לחץ כאן לתצוגת הדפסה

רופא חיל יהודי במחנה עבודה בפולין במלחמת העולם השניה

מחבר: אסתר פרבשטיין

מכלול, גיליון י"ז, 1999

רופא חיל יהודי במחנה עבודה  בפולין במלחמת העולם השניה

אפיזודה מעניינת עולה בכתביו של אחד מרבני הקהילות בפולין, שרשם את קורותיו בימי השואה, הוא הרב יהושע משה אהרונסון[i], והיא קשורה בדמותו של רופא יהודי מגרמניה, אף הוא קצין לשעבר בצבא הגרמני, אשר נשלח למחנה העבודה קונין, מערב פולין, באביב 1942, ושהה שם עד לימיו האחרונים של המחנה. שלא כדמות אבא מרקוס, המתואר בחלק א', היה הרופא מקרב היהדות התבוללת, מנותק לחלוטין מכל זהות יהודית. המפגש עמו נחקק בלב הניצולים כחוויה מיוחדת, שהותירה רישומה גם בעדויות נוספות מ"בית העבדים קונין". בתיאור חי משרטט הרב אהרונסון תמונות על מערכת היחסים בין הרופא לאחיו יהודי-פולין, טרנספורמציות הזהות היהודית שחווה עקב שותפות הגורל ועקב קשרים שנטוו אט אט, פסיפס בזעיר אנפין על חורבן עולמם הרוחני של יהודי גרמניה.

תיאורים רבים, יחסית, בהקשר לדמותו של ד"ר הנס קנופף מברלין, הקדיש הרב ביומנו מתקופת המחנה, וגם בזיכרונותיו, שנכתבו אחרי המלחמה. התיאור הראשון מעביר את המפגש עם בוא הרופא למחנה העבודה:

"בתקופת תמוז תש"ב חנתה במחנה מכונית פאר, מתוכה יצאו קציני ס.ס. אחדים, ואחריהם השתרך אדם קשיש בעל סבר פנים רציני, לבוש בהידור, ומשקפי זהב על חוטמו. הנהג פרק מהמכונית ששה מזוודות עור, כשעליהן מוצמדת תוויות הנושאות את שם בעליהן. קציני הס.ס לחצו את ידו.. נפרדו ממנו באדיבות והסתלקו... מראה האדון עם מטענו המכובד במחנה כפיה ליהודים, עורר בנו סקרנות רבה. אימצנו עינינו להתבונן בתופעה מרנינה זו במחננו החשוך. חשבנו שהוא אחד מן הגדולים שעלו לגדולה בין לילה מתוך האשפתות[ii]".

 

אולם עד מהרה גילו כי פניו של ה"פריץ", ויותר נכון - אפו, מבשרות כי "מדובר באחד מצאצאיו של יעקב אבינו". הסקרנות גברה כאשר הלה שם פעמיו היישר למשרדי מפקד המחנה, ואנשי היודנראט אפילו חששו מפולש חדש שבא ליטול את הסמכות מהם. הוא שוחח עם המפקד הגרמני, טען כי בא לעבוד רק למשך שלושה חדשים, כך הובטח לו כפי הנראה, וכי הוא זקוק לדירה טובה, חדר נוח ומרפאה. דרש שהארוחות יובאו אליו לחדרו, ועמד על דעתו לקבל אוכל שונה מהאוכל הדל והדלוח של היהודים במחנה.

למרות הגיחוך שעורר בין היהודים, כפי שעולה מן התיאור האירוני, החליט היודנראט המקומי בראשות קאמלאז', "שראה עם איזה ברנש יש לו עסק", ללכת לקראתו, ועשה מאמץ להשיג עבורו ארוחת צוהריים של אסירים פולנים ולשלחה לחדרו. (נעיר כי ראשות המחנה הייתה מקובלת על רוב האסירים ופעלה בד"כ בתאום עם הרב).

ברור היה שמעמדו של רופא זה היה שונה: הגרמנים לא נהגו בו באלימות, הוא קיבל חדר אותו קישט במדליות מעברו הצבאי המפואר כקצין במלחמת העולם הראשונה ובתמונות.

"מעל מיטתו הייתה תלויה תמונתו שלו, כקצין בכיר, מעוטר בתריסר אותות הצטיינות, רוכב על סוס בראש פלוגת חיילים גרמנים. לפעמים היה מתגנדר ולובש את מדי הקצין המעוטרים בעיטורים צבאיים, שקיבל מהקיסר הגרמני, וילהלם השני באיזו גאווה הוא עושה זאת" (עלי מרורות 158)

 

לתחושת הגיחוך, נתלוותה תחושת רחמים על "היקה המסכן, שלא יודע לאן הוא נקלע". יחסו אל היהודים היה מתנשא ומתנכר, כאילו מתבייש לפנות ל"יהודים פושעים מסוכנים" ואף כלפי החולים נהג תחלה בקשיחות. אולם לאט, החל לחוש כי גורלו כגורל עמו.

"היהודי הברלינאי הזה, שכבר מזמן ניתק את כל החוטים שקשרו אותו עם העם היהודי ועם האמונה היהודית, כאן במחנה, לאט לאט התחיל לחוש שבכל זאת הוא משתייך לצאצאי יעקב אבינו"

 

תאור דומה של התהליך מצוי בעדות שמסר אחד מניצולי המחנה ב"יד ושם":

"...היה לנו גם רופא יהודי מברלין, ששמו היה הנס קנופף. הוא הסתובב במחנה עם מכנסי רכיבה שהיו לו עוד מימי היותו בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה... אבל בתחילה הוא היה רחוק מאד מאתנו, מ"אוסט יודן". לאחר שהמפקד החדש אמר לו שהוא מטונף ככל היהודים, הפך ל"יודה", ו"יודה" טוב[iii]".

 

אכזבתו מהמולדת לה תרם, הצרות וחוסר הסיכוי, קשרו אותו לגורל עמו ולאמונתם. סיבלו היה קשה ביותר: נפגע מיחס המפקד, שהנחית עליו עבודות מלוכלכות; דוכא מהידיעות על גרוש משפחתו, ובעיקר - סבל מרעב. הגיחוך שבמקצוע הרפואה ללא תנאים רוקן את עולמו. הוא הבין שגורלו כגורל היהודים. "במילה אחת: במחנה הוא הפך להיות יהודי".

כשנודע לו כי אהרונסון הינו הרב, השתדל הרופא להתקרב אליו:

"לא הפסיק להטרידני בשאלה "מה יהיה הסוף". תכופות היה משיח את ליבו לפני, בציינו את מסירותו במלחמה למען ה"פאטערלאנד" - המולדת הגרמנית, ובמנותו את כל האירועים בהם זכה לאותות הצטיינות. בראותי אותו, מיואש ומאוכזב, קרע הדבר את לבי. היודנראט סייע לו כמיטב יכולתו". (שם 175)

 

כעבור כשנה, בפרוש פסח תש"ג, איפשר הרופא לרב לאפות שש מציות קטנות לפסח בחדרו, למרות הסיכון הרב בכך, ועמד על כך שגם הוא יוזמן לסדר. לרוע המזל, בשעה שנקבעה נקראו למיפקד קשה ולעבודת מיון תפו"א עד לאחר חצות, תוך הכאות. ולמרות זאת, לא ויתרו על הסדר: כמניין מהם עמדו על כך שהסדר ייערך, אף כי היה זה סדר "שהיה דומה יותר לסדר ט' באב". דווקא הרופא הגרמני "עמד על כך שיזמינו אותו לסדר וגם עתה דרבן אותנו לערוך את הסדר למרות עייפותנו הרבה והשעה המאוחרת. ואנו שאבנו מדבריו עידוד רב". הוא גם סיפר בגאווה כי היה עורך פעם סדר מסורתי. (שם 173)

 המפגש האחרון עם דמותו של הרופא, מתואר בשעות הדרמטיות של ערב חיסול מחנה קונין. בשלהי תמוז תש"ג, בעיצומן של האקציות האחרונות, קיימו ראשי המחנה עם הרב את אותה "התייעצות טרגית נדירה". בה, לאחר שהועלו תכניות מרי ונקם, וירדו מן הפרק, הוצעה תכנית התאבדות (שם, עמ' 176-179). להתייעצות זו לא הוזמן הרופא, ואולם הוא "גילה" את החבורה בחדר המשטרה, אשר גבל בחדרו, ושותף בדיון. הוא הזדהה עמם - "אני בעצה אחת אתכם", אמר, ונפרד בלבביות כשדמעות רותחות ניגרות מעיניו.

 

ואולם הרופא מקונין, ד"ר הנס קנופף, שעבר תהליך נוגע ללב של שיבה לזהותו היהודית במפגש הקשה עם אחיו, לא יכול היה להיפרד מזהותו הקודמת. כעבור שבועות אחדים, כאשר אכן בוצעה בקונין התאבדות ראשי המחנה, נראה הרופא רץ ואז נעלם. "לאן נעלם הרופא", שאלו איש את אחיו. הם מצאוהו בחדרו:

"על המכתבה של הרופא - שהייתה כעת מכוסה במפה צחורה - עמדו סדורות תמונות משפחתיות לאין ספור... כך היו גם תמונות שהציגו אותו על רקע שירותו הצבאי המפואר והפטריוטי... היו מסודרים מכתבים בהם הביעו אנשי שם גרמנים את הערכתם והוקרתם על מסירותו ונאמנותו למולדת ... מדליות באריזותיהן המקוריות, לפי סדרן הכרונולוגי.

על המיטה היה פרוס סדין צח... ובמרכזו שכב לו מיודענו הרופא, בפיג'מת משי ענוג, כשעל חזהו הימני מוצמדים אותותיו והמדליות החשובות ביותר. ..עדיין היה הרופא בחיים ובהכרה מלאה" (שם עמ' 181).

 

ראש הגסטאפו הציע להציל אותו, ואולם הוא ענה בשארית כוחו:

"עדיף המוות מחיים שכאלו. אין לי כל עניין בכך שאתם תצילו אותי[iv]".

הנאצים פתחו את מזוודותיו והתחלקו ב"ירושה" לנגד עיניו, שהיו עוד פקוחות.

 

שונה הייתה תגובתו האחרונה של חייל יהודי גרמני אחר, אשר הובאה מפי אחד העדים במשפט אייכמן. המקרה ארע במחנה בודז'ין, שם שהה בין היתר אסיר משטטין, גרמניה, בשם באוכביץ, אשר משפחתו התנצרה בהיותו כבן 6. הוא נידון לתליה ע"י המפקד, מפני שלא דיווח על אסיר שנמלט, כדי למנוע הריגת עשרה אנשים נוספים. באוכביץ ביקש מהמפקד למלא את בקשתו האחרונה:

"אני הייתי קצין גרמני במלחמה העולמית הראשונה ולחמתי על יד ורדן. מכל הבטליון שלי נשארו רק אחדים, ואני קיבלתי את צלב הברזל מדרגה ראשונה. ומפני זה אני מבקש שיירו בי, ולא יתלו אותי". על כך ענה הווכטמייסטר: "אם יש לך צלב ברזל או לא, אם היית קצין או לא, בשבילי אתה יהודי סרוח ויתלו אותך". אז עלה על הגרדום ושאל אם יש לו רשות להגיד מילים אחדות לקהל היהודים במחנה. זה הרשה לו. אזי הוא אמר: "אני נולדתי בתור יהודי, ומה שאני זוכר מיהדותי זו היא תפילה אחת, ובעצם רק המילים הראשונות של התפילה והן "אלוקי אברהם, יצחק ויעקב", וזה כל מה שאני זוכר. אבל אני רוצה, ואני מת בתור יהודי, ואני מבקש אתכם, יהודים, אימרו קדיש אחרי". ועשינו את זה[v]".

באוכביץ זה שב אל זהותו על סף מיתתו, בבחינת "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" (תהילים צ' ג'), קידש את שם השם ברבים, ונתקיים בו "לא ידח ממנו נידח", כפי שמסביר זאת הרבי מסלונים, רבי שלום נח ברזובסקי שליט"א[vi]:

 

"... והיו מהם כאלו שהיו מנותקים לגמרי מיהדות, אל כל אלו היה זה בבחינת לבל ידח ממנו נדח, שע"י שנהרגו על קידוש השם הביאו תיקון לכל כלל ישראל...ועל ידי זה הייתה גם להנדחים עלי' שהצטרפו במעשה לקיים קידוש השם, ועל ידי זה לקרב את התיקון הגמור בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו".

 

 


[i] כתביו: יומן, מסכמים, זיכרונות הגות - כונסו בספר "עלי מרורות" בני ברק תשנ"ו

[ii] עלי מרורות עמ' 157. עדות על הרושם שהותירה הופעתם הראשונה של יהודי המערב על יהודי פולין, מצויה במקורות מוורשה, לודז' ועוד. כך, למשל, מתואר המפגש בתיאור שהעבירו "מודיע" יהודי בגטו ורשה: "היהודים הגרמנים התבלטו בבגדיהם הטובים והנקיים, ובייחוד משכו את העין פרוותיהם יהודי ורשה גם הבחינו שהיהודים הגרמנים הורשו לקחת עימם 50 ק"ג מטען הם לא הוסעו בקרונות משא, אלא במחלה השלישית של קרונות נוסעים ניכר היה שהיודנראט נהג ביהודים הגרמנים כבוד רב יש ביניהם שנלחמו במלחמת העולם, ובעלי אותות כבוד והצטיינות, ואפילו קצינים לשעבר". הוא מדווח על החששות בקרב יושבי הגטו, ושמועות המוגדרות "מגמתיות" - "שרובם מומרים ואין להם שום קשר עוד עם היהדות; שהם שחצנים, שהם תוקפנים כלפי היהודים עוד יותר מן הגרמנים עצמם; ועוד אומרים שהיהודים הגרמנים שונאים את יהודי מזרח אירופה שנאה עמוקה הם התקבלו ברגשות מעורבים" (דיווחיו של מודיע יהודי בגטו ורשה, קובץ מחקרים יד ושם יז-יח תשמ"ז, עמ' 409 ). ברוח זו מתואר המפגש בלודז': "אנשים לבושים היטב, עם הרבה חפצים ועם מאה מרק לאיש. תוך הבטחה שגם להבא יקבלו כסף למחיתם. הראה הדבר, ביהודי חוץ לארץ נהגו ביתר נימוס והגינות". (אברהם ברקאי, "יהודי המערב בגטו לודז'", קובץ מחקרים יד ושם ט"ז (תשמ"ה), עמ' 219-264. בעמ' 230 מתואר המפגש הן מנקודת מבטם של היהודים המקומיים והן מנקודת מבטם של יהודי המערב. המאמר דן במפגש של כ- 20,000 יהודים מגרמניה, אוסטריה ופראג שהגיעו ללודז' באוקטובר נובמבר 1941, ושהו בו עד שילוחם למחנה המוות חלמנו באביב 1942.

מעניין מאד ההשוואה לנקודת המבט של הבאים, עבורם היו תנאי הגטו "ירידה אל שאול תחתיות שאת קיומה לא יכלו כלל לשער".

[iii] בעדותו של שמואל מוטיל, ארכיון יד ושם, ירושלים, חטיבה 03, עדות 3661. עמ' 5.

[iv] בעדותו של שמואל מוטיל- התיאור דומה מאד. לדבריו, דבריו האחרונים היו: "איך שייסה אוף דיר אונד אללה דויטשן" - "אני מחרבן עליך ועל כל הגרמנים".

[v] מעדותו של ד"ר דוד וודובינסקי, היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן, עדויות ב' ירושלים תשל"ד עמ' 117. במאמרו "ואמונה עיניתני" הביא ד. מכמן את העדות הזו כדוגמא לאלו ששבו אל זהותם על סף מיתתם, בבחינת "תשב אנוש עד דכא ותאמר: שובו בני אדם "(תהילים צ' ג'). מכמן דן, ואמונה עיניתני. מלאת, האוניברסיטה הפתוחה תל אביב תשמ"ג. עמ' 341-350.

[vi] קונטרס ההרוגה עליך, עמ' 26-27 ).