיות.
 
קשה מאוד לקבוע אם צמחה האנטישמיות בהשפעת הנאצים, או המפלגה הנאצית בהשפעת האנטישמיות. כתמיד מונחת האמת כנראה באמצע. היטלר וראשוני מקורביו היו כנראה אנטישמיים פחות או יותר חריפים והבחינו באווירה הנוחה לאנטישמיות בגרמניה. הם, כנראה בגלל זה, הגבירו את קולם האנטישמי על מנת למשוך לצידיהם בעזרתו תומכים ותוך כדי כך נכנסו יותר ויותר לפנטיות של שנאת יהודים ותעמולה אנטי יהודית. האנטישמיות המצויה סייעה בידם לעלות לשלטון והאנטישמיות שלהם ליבתה את אש השנאה בכל מקום, אף שלא הייתה בו קודם. על תופעות אנטישמיות, הסתה ופגיעות, שמענו כבר בשנת 1919 (וגם קודם, אך מדובר כאן ברפובליקה).
 
על המאבק באנטישמיות יכולנו לקרוא בשני העיתונים המוצגים כאן, המתארים את גלי ההסתה העוברים על גרמניה בשנים 1919-1920. באמצע 1920מתחילים עסקי המסית הלאומני גרף רוונטלוב עם "הפרוטוקולים של זקני ציון" והעיתון הציוני יוצא בכותרת "האינטרנציונל של הטמטום" והרי לא באיש אחד מדובר, אלא בהד כוללני בגרמניה ובשאר העולם שהאיש זוכה לו. אף פגיעות בגוף וברכוש של יהודים היו כבר בגרמניה ובאוקטובר 1920 מסופר לנו על הופעת הנאצים במינכן. וכבר גם מדווח שקהילת מינכן מתדיינת בבית המשפט עם העיתון של הנאצים, "פלקישר ביאובכטר". שני העיתונים מזכירים לעיתים את "אנשי הצלב הקרס". אלה לא בהכרח בתחילה חברי המפלגה הנאצית. צלב הקרס היה גם לפני זה סמל בו השתמשו האגודים "העממיים" והוא ביטא את השנאה האנטישמית עוד טרם סופח ע"י היטלר. אולם יותר ויותר נעשים המושגים "אנשי צלב הקרס" ו"נאצים" מושגים זהים. לא ההסתה בלבד היא עיסוקם של הנאצים המאורגנים, אלא גם פעילות מעשית, פגיעות בבני אדם, במוסדות וכדומה. הם מתפארים ב"מלחמתם ביהדות הבינלאומית" ומכאן שנאציזם ואנטישמיות נעשים מושגים חופפים.
 
כשהעיתונים היהודיים מדברים באנטישמיות מופיע הביטוי "האקנקרויצלר" כלומר אנשי צלב הקרס, קרי הנאצים. העיתון הנאצי הנ"ל מסית עד הסתכנו בפני השלטונות ובסוף אוגוסט 1922 גם נאסר לזמן מה בברסלאו. האספות נעשות יותר ויותר אספות הסתה אנטי יהודיות, אלא שהם צריכים עוד להיות זהירים במידת מה כי אינם חזקים עוד דיים. בינואר 1923 הם מצהירים שהם מתנגדים לטרור. המפלגה מודיעה בעיתונה שהיא מתנגדת למעשים הנעשים ע"י אחרים על מנת להטיל בהם אשמה. אלא שביוני 1923 אנו שומעים שוב על פעילות "אבירי צלב הקרס". ההסתה נמשכה בכל גיליונות עיתונם, באספות, בעלוני תעמולה ובכל דרך אפשרית. בתחילת 1924 זכו להישגים ניכרים בבחירות במקלנבורג. בסתיו וחורף 1926 באים לידי התנגשויות בערים אחדות, פרנקפורט, ויסבאדן, ברלין ועוד. את האירועים בברלין ארגן המנהיג הנאצי ד"ר גבלס. ההסתה האנטישמית נעשתה במידה רבה באמצעות העיתונות וה"פלקישר ביאובכטר" (במינכן). כפי שתיארנו הגיע גם הזמן לניסיון התנקשות בשחיטה והנאצים נעשו הדוברים הבולטים לאיסור השחיטה מסיבות "הומניטאריות" בלנדטאגים של המדינות הגרמניות השונות (בואריה, באדן, הסן, סכסוניה ואף פרוסיה). יותר ויותר מופיע בפרסומים השונים השם יוליוס שטרייכר ועיתונו "שטירמר".
 
בסוף 1929 זוכים הנאצים להישגים ניכרים בעיריות ובלנדטאגים שונים. בויימאר שבתורינגיה מתמנה הנאצי ד"ר וילהלם פריק שר הפנים וההשכלה. גם בהסתה הסטודינטלית בכל גרמניה יש לנאצים חלק נכבד. פריק פועל בשני המישורים בתורינגיה, בפנים ובהשכלה. ההסתה הסטודנטילית אינה מספיקה לו. הוא רוצה לגרש את הוראת ה"ברית הישנה" מבתי הספר והוא רוצה להביא לאיסור מהיר של השחיטה וראינו כבר לעיל שממשלת תורינגיה הסתבכה בעניין זה.
 
עתה התחילו הנאצים להעלות בכל הפרלמנטים והעיריות הצעות החלטה לנגח את היהודים באותו ארץ. בסכסוניה התריעו על כך שבית ספר אחד החליט להביא את תלמידיו לביכ"נ לראות את תפילת היהודים. בהסן עלה לדיון נושא הנומרוס קלאוזוס של האסטה (מוסד מחקר אוניברסיטאי מרכזי) בעיר גיסן ועוד כאלה יותר.
 
בוירצבורג ערכו דיון סוער בעירייה לנוכח ביקור תאטרון "הבימה" בעיר. אם דובר קודם על תביעת פסילתם של שופטים יהודיים, הרי במקרים אלה היו התובעים זאת נאצים שנתמכו ע"י מנהיגיהם וקבלו כמובן הנחיות בנידון. בשלזיה הקימו רעש וממש טרור אנטישמי בלשכת הרופאים, בלנדטאג הפרוסי העלו הצעות החלטות הפליה, במקלנבורג-שוורין השיגו רוב פרלמנטרי המאפשר הרכב ממשלה.
 
כאשר בשנת 1932 נערכו בחירות לנשיאות והינדנבורג הוצג ע"י הדמוקרטיים ממרכז ומשמאל כמועמדם, כשהימין מתאחד סביב, היה אחד הטוענים התעמולתיים של הנאצים שהנשיא היוצא והמעמד לכהונה שניה נתמך ע"י היהודים. וזה כמובן היה נכון כי הרי הנשיא היה המועמד היחיד שיהודים יכלו לתמוך בו. האלטרנטיבות היו היטלר הנאצי או טילמן הקומוניסט.
 
ואולם באמצע 1932 היו הנאצים כבר הסיעה הגדולה ביותר ברייכסטאג ונציגם, הסרן הרמן גרינג היה נשיא הרייכסטאג. הם עוד לא יכלו להעביר את כל מה שרצו בפרלמנט כי עדיין היו מפלגות רבות אחרות ובחלקן גדולות, הם עוד לא יכלו להרכיב ממשלה, אך הם היו קרובים מאוד למטרה וכשביום 30 לינואר 1933 הטיל הנשיא על היטלר את הרכב הממשלה יכלו לשתק את כל המפלגות האחרות ויכלו גם לשתק בחקיקת "השואה" את כל הפרלמנטים הארציים השונים (לנדטאגים) ובכך להשיג את מטרתם לחקיקה האנטישמית הרצויה להם.  
 
פגיעות ממשיות ביהודים ובאתרי יהדות
 
הפגיעות ביהודים היו מסוגים שונים. היו פגיעות במקומות קדושים, כלומר בתי כנסיות ובתי קברות. היו פגיעות במקומות מפגש שונים והיו פגיעות ברכוש פרטי ואף פגיעות גופניות באנשים. פגיעות אלה היו בעלי חומרה שונה, פעם קלות ופעם חמורות מאוד. במקצת מקומות היו פגיעות אלה פחות או יותר חד-פעמיות במקומות אחרים חזרו ונשנו. הקשר בין הסתה ההולכת ונמשכת ובית התפרצויות של מהומות, התפרעויות ואף פוגרומים ממש היה נראה לעין.
 
בתחילת 1919 מדובר ב"אירועים" אנטישמיים במינכן וכעבור מספר חודשים בברלין. בספטמבר 1920 ב"פגיעות" אנטישמיות בברסלאו ושוב כעבור חודשים אחדים על פגיעות של "אנשי צלב הקרס" בקורפירסטנדם בברלין. באוגוסט 1921 מופיעה ידיעה משונה בכותרת "פוגרום הגבינה בממינגן". סופר שם שהתנפלו על סוחר יהודי במוצרי חלב בלא כל סיבה.
 
לא תמיד נשארו ההתנפלויות ללא כל מענה. באוקטובר 1921 נתקלה התנפלות על יהודים בברלין בהתנגדות ומדובר על התנגשות בין "אנשי צלב הקרס" ועוברים ושבים יהודיים בברלין. במרס 1922 שוב נערכו התנפלויות בברלין וכעבור חודשים התחדשו גם בברלין וגם במינכן. שם מודגש שהפגיעות הלכו יד ביד עם פעולות הסתה. באוגוסט אותה שנה עולה מינכן על מפת האירועים ואתה יחד גם דרזדן והם גם התפשטו והגיעו לברסלאו. באוקטובר 1922 נערכה התפרעות נאצית בבית קפה במינכן. זה היה ממש כאשר ניתן בשויינפורט שבבואריה פסק דין נגד יוליוס שטרייכר באשמת הסתה אנטישמית, ועל שניהם מדווח באותו גיליון של העיתון. באותו גיליון גם מדובר על ההסתה של לודנדורף בנושא "חכמי ציון". מן הנמנע לא לראות את הקשר ההדוק בין כל אלה.
 
כאשר מדובר סתם על "אירועים אנטישמיים" הרי הכוונה לא תמיד לפגיעות באנשים יהודיים אלא לפעמים גם בבתי קברות ובתי כנסת. והרי מופיע בעיתון החרדי מאמר פולמוסי על פסק דין באחד מבתי המשפט האם בתי קברות הם מוסדות דתיים. אם אין כן, הרי חילול בית קברות אינו בחזקת פגיעה בדת כלשהי אלא חוליגניזם סתם שאמנם אסור אך אינו פגיעה או עלבון לדת היהודית. עצם פסק הדין והפולמוס מעידים על המעורבות האנטישמית של חלק מהשופטים ועל חוסר אובייקטיביות בבתי המשפט.
 
ביוני 1923 התפרעו אנטישמיים בלייפציג וכעבור ימים אחדים התנפלו "אנשי צלב הקרס" פעילים על ראש קהילת אוהל-יעקב במינכן. אוהל-יעקב הייתה הקהילה החרדית במינכן שמפאת החוק הבווארי לא הייתה קהילה עצמאית אלא תת-קהילה בלבד במסגרת הקהילה המקיפה של יהודי העיר. כעבור חודש התפרצו מהומות אנטישמיות בברסלאו ובאוקטובר 1923 פרצו מהומות כאלה בבויטן שבשלזיה עילית.
 
המהומות שבבויטן התפשטו עד מהרה על רובה של גרמניה: מבויטן לברלין, לפרוסיה המזרחית, למינכן ונירנברג. עוד העיתונים מדווחים על אלה התרחש במינכן ניסיון הנפל של היטלר לתפוס את השלטון. המהומות המשיכו להתפשט לברסלאו, ברמן ואלדנבורג. העיתון הציוני מכריז "ברחובות ברלין התרחש פוגרום". זו הייתה באותם הימים הכרזה קשה וחריפה. שני העיתונים, החרדי והציוני, עומדים באותה תקופה על השפעת האנטישמיות הגרמנית על ארצות חוץ. העיתון הציוני מדבר על האנטישמיות הגרמנית וארצות חוץ והעיתון החרדי אומר כי זה "חומר גלם מגרמניה ליצוא". נושא זה, ממש שוב בהגדרה "יצוא", מופיע כעבור שנתיים גם בעיתון הציוני.
 
בכל אותו הזמן נמשכה ההסתה כפי שראינו לעיל ובתוכה בעיקר הסתה שדיברה על עלילות דם, כלומר "רצח פולחני" של יהודים. בספטמבר 1924 התנפלו "עמיים" על אספת בחירות דמוקרטית בשלזיה עילית ובהתנפלות זאת נפצע רבה של העיר הינדנבורג, הרב ד"ר כ"ץ. מעט אחרי זה נפרץ בית הכנסת באזור אחר לגמרי, בהרספלד שבהסן, ונערך בו שוד. זה היה סימן ראשון לפגיעות נוספות בבתי כנסת ובתי קברות במקומות שונים (שלוכאן, ברסלאו, קיתן). פגיעות גם באנשים באותו זמן מדווחות שוב מברלין.
 
גל זה של פגיעות מאותו סוג נמשך גם בשנה שלאחרי זה ובשנים הבאות. במרס 1926 מודיעים על חילול בית העלמין בארפורט שבתורינגיה, באפריל 1927 על חילול ארבעה בתי עלמין בחבל הריינוס, בחודש שלאחר מזה בערים שונות נוספות, באוגוסט 1927 של בית הקברות של עדת ישורות בקלן ופגיעה זו תוארה כ"חלול נורא".
 
אם אנו חושבים שהסתה ופגיעה בבתי קברות היו הדברים היחידים שאירעו באותן שנתיים, הרי מוצאים אנו בעיתונים תיאורים נוספים של פגיעות מסוג אחר. בתחילת 1927 אנו שואבים מידע על פגיעות ביהודים דווקא בעיתון הציוני. שם מסופר לנו בינואר על פגיעות ביהודים בברסלאו ובמרס על התפרעויות של "אנשי צלב הקרס" בברלין, החוזרים ונשנים שם גם במאי. על אותם אירועים במאי מצאנו גם דיווח בעיתון החרדי הקושר את הפגיעות בשמו של הנאצי ד"ר גבלס. חלק מאותן פגיעות היו פגיעות בעסקים יהודיים. ביולי 1928 שוב נפגע בית קברות בקלן, הישן שליד "שער בון". המצב היה חמור ועל כן הרחיב העיתון הציוני לדון בנושא "הפגיעות ביהודים בגרמניה". מיד אחרי זה אירע מקרה חמור מסוג חדש: התנכלו ליהודים באפנהיים בליל כל נדרי, בצאתם מהתפילה.
 
בפברואר 1929 מספר העיתון החרדי שהנאצים נתנו ליהודים "הוכחות מכריעות" והכוונה הייתה להתנפלויות על יהודים במכות קשות וביולי אותה שנה שוב מדובר על המאבק בחילול בתי הקברות. אכן, בספטמבר שוב חולל בית קברות בקיצינגן שבבואריה. עם כל זה הייתה זו שנה שקטה יותר. אך בראשית 1930 מדווח העיתון הציוני על רצח יהודי בידי הנאצים. ריבוי חילולי בתי קברות והשפעתם בארצות אחרות מעניינים את העיתון החרדי המתייחס לרושם של אירועים אלה בארה"ב. גם בתי כנסת נפגעו במקומות שונים. גם על התנפלויות מכות של נאצים שוב מדווחים. באוניברסיטת ברלין הייתה התפרצות של סטודנטים נאציים נגד סטודנטים יהודיים. במרס 1931 מתייחס העיתון הציוני מספר פעמים למצב הוא מדווח על התנקשות בהמבורג, על ניסיון התנקשות של שוטר בברלין בקצין משטרה יהודי גבוה בעירו, על רצח חדש על בסיס אנטישמי ושוב על פגיעות בסטודנטים יהודיים באוניברסיטת ברלין. גם לעיתון החרדי יש מה לדווח באותה תקופה. על מאורעות הסטודנטים בברלין מדווח גם הוא וכן על פגיעה קשה בבית הכנסת הפורטוגזי בהמבורג.
 
פוגרום בברלין בליל ראש השנה
אולם מקרה חמור מאוד אירע בברלין בליל ראש השנה. נאצים ותומכיהם פגעו קשות במתפללים יהודיים במערב העיר. היו פגיעות שדמו לפוגרום. העיתון החרדי מדבר על "גיבורי קורפירסטנדם" והעיתון הציוני על פגיעות במערב ברלין. המצב תואר כמה שהיה "מפגן פוגרומי". האחראיים לאירועים הובאו למשפט ובראשם הנאצי גראף הלדורף (מי שנעשה אחרי השתלטות הנאצים מפקד משטרת ברלין). העיתונות כיסתה גם את מהלך המשפט. אולם בזה לא נעסוק כאן. אולם ברור היה לדעת הכל שמאורעות ראש השנה היו ממש בחזקת התנפלות פוגרומית. ואולם לא נוכל להתעלם מהעובדה שגראף הלדורף זוכה במשפט מאשמת פעילות פוגרומית.
 
בראשית שנת 1932 שוב התנהלו תקיפות והתפרעויות אנטישמיות באוניברסיטת ברלין ועל טרור אנטישמי, כנראה בעיקר בתחום המילולי, מדווחים לנו גם מלשכת הרופאים בשלזיה. כל אלה קרו בעת ובעונה אחת בה רבו שוב המקרים של חילול בתי הקברות. פגיעות נאציות ביהודים אירעו בקניגסברג ובשלזיה עילית מהומות הסטודנטים האנטי-יהודיות הגיעו גם לאוניברסיטת פרנקפורט. בקלן התנקשו בסוף יולי - ראשית אוגוסט בבית הכנסת והתקיפו את המתפללים בו.
 
בהתחשב בעובדה שבראשית 1932 גם התקיימו הבחירות לנשיאות היה גורם תעמולתי חשוב של הנאצים שהינדנבורג נתמך ע"י היהודים. הנשיא לעומת זה הביע התנגדותו לשלילת זכויות היהודים ולפגיעות אנטישמיות, אך את זרם השנאה כבר לא יכלו לעצור.
 
לברלין היה סגן מפקד ראשי במשטרה, יהודי, ד"ר ברנהרד וייס. בפקודת נשיא הרייכסטאג, פאול ליבה, בא מפקד זה לבצע מאסרים ברייכסטאג. בזעם ובקצף יצאו הנאצים נגד "החזיר היהודי" ו"איזידור" וייס (כפי שקראו לו) נעשה גורם מרכזי להסתתם. בהסתה זו הועלה כל נושא שוויון הזכויות של היהודים בגרמניה. כאשר באוגוסט אותה שנה ניתנו פסקי דין מוות נגד חמישה טרוריסטים נאציים בעיר בויטן שבשלזיה העילית יצאו הנאצים בהסתה בלתי מרוסנת נגד היהודים בטענה: היהודים אשמים בכל. זו הייתה הגדרתו של איש התעמולה הנאצי, ד"ר גבלס. אלא שבתעמולה זו הסתתר גם מאבק כוח בין הנשיא ומקורביו וראש הנאצים ואנשיו. ואולם זה היה המאבק האחרון ביניהם כי הרי כעבור חמישה חודשים כבר העלה אותו נשיא את אותו יריב טרוריסטי לראשות ממשלת הרייך.
 
אלה היו גם מעשים בשלב האחרון של האנטישמיות ה"חופשית". ההסתה נמשכה, ההתנפלויות נמשכו, אפילו התנקשויות בפצצות נערכו. כל עיתוני ספטמבר 1932 עד ינואר 1933 מדווחים על פגיעות ביהודים, במקרה אחד גם על התנפלות על מחנה נוער יהודי-ציוני, על תעמולה אנטישמית לפני הבחירות לרייכסטאג ולאחריהן. ובאחרונה התרחש באוניברסיטת ברסלאו המקרה של הפרופסור היהודי הצעיר ארנסט כהן שנתמנה ונדחה ע"י הפגנות סטודנטים כשסנט האוניברסיטה נכנע לאותם לחצים. לא הבאנו עוד פרוט לדברים אלה משום שנמצאו כאמור בכל גיליון של העיתונים באותם חודשים.
 
ב-30 לינואר 1933 השתנתה התמונה. האנטישמיות על הסתתה ומעשי הפגיעה שבה לא הייתה עוד עניינם של הבודדים או של הארגונים והמוסדות, כי אם ענינה של המדינה והמפלגה השלטת בה. לא עוד אנטישמיות "עממית" כי אם חקיקה אנטישמית ממלכתית.  
 
דברי סיכום
 
 כפי שראינו כאן היו היהודים בגרמניה אזרחים נאמנים למדינה והאמינו בתמימות בחקיקה של שוויון זכויות ולמעלה מזה היו משוכנעים שחקיקה זו גם תביא להדברת האנטישמיות המצויה עדין בחלקים מסוימים, פרימיטיביים יותר של העם. הם היו בטוחים שבמדינה שבה ישלוט העם ישתלטו החלקים המשכילים ואלה יהיו גם משליטי הסדר וההגינות ויביאו להיעלמותה ההדרגתית של השנאה כלפי חלק אוכלוסין לויאלי, הנותן מכל כוחו להפרחתה והאדרתה של גרמניה. מעשי האנטישמיות, שהיו דבר יום ביומו כמעט, נראו בעיניהם כעין פרפורי חוסר ציביליזציה שעם הרחבת האופקים ייעלמו. אך משראו שאין כך הדבר הטילו את כל האשמה על "אנשי צלב הקרס" שהם פוגעים בגרמניה כולה כשם שפוגעים ביהודים בה. אפילו עם השתלטות הנאצים לא באה עוד ההתפכחות והאמונה שזה יחלוף ויעבור מ"עם המשוררים וההוגים" והשוויון ישוב למקומו נשארה בקרב רבים מהם עד "ליל הפרעות" (ליל הבדולח) של נובמבר 1938.
 
לנאצים הייתה האנטישמיות המצויה בגרמניה מכשיר רצוי להגיע לשלטון. הם ליבו אותה והסעירו את הרוחות. הם הציגו בפני העם את ה"שעיר לעזאזל", את האשם במפלה ובאינפלציה ובאבטלה ובכל רע שפגע בגרמניה. והשעיר הזה הרי הוא בנוסף לכל זר, לא גרמני. ב"מיין קאמפף" כתב היטלר שאלמלא היו קיימים היהודים היו צריכים להמציא אותם כי לא ניתן להלחם בפנתומים. בהצגת "האשם האמיתי" לכל אסונותיה של גרמניה מצאו הנאצים הד בלב שכבות רחבות של העם ואף חלקים נרחבים של האינטלגנציה קבלו גרסאות אלה ברצון. מכאן לא הייתה דרך ארוכה לדברי הימלר בפוזן בשנת 1943 כשאמר על מעשי השואה ש"לעשות כל אלה ולהישאר הגונים זה אחד מדפי התהילה בהיסטוריה הגרמנית". הקרקע בגרמניה הייתה פורייה לקלוט, להנביט ולהצמיח את זרעי הנאציזם. קרקע זו ניצלו הנאצים במלואה. רפובליקת ויימאר לא הייתה אם כן "הרפובליקה היהודית" (יודנרפובליק), אלא הקרקע להנבטת זרעי "הפתרון הסופי".