לחץ כאן לתצוגת הדפסה

חלק ג' - אפיונים ומסקנות

ד' אמות של הלכה - במחיצת כתביו של רב קהילה
פסיקה והלכה בכתבי הרב אהרונסון

סיני קיח תשנ"ו
(נדפס ללא ההערות)

תוכן המאמר:
1. הדינמיות של ההגדרה ההלכתית במצבים שונים
א. "פיקוח נפש"
ב. "אנוס"
ג. "חילול ה'"
ד. דין "נרדף"

2. דרכי הפסיקה
ראיה רחבה ומקיפה של המצב
אמפתיה ליחיד ולציבור, ראיה דקה של מצב פסיכולוגי
גישה אמונתית - מוסרית

3. חיבת המצוות - הקפדה בהלכה

4. רשימת מקורות


תקציר: בחלק ג' מובאים אפיונים ומסקנות לגבי הפסיקה ההלכתית בשואה.

מילות מפתח: שואה; הלכה בשואה; פסיקת הלכה בשואה; עבודת כפייה בשואה; התאבדות; פיקוח נפש; אנוס לעבור עבירה; חילול ה' בשואה; הסגרת יהודים לגרמנים

חלק ג' - אפיונים ומסקנות

כתבי הרב אהרונסון פתחו לפנינו צוהר ייחודי למקומה של ההלכה בעולמם של אנשי עיירה קטנה בפולין, ובראשם הרב. זהו צוהר אל מסע ארוך בנתיבי פחד ופח ופחת, המלווה בלבטים בלתי פוסקים בשאלות הלכה. מעבר לפן זה, משתקפת באספקלריה זו במיקרו-טקסט מרוכז גם בבואתם הרוחנית של אחיהם, יהודי פולין בתקופת השואה, עדות והד לעיסוק המתמשך, המתמיד, הדינמי, בקיום ההלכה כתורת חיים. מבחינה זו, החשיבות הנה בעצם העלאת השאלה והעיסוק בה, גם אם לא תמיד מצויה בידינו ההכרעה ההלכתית למעשה.

 
קשת השאלות אותה פרשנו עד כה הנה רחבה, אף כי הדברים נכתבו בקצרה ולעיתים ברמיזה. בראש ובראשונה אספקלריה של חיי יום יום, כאשר למרות המאבק היומי הנואש עולות שאלות שונות ודקות הן בענייני כשרות והן בשאלות תפילה ותפילין, גילוח זקן וענייני אישות, שונות לחלוטין, כמובן, מאותן שאלות שליוו את הרב בעתות שיגרה. חומרת השאלות לפרט ולכלל עולה בהקבלה להחמרת תנאי החיים, והדיון ההלכתי אינו רק הד לאירועים אלא חלק בלתי נפרד מהם.
 
ואולם ייחודם של מקורות אלו אינו רק בתפרושת ענפיו של הדיון ההלכתי, אלא במתן אפשרות להתייחס אליהם בשדה ההיסטורי בו צמחו, ברקע הנתון והשנה וכן באפשרות לחדור גם אל שורשיהן - לרבדים העמוקים יותר של הפוסק, לעיתים - לתהליך שיקול הדעת ההלכתי, ולעיתים - גם לתחושות הלב שנתלוו לפסיקה. ניתנת לנו אפשרות להתייחס לאפיונים של פסיקתו האישית, המהווה בבואה לאפיוני הפסיקה ההלכתית בתקופת השואה.
 
1. הדינמיות של ההגדרה ההלכתית במצבים שונים
האם הייתה הגדרה הלכתית כוללת של המצב בתקופת השואה? האם היותם בסכנה מתמדת יצר מצב של "פיקוח נפש" כהוראה כללית?
 
פרופ' יוסף ולק במאמרו על ההנהגה הדתית בתקופת השואה, הבחין בעיקר בשתי הגדרות הלכתיות, אשר נבעו, לדעתו, מן התפיסות השונות של גרמניה הנאצית.
 
 "אין אפשרות לנתק את הפסיקה ההלכתית מהגותם של חכמי התורה. רק על פי התייחסותם של גדולי ישראל להופעתה של גרמניה הנאצית ולתופעת השואה ניתן להבין ולהסביר את ההבדלים המהותיים המתגלים בתשובותיהם השונות של אנשי ההלכה על שאלות שהזמן גרמן".
 
ולק הבחין בעיקר בין שתי תפיסות. האחת, הרואה את מלחמת הנאצים ביהודים כמלחמה בה' ובתורתו, והשניה - הרואה בנאצים תופעה של מלחמת חורמה נגד קיומו הפיזי של העם. על פי התפיסה הראשונה, הרי זו תקופה של "שעת שמד" ויש להחמיר בכל דין בבחינת "יהרג ואל יעבור", כיוון ש"בשעת גזירת השמד ייהרג ואל יעבור אפילו על ערקתא דמסאנא" (סנהדרין עד, ב). לפי התפיסה השניה, הרי זה מצב של פיקוח נפש, בו יש היתר לעבור על כל המצוות (מלבד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים) משום "וחי בהם". במצב כזה, קידוש ה' יהיה לא בהריגתו של יהודי אלא בשאיפתו לחיים ובהישרדותו, קרי - "קידוש החיים".
 
ואולם, עיון בכתבי הרב מעביר לפנינו את השונות בהגדרה ההלכתית. אף כי הפוסק הנו אותו אדם, הרי המצבים והנסיבות - שונים. ללא ספרים וללא התייעצות בחכמי תורה אחרים, מתוך בקיאות מפליגה ומתוך תחושה של "דעת תורה", על סמך הקשיים לסוגיות הלכתיות, מתוך בדיקת כל מצב לגופו, עולות הגדרות המאפשרות מציאת פתרונות הלכתיים שהם בגדר "שורת הדין":
 
א. "פיקוח נפש"
הביטוי "פיקוח נפש" מתייחס בהלכה למצב שבו קיימת סכנה מגורם טבעי (מחלה, שריפה, מפולת וכדומה), וכדי להינצל מן הסכנה, מותר לעבור כל העבירות שבתורה - מלבד שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. (רמב"ם הלכות שבת פ"ב). אין אנו מוצאים בכתביו הגדרה כללית שבכל תקופת השואה היה מצב של "פיקוח נפש" המתיר עבירות על איסורים ופטור כללי מחיוב מצוות. משום "פיקוח נפש", ואפילו "פיקוח נפש לאחר זמן", הותרו מאכלות אסורים. ואולם, הדבר נבחן בנסיבות שונות ומסתבר כי הוגדר גם לפי מצבו האישי של השואל, כפי שיש להסיק מ"דין תורה באושוויץ (חלק א' פרק 1.5). פיקוח נפש גם לאורך תקופה זו לא הוגדר באופן אובייקטיבי בלבד, ולא תלוי רק בנסיבות, אלא גם במצבו הסובייקטיבי העכשווי של האדם, מצב דינמי משתנה המצריך בחינה מחדש כל הזמן, אפילו בתנאי אושוויץ.
 
ב. "אנוס"
הגדרת "אנוס" מתייחסת לאילוץ וכפייה ע"י אדם אחר באיום של הריגה. גם במצב זה יש לעבור כל העבירות, חוץ משלוש העבירות הנ"ל, כפי שכתב הרמב"ם:
 
"... כיצד, כשיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל ייהרג, שנאמר 'וחי בהם' ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו... חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". (הלכות יסודי התורה פ"ה).
 
ואולם, אם עבר ולא מסר נפשו על אחת משלושת העבירות, יש הבדל בין "פיקוח נפש" ל"אנוס": במצב של פיקוח נפש, אם עבר ונתרפא - "עונשים אותו בית הדין עונש הראוי לו" (שם הלכה ו'). ואילו אם נאנס ועבר, על אף שנהג שלא כשורה והיה עליו למסור נפשו, אינו נענש "מפני שעבר באונס... שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו" (שם הלכה ד').
 
בהגדרת "אנוס" משתמש הרב לעניין חילול שבת בתקופת השואה, והוא חוזר על הגדרה זו לגבי שבת בשני סעיפים ברשימה "ניסיונות": האם עדיף חילול שבת של עצמו באונס, או של זולתו במזיד (עיין חלק ב' פרק 1), וכן -
 
אם צריכים לתשובה וכפרה על מאכלות אסורות לפיקוח נפש וחילול שבתות באונס, ושאר איסורי תורה שעברנו במחנות.
 
חילול שבת הוגדר כאונס משום שנעשה מתוך ציות לפקודה מפורשת ולהשגחה ברוטלית של הגרמנים, כשהסירוב לכך היה כרוך בסכנת מוות. ואילו אכילת מאכלות אסורים הנה החלטתו של האדם מתוך צורך של שמירה על החיים - פיקוח נפש.
 
בכתבי הרב בולטת ההימנעות מעבירה על חשש שפיכות דמים בשני המצבים: במצב של אונס - בסירוב הנחרץ לקבור נער גוסס, למרות האיום המידי לחייהם, וכן - בפסיקה העקרונית נגד שיתוף פעולה ברשימות לשילוחים ובמצב של פיקוח נפש - אחד הטעמים לאיסור אכילת בשר אדם במצעד המוות הייתה ההימנעות מחשש שפיכות דמים למרות שהדבר עשוי היה אולי להציל חיים.
 
אולם, אף על פי שהמילה "אנוס" כנימוק הלכתי מופיעה רק בסוגיות אלו, ניכר מן הפסיקה שהרב הגדיר כ"אונס" גם מקרים נוספים. בולט ביותר מקרה המתאבדים: יחס הכבוד אליהם אינו רק ביטוי רגשי אלא תוצאה של הכרה שהתאבדותם נחשבה כהתאבדות מאונס, ועל אף שהיא אסורה, כפי שפסק להם, שהרי במקרה זה מדובר באחת מן העבירות שהן בבחינת "יהרג ואל יעבור" - שמירת החיים - הנה בדיעבד הם נחשבו כ"אנוסים", ובדומה לשאול - "אין מונעים מהם דבר", קרי - אין מונעים מכבוד הנפטר והספדו.
 
יתכן שזו גם הסיבה ליחסו המאופק, יחסית, לעובדה שנמסרו רשימות למרות הפסיקה האוסרת זאת. אם הסיבה לכך הייתה סכנת חיים מידית לראשי המחנה (ולא חישובים של הצלת אחרים), אז, למרות האיסור החמור ולמרות הבעיה המוסרית הקשה, יש מקום להנחה שבדיעבד ראה בהם "אנוסים".
 
ג. "חילול ה'"
המושג "חילול ה'" כולל בתוכו מצבים שונים, ובתוכם האיסור לעבור כל עבירה שבתורה בשעת השמד (שעה שמטרת האויב היא לעקור את דת ישראל), אפילו במחיר החיים. לפי שבשעת השמד מוגדרת כל עבירה כחילול ה'. בהרחבה, כולל המושג "חילול ה'" כל התנהגות של יהודי הגורמת לזלזול בכבוד שמים ובכבוד ישראל בעיני הגויים, "שגורם שיאמרו הגויים: אין תורה לישראל". לא מצאנו בכתבי הרב הגדרת תקופת השואה כ"שעת שמד", ואולם במקרה אחד הוזכר עניין חילול ה': בעניין אכילת בשר אדם. אחד הטעמים שהזכיר הרב הוא החשש מחילול ה'. ייתכן שחומרתה של הדילמה בתנאי הרעב הנורא על סף השחרור העלתה את הצורך להשתמש בנימוק זה שהוא דוחה את כל האחרים, ומחייב הקפדה יתרה.
 
ד. דין "נרדף"
באחת הרשימות ב"ניסיונות" מובאת הגדרה הלכתית נוספת: דין נרדף.
 
"בהיותנו בלאגר לא התענינו בד' צומות (לבד מיום כיפור), כדין נרדף קבלנו על עצמנו להתענות כשיעזור ה', ככתוב "מיום אשר נתת אל לבך להתענות וגו'".
 
כלומר, אף כי פסקו שאינם חייבים לצום, הגדירו עצמם כדין "נרדף", אשר עליו לקבל על עצמו להתענות כאשר יוכל:
 
"יחיד הנרדף מפני אנסין או מפני ליסטים... אינם רשאים להתענות שלא לשבר כוחם, אלא יקבלו להתענות כך וכך תעניות לכשינצלו". (שולחן ערוך אורח חיים תקע"א סעי' ג', עפ"י הגמרא בתענית ח, ב).
 
דברים אלו מתייחסים במקורם לעניין החיוב להתענות בעת צרה (עיין רמב"ם הלכות תענית פ"א). בעת הצרה, אם אינו יכול להתענות, עליו לפחות לקבל על עצמו להתענות כאשר יוכל, ובזכות זה תישמע תפילתו. מקור לכך הובא מדניאל (י, יב): ויאמר אלי: אל תירא דניאל... כי מן היום אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלוקיך נשמעו דבריך". הרב השליך עניין זה גם לגבי מי שאינו יכול לצום את ארבעת הצומות הקבועים מחמת הרודפים, ועל כן קיבל על עצמו להתענות כשיוכל.
 
רשימה זו מהווה הוכחה נוספת לחיוניותה של החשיבה ההלכתית, כאשר גם במצב של פטור ברור, לא הסתפק בהיתר ההלכתי אלא חיפש דרך "לתקן" את אשר נמנע ממנו בנסיבות המחנה.
 
2. דרכי הפסיקה
ראיה רחבה ומקיפה של המצב
הגדרת המצב אינה כוללנית, כל שאלה נבדקת על רקע המצב העכשווי. ואולם, על שיקול הדעת משפיעה גם פרספקטיבה לעתיד, והשלכות שעשויות לבוא.
 
כבר באירוע הראשון בקונין, בסוגיית אכילת האוכל הטרף לפני שנוצר מצב של פיקוח נפש (פרק 1), נוצרה הגדרה מחדש של המצב: מתוך דאגה לעתיד קבע הרב שהמצב נידון כ"פיקוח נפש לאחר זמן". דוגמא זו מתייחסת לאחריות לקיומו הפיזי של הציבור. דוגמא אחרת לתחום אחריות זו עולה בסוף המלחמה, במצעד המוות. הראיה המיידית שיקפה לכאורה אפשרות של הצלת חיים ע"י אכילת בשר אדם, ואולם, בראיה מקיפה, גם מנקודת המבט של הגרמני, עלתה האפשרות המנוגדת: שמא דווקא מעשה זה יחיש את הרצח. תפיסה זו שינתה את ההכרעה ההלכתית מיסודה, והפכה אותה משאלת פיקוח נפש לשאלה של הכנסת עצמו לסכנה, ע"י הגברת דה-הומניזציה של כלל היהודים מן הצד הגרמני.
 
בשאלה זו עולה הפן האחר של הראיה רחבת הטווח: הדאגה למצב המוסרי. באופן ההכרעה בסוגיה זו בולטת דאגתו להשפעת המעשה על העושה, על דמותם בעיני עצמם ובעיני אחיהם.
 
בשיקול הדעת ההלכתי מהווה מרכיב חשוב גם האחריות למצבו של כלל ישראל לאחר המלחמה.
 
כך למשל, בדיון בעריכת קידושין נידונות לא רק הבעיות העכשוויות בגטו, אלא תוצאות ההכרעות לגבי העתיד, כגון חשש ממצב של הפקרות, שהוא קשה יותר לגבי אשת איש. רק מתוך ראיה מקיפה נפלה כאן הכרעה נוראה וכבדת משקל, מפי רב בישראל, האומרת כי באותם תנאים שתוארו, אולי מוטב אפילו קיום זוגי ללא חופה וקידושין. גם הדאגה לעגונות שתשאנה אחר המלחמה, עולה כבר בראשית המלחמה ומלווה אותו לאורך התקופה. חשש זה הנחה אותו, כאמור, גם בהקפדה על רשימות ההרוגים עד כדי מסירות נפש.
 
דאגה מיוחדת לקיומה של תורת ישראל לאחר המלחמה, עולה בסוגיית הנחת תפילין בלילה. הערכת המצב הכללית הייתה כי קיים סיכוי שהמצב ימשך למשך זמן רב, אולי לכל חייהם. וכאן עלה החשש לעתיד "שלא תבטל תורת המצווה", ועל כן יש לקיימה בכל דרך שהיא.
 
לכאורה, ראיה מקיפה של המצב, ובדיקת הסוגיה מכמה פנים - הנם דרך הלימוד השגרתית של סוגיות בתלמוד, ולב ליבה של כל פסיקה הלכתית. ואולם, בתנאי השואה ניתן היה להעריך כי מצוקת ההווה תהווה מרכיב בלעדי של ההכרעה, ועל כן יש מקום להדגיש את קיומו של מבט ארוך טווח, שדרש ללא ספקות התגברות על ראיה עכשווית, גם בנסיבות אלו.
 
 אמפתיה ליחיד ולציבור, ראיה דקה של מצב פסיכולוגי
אף כי שיקול הדעת דורש התייחסות רציונלית, הוא נעשה תוך ירידה לנפש אחיו, "ראיה פסיכולוגית דקה ועמוקה והכרת גודל צרת הזמן", ואינו מנוטרל מהתייחסות אישית ורגשית לשואלים. ניכר שחווה עימם את המצוקות וראה עצמו אחד מהם, גם במצבים שלא היה שותף מלא להם, נתקבלה ההכרעה מתוך רגישות רבה לזולת ויכולת אמפטיה במצבים שונים. כך, למשל, חש במעצור הנפשי הקשה באכילת מרק טריפה, ועל כן עשה את אותו צעד שלא הרפה ממנו עד תום המלחמה, ושימש מודל אישי לנורמה הלכתית במצב של "פיקוח נפש". במעשה ראשוני זה נטל על עצמו את האחריות והגב ההלכתי לרבים. מעורבותו הרגשית העמוקה בולטת בסוגיות רבות, כגון: קבורת הנער הגוסס ושאלתו של הרב מקוטנא על החשת מותו (חלק ב' פרק 3.1). באופן בו תאר את הבאתם לקבורה של המתאבדים, שנהגו שלא לפי פסיקתו, בולטת תחושת הבנתו את המצב הנפשי שהביא למעשה זה, והוא משתמש לגביהם באחד הביטויים המקודשים ביותר ליהודי "תפילין של יד ותפילין של ראש".
 
"ייסוריו הפנימיים של הפוסק בעת מתן התשובה... תמיהתו שעדיין מבקשים ממנו לפסוק בנסיבות הקיימות..." בולטים במיוחד בתשובתו לגבי איסור אכילת בשר אדם.
 
גישה אמונתית - מוסרית
אופיינית היא גישתו ללוות את הפסיקה ההלכתית במתן משמעות אמונתית. כבר בראשית הדיון במאכלות אסורים, בימים הראשונים במחנה קונין, בהוראה לברך ברכת "שהכל" וברכת "בורא נפשות רבות", לא הסתפק הרב בקביעה ההלכתית אלא נתן לה משמעות אמונתית של צידוק הדין מתוך ההכרה כי כל מצב שהוא, מקורו ברצון הבורא. במסה שנכתבה ב- 1942 קיים שילוב מעניין של נימוקים הלכתיים ואמונתיים לשאלה מדוע לא הייתה תופעת ההתאבדות נפוצה בקרב יהודי פולין.
 
"פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", והיא: לא פעם אחת קצה נפשו של אדם בחייו, ואיזהו כוח מושכו אז להיות בחיים, חיי צער ומצוק המאוס עליו עד מאוד, אם לא כוח הנעלם והנסתר משכל שלנו, דעת העליון נבדל מדעתו וגבוה מהשגתנו, להשלים כוונת הבריאה: "המשביע" - למטרה זאת - "לכל חי" - "רצון" של חיים. לחיות בחיים, אף למרות כי אם יתעמק בשאלתו, למה לי חיים, לא ימצא מענה מספיקה".
 
בקיומה של מצוות תפילין נשזר הסבר סמלי-אמונתי שנועד לחזק את האמונה גם בתנאי אושוויץ:
 
"אבל באמת ההלכה לילה זמן תפילין הוא, ומחשכת הצלמוות ניקח תקוות החירות מאות התפילין, כי בחוזק יד הוציאנו. ועבד שהניח תפילין - יצא לחירות". ("ניסיונות")
 
דאגה למצב המוסרי מלווה אף היא את הפסיקה ומשמשת מרכיב בהכרעה ההלכתית. הד לכך עולה בתחנות שונות. עוד בתקופת סאניק, בפסיקה לגבי חילופי יהודים ביהודים לעבודה, הנימוק אינו רק הלכתי, אלא מתלווה אליו נימה מוסרית - כי הדבר נוגד דין ויושר.
 
הגישה המוסרית של ערבות הדדית הנה מוטיב מרכזי בחוויותיו במחנה קונין. עם בואם מחזק הרב שני כללים מוסריים - הלכתיים. האחד, ביחס לאיסור הכנסת חבר לסכנה, משום "לא תעמוד על דם רעך" (חלק ב' פרק 1), והשני - הערבות ההדדית, אותה הדגיש עם מינוי היודנראט בקונין:
 
"מי שיתמנה לעמוד בראש המחנה חייב לזכור כי כאן נמצאים רק "היימישע יידן", (יהודים משלנו), ממחוז גוסטינין, אשר נשותיהם וילדיהם נשארו בודדים בבית, ומחכים בכיליון עיניים לשובם של הבעלים והאבות. משום כך חייבים אנחנו להיות ביחד כמו אחים, כי העניין נוגע לדיני נפשות...".
 
באופן דרמטי עולה גישה זו גם בשאלת אכילת בשר אדם במצעד המוות (חלק ב' פרק 4), כאשר נלוותה לכך תחושה פנימית של מדרגה מוסרית נמוכה: חשש לירידה מורלית ולחציית גבולות מוסריים שתביא, חלילה, לפגיעה בחלשים. ברשימה זו בולטת אחריות כבדה לכלל ולפרט.
 
3. חיבת המצוות - הקפדה בהלכה
על פי הצו "וחי בהם" מובן כי הפסיקה נטתה לקולא וזאת מתוך אחיזה בהלכה, הסתמכות על דעת מיעוט ואפילו על טעמי המצווה. דווקא על רקע זה, בולט המאמץ להקפיד על הלכות ומנהגים שונים, אשר לא היה בהם חיוב אותן נסיבות, אלא שחיבת המצווה גברה על ההיתר ההלכתי, בבחינת "אהבה מקלקלת את השורה".
 
בראש ובראשונה בולטת חיבת המצוות במאמץ לקיים מצוות עשה. גם בתנאים רגילים קיים חיוב גדול יותר לגבי איסורים מאשר לגבי מצוות עשה. כך, למשל, כדי לא לעבור על איסור חייב אדם אף להפסיד את כל רכושו, ואילו כדי לקיים מצוות עשה אינו חייב להוציא יותר מחומש מרכושו. כאשר מדובר בתנאים של פיקוח נפש, בוודאי יש מקום לפטור ממצוות עשה. ואפילו במצב שהוגדר כשעת שמד, כשאז יש למסור את הנפש על כל איסור, אין חייבים למסור נפשם על מצוות עשה:
 
"הא בשעת השמד אפילו אעקרתא דמסאנא ייהרג ואל יעבר. (=על רצועת מנעל, אביזר אופייני לגוי). הני מילי (=דברים אלו) לעבור על מצוות לא תעשה, אבל אם גזרו לבטל מצוות עשה, בוודאי שב ואל תעשה שאני..." (חידושי הרמב"ן למסכת שבת מט, א).
 
בגמרא (שבת מט, א) מתואר התנא אלישע שמסר נפשו על הנחת תפילין בימי הרומאים ונהרג על כך. תקופה זו הוגדרה כ"שעת שמד". אף על פי כן שואלים ראשונים (רמב"ן שם) כיצד רשאי היה למסור נפשו על מצוות עשה. תשובתם היא כי אם יש בקיום המצווה הכרזה של עול מלכות שמיים, הרי בתקופת שמד "נוטלין עליה שכר הרבה ועדיין מוחזקת", כפי שנכתב בבראשית רבה:
 
"מה לך יוצא לסקל, על שמלתי את בני.
מה לך יוצא לצלב, על שנטלתי את הלולב".
 
על פי זה פסק גם הרב אושרי בגטו קובנה בסוגיה "אם רשאי למסור נפשו גם על שאר מצוות שבתורה":
 
"כל שיש בו קידוש ה' אין שום איסור בעשיית לפנים משורת הדין, אף על פי שאינו מחויב בכך, ואדרבא יש לו שכר מרובה על זה, ועליהם נאמר "גיבורי כוח עושי דברו".
 
פסיקה זו מבוססת על הגדרת השעה כ"שעת השמד" וכמצב של "קידוש ה'". אפשרות הלכתית אחרת לקיום מצוות עשה בנסיבות כאלו הנה האפשרות לקיימן בצנעא. ואולם, בכתבי הרב אהרונסון לא מוגדר המצב כ"שעת השמד", ואין אופי הפסיקות הולם את ההגדרה הזו. על כן, מפליאה העובדה כי נעשה מאמץ יומיומי לשמור גם על מצוות עשה ולקיימן כהלכה. הקפדה על ברכת המזון לאחר כל אכילה, אכן לא הייתה בחזקת סכנה, ואולם, דווקא בה, ביטא הרב את חיבת המצוות בקיום מצוות עשה דרבנן זו בתנאי הרעב, ברמזו על המילים "עד כזית וכביצה":
 
"אמר הקב"ה: וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה "ואכלת ושבעת וברכת", והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה" (ברכות כ, ב).
 
מסירות הנפש על מצוות עשה בולטת יותר בעניין הנחת תפילין, בתיאור של צימאונם של המונים הממתינים לקיום המצווה. לגבי מצווה זו מתאר הרב את הקפדתו היתרה לגבי עצמו, כאשר למרות שפסק כי מותר להניחן גם בלילה, הקפיד על עצמו להניחן ביום:
 
"ונהגתי לעצמי להשתדל להניח על כל פנים לרגע ביום או בעלות עמוד השחר, ובזמן שהיה מן הנמנע - הנחתי בלילה".
 
אולי משום שהנחת תפילין היא קבלת עול מלכות שמים. כך נמצא גם במקור בגמרא, כאשר האירוע הנידון בתנא אלישע, קשור גם הוא בתפילין.
 
"פעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו, והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק..." (שבת מט, א).
 
את הטעמים המשוערים להקפדתו על מצוות תפילין כהלכתה עד מסירות נפש יומיומית, כבר כתבנו לעיל (בחלק א' פרק 2). הקפדה יתירה עולה גם בעניינים אחרים, כמו: זהירות מופלגת בברכה לבטלה והקפדה על מנהגים וחומרות. החשש מביטול המנהג שקיומו נתפס כחמור ומחייב, הביא את הרב להתרת נדרים עם יציאתו מעירו. כל אלו מעוררים השתאות "לגבי היהודים הנוהג לפנים משורת הדין בהלכה, כשכל כללי השעה מכוונים אותו להתנהג בצורה הפוכה".
 
שני סעיפים ברשימה "ניסיונות" פותחים צוהר לעולם ההגות ולתחושות שמאחורי הפסיקה הלכתית אודות חיוב המצוות בתקופה זו.
 
האחד - עוסק בשאלה כללית של חיובם במצוות בתקופה זו -
 
"אם יש חיוב שמירת וקיום מצוות התורה בימים אלו, בגיא צלמוות, מחנות המוות, שאין לו דמון בקורות ומאורעות האנושיות מעולם. כי אין לו לאדם האסיר שם דעה עצמאית אפילו כעבד ובהמה, מחמת המציק ופחד המשונה שאי אפשר להעלותו על הכתב. האם נוכל לומר שמצווה ועומד באיזה מצוות קום ועשה, כיוון שאינו בגדר אנושי כלל".
 
והשני –
"אם צריכים לתשובה וכפרה על מאכלות אסורות לפיקוח נפש וחילול שבתות באונס, ושאר איסורי תורה שעברנו במחנות".
 
לכאורה, סותרות השאלות זו את זו. בראשונה מתואר מצב הפוטר, מקיום מצוות פחות מ"עבד ובהמה". בשניה - מתואר צורך לחזור בתשובה על כל איסורים שעברו. משמע, שראה בכך משום חטא.
 
אפשר אולי לומר כי הקטע הראשון מתייחס למצוות עשה והשני לאיסורים. אולם, כפי הנראה הקטע הראשון משקף יותר את תחושותיו לגבי מצבם הרוחני ואינו הלכה למעשה. יש בו ביטוי עצום לקושי לעמוד במצב של בחירה חופשית, שהוא תנאי לקיום מצוות, בתנאים של עבדות והשפלה, כפי שהתבטא הרב "הננו עבדים לעבדים", ורמז בכך לדרישת חז"ל: אוזן ששמעה על הר סיני שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים" (קידושין כב, ב).
 
רוח הדברים מזכירה את השאלה שנשאל הרב שפירא בגטו קובנה:
 
"אם מותר לברך בגטו, בברכת תפילת השחר ברכת "שלא עשני עבד".
"... איך אוכל לומר ברכה זו בשעה שנמצאים אנו בעוצר ושבי, וחינם נמכרנו ואין כסף. איך יוכל עבד לברך ברכת בן חורין בשעה שמוט עבדות נתון על צווארו ומוסרי שביה נתונים על גופו".
 
הקטע השני משקף את תחושתו בשעת מעשה ולאחר מעשה. אף כי הותרו הדברים ע"פ ההלכה לאורך כל הדרך, ובוודאי אין הם נחשבים ל"עבריינים". בכל זאת, "לא נעשה להם הדבר כהיתר", הנה נותרו בתחושה של היותם בלתי שלמים, שהרי מכל מקום החטא - פוגם. ועל כן בקשת התשובה הנה בקשת התחטאות והיטהרות מתחושת אי הניקיון וחוסר השלמות, בקשה של תיקון עצמי, בבחינת "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי" (תהילים נא, יב).
 
אין, אפוא, כל סתירה בין שני הקטעים. להפך: שניהם מבטאים חיבה עצומה לקיום מצוות מעבר לצו ההלכתי ולמצב הרציונלי, והם אולי המפתח להבנת ההקפדה על מצוות שונות שאין בהן עניין של "ייהרג ואל יעבור".
 
האומנם מהווים אפיונים אלו בבואה לפסיקה ההלכתית בתקופת השואה?
 
במאמר זה, ערכנו הקבלות אחדות לחומר הלכתי המצוי בידינו, בעיקר לספר שו"ת ממעמקים. קיים דמיון מפליא בשאלות ובדרך הפסיקה בין הכתבים. עימות זה בין שני כתבים המתארים מקומות שונים ונכתבו בזמנים שונים, מלבד היותו נותן תוקף נוסף לאירועים ולפסיקות במקורות אלו, מוכיח את היותם של החשיבה והדיון ההלכתי חלק מהותי בחיי יום יום של היהודי המאמין גם בתקופת השואה, מדגיש את רציפותה של ההלכה המתבססת על מקורותיה המסורתיים, שיש בהם תשובה גם לאותם אירועים נוספים שלא היה להם תקדים היסטורי, ומחזק את הערכתנו כי אכן ניתן לראות בכתבי הרב מקור עשיר לחקר הפסיקה ההלכתית בתקופת השואה.
 
 
 
רשימת מקורות
 
 ארכיון בית לוחמי הגטאות:
E4/3293 .1 "מגילת בית העבדים בקאנין" כתב יד המקורי של יומן הרב י. מ. אהרונסון. וחומר נלווה הקשור לכתב היד, כגון: בית הלוי י. ד. - מכתב שצורף עם מתן היומן. שנר צבי - בדיקת החומר, מכתבים וחקר.
E3/4537 .2 מכתבי אברהם זייף ופייביש קאמלאז'. וחומר נוסף שאספה גב' א. פלדנקרייז.
 
ארכיון יד ושם:
MIE/2529 .3 - אהרונסון משה יהושע, זיכרונות. כתב יד (אידיש), ארכיון יד ושם ירושלים.
4. 03/3661 - עדות שמואל מוטיל.
 
תעודות שפורסמו:
5. אהרונסון יהושע משה, מדוע לא עמדנו על נפשותינו, ידיעות בית לוחמי הגטאות 5-6 ניסן. תשי"ד (אפריל 1945) עמ' 26 - 27. (בתפוצות הגולה שנה ה' חוברת 2 עמ' 32)
6. אהרונסון יהושע משה, "ישועת משה", (הקדמה) ת"א תשכ"ז.
7. אהרונסון יהושע משה, "מגילת בית העבדים בקאנין". ידיעות בית לוחמי הגטאות גיליון 4 - 5 (16 - 17) תשרי תשי"ז (ספטמבר 1956) עמ' 17 – 24.
8. אהרונסון יהושע משה, "מעשה קויל". ידיעות בית לוחמי הגטאות גיליון גיליון 4 - 5 (16 - 17) תשרי תשי"ז (ספטמבר 1956) עמ' 16 – 17.
9. אהרונסון יהושע משה, רשימת נפטרים, זכור א' תשמ"א, (עורך י. אייבשיץ), עמ' 38 – 43.
 
ביבליוגרפיה:
10. אבנרי יצחק, ספרות ההלכה בימי השואה, סיני צ"ב כסלו-טבת תשמ"ג, עמ' קע"ב-קפ"ח.
11. אייבשיץ יהושע, בקדושה ובגבורה. ת"א תשל"ו.
12. אייבשיץ יהושע, (עורך), מפעל התיעוד של הרב אהרונסון. "זכור" א' תשמ"א, עמ' 10 – 49.
13. אייבשיץ יהושע, "מחקר מדעי והאמת העובדתית", הצופה כ"ד אלול תש"מ.
14. איילי מאיר, "אדם תמורת אדם בספרות השו"ת של האחרונים ומימי השואה". דפים לחקר השואה ג' תשד"מ, עמ' 43 - 51.
15. גרשוני יצחק, דין תורה באושוויץ, זכור ו' תשמ"ו, עמ' 151 – 155.
16. ולק יוסף, ההנהגה הדתית בתקופת השואה, דמות ההנהגה היהודית בארצות השליטה הנאצית, הוצאת יד ושם תש"ם עמ' 325 - 335.
17. מוטיל שמואל ק. בן ציון, דער אויפשטאנד אין קאנינע לאגער, ספר קהילת קונין, ת"א תשכ"ח 1968, ארגון יוצאי קאנין בישראל, עמ' 622 - 624.
18. נדבה יוסף, "בעיות הלכה בגטאות", דפים לחקר השואה א' תשל"ט, עמ' 44 – 56.
19. פייג פנינה, "פסיקת רבנים בעניין סלקציה בתקופת השואה", שנה בשנה תשנ"א, הוצאת היכל שלמה ירושלים, עמ' 321 - 340.
20. פנקס הקהילות פולין, חלק א' - לודז' והגליל, יד ושם ירושלים תשל"ו.
21. קונין, ספר זיכרון, ת"א תשכ"ח, 1968, ארגון יוצאי קונין בישראל. בעיקר: מאטיל ש'. ב"צ, דער קאנינער לאגער, עמ' 622 - 624.
22. רקפת אהרן, "מסירת יהודים לידי גרמנים בתקופת השואה לאור ההלכה. הסבר הפסק של הרב מקובנה". אסופת מאמרים בהלכה, שבות עמי, ירושלים תשנ"ב.
23. שילה שמואל, דחיית נפש מפני נפש. מולד ח' תש"מ. עמ' 205 – 212.
24. שנר צבי, מפעל התיעוד של הרב מסאניק. ידיעות בית לוחמי הגטאות, גיליון 4 – ( 16 – 17) תשרי תשי"ז/ספטמבר 1956, עמ' 7 – 26.
25. שנר צבי, על מפעלי תיעוד בתקופת השואה, גשר י"ד גיליון 1 – 2 מרץ 1968, עמ' 3 - 48.
26. תידור באומל יהודית, לברור היסטורי של שתי סוגיות הלכתיות שנתעוררו בתקופת השואה. סיני צ"א תשמ"ב, קנו קסז.
T.Ricehmond, KONIN, A Quest, Jonathan London 1995, pg 322-325 .27