לחץ כאן לתצוגת הדפסה

חלק א' - שאלות הלכתיות בחיי יום-יום

ד' אמות של הלכה - במחיצת כתביו של רב קהילה
פסיקה והלכה בכתבי הרב אהרונסון

מתוך: סיני קיח תשנ"ו
(נדפס ללא ההערות)

תוכן המאמר:
• הקדמה
• דברים אחדים על מבנה המאמר
1. סוגיות הקשורות במאכלות אסורות
1. 1 אכילת מאכלות אסורות
1.2 ברכה ראשונה על מאכלות אסורות
1.3 ברכה אחרונה על מאכלות אסורות
1.4 אופן אכילת מאכלות אסורות
1.5 המותר להימנע מאכילת טרף במצב של
1.6 "תשובה" על מאכלות אסורות
1.7 נטילת ידיים וברכת המזון

2. זמן הנחת תפילין

3. שאלות בענייני אישות
3.1 בעניין עריכת קדושין
3.2 פרישות בימי המלחמה

4. גילוח הזקן האירוע

5. עניני קבורה - חסד של אמת


תקציר: המאמר עוסק בשאלות הלכתיות בחיי היום יום בתקופת השואה, שאלות הקשורות במאכלות אסורות, זמן הנחת תפילין, שאלות בעניני אישות וכו'. כל סוגיה נידונה במסגרת הרקע ההסטורי הספציפי בו הועלתה וכן הרקע ההלכתי - להבנת הדיון ההלכתי והפסיקה.

מילות מפתח: שואה, הלכה בשואה, הלכה.

חלק א' - שאלות הלכתיות בחיי יום-יום

 

הקדמה
ביתו של הרב היה אחת הכתובות הקלות לזיהוי בכל קהילה: הכל הכירו את המשעול בו עולות השאלות ומתבררים הספקות, וידעו את הדלתות שאינן נסגרות. המושג "שאלת רב" היה לנכס צאן ברזל: "יורה יורה", היה מקדמת דנא תפקידו המרכזי, והפסיקה התייחסה לקשת רחבה של נושאים: שאלות של הפרט בשגרת יומו, נשים במצוות המסורות בידן, דיני ממונות בין איש לרעהו והכרעות לגבי הקהילה כולה. רב שפסקיו הגיעו גם למרחקים - היה מקור גאוותה של הקהילה, ומוקד לקנאת קהילות אחרות שניסו להביאו אליהן בדרכים שונות. גם תהליכים שנגסו במעמדו - חסידות שהעמידה מנהיגות כריזמטית, ולהבדיל - חילון שפרק מרות וסמכות - לא יכלו לו. להפך: דווקא בתקופה שבין המלחמות, בפולין העצמאית, הייתה לו עדנה.
 
וכך - עד לשבר הגדול. מכאן - רב הנעלם על הסמוי, כך לגבי חיי הרבנים בכלל, וכך לגבי תחום הפסיקה ההלכתית בתקופת השואה - בפרט. ועל כן, עניין מיוחד ויוצא דופן הוא עיון בכתב יד מקורי של רב מרבני ישראל בפולין, אשר גלה עם קהילתו לדרך ייסורים ארוכה, והעלה דברים על הכתב במעגלים שונים של חייו: יומן - במחנה העבודה; זיכרונות - מיד לאחר השחרור, במחנות העקורים; "ניסיונות" - רשימת דילמות מוסריות והלכתיות, אף הם נרשמו בעודו במחנות העקורים, רשימות פנקסו כרב מחנות העקורים, בראשי פרקים, מהתקופה בה שימש כרב ראשי של אגודת הרבנים באוסטריה, ולאחר מכן רבן של קהילות הפליטים בגרמניה, וכתבי הגות מאוחרים: חוויות ודברי הגות משנות הזוועה, אותם העלה בכתב ובעל פה בשנות רבנותו בארץ בפתח תקווה ובעמנואל, עד לפטירתו בשנת תשנ"ג. מרגשת העובדה כי לפנינו שילוב של שלושה סוגי מקורות, כפי שהזכרנו: מקור מן התקופה (יומן, פנקס הרב), שיחזור מיד בתום המלחמה (זיכרונות, ניסיונות) וכתבים שלאחר זמן (הגות): נסיבות הכתיבה וזמנה מהווים מרכיב חשוב בהערכת הכתובים.
 
כתב יד של רב בישראל, בתקופה הרת גורל זו, הינו טקסט מחקרי חשוב: מעטים הם המקורות המצויים בידינו, עליהם מתבסס חקר הפסיקה בתקופת השואה. תרומתו של חומר מסוג זה, אינה רק בהעשרת כמות המידע שבידינו, אלא במתן מימד נוסף, בהיותו מאפשר לגשת אל שיקול הדעת ההלכתי כשהוא עולה ברקע הסטורי נתון, בסיטואציות מוגדרות - מחד, ומאידך - למצוא מאפיינים של הגישה ההלכתית ולגעת בעולמו הפנימי של הרב. אף כי הכתבים נכתבו בפשטות, כאחד היהודים מן הקבוצה, עולה מהם תחושת אחריות עמוקה של רב, שעיקר תפקידו הנחלת חיי אמונה והלכה בקהילה. אחריות זו קיבלה משמעות מיוחדת בכל תחנה בה שהה. הנסיבות העלו סוגיות מוסריות והלכתיות קשות, אשר חלק מהן היה ללא תקדים. בתנאים של מצוקה פיזית, ללא ספרים וללא אפשרות של ייעוץ או דיון הלכתי כלשהם, נאלץ לפסוק ע"פ ידיעותיו, גישתו ההלכתית - אמונית ותפישתו המוסרית. הקורא עומד משתאה נוכח אותם שקולי דעת הלכתיים יומיומיים השזורים בין פרקי הזוועה ביומן ובזיכרונות, ונידונים אחר כך במבט רחב בכתבי ההגות.
 
סבורה אני כי חומר זה יעשיר את ידיעותינו בדבר מקומה של ההלכה בתקופת השואה, יברר מושגים שהוו תשתית לפסיקה בתקופה זו, יאיר אפיונים בדרכי הפסיקה, ויעשיר את הנושא גם בדיון ההלכתי הנלווה. מעבר לכל, יעלה את דמותו של רב בישראל, אשר היה אחד ממאות רבנים שלא נמצא להם זוכר ומנציח, שדמותם, פסיקתם ומעשיהם - כמו כתביהם - אבדו לנו.
 
דברים אחדים על מבנה המאמר
במאמר שלושה חלקים. חלק א', עוסק בשאלות הלכתיות בחיי יום יום. חלק ב' , עוסק בשאלות גורליות שהועמדו בפני הציבור, שאלות מתקופת השילוחים, חיים ומוות. חלק ג', עוסק בניתוח מאפייני הפסיקה בהיבטים שונים. לא עסקנו בחומר הקשור ללימוד תורה, תפילה, ומצוות החגים.
 
כדי לשמור על אופיו המיוחד של החומר, המשלב זיכרונות עם סוגיות הלכתיות, נידונה כל סוגיה במסגרת הרקע ההסטורי הספציפי בו הועלתה, בנסיבות שהן חלק בלתי נפרד מן השיקול ההלכתי. סביר להניח שהשאלות עלו במקומות שונים בתקופת השואה, אף הובאו השוואות אחדות המאששות הנחה זו, ועל כן אין הרקע היסטורי הנתון מצמצם את הסוגיות לאירוע זה. להבנת הדיון ההלכתי והפסיקה הובאו רקע הלכתי, מקורות הדיון בהלכה והשוואה לדילמות הלכתיות דומות מתקופת השואה.
 
 
 
חלק א': שאלות הלכתיות בחיי יום-יום
 
 על תלאות חיי יום-יום של היהודים בתקופת השואה, לשלביה השונים, נוספו מצוקות קשות ליהודי הדתי, שאולי הקשה בהן - הקושי בקיום מצוות ובהימנעות מאיסורים. מעט נכתב על חיי יום-יום של היהודי המאמין בתקופת השואה, ועל כן כל מקור העשוי לשפוך אור על התמודדות יומיומית זו - יש בו עניין רב.
 
השאלות עלו בראש ובראשונה בתחום הקיומי, בקשר למאכלות וכל הכרוך בהם. ואולם הן עוסקות גם בעניינים אחרים העולים בשגרת יומו של יהודי, כמו: מצוות עשה של הנחת תפילין, שאלות שונות בדיני אישות, איסור גילוח הזקן בתער ועוד. 
 
 
1. סוגיות הקשורות במאכלות אסורות
בעיית מאכלות אסורות עלתה כאשר עוד התקיימה עדת סאניק במקומה, והרב אהרונסון כיהן בה כרב צעיר. כפי הנראה, מאז נוצר קושי בהשגת אוכל כשר בעקבות חודשי המלחמה והכיבוש, התרחב מעגל היהודים שהפסיקו להקפיד על כשרות המזון. עובדה זו מביא הרב במסמך המקורי ששרד "מעשה קויל". התיאור מתייחס לחורף בראשית 1940. עם בוא השמועות הנוראות אודות חלמנו, נערך בסאניק יום תפילה ותשובה:
 
"הרבה יהודים פורשים את עצמם ממאכלות אסורות שהורגלו להם בזמן שנות הזעם של המלחמה ונעשה להם הדבר כהיתר".
 
מעניינת מאד ההדגשה על מה עשו תשובה. בנסיבות שנוצרו אין הרב מבקר את עצם אכילת אוכל זה, אלא התחושה של "נעשה להם הדבר כהיתר". ביטוי זה שאול מן האמירה "עבר אדם עבירה ושנה, נעשית לו כהיתר" (יומא פו, ב). ומשמעו - הישנות של מעשה עבירה עלולה להביא את האדם לכך שיפסיק להתלבט, וימשיך בעבירה כאילו הדבר מותר לכתחילה. ובענייננו: איסור אכילת מאכלות אסורות נשאר שריר, גם אם נאלצים לאוכלם בנסיבות מסוימות, מתוך שיקול דעת בכל מקרה לגופו. הרגלם בשנות המלחמה גרם לכך שלא בחנו כל פעם האם אכן חיוני לאכול מאכל שהוא אסור והתייחסו אל האיסור - כהיתר, ועל עניין זה הוצרכו לעשות "תיקון".
 
גישתו של הרב כפי שעולה בביטוי זה, עמדה במבחן קשה לאורך ארבע השנים האינסופיות הבאות, גם כאשר הפכה בעיית הקיום לבעיה המרכזית.
 
1.1 אכילת מאכלות אסורות
באופן ישיר ואישי עלתה השאלה במחנה העבודה קונין, אליו גלה הרב עם בני עדתו ובני קהילות אחרות מן המחוז.
 
רקע הסטורי:
האירוע התרחש במרץ 1942, ימים ספורים לאחר הגיעם למחנה העבודה קונין ימי התארגנות, מפגש עם תנאי החיים הקשים - חוסר מים, מיעוט מזון ועבודת כפיה קשה. לאחר יום עבודה מפרכת קבלו "מרק טעים, וגם סמיך", ועל רקע זו התחיל ויכוח, בו נטלו חלק רבנים ותלמידי חכמים שהיו במקום.
 
השאלה:
"חלק היה סבור שרק כאשר האנשים יחלשו וירגישו חולשה, מותר להם. לעומתם סבור הייתי, היות והדבר כרוך בסכנת נפשות, חייב כל אחד מיד לאכול, ולא לחכות עד ליציאת נשמה".
 
רקע הלכתי:
הנידון הינו מצב המוגדר בהלכה כ-"פיקוח נפש לאחר זמן". במצב של "פיקוח נפש" מיידי אין מקום לשאלה: לדעת הכל הותרו מאכלות אסורות. אולם, עם בואם עדיין לא היו העצירים במצב פיזי המוגדר כ"פיקוח נפש". השאלה ההלכתית הייתה, האם מצב מוגדר כ"פיקוח נפש" רק כאשר כבר עומדים בסכנה, או שיש למנוע מצב כזה מראש, ולמעשה: האם כל עוד כוחם עמם עליהם להימנע מאכילה זו, או שמא מתוך צפיית העתיד יש לאכול מיד גם אוכל לא כשר, כדי לא להגיע למצב של חולשה וסכנת נפשות. ההכרעה בסוגיה זו אינה פשוטה, הואיל והיא קשורה בחיזוי לעתיד, ובמצבים מסוימים קיימת סכנה של הרחבה לא סבירה של המושג "פיקוח נפש לאחר זמן" מתוך פחד מוגזם מן העתיד. סוגיה דומה התעוררה בגטו קובנה, והיא מובאת ב"שו"ת ממעמקים", "בדין פיקוח נפש לאחר זמן":
 
"באו אלי בין כסה לעשור מספר אנשים ונפשם לשאול הגיעה, אם מותר להם לאכול את המרק... מכיוון שעכשיו אין כאן משום פיקוח נפש שידחה את האיסור, אף שלאחר זמן יוחלש ויבואו לידי סכנת נפשות".
 
באירוע זה יש ביטוי גם לרתיעה הפנימית ממאכלות אסורות, הואיל ומעבר להנמקה ההלכתית, קיימים בעניין זה נימוקים מתחום טעמי המצוות, שמאכלות אסורות "מטמטמים את הלב" (יומא לט, א; שו"ע יורה דעה סימן פ"ז סעיף ז'), וכפי שאומר הביטוי המקורי "להתגעל במאכלות אסורות". גם הביטוי המובא כרקע לגבי השאלה בקובנה "ונפשם לשאול הגיעה", מבטא הרגשה זו, שכן יש בו דו - משמעות מעניינת: משמעות של שאלה, ומשמעות של שאול - תחתיות, וכך הוא מבטא את מצוקת הלב בעצם הצגת השאלה.
 
הפסיקה:
הרב אהרונסון סבר כי יש לאכול מיד את האוכל כדי למנוע מצב של סכנת נפשות, ומשראה שיש מתלבטים, נהג בדרך הדוגמה האישית, כפי הנראה כדי לעזור לציבור להתגבר על המעצורים הקשים בפני מעשה זה:
 
"בראותי שמספר גדול של יהודים מתלבטים, אם לאכול את המרק הטרף, וביודעי שהעניין כרוך בסכנת נפשות, לקחתי כף מרק, ולאחר שאמרתי בקול רם את הברכה: "שהכל נהיה בדברו", אכלתי את כף המרק. הסברתי לאנשים כי "שהכל נהיה בדברו", משמעותו היא שכל מה שמתרחש עם האדם, הכל נובע מרצון הבורא. אנחנו מצווים לחיות ולהחזיק את נפשנו. דברי אכן השפיעו וכמעט כולם אכלו את המרק".
 
זהו תאור נדיר ביותר, אולי יחידי במינו מתקופת השואה, של רב בישראל ברגעי ההחלטה והאכילה של מאכלות אסורות. התחושה הקשה של רגע זה לא הרפתה ממנו, והוא העלה אותה לאחר המלחמה, כאשר נתמנה לרבם של הפליטים, כפי שנראה בהמשך.
 
1.2 ברכה ראשונה על מאכלות אסורות
מתוך פסיקה זו עלתה סוגיה הלכתית נוספת:
"אם לברך בתדירות על מאכלות אסורות הנאכלים לפיקוח נפש". ("ניסיונות")
האם יש לברך ברכה ראשונה (ברכה שלפני האכילה) על אכילת מאכלות אסורות, ואם כן - מהי הברכה הראויה.
 
רקע הלכתי:
קיימת סוגיה הלכתית, האם נתקנה ברכה על אכילה שהיא אסורה. אך מעבר לכך, מבטאת השאלה את מצוקתם הרגשית של השואלים: האם ראוי לברך ולהזכיר שם שמים על אכילה אסורה, או שמא יש בכך משום "ובוצע ברך ניאץ ה'" (תהילים י, ג).
 
הפסיקה:
הקביעה ההלכתית הייתה ברורה, והלכה מפורשת על כך נכתבה בשולחן ערוך - יש לברך ברכה ראשונה. ובאשר לתחושת הלב, נתן הרב, כאמור דוגמא אישית פומבית בברכו ראשון ובקול. הרב הוסיף משמעות רעיונית להכרעה ההלכתית, בהסבר שנתן לברכת "שהכל נהיה בדברו": "הכל נהיה בדברו" משמעותו היא שכל מה שמתרחש עם האדם, כולל האילוץ הנורא לאכול מאכלות אסורות, הכל נובע מרצון הבורא, "אנחנו מצווים לחיות ולהחזיק את נפשנו". גם ברשימת ה"ניסיונות", אותה ערך, כאמור, עם תום המלחמה, רשם הרב את השאלה, והוסיף נימוק נוסף:
 
"אם לברך בתדירות על מאכלות אסורות הנאכלים לפיקוח נפש. נהגתי לברך על מילי דהתירא (שבתוך המאכל, או מים) שהכל, וכוונתי שהכל - כל מה שאירע לנו, אף גם זאת שהננו מוכרחים לאכול טריפות לקיום נפשנו - נהיה בדברו, נעשה ברצון ה'". ("ניסיונות")
 
מעניינת התשובה אשר מתייחסת אף לכוונה בברכה, כלומר, ברכת שהכל נתפרשה בהתכוונות כפולה: ההתכוונות המקורית, על החלק הכשר שבמזון - כפי הנראה באה לענות גם על המצוקה הרגשית בברכה על אוכל טרף. והתכוונות מחודשת ומורחבת - לגבי רצונו של ה' בכל, כולל הבאתם למצב המחייב אכילה זו. בהתכוונות זו ביקש לחזק את האמונה שכל הקורות אותם - הכל מושגח ומכוון ברצון ה'.
 
1.3. ברכה אחרונה על מאכלות אסורות
השאלה:
האם יש לברך ברכה אחרונה לאחר אכילת מאכלות אסורות, ומה היא הברכה. ("ניסיונות")
 
הפסיקה:
יש לברך ברכה אחרונה, כיוון שההלכה מחייבת ברכה על מאכלות אסורות הנאכלים לצורך פיקוח נפש. אף כאן התייחס הרב לא רק להכרעה ההלכתית, וכאשר פסק לברך ברכת "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת, להחיות בהן נפש כל חי", שתוכנה הינו שמירת הנפש, הוסיף ופרש:
"על כל מה שבראת - מנין יניקת כח חיות השביעה שבמאכל האסור, הלא הוא של קליפות הטמאות לגמרי. רק בשביל להחיות בהן נפש כל חי - כח קיומם הוא מגזרת סכנת נפשות בזמן הזה, פיקוח נפש".
 
הסבר זה יונק מתורת הנסתר, והוא מבוסס על כפל הלשון בברכה זו:
"בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי"
"בורא נפשות רבות וחסרונן" - מתייחס למזון שהותר להם, "על כל מה שבראת" - מתייחס ליתר הברואים, שאינם כשרים, (שמקורן בג' הקליפות הטמאות המבוארות בקבלה), הלא גם הם צריכים יניקה כלשהיא וחיות מן הקדושה, אלא שכח קיומם הינו משום שבזמן סכנת נפשות הותר "להחיות בהם נפש כל חי". אף באור זה לברכת בורא נפשות, מתייחס לאותה מצוקה רגשית של הקושי בברכת הודיה, אחר אכילת מאכלות אסורות.
 
1.4 אופן אכילת מאכלות אסורות
רקע הסטורי:
שנת 1944, מחנה הריכוז אושוויץ 3 (בונה מונוביץ).
 
האירוע:
"בונא - אושביץ, דברתי על לב החרדים שבאם אוכלים נקניק בכרכשאות (ווארטש-סאלאמא) או חמץ בפסח יאכלו פחות מכזית ובהפסק יותר מכדי אכילת פרס". ("ניסיונות")
 
רקע הלכתי:
בדין מאכלות אסורות קיים גם כלל כמותי: אמנם הם נאסרו בכל כמות שהיא, אולם איסור חמור וחיוב עונש על העבירה חל רק אם אכל כמות מסוימת, לפחות "כזית", בתוך פרק זמן קצוב המכונה שיעור "כדי אכילת פרס". וכך כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק י"ד הלכה א-ב):
"כל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית בינוני, בין למלקות בין לכרת בין למיתה בידי שמים... ושיעור זה עם כל השיעורין הלכה למשה מסיני הם, ואסור מן התורה לאכול כל שהוא מדבר האסור, אבל אינו לוקה אלא על כזית. ואם אכל כל שהוא פחות מכשיעור - מכין אותו מכת מרדות".
 
תנאי המחנה היוו מצב של "פיקוח נפש", ובכל זאת, חיפש הרב דרך לצמצם את חומרת האיסור, וזאת ע"י אופן האכילה.
 
הפסיקה:
העצה הייתה לצמצם את האיסור ע"י אכילה בכמויות קטנות (פחות מכזית) ולא בבת אחת (בהפסק יותר מ"כדי אכילת פרס"). הפסיקה מבוססת על הלכה בשולחן ערוך (אורח חיים סי' תרי"ח סעיף ז-ח).
כלומר, אף באושוויץ, לאחר כארבע שנים מאז אותו אירוע בו פסק מיד לאכול מרק טרף כי "אנחנו מצווים לחיות ולהחזיק את נפשנו", לא נעשתה אכילת מאכלים אסורים כמותרת, לכן נתן את הדעת גם לאופן האכילה, שיהיה בו צמצום מרבי של האיסור. זהו אולי הקוטב המנוגד ביותר לסכנה של "נעשה לו כהיתר", עליה עמדנו לעיל.
 
1.5 המותר להימנע מאכילת טרף במצב של "פיקוח נפש" - דין תורה באושוויץ
רקע הסטורי:
שנת 1944, מחנה אושוויץ 3 (בונה מונוביץ). למחנה הגיעו יהודים מהונגריה, רבים מהם, תלמידי חכמים ויראי שמים, תמימים ומקפידים במצוות. ביניהם בלטה דמותו של הרב חיים ראטה, רבה של אחת הקהילות (ווטיצקה). כוחותיו של הרב ראטה הידלדלו בעבודת הכפייה המפרכת, והרב אהרונסון הצליח להעבירו לעבודה קלה יותר, בעזרתו של "קאפו" יהודי שהצטיין בעזרתו לאחיו, בחור מלינצ'יץ'. הרב שכנע את ה"קאפו" שאם יציל תלמיד חכם כזה, הריהו בבחינת "קונה עולמו בשעה אחת", הבחור אכן סיכן עצמו והעביר את הרב ראטה ל"קומנדו הנדסה" שבפיקודו.
 
"אמרתי לו: למדת פעם "יש קונה עולמו בשעה אחת?...
אמרתי ל"קאפו": אולי זכית ונתמנית למשרה זו, אך ורק בכדי שתוכל לעזור ליהודי הזה? ולא נפש אחת אתה מציל, אלא שלוש נפשות, גם את חיי שני בניו הצעירים אתה עשוי להציל! זמן רב היסס ה"קאפו", התעטף בשתיקה ולבסוף אמר: "טוב, אני מוכן להסתכן. מחר אני מעביר את הרב אל "קומאנדו הנדסה" שלי. עברו כמה ימים והרב מווייטיצ'קה התאושש. ממש נהניתי לראותו, כשהוא מתחזק ומבריא מיום ליום... גם שני בניו הצעירים התאוששו והבריאו הודות למצרכי האוכל שאביהם הרב הצליח להביא להם, ובעיקר, מנות מרק שהוא הביא להם ממטבח ה- ס.ס. היה לי סיפוק רב כשהסתכלתי על מיודעי הרב ועל שני בניו, וחשבתי בלבי: יש לי ב"ה חלק במצווה זו, זכיתי והייתי שליח לדבר מצווה".
 
ערב אחד תבע ה"קאפו" את הרב ראטה לדין תורה, מתוך זעם רב, כשהוא מבקש מהרב אהרונסון לשמש כדיין ופוסק.
 
השאלה:
האם ניתן לחייב אדם לאכול טרף במקרה של פיקוח נפש, ולחילופין - האם יש להיכנס למצב של סכנת נפשות כדי להציל אדם שהוא עצמו נכנס לסכנת חיים בגלל הקפדה על מאכלות אסורות, וממילא ימות עי"כ ברעב. וכך מתוארת הסיטואציה שהציג ה"קאפו":
"ה"קאפו" חזר על טיעונו: הוא הסתכן כדי להציל יהודי גדול בתורה, יהודי "חי", כלומר: שיהיה לו הסיכוי להישאר בחיים, אשר ירביץ תורה ברבים בישראל. "אני עושה זאת, להציל נפש מישראל כדי לזכות על ידי זה בחלק בעולם הבא, - אמר - אולם מאחר והרב הזה מתנזר מאכילת טרף ולכן אין לו כל סיכוי להשאר בחיים, אין אני רוצה להסתכן למענו. ולכן, יש בדעתי החל ממחר להרחיקו מה"קומנדו" המיוחסת שלי ולהחזירו ל"קומנדו" שלו לסחיבת אבנים".
 
לעומת זאת טען הרב ראטה כי אין בסירובו לאכול משום סיכון חייו: הוא מרגיש טוב, מסתפק באכילת הלחם, ולכן אין סיבה שיאכל טרף.
"לא שביק אינש היתרא ואכיל איסורא" - אין אדם מניח את ההיתר ואוכל איסור. זהו מטבע לשוני, שמשמעותו - אדם נמנע מאיסור כאשר הדבר באפשרותו. (במקורו אין הביטוי שייך לעניין זה).
 
רקע הלכתי:
במצב של פיקוח נפש (בתנאים המתוארים), הותרו ללא ספק אכילת מאכלות אסורות, ויתכן גם שמצב זה מחייב אכילתם, כדי לשמור על החיים. (כך אכן נהגו רובם, כולל בניו של הרב ראטה, וזה היה הבסיס לתביעת ה"קאפו").
 
ואולם, השאלה היא האם מצב של פיקוח נפש המתיר אכילה הינו הכרעה כללית אובייקטיבית, או שיש לדון מחדש לגבי כל מעשה על רקע הנסיבות ובהתאם להרגשה הסובייקטיבית, אם יש בכך סכנת נפשות אישית. ולמעשה: האם רשאי אדם להחמיר על עצמו במקום שהסכנה אינה וודאית, ואף כי במבט אובייקטיבי קיימת סכנה, הנה לפי תחושתו האישית איננו מסתכן. (זו הייתה עמדת הרב ראטה, אשר טען כי במצבו האישי הנוכחי אינו מרגיש כי הוא במצב של פיקוח נפש ולכן אינו יכול לאכול את האוכל הטרף). בהקשר לכך עלתה סוגיה הלכתית נוספת: האם חייב או רשאי אדם לסכן את חייו למען הזולת, כאשר הלה מסכן את חיי עצמו ביודעין, או שמא עליו לנהוג כדין על פי הכלל של "חייך קודמים".
 
הפסיקה:
ניכר מדבריו כי הסכים עם עמדת הרב ראטה, וסבר שאין לחייב אדם לאכול טרף עד שירגיש אישית כי הגיע למצב של פיקוח נפש.
"אולי בכל זאת תוותר על דרישתך, להכריח רב וגדול בתורה שיאכל טריפות..."
 
ואולם, התנאי לכך היה כי הרב ראטה יתחייב לאכול גם מן המרק הלא כשר אם יורע מצב בריאותו. נותרה מצוקת הקאפו: האם יש טעם בסיכון חייו למען הרב ראטה, כאשר הוא עצמו, לדעתו, אינו שומר עליהם. על כך השיב לו כי למעשה הוא מציל שתי נפשות - שני בני הרב, אשר קיבלו את מנת המרק הטרף שלו, וגם בהצלת חייהם יש לו חלק. זאת בנוסף להבטחת הרב כנ"ל.
 
בסוגיה זו עולה תפישתו בהגדרת פיקוח נפש. במצב של פיקוח נפש ההכרעה אינה כללית, היא משתנה בכל יום, ויתכן שהיא חלה על אדם ולא חלה על זולתו באותו מצב, במקרה זה - הרב ובניו. ואף כי הרב אהרונסון עצמו אכל מהמאכל משום פיקוח נפש, הנה לא שלל גישה האומרת שיכולה להיות לאדם אחר תחושה סובייקטיבית שונה, ומשום כך יחמיר על עצמו. כלומר: פיקוח נפש אינו מצב המוגדר באופן אובייקטיבי בלבד, ואינו תלוי רק בנסיבות, אלא גם במצבו הסובייקטיבי העכשווי של האדם, מצב דינמי משתנה המצריך בחינה מחדש כל הזמן.
 
1.6 "תשובה" על מאכלות אסורות
רקע הסטורי:
לאחר המלחמה. למרות שנהגו כדין על פי הנסיבות, ופעלו מתוך שיקול דעת, עולה שאלה המבטאת מצב של חשבון הנפש.
 
השאלה:
"אם צריכים לתשובה וכפרה על מאכלות אסורות לפיקוח נפש וחילול שבתות באונס, ושאר איסורי תורה שעברנו במחנות". ("ניסיונות")
 
רקע הלכתי:
אף כי לא נכתבה הפסיקה, יש עניין בעצם הדיון. נראה בעליל כי את הרב לוותה אותה גישה, שאף אם באותם תנאים נאלצו לעשות כן, מתוך פיקוח נפש או מתוך אונס - הרי האיסור נשאר בעינו ולא נעשה הדבר היתר. ואם כן יש צורך בתשובה ותיקון.
 
1.7 נטילת ידיים וברכת המזון
מפתיעה העובדה כי הדעת ניתנה לא רק לגבי הימנעות מאיסורים, אלא לגבי חיוב מצוות למעשה, לשמירת הלכות אחרות הקשורות בסעודה: נטילת ידיים וברכת המזון (במאכלות מותרים).
"בנידון נטילת ידיים נהגנו ליטול בבוקר כדת, ואחר כל אכילה לברך ברהמ"ז (קיימנו במלוא מובן המילה "הם מדקדקים עד כזית וכביצה"). מבואר בשו"ע או"ח סי' קס"ד נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו.
תיכף כשנלקחתי מביתי למחנה עשיתי התרת נדרים על הרכבת על כל החומרות שנהגתי מעודי, ובפרט על נטילת כף היד עד הקנה של הזרת, והנחת תפילין דרבנו תם, וכהנה". ("ניסיונות")
 
רקע הסטורי:
החשש שאי אפשר יהיה לדקדק בחומרות כאשר נהג עד הנה, הביא לכך שכבר ברכבת, עם יציאתו מסאניק, עשה הרב "התרת נדרים" לגבע חומרות, ורצה להשתדל לקיים דברים שחייבים בהם מעיקר הדין. השאלה גופה עלתה בתנאי המחנה, תנאים של מיעוט מים או העדר מים, תנאי קיום ותזונה קשים של מחנה ריכוז.
 
רקע הלכתי:
נידונות שתי בעיות - חוסר אפשרות ליטול ידיים לפני כל ארוחה, כפי שמחייב הדין, ואופן הנטילה בנסיבות המחנה. הקביעה הייתה כי בנטילת ידיים של שחרית כהלכתה, ניתן במצב של דחק להתנות ולהכליל את כל הנטילות של אותו יום. בבעיה השניה, עד איזה חלק של היד חייבים בנטילה, נהגו ליטול עד שורשי אצבעות, כפי שמחייב עיקר הדין, וכאמור, לכתחילה נעשתה התרת נדרים לגבי החומרה ליטול עד שורש כף היד. באשר להתרת הנדרים - דווקא בחומרות - הנהגות שאדם קיבל על עצמו ואינן מעיקר הדין - יש ספק של צורך בהתרת נדרים. לגבי ברכת המזון, עליה הקפידו "לאחר כל אכילה", מעניין מאד השימוש בביטוי "קיימנו במלוא מובן המילה "הם מדקדקים עד כזית וכביצה":
 
"אמר הקב"ה: וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה "ואכלת ושבעת וברכת", והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה" (ברכות כ, ב).
 
היינו, שמדין תורה אין חייבים לברך אלא על שובע, ועם ישראל מדקדק על עצמו לברך אפילו על כזית. בתנאי המחנה יש למדרש זה משמעות מיוחדת, הואיל ומצב שובע לא היה קיים במחנות. ועל כן, משקף ביטוי מדרשי זה, עד היכן הייתה מגעת חיבת המצוות, ויש בו מעין רמיזה לקב"ה, איך לא ישא פנים כשהם מדקדקים גם בעת רעב לברך "עד כזית וכביצה". מה הייתה חויתו האישית כאשר הורה כפי שהורה? מה היו רחשי הלב אשר עמדו מאחרי ההכרעות ההלכתיות בעניין מאכלות אסורות? בפנקס רשימות קטן, אותו נשא מיום שנתמנה לרב במחנות הפליטים באוסטריה, העלה הרב רמזי אירועים והרהורים, אשר בצרוף עדויות פותחים אשנב לרחשי ליבו כיהודי וכרב. לפנינו, אפוא, מקור נוסף, דברים שנרשמו בינו לבין עצמו. בדרשה הראשונה שנשא כאשר נתמנה, הזכיר את אותם רגעי הכרעה במאכלות אסורות. מסתבר כי ההחלטה הייתה כה קשה אישית עבורו, עד שחש כי "איבדתי את כל חלקי בעולם" שכן, על אף שמעיקר הדין הכריע כהלכה, הרי לפי טעמי המצוות יש במאכלות אסורות חשש של אטימות הלב והנפש. הוא העיד כי באותה שעה גמר בדעתו כי לא יוכל יותר לשמש ברבנות. בפנקסו (המצוי בידי המשפחה), רשם את ראשי הפרקים לדרשתו זו, בחינת מעט המכיל את המרובה:
"כמה פעמים החלטתי שלא אהיה עוד רב, גופי נטמא ממאכלות אסורות. "בא חבקוק והעמידן על אחת" - יחוד הבורא. אני לבדי נשארתי נביא מאסיפה של הג'וינט בורשה, בה היו 200 רבנים. כי אבי ואמי עזבוני - דור לפי פרנס. יש לנו האפשרות עכשיו לתקן... אשר שחתנו - מעט אור גורש הרבה חושך".
 
כלומר, לאחר השחרור, כאשר נתברר לו כי הינו שריד בודד לאותם מאות רבנים, החליט לקבל את התפקיד. אחד העדים שהיה נוכח באותה דרשה, טען כי הרב אמר גם ש"אם יימצאו די רבנים שלא נגעלו במאכלות אסורות, יתפטר הוא מיד מתפקידו".
 
פתחנו את המאמר בחשש שהעלה הרב בחדשים הראשונים של המצוקה הקיומית, עוד בסאניק - שלא יעשה הרבה כהיתר. דומה כי אמירה זו מאפיינת את פסיקתו הממושכת בכל הסוגיות הקשות והסבוכות בענייני מאכלות אסורות, כאשר כל סוגיה נבדקת על רקע התנאים הנתונים; קימות הגדרות שונות ומשתנות של המצב ההלכתי (אונס, שוגג, פיקוח נפש וכו');
אם ניתן היתר - הריהו ספציפי, מוגדר ומוגבל, ואין הוא פוטר מהרגשה של עשית איסור, המצריך תשובה, אף כי "גם מצב זה - רצון הבורא". 
 
2. זמן הנחת תפילין
 
מרכזיותה של מצות הנחת תפילין ברורה לכל יהודי, מאז היכנסו לעול מצוות. התפילין האישיים של הרב מצויים היו בידו, ואותם נשא בדרכי הנוד מאז צאתו מעירו:
 
 "ברגע האחרון לפני הנסיעה הצליחה אשתי לשלוח לי תרמיל עם קצת צידה לדרך, וגם את הטלית ותפילין, וכן מספריים, בהם אוכל לגזוז את זקני..."
 
 התפילין נשארו עמו עד השחרור, ומצויים עתה בידי בנו.
 
רקע הסטורי:
מחנה העבודה קונין ומחנה הריכוז אושוויץ (בונה). עבודת הכפייה החלה בעוד ליל והסתימה אחר ערוב הליל, כך שלא ניתן היה להניח תפילין בשעות היום.
 
השאלה:
"במחנות העבודה יוצאים תכף כשהאיר היום לעבודה ואי אפשר להניח תפילין רק במסירות נפש ממש, קודם אור הבוקר בעוד ליל ממש, או כשבאים בחזרה מהעבודה בלילה.
א. האם להניח בלילה? ב. האם טוב יותר להניח אחרי השינה בהשכמה מבערב, תחילת הלילה? ("ניסיונות")
 
למעשה, כוללת השאלה שתי סוגיות: האם מותר להניח תפילין בלילה והאם מקיימים מצות תפילין גם בלילה; בנוסף לכך ביקש לברר האם עדיף להניח בתחילת הלילה (לפני השינה) או בסוף הלילה, כאשר קמים לעבודה.
 
רקע הלכתי:
תפילין - מצוותם ביום דווקא, שנאמר: "ושמרתם את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה" (שמות יג, י). לגבי הלילה, יש סוברים כי אסור בלאו להניחם בלילה. "בימים אתה נוהג ולא בלילות" (מכילתא שם), אולם לדעת רוב הפוסקים גם בלילה מותר להניח תפילין, (והפסוק הנ"ל מתייחס רק לקרבן פסח). הלכה למעשה אוסרים הכל להניח תפילין בלילה, מדרבנן שמא יישן בהם. (קיים איסור חמור לישון בתפילין), זהו מקרה של "הלכה ואין מורין כן": להלכה מותר להניחם בלילה, ואין מורין כן משום הגזרה שמא יישן בהם.
 
הברייתא (מנחות לו, א) מביאה מקרה של אדם היוצא לדרך לפני עלות השחר, וחושש לאבד את התפילין. נפסק שהוא יכול להניחם על ראשו לפני צאתו בעוד ליל, אם יצא לדרך ברגליו ולא ייסע (כדי שלא יירדם עם התפילין). ואולם, יש מחלוקת האם הכוונה היא שהוא יכול גם לברך בעוד ליל (אם מצוות תפילין נוהגת גם בלילה), ולקיים את המצווה בלילה, או שיברך עליהם כשיאיר השחר (אם נוהגת רק ביום). מברייתא זו מוכח כי לגבי היוצא לדרך, לדעת הכל אין איסור בהנחתם בלילה, והמחלוקת הינה האם קיים את המצווה או לאו. על מקרה זה התבססה פסיקת הרב.
 
הפסיקה:
הרב פסק להניח תפילין בסוף הלילה, כשישכימו לעבודה. לגבי האיסור, לא ראה חשש לגזרת חז"ל, מאחר שבשעה זו אין סיכוי שיירדמו עם התפילין, אימת מיפקד הבוקר תמנע מהם להירדם. אל שיקול הדעת ההלכתי נתלוותה גישה אימונית ותחושת אחריות כבדה. אף כי אינו מכריע שהנחתם בלילה הינה קיום המצווה, הוא רואה בכך ערך חשוב:
"דאם לא כן יבוטל לגמרי ימים ושנים ממצוותן ואפשר כל ימי חייו כי לא נראו קווי החופש ואמרנו שעבדים נהיה לעולמים".
 
באפילת המחנות לא נראתה תקווה לגאולה, בוודאי לא מידית, והרב חשש שמא "תשתכח תורת המצווה" ותבטל מצווה זו ימים רבים, ואולי לכל חייהם, ועל כן בקש לשמרה עד כמה שניתן בתנאים אלו, אף בלילה.
 
טיעון דומה עולה בשאלה שהוזכרה בגטו קובנה, גם שם כותב הרב אושרי כי –
"לצערנו הרב ולדאבון נפשנו נתחולל השבת בגטו עד בלי הכר. כך שבמשך הזמן עלול השבת להישכח בגטו. לזאת מן הראוי להסתכן על מצוות שבת ולהזכיר את יום השבת לקדשו".
 
בסוגיית זמן התפילין נהג הרב לגבי עצמו בחומרה, הקפיד לקיימה במסירות נפש בזמנה, ביום, וכהלכתה:
"ונהגתי לעצמי להשתדל להניח על כל פנים לרגע ביום או בעלות עמוד השחר, ובזמן שהיה מהנמנע - הנחתי בלילה."
ולגבי הברכות:
"ולא ברכתי או ברכתי לפרקים על של יד גרידא, כדעת רוב הפוסקים שאין לברך בלאו הכי על של ראש בלא סח. ("ניסיונות")
 
כלומר: בעניין ברכות תפילין, יש סוברים כי יש לברך שתי ברכות, על תפילין של יד ברכת "להניח" ועל של ראש ברכת "על מצוות תפילין". וכן נהג הרב בעבר. ויש סוברים שאם לא הפסיק בדיבור ("סח") בין הברכות, יש לברך ברכה אחת על תפילין של יד ותפילין של ראש, ברכת "להניח תפילין". מתוך דאגה שלא תהיה ברכה לבטלה לא בירך ולעיתים המעיט בברכות וברך רק על תפילין של יד, כדעת רוב הפוסקים. במקור אחר מזכיר הרב כי עשה התרת נדרים על מנהגו להניח "תפילין של רבינו תם", וזאת - מיד כאשר הוגלה ממקומו, בשילוח לקונין:
"תכף כשנלקחתי מביתי למחנה עשיתי התרת נדרים על הרכבת על כל החומרות שנהגתי מעודי ובפרט על נטילת כל היד עד הקנה של זרת והנחת תפילין דרבנו תם וכהנה". (ניסיונות")
 
אף בשאלת הנחת תפילין מדובר בקיום מצוות עשה. אין הרב עוסק בשאלת היתר לגבי איסור, אלא בחיפוש דרך לרבים לקיים את המצווה, גם כאשר בוודאי פטורים מלקיימה בנסיבות אלו. לרשימת ה"ניסיונות" נלווה תאור ציורי של הנחת תפילין במסירות נפש על ידי רבים באושוויץ, ממנו עולה חיבת המצווה והקשר המיוחד למצווה זו:
"ותיכתב זאת למזכרת מצווה שמסרנו נפשנו עליה בבונה-אושוויץ, תכף אחר הרחיצה השכם באישון לילה, הזמן דחוק לעבודה, השוטרים אצים בגזרות שונות, לא אחד מוכה על לא דבר, ופה ושם עומדים שורות ארוכות, דוחפים את עצמם, לא ללחם ולא לקאווע, רק לקיים מצוות הנחת תפילין, אחד עומד ומשגיח שבל יתעכב מי לאמר איזה תפילה, רק פסוק ראשון שמע ישראל, ויחלצם וימסרם לחברו, אחד עומד על המשמר להינצל מהגסטפו".
 
ולאחר שנים, בהקדמה לספרו "ישועת משה", הוסיף:
"בזמן שהנחנו תפילין, חילקו במחנה את פרוסת הלחם שהייתה מיועדת עבור יום שלם. כך נתקיים בנו "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה'".
 
התפילין של הרב לא היו היחידים במחנה: "באולמי בתי המלאכה באושוויץ היו מוחבאות תפילין מוסוות בין מגירות הכלים, היו שהניחו תפילין בשעות העבודה", הוא מספר בספרו זה. מצויות בידינו עדויות נוספות על הנחת תפילין במחנות, ואולם, יש עניין בהשוואת עדות זו לעדות הרב מייזליש, רבה של וויצן שבהונגריה, שהיה אף הוא באותה פרק זמן באושוויץ, והעיד על כך בספרו "שו"ת מקדשי השם":
"ראינו פלא באושוויץ ושאר מחנות השמדה, שבכל יום ויום, עמדו אחינו בני ישראל בשורה כדי להניח תפילין בברכה ולומר פסוק ראשון מקריאת שמע, אף שזה היה סכנה גדולה אם הרשעים הרוצחים היו יודעים מזה. ומי יכול לספר את רוב הנסים והנפלאות שראינו במצווה חביבה זו, שהרי לקחו מאתנו כל המלבושים וכל החפצים בעת שהגענו לאושוויץ, וגם כמה פעמים עשו חיפוש אחר חיפוש אם אין לנו דבר, ומי שמצאו אצלו איזה דבר, היה בסכנה גדולה. עם כל זאת עלה ב"ה בידינו להטמין התפילין, וזכינו להניחם בכל יום ויום, והוא באמת מפלאות הבורא ית"ש".
 
קשה שלא לשאול, כיצד ניתן להסביר את מסירות הנפש הייחודית והחיבה היתרה למצווה יומיומית זו. ללא ספק, התשובה אינה רק במישור ההלכתי. מסתבר שהנחת התפילין העניקה אמונה, תקווה ותעצומות נפש. התפילין הנם זכר ליציאת מצרים, מקור הגאולות. והלילה - הזמן בו יכלו להניח תפילין - סמל לחשכת כל הגלויות, וכן כתב הרב:
"אבל באמת ההלכה לילה זמן תפילין הוא, ומחשכת הצלמוות ניקח תקוות החרות מאות התפילין, כי בחוזק יד הוציאנו. ועבד שהניח תפילין - יצא לחירות". ("ניסיונות")
 
אף בהזכרת דין העבד (רמב"ם עבדים פרק ח' הלכה י"ז) עשה הרב שימוש אמונתי - ציורי במושג הלכתי. ההלכה כי עבד שהניח תפילין - משתחרר, מקבלת משמעות אליגורית לגבי עם ישראל, שעבדים הם, והנחת התפילין בבית העבדים נושאת גם עבורם זכות ותקווה לשחרור. מצוות התפילין, שעניינה - "למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג, ט), עוררה מחשבות גם לגבי כל מצוות התורה. הרב מוסיף וכותב ב"ניסיונות", כי בראותו את אותו מחזה, עלתה בדעתו משמעות מורחבת וכללית לדברי הגמרא לגבי תפילין בלילה - "הלכה ואין מורין כן", כסמל לשאלת קיום כלל המצוות בנסיבות אלו, אף כאן באלגוריה המקובלת של "לילה" ו"יום" כסמלי גלות וגאולה:
"ה"יום" מוגבל לזמן חירות ואכילה, ו"לילה" לחשכת הצרות ושעבוד הגלות. ובכן הלכה היא כי גם בזמן חשכות הליל ובית עבדים שאנו נמצאים כעת, בכל זאת אנחנו חייבים לקבל עול המצוות, אבל זה כל אחד לעצמו, אבל אין לחייב לאחרים - אין מורין כן, כי קשה הדבר מאד מאד לקבל עול מלכותו בזמן שהננו עבדים לעבדים".
 
הרב מייזליש ראה דווקא בפן הסמוי של מצוות התפילין נקודת אחיזה באמונה בימי חשכה:
"ולנ"ל יובן שבאושוויץ לא הייתה שום מציאות בעולם להתחזק באמונה, כי לא הייתה לנו שום השגה מה זה ועל מה זה, והעצה הייתה רק להתחזק באמונה שלמה ע"י הקבלה המרומזת בתפילין. ולכן הייתה חביבה כל כך מצוות תפילין באושוויץ, שע"י זה נתחזקו הלבבות השבורים, שלא לעמוד אף רגע בלי אמונה שלמה, אף כשאין לנו שום השגה והבנה".
 
בכתביו המאוחרים של הרב אהרונסון, כתבים על התורה (עדיין בכתב יד), שנים לאחר מכן, הוא חזר לאותה מסירות נפש להנחת התפילין, וראה בקשר של תפילין סמל לקשר ולאהבה בין עם ישראל לבוראו:
"וראית את אחורי ופני לא יראו" - "הראהו קשר של תפילין" (ברכות ז, א)
"וראית את אחורי, קשר של תפילין, להורות אהבתו יתברך לישראל, שאף היא קשר אמיץ בה שלא ייפרד ולא ימוט לעולם. הוי אומר: קשר של תפילין, שהוא קשר אמיץ שלא ייפרד לעולם - אמיצותו של הקשר, שני פנים לו. מחד, חשקו של בורא העולם ובחירתו בישראל. מאידך, עזותן של ישראל הנובעת מתוקף אהבתן, ברור הוא למעלה מכל ספק: "יעמדו לו בניסיונות, או יהודאי או צלוב".
מעיד אני עלי שמים וארץ, כי קשר אמיץ זה שלא ייפרד לעולם - נשמר בגאון תפארתו על ידי רוב רובם של הקדושים - ה' יקום דמם". 
 
3. שאלות בענייני אישות
העמדת חופה וקידושין ופסיקה בענייני אישות לא יכלו להתבצע בישראל ללא אישיות רבנית. בעקבות מצוקות השעה, תלאות הכיבוש, הבריחה ההמונית, המעבר לגטו ועבודת הכפיה, ובעקבות תנאי החיים הסביבתיים - העדר מקוואות, רעב ומחלות, חיפוש מנוסה ומפלט, עלו שאלות בענייני אישות. לשתי שאלות מרכזיות ביותר מתייחס הרב ב"ניסיונות".
 
1.3 בעניין עריכת קדושין
רקע הסטורי:
השאלה נשאלה בוורשה, ב-תש"א, חורף 1940. היא עלתה לדיון באסיפת רבנים רבת משתתפים, עובדה המעידה על מרכזיותה. ועולה מדבריו כי השאלה עלתה גם במקומות אחרים.
 
השאלה:
האם נכון לסדר קידושין ולשאת נשים בימי המלחמה וההשמדה.
 
הפסיקה:
"במעמד רבנים חשובים בוורשא בשנת ת"ש אמרתי דעתי הפעוטה שלא לסדר קידושין". ("ניסיונות")
 
רקע הלכתי:
הרב נימק את דעתו בסיבות אחדות. ראשית, "מפני שיגרום לעגונות במידה יתירה". גברים רבים נלקחו לעבודת כפיה, והרב בתוקף תפקידו ראה את הנולד ורצה למנוע מצב זה, שהיה אחת התוצאות העגומות ביותר של מלחמת העולם הראשונה, ויצר סוגיות קשות בעולם הרבני. הנימוק השני, אף הא קשור בהערכת המציאות: "שהן פנויות יכולות להסתתר גם במחנות העבודה, ויש תקווה לקיומן בזמן שאינן נשואות ואינן מעוברות". הנימוק השלישי נובע מחשש למצב המוסרי ולהשלכותיו לעתיד, "שהפקרות גדולה שוררת בזמן מצור ומצוק, מוטב שתהיינה פנויות ולא אשת איש". הנימוק הרביעי, קשור בקושי לשמור דיני טהרת המשפחה: "חינוך הבית יהיה בטומאה כי בוורשא הבירה לא היה אז מקווה כשרה כי הנאצים סגרו כל המקוואות תחת עונש מוות". את הבעיה החמורה של סגירת מקוואות בוורשה תש"א תאר גם ש. הוברבנד:
"כל המקוואות נסגרו ונחתמו בחותם השלטונות... על שערם הוטבעה מודעה: על שימוש במקווה או רחיצה בו יוטל עונש כמו מעשה חבלה. עונש כזה פירושו עשר שנים עד עונש מוות. וורשה היהודית נשארה ללא מקווה, ונעשתה בעיית טהרת בנות ישראל אקטואלית כמו בימי הרומאים".
 
נשים נסעו לעיירות סמוכות, טבלו בנהר או במקוואות חסויים. הבעיה הלכה והחמירה.
 
לדברי הוברבנד, בחורף תש"א נתרבו מאד הנישואין:
"בכלל נעשו הנישואים בזמן המלחמה תדירים. הרבה חתונות שנדחו בשעתם בשל התנגדות ההורים, יצאו לפועל בזמן המלחמה. ריבוי הנישואים נגרם גם בשל מצב המלחמה, בו איבדו גברים את נשותיהם ולהפך. בעיקר נתקיימו חתונות רבות בשעת ההעברה לגטו. חתנים וכלות התחתנו ושכרו להם דירה אחת במקום שתיים נפרדות. מאז פרצה המלחמה, אין החתונות הללו אלא אירוע רשמי, ללא כל גון של שמחה. סעודות חתונה נערכות רק לעיתים רחוקות".
 
סביר להניח ששני קטעי התיעוד שלפנינו, התיאור שמתאר הוברבנד ואסיפת הרבנים שתיאר אהרונסון משלימים זה את זה: יתכן כי העובדה שנתרבו הנישואין הגבירה את החששות מאותם דברים שמנה הרב, וזה היווה דחף להתכנסות זו של רבני וורשה.
 
2.3 פרישות בימי המלחמה
רקע הסטורי:
לא הוזכרו המקום והזמן, אולי משום תדירות השאלה. ואולם נרמז כי השאלה עלתה הן על רקע הרעב בגטו והן בראשית השילוחים.
 
השאלה:
האם יש לפרוש מיחסי אישות בעת מלחמה ומצוק.
 
הפסיקה:
הרב פסק כי יש לפרוש, והביא כחיזוק לדבריו את המדרש על עמרם שפרש מיוכבד עם הירידה למצרים, ולולא דברי מרים היה נשאר בפרישותו.
 
רקע הלכתי:
למרות חשיבות מצות פריה ורביה, אוסרת ההלכה קיום יחסי אישות בעת מלחמה מטעמים מוסריים, מלבד לחשוכי בנים. לדעת הרב תקופה זו היא גרועה ממלחמה, ועל כן יש לאסור זאת גם לחשוכי בנים. בנוסף לכך, קיים סיכון מיוחד לנשים הרות, לאמהות ולילדים רכים, ואפשרות ההישרדות או המנוסה של נשים ללא ילדים גדולה יותר. הוא מצטט כתקדים את פסק הרב ממונקטש בעת מלה"ע הראשונה, אולם טוען כי אז היו הנסיבות קלות יותר:
"ולדעתי אין דמיון צרתנו - צרת ישראל במלחמה זו למה שהיה... ובפרט בעת צרה כזאת אשר מהיות ישראל לעם לא הייתה זאת עוד להשמיד ולהרוג, בפרט לילדים ונשים מעוברות שהיו הראשונים לטבח כנודע, אפשר שאסור גם למי שלא קיים עוד פריה ורביה, ובזמננו שגזרו להשמיד כל שורש ישראל והראשונים היו הילדים ונשים מעוברות - על אחת כמה וכמה" ("ניסיונות")
 
הרב מעיד כי פסיקה זו נשמרה ע"י שומרי תורה:
"וכן נהגו היראים והחרדים באמת לפרוש בעת צרה זו".
 
 
 
4. גילוח הזקן
רקע הסטורי:
גילוח זקן היווה חוויה קשה ביותר ליהודי פולין, שהקפידו מאד על שמירת שערות הזקן מטעמים שבנסתר, ולא גילחו אותו אף בדרך המותרת לפי ההלכה. בתקופת השואה גילחו רוב היהודים את זקנם כבר בתקופת הגטו, בגלל התעללות ברוטלית של הגרמנים ביהודים בעלי חזות דתית, ולעיתים היה בכך אף פיקוח נפש. למרות המצב היו יהודים שסירבו להסירו בכל דרך. לאחר מכן הוטל צו גילוח הזקן כגזירה מטעם השלטון הנאצי, בעילה של מניעת לכלוך ומחלות. במחנות הריכוז הוטל צו גם על גילוח מוחלט של שערות הראש. בנסיבות הקיום באושוויץ - בונה, עלתה שאלה הלכתית בקשר לדרך גילוח הזקן.
 
האירוע:
"בעניין גילוח הזקן, עד אושביץ עלה בידי מכונת פראטוס לתספורת, אולם בבונא היה קשה מאד, ונתתי עבור כל תספורת הבשר ולחם, אולם לא בכל פעם עלתה התספורת יפה ולא פעם אחת קבלנו מכות אכזריות על זה והכרחנו לגלח ובשבת. כי בכל יום א' היה אפעל ובדקו אם כולם מגולחים היטב, שער הראש והזקן. אולם לפרקים בשעת הדחק גדול מיראת הכאות שאין להם קצבה, עשינו עצה לנפשנו לספר מתחילה במכונה פרטית נמוכה ואח"כ להעביר תער, או לגלח בכל יום, באופן שלא היה שער בכדי לכוף עיקרו בצד אגודלו". ("ניסיונות")
 
רקע הלכתי:
המקור בתורה לעניין גילוח הזקן הוא הפסוק "ולא תשחית את פאת זקנך" (ויקרא יט, כז). וכך פוסק הרמב"ם:
"לפיכך אסרה תורה להשחית הזקן... ואינו חייב עד שיגלחנו בתער, שנאמר: "ולא תשחית את פאת זקנך", גילוח שיש בו השחתה. לפיכך - אם גילח במספריים, מותר". (הלכות עבודה זרה פרק י"ב הלכה ז')
 
יש סוברים שאיסור גילוח חל רק על שערה שיש בה גודל מסוים, גודל מינימלי:
"שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים והאמורות בכל מקום, כדי לכוף ראשן לעיקרן, דברי ר' ישמעאל. רבי אליעזר אומר כדי לקרוץ בצפורן. רבי עקיבא אומר כדי שיהיו ניטלות בזוג". (נדה נב, ב)
 
לאור זה יש פוסקים שהתירו את גילוח הזקן בשתי דרכים, בהן אין גודל השערה אוסר גילוח בתער:
א. לגזוז תחילה במספריים (עד פחות משיעור "שערה") ואז אין איסור לגלח בתער.
ב. להתגלח בכל יום, כדי שלא יספיקו השערות לצמוח לשיעור האמור, ואז אפשר גם בתער.
 
כאמור, לגבי הרב השאלה עלתה רק באושוויץ. ואולם על המודעות לקושי מעידה העובדה כי מן הפריטים הבודדים שלקח הרב מביתו, היה זוג מספריים:
"ברגע האחרון לפני הנסיעה הצליחה אשתי לשלוח לי תרמיל עם קצת צידה לדרך, וגם את הטלית ותפילין, וכן מספריים, בהן אוכל לגזוז את זקני..."
 
במחנה קונין הייתה עדיין בידיהם מכונת גילוח ללא חשש הלכתי, משום שפעולתה דומה למספריים ולא לתער (השערות נגזזות בין שני סכינים, ולא נחתכות סמוך לעור). ואולם, באושוויץ, ללא מכונה זו, נעשה הדבר קשה יותר ומסוכן יותר. בתנאים של מפקד יומיומי וענישה ברוטלית, נעשה מאמץ עצום לשמור על גילוח הזקן בדרכים שההלכה מתירה: כל עוד אפשר - לערוך תספורת יומיומית תמורת תשלום, שמשמעו - מנת האוכל, ובשעת הדחק - להיעזר בדרכים שהוצעו כדי שהשימוש בתער יעשה רק כאשר השערות בגודל מינימלי שאין שם שערה עליהן. ואכן, כך נהגו באחת משתי דרכים אלו. מכל מקום, המצב המתואר לא הוגדר כ"פיקוח נפש", אלא כחשש מסבל פיזי קשה: "... לפרקים בשעת הדחק גדול מיראת הכאות שאין להם קצבה". בתנאים אלו לא הותר גילוח בתער באופן כללי משום "פיקוח נפש", אלא נעשה מאמץ גדול יותר בחיפוש דרך שהיא מצמצמת את האיסור דאורייתא.
 
שאלה דומה מובאת בשו"ת ממעמקים: "בעניין גילוח הזקן בסכנת הגיטו" (חלק א' סימן י"ט), לאחר תאור הסכנה בהשארת הזקן והצו לגילוח הזקנים במחנה העבודה:
"והנה אז בימים טרופים אלו בא לפני אחד שהיה נתון במחנה שבויים ושאל אותי כדת מה לעשות היות שאין בנמצא במחנה שהוא נתון שם שום מכשיר אחר שאפשר להוריד בו את הזקן מלבד תער, לזאת נפשו בשאלתו אם מותר לו להשחית את זקנו בתער בגלל הסכנה".
 
גם אושרי פסק כי אם החשש הינו מייסורים ומענישה קשה, יש לחפש דרכים שיצמצמו את האיסור: עדיף לגזור תחילה במספריים, כפי שפסק הרב אהרונסון, או ע"י ספר נכרי. ואולם, אם נוצרות נסיבות של סכנת נפשות, הרי זה בגדר פיקוח נפש וממילא מותר לגלח אף בתער.
 
מתוך ניסוח האירוע בכתבי הרב אהרונסון, אנו למדים כי השאלה היתה שאלה של רבים, ולא דילמה אישית שלו בלבד. ושוב עומדים אנו משתאים נוכח ההתרוממות ממצוקות יום יום אל שערי הלכה וקדושה. 
 
5. עניני קבורה - חסד של אמת
בימים כתיקונם, לא נמצא נושא זה בתחום עיסוקו של הרב. הוא אמנם אחראי על ה"חברא קדישא" ובית העלמין בתוקף אחריותו הכללית על מוסדות הקהילה. אולם בפועל עסקו בכך חברות הקדישא וקברנים מקומיים, אנשי "חסד של אמת". אחד התפקידים שנטל הרב על עצמו במחנה, קשור במכלול הפעולות הקשורות בהבאת מתים לקבר ישראל.
 
"כך קיבלתי, אם ניתן לומר, את התואר 'ראש חברה קדישא'".
 
נושא הבאת מתים לקבורה עולה בכל כתביו: ביומן, בפרקי הזיכרונות ואף בהגות. לצד הכאב והיגון שנשא עמו התפקיד, בולטים בתיאורים אפיונים הלכתיים אחדים. ראשית, הקבורה כדין, למרות התנאים הקשים:
 
"התאספנו לטפל בנפטר, לעשות לו טהרה... השתדלתי שהכל יעשה כדת וכדין"
 
כותב הרב בזיכרונותיו, לאחר מקרה הפטירה הראשון מרעב בקונין. בשלב זה עדיין נערכה גם הלוויה. גם כאשר רבו המתים, הייתה הקפדה על ההלכה, וכך רשם ביומן בלשונו התמציתית (29 באפריל - 10 במאי):
 
"טהרה עשיתי לכולם כדין תורה. ממזרין (שענניק) ושק עשינו סובב, וחלוק ומכנסי בד וכובע וחגורה הלבשנו את כולם..."
 
הנה כי כן, מעיד הכותב כי ערך טקס טהרה לכל הנפטרים כדת וכדין: באמצעים הדלים שעמדו לרשותו, בתנאי עבודת הפרך - 14 שעות עבודה קשה במשטר נוגש, חלק להם את הכבוד היהודי האחרון: הדאגה לתכריכים. האפיון ההלכתי השני הינו - ההקפדה ברישום שמות הנפטרים. הזכרת שמותיהם של ההרוגים וכתיבתם, היא אחד המאפיינים ליחסו אל הפרט בחייו ובמותו. בראשונה, נכתב שם הנפטר בפתק בבקבוק סגור שהוכנס לקבר. שמותיהם הוזכרו גם ביומנו, עד שרבו מקרי הפטירה. ברישום המסכם ביומנו 29 10 באפריל - במאי, הוא כותב בהקשר לכך:
"המתים אינני רושם עוד כאן - כי רבו, רק ברשימה הרצופה נפרטם. רובם מתו מרעב או מהכאות בשעת העבודה".
 
כאשר נצטוו לפנות את הגופות לקבר אחים, נערכה רשימה נפרדת של הנפטרים: אף כי פה ושם נזכרו בשמותיהם גם באקציות של 1942. שתי רשימות של נפטרים צורפו ליומן כמסמך הסטורי ועברו עמו את דרך ההישרדות הארוכה: הרשימה האחת, תחת הכותרת "מתו ונקברו על ידינו בקונין - קברם בבית הקברות הפולני בקונין", כוללת שמות 45 איש שנפטרו לאחר העברת גופות הנפטרים לקבר האחים הזה. התאריכים - מיוני 1942 עד מרץ 1943. הרשימה השניה, תחת הכותרת "רשימת K.U. (קרנק אומהיג) הקדושים שנשלחו בתור "חולים" לחניקה בגזים בכלמנא הי"ד", כוללת שמותיהם של 149 יהודים שנשלחו לחלמנו: תאריך המשלוח, שם פרטי ושם משפחה, מצב משפחתי, שנת לידה ומקום המוצא. רשימה זו משנת 1942. והיא כוללת את הנשלחים בתקופת האקציות שנערכו בין אפריל לספטמבר 1942. רשומים בה שמות יהודים מגומבין, גוסטינין, סאניק, פודמביץ, יקשיץ - כולם בני אותו מחוז. הגיל הממוצע 30–40, מצויים גם בני 60-50, וילדים בודדים.
 
המאמץ הרב שהושקע ברישום ובשמירת הרשימות, נובע כפי הנראה מחשש לאותה בעיה שהטרידה אותו כרב עם פרוץ המלחמה - בעיית העגונות (לעיל סעיף 3: עניני אישות). סביר להניח כי הרב רצה לצמצם את הבעיה החמורה במידה שהיה הדבר בידו. גם לאחר השחרור, כרבם של העקורים, הקדיש הרבה מזמנו ומאונו לטיפול בבעיית העגונות. כאמור, יש בשמירת השמות גם ביטוי ליחסו האישי לפרט, מצוקותיו וקורותיו, כפי שמעידים דפי היומן והזיכרונות. תפקיד הקבורה בנסיבות אלו הפך לתפקיד יומיומי, והיה קשה מעצם מהותו. ואולם, מקרים אחדים הקשורים בקבורה, העמידו לפניהם שאלות מוסריות קשות וחוויה נוראה. אחת מהן - העברת הגופות לקבר אחים. התיאור המדויק והמצויר של מקום הקבורה נכתב אף הוא כפי הנראה, מתוך מבט לעתיד, לאפשר זיהוי הקרובים ואולי גם העברתם לקבר ישראל.
 
שאלות הלכתיות שונות עלו עד לימיו האחרונים של המחנה. כך למשל, עלתה השאלה בעניין רפידות לנעליים מספר תורה.
בחדשים האחרונים של המחנה, הובאה לפני הרב שאלה של סנדלר יהודי מגומבין, אותה הוא מתאר בזיכרונות. היהודי, מומחה בתפירת נעלים, עבד בחברה פרטית (מקרה חריג, שהעיד על מקצועיותו). יום אחד הביאו נשים גרמניות למפעל יריעות של ספרי תורה, ובעל המפעל דרש ממנו להכין מהן רפידות למגפים ולארנקי נשים.
 
תשובת הרב נאמרה כעצה:
 
"יעצתי לו, שיאמר לבעל המפעל, שאלו היריעות הן תשמישי קדושה יהודיים, ואין הוא רוצה לחטוא בנשמתו, אין הוא יכול לעשות זאת. גם אם גופי משועבד, רוחי חפשית".
 
בעל המפעל, נוצרי הגון, קבל את בקשתו בהבנה והתרגשות.
 
מה מקור העוצמה אשר איפשר התלבטות בשאלות הלכה בחיי יום יום, בנסיבות עולם מחנות הריכוז? גם לכך, נוכל לקבל תשובה מסוימת בדף מפנקסו, תחת הכותרת "דף הרהורי צלמות":
"מידת ההשתוות ששיבחה מאד בחובת הלבבות, להיות כל אדם עושה חובתו בעולמו בכל זמן ובכל מצב - כפי יכולתו וכפי הנדרש ממנו באותה העת. ויש לרמוז זאת בלשון המשנה: "אפילו המלך שואל בשלומו... ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק" (ברכות ל, ב). המלך שואל בשלומו - רום הדרגות וההשגות. נחש כרוך על עקבו - בשפל המדרגה בקצה היותר נמוך ורע. עם כל זה - לא יפסיק מעבודתו".