לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הרביזיוניזם ההיסטורי והכחשת השואה

מחבר: ד"ר נפתלי אילתי

שנה בשנה, 1994

תוכן המאמר:
המחבר
מצדה או אושוויץ?
עקרונות הרביזיוניזם
באיזו ארצות פעיל הרביזיוניזים


תקציר: הרביזיונים הם תנועה המכחישה את השואה על סמך מחקר "מדעי" מפוקפק

מילות מפתח: שואה, הכחשת השואה

הרביזיוניזם ההיסטורי והכחשת השואה

המחבר

ההיסטוריון פייר וידאל-נאקה, מחבר הספר "רוצחי הזכרון" מסביר למה אלה המכחישים את השואה וקיום תאי הגאז להשמדת היהודים נקראים בשם רביזיונים. הרביזיוניזם היא דוקטרינה הגורסת שרצח העם היהודי שבוצעה על ידי הנאצים ועוזריהם, לא היה ולא נברא. הוא איננו אלא מיתוס של בדיה, של רמאות, שבדו היהודים בהסכמת בנות הברית. הם נקראים רביזיונים כי הם מתנגדים לתיזה המקובלת. הרביזיונים הראשונים היו בצרפת בעת משפט דרייפוס, הם תבעו רביזיה במשפטו של הסרן היהודי ומתחו ביקורת על פסק הדין נגדו. הסוציאליסט ברנשטיין וידידו בגרמניה יצאו נגד המארכסיזם המקובל ולכן נחשבו כרביזיונים. גם תלמידיו של ז' זאבוטינסקי נחשבו כרביזיונים, בהשוואה לציונות המסורתית. תואר זה ניתן גם להיסטוריונים אמריקאנים המערערים על הגירסא הרשמית בכל הנוגע למלחמה הקרה.

 

לדעת הרביזיונים, המספר של ששה מליון יהודים שהושמדו על ידי הנאצים, שמקורו במשפט נירנברג, איננו מספר מקודש, בכל אופן איננו מגיע למספר הגדול הזה. לכל היותר היו כמאתיים אלף קורבנות יהודיים, רבים מהם מתו ממחלות, מקצתם נהרגו על ידי הפרטיזנים. תאי הגאז לא היו, מבחינה טכנית אי אפשר היה להפעיל אותם כדי להרעיל אנשים, כי הצקלון שהשתמשו בו לא היה די חזק להרעלת אנשים. היו תאי גאז לכביסה, וכדומה, אך לא להרעלת אנשים. אף סרג' קלארספלד, ציד הנאצים הידוע, הקטין את מספר היהודים המקובל שהוגלו מצרפת לגרמניה ולא חזרו. במקום מאה ועשרים אלף יהודים שלא חזרו, הוא הנמיך את המספר הזה והגיע לכשמונים אלף.

 

פייר וידאל-נאקה הוא היסטוריון ידוע, כבן 67 שנה, פרופסור להיסטוריה עתיקה בסורבן. מוצאו ממשפחה יהודית ותיקה מדורות באזור אביניון. אבי סבו נטה לרדיקאליות, ורק בערוב ימיו התחיל ללכת לבית הכנסת כדי להפגין סולידאריות עם שאר היהודים. אבי דודו עמנואל היה עורך היומון הכלכלי בשם "שער הבורסה והבנק". הייתה זאת משפחה מתבוללת בחברה הצרפתית, אבל לקחה חלק במאבקים בעד שחרורו של דרייפוס. הקו האופייני של המשפחה הזאת - חיתון רק בין יהודים.

 

אביו של פייר היה עורך דין, בורגני וריפובליקאני. בביתם כמו בכל יתר בתי היהודים הצרפתים המתבוללים, היתה רשימה של קרובי משפחה שנפלו במלחמת העולם הראשונה למען המולדת. במלחמת העולם השניה הצטרף אביו לתנועת המרי, הוא ואשתו נשלחו ב- 1944 לגרמניה ולא חזרו משם.

 

פייר וידאל-נאקה, הוא אינטלקטואל המעורב פוליטית בחי יום יום. שמו מופיע בעצומות רבות נגד מעשי הממשל והיה בין הלוחמים למען מתן עצמאות לאלג'יריה. הוא פרופיסור להיסטוריה עתיקה, אך התערבותו במעשי יום יום הביאה אותו לידי עיסוק גם בהיסטוריה בת זמננו, בעיקר זו הנוגעת ליהודים, והוא מקדיש זמן רב למלחמתו נגד הרביזיונים גם המכחיש את השואה.

 

הוא מכריז על עצמו כעל מתבולל, אמר וכתב זאת לא אחת בפרסומיו הרבים. חזר על כך בשיחה עם סופר "הארץ" בפאריס. כשהוקמה מדינת ישראל הוא ברך על הקמתה, אבל אף פעם לא עלתה אצלו שאלת העליה, כי הוא במודע יהודי מתבולל. הוא ביקר לראשונה בארץ בשנת 1970. בעיית היסוד אצלו היא: כיצד להגיע לידי הבנה בין ישראל לשכנותיה ועם הפלשתינים. קיימת בעיה פלשתינית - הבעיה כיצד לפתור אותה?

 

אשר לישראל, כאמור ברך על הקמתה, לפני מלחמת ששת הימים חתם על עצומה למען בטחונה של ישראל. אך מאחרי המלחמה הזאת הוא נגד מדיניות הכיבוש של ישראל בשטחים, נגד השפלת הפלשתינים ובעד מדינה פלשתינית ליד מדינת ישראל.

 

יחד עם זאת הוא יצא במאמר חריף ביומון הנודע "לה מונד" נגד יאסר עראפאת על שהשתמש במלה "שואה" לתאר את הסבל של הפלשתינים למה שעוללו הנאצים ליהודים. השואה היא השמדת העם היהודי. הישראלים משפילים את הפלשתינים אבל אינם משמידים אותם.

 

בשנים האחרונות הוא מראשי הלוחמים ברביזיוניזם. הוא נלחם בשני כיוונים כאחד: נגד הימין הקיצוני הטוען שהשואה היא שקר שבדו היהודים, בעקבותיה קיבלו היהודים את פלשתינה כמדינה יהודית ושילומים בסכומי עתק מגרמניה בעד סבלם המדומה, כי הקרבן האמתי של מלחמת העולם השניה היא גרמניה. הוא נלחם גם נגד השמאל הקיצוני הטוען כי הקרבן האמתי של מלחמת העולם השניה הוא העם הפלשתיני, כי תודות לשואה ניתנה פלשתינה ליהודים, הם שולטים בעם הפלשתיני ומשפילים אותו.

 

וידאל-נאקה נגד מדיניותה של ממשלת ישראל, אך הוא מודה על האמת כשמוכיחים לו שהוא טעה. הוא פירסם מאמר בשבועון "לה נובל אובסרבאטר" שיצחק שמיר ניהל בשנת 1942 משא ומתן עם הגרמנים. כשקיבל חומר מאת שגרירות ישראל בפאריס והתברר לו שפירסם דברים בלתי נכונים, פירסם באותו השבועון כתב הכחשה והתנצלות על הפירסום הזה.

 

מצדה או אושוויץ?

מומחיותו של המחבר, היא היסטוריה עתיקה. בכל זאת כשהתחיל לעסוק בענייני השואה נכנס לפני ופנים של ההיסטוריה היהודית העתיקה והחדשה כדי שתהיה לו תמונה שלימה ממחשבת ומחיי היהודים.

 

שאלת היסוד שהטרידה אותו היא: מה עדיף: לחיות בגאווה לאומית ולא לחיות בהשפלה אצל האויב, ולעת הצורך לשים קץ לחיים כמו שעשו גיבורי מצדה אחרי נאומו הנלהב של אלעזר בן יאיר כשראה שהמבצר במצדה לא יוכל להחזיק זמן רב. במקום להכניע לאויב הרומי דרש מהם למות מות גיבורים ובלבד לא לחיות כעבדים אצל הרומאים. או שואל פייר וידאל נאקה, לא רק בספרו זה בו הוא מקדיש שני פרקים שלימים והם: יוסף בן מתתיהו והנביאים והשני בשם: יוסף בן מתתיהו ומצדה, וכן בספרו "בין אושוויץ ומצדה" (1987), שעדיף להישרד בחיים אף לחיות בתנאי השפלה כמו שהיה הדבר באושוויץ ובמחנות השמדה אחרים של הנאצים. הלוא מצדה אינה רק ארוע שמלפני אלף ותשע מאות שנה, היא גם מיתוס של היום, מיתוס המתלווה אל המציאות בימינו. כיום משמש האתר גם מקום השבעה של חיילי השריון של צה"ל והדבר נעשה בטקס מרשים מאוד (המחבר הוזמן להשתתף בטקס כזה) כלומר - מצדה צריכה לשמש כמופת ודוגמא לדורות הבאים לדעת ראשי הצבא בישראל והשאלה היא, האם זאת הדרך הנכונה בה ילך דורנו והדורות הבאים במדינת ישראל?

 

המחבר מסביר לנו, כשאנו עומדים בפני הברירה: מצדה - כלומר, דוגמא קיצונית, רדיקאלית לסוג מדיני מסוים, לבין אושוויץ, דוגמא של חיי סבל והשפלה, עלינו לבחור באושוויץ. רבנים, אנשי צבור, הטיפו ליהודים בעת השואה לעשות הכל כדי להישרד בחיים, כי קיימת המצוה של קידוש החיים. עובדא, אחרי השואה נשארו כמה מאות אלף יהודים שנקראו שארית הפליטה, והם תרמו רבות להקמת מדינת היהודים הן מהבחינה המדינית והן מהבחינה המעשית.

 

כאשר ועדת האונוסקופ של האו"ם ביקרה במרכזי היהודים בעולם והמחנות בפולין, גרמניה, אוסטריה ואיטליה, נשאלו לאן פניהם מועדות? האם יהיו מוכנים לעזוב את המחנות ולהגר לארצות אחרות: ארצות הברית, קנדה, דרום אפריקה, אוסטרליה ועוד, רובם ככולם ענו-לארץ ישראל. התחילה העלייה הבלתי לגאלית משארית הפליטה וכשהאנגלים סגרו בפניהם את שערי הארץ עורר הדבר רעש העולם. חברי האונוסקופ באו לידי מסקנה שצריך לפתוח את שערי ארץ ישראל, והתוצאה היתה חלוקת פלשתינה והקמת מדינה יהודית כחלק ממנה. מבחינה מעשית, עם הכרזת המדינה באו מאות אלפים משארית הפליטה ארצה, ואלה שהיו מוכשרים לשאת נשק גויסו. האם אין זה עדיף על מצדה? כלומר איבוד עצמו לדעת כמו במצדה.

 

המחבר מרחיק לכת ומטיל ספק בחיבורו זה ובחיבורים אחרים על עצם אמיתות מעשי הגבורה של מצדה, וכי הספור על מצדה לא היה ולא נברא. האם זה מתקבל על הדעת - אומר הוא - שלוחמים נועזים כמו אלה שהיו במצדה, אשר מהחפירות הארכיאולוגיות ידוע לנו שלא היה להם מחסור במזון ובנשק, יפסיקו להילחם ויהרגו האחד את השני כדי שלא ליפול בידי האויב ועשו זאת מבלי להילחם. מלומדים ערבים בימי הביניים גם הם באו למסקנה שמצדה היא מיתוס לבד ולא עובדה היסטורית.

 

יתירה מזו, הספור הזה על מצדה מובא בשתי גרסאות בספר יוסיפון, אבל בצורה אחרת לגמרי. הספר הזה חובר במאה העשירית בדרום איטליה, שם המחבר איננו ידוע. הוא יצא לאור עם מבוא וביאורים מאת דוד פלוסר על ידי מוסד ביאליק בירושלים.

 

בגירסא אחת נאמר שם: אחרי ששחטו את נשותיהם יצאו למלחמה וכתוב בפירוש:

ויהי בבקר ויקחו את נשותיהם וישחטו אותם ארצה וישימו אותם אל הבורות וישליכו עליהם עפר. ויהי אחר הדברים האלה ויצאו האנשים מן העיר ויתגרו מלחמה במחנה רומניה והרגו מהם רבים עד לאין מספר. וילחמו היהודים עד אשר תמו כולם במלחמה וימותו על הד' ועל מקדשו.

 

גירסא שניה, יותר ארוכה:

ויקהילו את נשיהם, בנותיהם ובניהם אל רחוב מצדה וינשקו איש אל אנשי ביתו ויחבקום ויבכו אלה נוכח אלה בכי גדול... וישלחו האנשים את ידיהם ויהרגו את נשותיהם ואת בניהם ואת בנותיהם וישליכו אותם אל הבורות אשר במצדה ויסתמום וימלאום עפר... וישכימו בבקר ויצאו כולם יחד כאיש אחד מן העיר באכזריות חימה וילחמו בהמון רומנים וימיתו מהם רבים עד לאין ספור עד אשר תמו כולם במלחמה.

 

המחבר מביא גם לראיה את דעת הפרופ' יצחק בער מן האוניברסיטה העברית בירושלים האומר: הנאום של אלעזר בן יאיר לקוח מן המיתולוגיה היוונית. יוסף בן מתתיהו הכהן שם אותו בפיו של אלעזר בן יאיר כדי להצדיק את עצמו ולהסביר למה עבר לרומאים, כי עם קנאים אשר שחטו את נשיהם, בניהם ובנותיהם, אי אפשר לעשות דבר. והוסיף: יוסף בן מתתיהו הציג עצמו כאיש שעבר לרומאים וחשב להשפיע אליהם לנהוג בסלחנות כלפי בני ישראל. אולם, התנהגות קיצונית כזאת, כמו בירושלים ובעיקר במצדה, לא הותירו לו כל אפשרות לעשות משהו לטובת היהודים וזאת באשמתם.

 

מחבר הספר הזה מבקר את יגאל ידין הרואה במצדה אתר עליה לרגל מודרני ואומר:

"מצדה הפכה לסמל הגבורה הנואשת וסמל זה הוא שמשך במשך דורות חוקרים ומבקרים להעפיל למצדה".

המחבר גם קובע, כי במצדה נעשים דברים שאין להם ולא כלום עם המדע, כמו: טקס ההשבעה שעורכים טירוני שריון על פיסגת מצדה, בולי זכרון ומדליה של מצדה, שעליה מתנוססת בעברית ובאנגלית הכתובת: "בני חורין נישאר, שנית מצדה לא תיפול". המחבר מעיר, כי רק אחרי הקמת מדינת ישראל המודרנית הוחזר למצדה שמה ההיסטורי והיא הפכה לסמל ולא לפני כן. בקיצור הוא מתרעם על ידין המשווה למצדה ערך היסטורי.

 

אך, יש להשתומם על שוידאל-נאקה לא שם לב לספקות שבלבו של ידין ביחס לאמיתות הספור ההירואי של מצדה. ידין כותב:

"איש לא יכול היה לתאר כמוהו (יוסף בן מתתיהו) את אשר אירע במצדה באותו לילה נורא, במאי שנת 73. אולי משום שמצפונו נוקפו, ואולי מסבה אחרת, נעשה תיאור באמנות שאין למעלה הימנה והדברים ששם בפיו של אלעזר בן יאיר להשפיע על לוחמי מצדה שישלחו יד בנפשם, אולי נתנו ביטוי לרחשי לבו של יוסף בן מתתיהו לאחר מעשה".

 

עקרונות הרביזיוניזם

נזכיר בקיצור: הרביזיוניזם הוא השמדת העם היהודי על הנייר, שתפשה מקום השמדת פיסית של העם היהודי. הוא מתבסס על הרעיון: היטלר לא ציווה מעולם שמישהו ייהרג בגלל גזעו או דתו. כדי להקטין את אשמת הגרמנים בשואה, צריך לשם כך להקטין מספר הקרבנות של היהודים עד לידי מאתיים אלף נפש. גם הם לא היו כולם קרבנות הנאצים אלא של פרטיזאנים רוסים, מתו ממחלות וכד'.

 

שני עמים היו הקורבנות העיקריים של מלחמת העולם השנייה: הגרמנים והפלשתינים. גרמניה שילמה מחיר יקר מאוד, סבלה נוראות מהפצצות האכזריות של בנות הברית, שגרמו לאבדות רבות בנפש וברכוש. הגרמנים סבלו רבות גם מהבחינה המוסרית, כי הוצגו בפני העולם כחיות טורפות אנשים, והיהודים בהסכמת בנות הברית הצליחו להפיץ השמועות של השמדת עם, שנרצחו ששה מיליונים היהודים על ידי הנאצים וכתוצאה מכך זכו להקמת מדינת היהודים בחלקה של פלשתינה ולקבל מיליארדים מארקים כפיצויים בעד סבלם מאת הגרמנים. הפלשתינים סובלים מהשואה כי נגזל חלק משטחם בפלשתינה והוקמה מדינה יהודית והם נרדפים ומושפלים על ידי היהודים.

 

עד כמה שהרביזיונים בוטחים בעצמם תעיד העובדא בכינוס שלהם בלוס אנג'לוס (1987), הוכרז על פרס בסך חמשים אלף דולאר למי שיוכיח קיום תאי הגאזים בגרמניה להשמדת היהודים - איש לא הופיע. הרביזיונים טענו בכינוס הזה שהוקמו תאי הגאזים בפולין ורוסיה להשמדת חולים מסוכנים, או פרטיזאנים, אבל בגרמניה גופה לא היו תאי גאזים כאלה. ואלה עיקרי העקרונות של הרביזיונים:

1. כל מסמך יהודי, כל עדות של יהודי, היא שקר או פרי הדמיון.

2. כל מסמך מלפני השיחרור מן המחנות נחשב לזיוף.

3. כל מסמך המספק לנו עדות על השיטות שננקטו על ידי הנאצים הוא זיוף או משופץ.

4. כל מסמך נאצי המביא עדות ישירה כמות שהיא, יש לבדוק אם נכתב בשפת צופן. לעומת זאת, אם הוא כתוב בשפה ישירה מתעלמים ממנו.

5. כל עדות נאצית מן התקופה שמאחרי המלחמה, בין אם ניתנה במשפט שנערך במזרח או במערב ב- 1945, או 1963, מתקבלת כעדות שהושגה בלחץ ומכות עינויים.

6. מאגר שלם של טיעונים טכניים גויס להוכיח כביכול חוסר האפשרות המעשית של השמדה   המונית בגאז.

7. הפתרון הסופי, פירושו הנכון הוא - גירוש היהודים למזרח אירופה.

8. מספר קרבנות היהודים על ידי הנאצים קטן בהרבה ממה שנטען. רוב היהודים מתו בשטחים של הרוסים. אלה שנהרגו על ידי הגרמנים היו גורמים חתרניים, פרטיזנים מרגלים ופושעים. לפעמים גם קרבנות של ענישה מצערות, אך תואמות את החוק הבינלאומי.

9. לא יותר ממאתיים אלף יהודים מתו, אשר למספר המתים באושוויץ, יהודים ולא יהודים כחמישים אלף איש.

10. האויב עיקרי של המין האנושי בשנות השלושים ארבעים, היתה רוסיה של סטאלין.

11. גרמניה איננה האחראית העיקרית למלחמת העולם השניה. הנושאי המרכזי של הרביזיוניזם הוא: העם הגרמני הוא קרבן לעוול שנעשה לו והגיע הזמן לטהר אותו מכל ההאשמות שספג.

 

באיזו ארצות פעיל הרביזיוניזים

באיזו ארצות פועלים הרביזיונים? בכל מקום ועד לאוסטראליה הגיעו. אך עיקר פעילותם מתרכזת בשלוש הארצות האלה: גרמניה, צרפת וארצות הברית. פעילותם באנגליה אינה מורגשת ביותר.

 

ולמה התפשטה פעילת הרביזיוניזם דוקא בארצות באלה? הסבה לכך היא: גרמניה היתה הארץ החוטאת, היא השמידה יהודים ורצתה לטהר עצמה. אומנם, המוסדות המחוקקים של הארץ הכירו באשמת העם הגרמני בשואה, קיבלו עליהם לשלם שילומים לעם ישראל ולמדינת ישראל. בכל זאת, נמצאים גרמנים רבים שהיו רוצים להיפטר מהבושה הזאת ומהנטל הזה. שמחים הם שישנם אנשים בתוכם, אנשים מלומדים, שעושים את המלאכה הזאת.

 

גרמניה הפדראלית היא האכסניה לליבון שאלת האשמה. מכון מינכן להיסטוריה בת זמננו, הוא כיום המרכז העולמי המוביל בתחום המחקר של הרייך השלישי ועל רצח העם ההיטלראי. את שאלת האשמת העם הגרמני העלה עוד בשנת 1948 קארל יאספורס. בעקבותיו באו גרמנים רבים אחרים שפירסמו מאמרים ומחקרים בנושא זה בעתון הנודע "פראנקפורטר אלגעמיינא צייטונג". וו. סטאגליך העמיד בספרו "המיתוס של אושוויץ" (1976) את השאלה במלוא חריפותה, ה- Schuldfrage, האם העם הגרמני אשם בכל ההאשמות שהטילו עליהם בנות הברית. ההיסטוריון נולטה, במאמרו בשם "העבר שאיננו רוצה לעבור" ב"פראנקפורטר אלגעמיינע צייטונג" (6.6.86). וכן מאמריהם של ההיסטוריונים א. היילגראבר וא. ז'אקל. ככה קמה האסכולה הפראנקפורטאית, אשר מכירה בשואה ובאשמת העם הגרמני. השאלה היא: מהי היחסיות של הפשע של העם הגרמני, כי לא היה לבדו ואיננו האשם היחידי בסבל היהודים בשואה. הלוא בארצות מזרח אירופה נרצחו יהודים על ידי אזרחי המקום, אם זה בפולין, בליטא, או במקומות אחרים ואפילו ברוסיה.

 

בכלל, שאלת אשמת העם הגרמני בשואה מטרידה לא רק את הדור החולף בגרמניה, שהיה עד לפשעים נוראים בהשמדת העם העברי. אלא גם העם בהווה חש אשמת השואה. אם הוא איננו רוצה להכיר בשלימות הפשעים על העם העברי, הריהו מודע בכל אופן באשמת העם הגרמני. הלוא עד כמה שירצו לרכך את פשעי העם הגרמני, אינם יכולים להכחיש לגמרי את פשעיו, שכן הימלר דיבר בפירוש על השמדת העם היהודי.

 

בארצות הברית הרביזיוניזם הוא פועל יוצא של השדולה קאליפורניה, והרוח החיה שבו היה וו.א. קארטו אנטישמי, אנטיציוני, אנטי שחורים. הוא מתבסס בעיקר על אמריקאנים ממוצא גרמני. קארטו היה היושב ראש של הכינוס הריבזיוניסטי ב- 1981. על אף החסות שמעניק ה.א. בארנס, מתעלמים בחוגים האוניברסיטאיים מעבודתו של ארתור בוץ "התרמית של המאה העשרים", קליפורניה 1979, בו הוא מסביר, שאושוויץ היא שמועה מכוונת על ידי הציונים, שתועמלנים זריזים הפכו אותה לאמת. בוץ לימד באוניברסיטה הקטנה איואנסטון (אילינוי).

 

אחד מראשי הרביזיונים בארצות הברית א. ז'. אפ, אמריקאני ממוצא גרמני, לימד בכמה אוניברסיטאות בארצות הברית, טוען שהרייך השלישי רצה בהגירת היהודים ולא בחיסולם. אם הרייך היה רוצה לחסל אותם, לא היו מגיעים חמש מאות אלף יהודים ניצולי מחנות הריכוז לארץ ישראל והם משלשלים לכיסם כספי פיצויים גרמנים על רדיפות דמיוניות. אף יהודי לא הומת בגאז במחנה ריכוז. היו במחנות משרפות, אך אלה נועדו לשריפת גופותיהם של אלה שמתו מסיבה כלשהי אחרי ההפצצות הרצחניות של בנות הברית.

 

את הדברים האלה פירסמו אפ וחבריו בספריהם, בעיקר בירחון שלהם The Journl of the historical review 1980. בארצות הברית היו פרופסורים אשר הגליון הראשון הופיע באביב שנתנו יד לרביזיוניזם ואיש לא הזהיר אותם להפסיק מלהתעסק בכך.

 

אשר לצרפת, בכל נשכח שמאז ומתמיד היה שם ימין אנטישמי וכי התקיים בה משטרו של פטן, כלומר - שיתוף פעולה רשמי עם האויב הכובש וצריך היה לטהר את הארץ מאשמת שיתוף פעולה זה על ידי הקטנת מעשי הזוועה של הנאצים, הקטנת מספר קרבנות הנאצים וכי תאי הגאז לא התקימו. להבדיל מן האנטישמיות הקלאסית בצרפת, התרכזו הרביזיונים סביב "החפרפרת הזקנה" חנות ספרים שהפכה להיות בית הוצאת ספרים של האנארכיסטים, כוחות שמאליים והם באו לידי מסקנה שלא היתה השמדת העם, כי השמדה המונית של היהודים היא בדיה היהודית.

 

הפרוטוקולים של וואנזה (20.1.42) אינו מסמך מהימן ביותר, כי הוא איננו חתום. אבות הרביזיוניזם בצרפת הם פול ראסינייה ורובר פוריסון הם נתנו יד לזרם הניאו נאצי, אשר נושא דגלו היה הסופר מוריס בארדש, סופראנטישמי עוד לפני המלחמה אשר בכתב העת שלו "הגנת המערב", הגן על רעיונות הימין. היה זה מעין קשר בין הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני. הם התרכזו סביב ה"חפרפרת הזקנה", אשר רובם היו שמאליים ומגמת הקבוצה הזאת היתה: אחרי שהעם היהודי הועלה לדרגה של קדוש, כתוצאה מרגשות החרטה שהשתלטו על המערב אחרי גילוי הטבח הגדול שנעשה ביהודים, פעלה הקבוצה הזאת לצמצם חשיבות הפשעים של הנאצים, להגדיל אשמת עולם המערב והעולם הקומוניסטי, כך שהצטיירה תמונה של דיכוי כללי, אשמת הכל.

 

היו כאלה שהתחשבו בדעתם של ראסינייה רפוריסון. ראסינייה כאיש השמאל, שהוגלה כאיש המחתרת לגרמניה, פורסימון כחוקר, פרופיסור באוניברסיטה בפאריס עוררו אליהם. כאשר ראסינייה טוען בספריו: הטענה של רצח עם על ידי היטלר היא התרמית הטראגית והזוועתית ביותר של דורנו, דבריו עשו רושם בחוגים מסויימים. אשר הוא מסתמך על העתונאי היהודי ברוסיה דודו ברגלסון, שפירסם ב"איינהויט" (5,12,42) שהופיע במוסקבה, כי שמונים אחוז מיהודי רוסיה, אוקראינה, ליטא, לאטביה, ניצלו בזכות הצבא האדום וכן חלק מיהודי פולין ורומניה, שפונו בשנות 1941-2 לאסיה ואשר לפי ברגלסון מספרם הגיע לשנים או לשני מיליון וחצי, דבריו עשו רושם.

 

פוריסון מכיר שהיה מיליון יהודים הרוגים בעת מלחמת העולם השניה והוא מחלק אותו לשני חלקים: מאות אחדות מתו במדים, כחיילים בנסיבות מלחמתיות והשאר ממחלות, או שזה על ידי פרטיזאנים וכדומה. אשר למספר המתים באושוויץ, יהודים ולא יהודים, מספרם מגיע לחמישים אלף.

 

 

מחבר הספר הזה אחרי שהוא סותר דעותיהם של הרביזיוניסטים בכלל ושל הצרפתים בפרט, מתלבט בשאלה כמו היסטוריונים רבים: אם השמדת היהודים חופפת את המלחמה הגרמנית במזרח, כלומר - רוסיה ואין להפריד ביניהן. הרי צריך לברר מהי הסיבה שהביאה לידי ההחלטה בגרמניה הגורלית לגבי היהודים. האם ההחלטה של הפתרון הסופי ופירושו הנכון הוא השמדה פיסית של העם היהודי לפי החלטת ועידת ואנזה, נפלה על רקע ההתלהבות, אחרי הניצחון ההתחלתי נגד רוסיה או אולי דווקא להפך - מתוך תחושת הכישלון שהלכה והתחזקה כבר בשלהי הימים של 1941. אך ברור לו שהמלחמה האידיאולוגית נגד רוסיה היא זאת שפעלה בכל רחבי אירופה כמנוף העיקרי של הפתרון הסופי.