לחץ כאן לתצוגת הדפסה

על מקדשי השם בדורנו

מחבר: משה פראגר

סיני, גיליון ל"ח, 1956

תוכן המאמר:
מקדשי השם שבדורנו
קידוש השם של המאמינים
התעוררות של אמונה
בתי תפילה במחתרת
בדרך האחרונה


תקציר: התיעוד העוסק בשואה אינו מספר על התנהגותם של יהודים שומרי מצוות בשואה ובדרכם אל המוות. הסיבה היא שמועטים נצלו, וגם הם אינם ששים לספר את מה שעבר עליהם. מן העדויות הקיימות אנו למדים על שמירת מצוות, גאווה יהודית ואמונה.

מילות מפתח: קידוש השם; שואה; תפילה במחתרת

על מקדשי השם בדורנו

  "אבינו מלכנו, עשה למען באי באש ובמים על קדוש שמך!"

 

מקדשי השם שבדורנו

זוהי אגדה שטרם נכתבה - האגדה על מקדשי השם שבדורנו.

 

תקופת השואה היהודית באירופה העלתה לעינינו כמה חזיונות-הוד של גבורת ישראל. חזיונות מפליאים אלה התעטפו כבר בזוהר האגדה. יש לנו אגדת המורדים בגיטו, יש אגדה פארטיזנית, ויש אגדת הבריחה וההעפלה. אגדות אלו פרנסו לא במעט את החזון של מלחמת השחרור שלנו. ואילו עלילה נפלאה זו על קדוש השם בימינו עדיין מצפה היא לגואלה. היא מצפה לרושם הקורות הנאמן, שיאסוף את התעודות ואת העדויות על הנושא של קדוש השם ויגלה את הזוהר האגדתי הצפון בעובדות כמו שהן!

 

קידוש השם של המאמינים

 - "איפה קידוש השם שלכם?" - שאל אותי לא מזמן אחד ממנהיגיה של היהדות המודרנית - "חוגי השמאל, הסוציאליסטים והקומוניסטים יצרו את "הפארטיזאנקה" היהודית, התנועה החלוצית רב חלקה במרד הגיטאות. אבל היהדות הדתית, או ביתר דיוק: אלה מיליוני היהודים המאמינים, כיצד ובמה הם הגיבו לנוכח גזר ההשמדה? אפילו על גילויי גבורה של דביקות דתית ושל מסירות הנפש, בנוסח המסורתי של קדוש השם, לא שומעים ולא כלום!".

 

ואני, מאחר שמזה שנים התמסרתי לחקר תקופת השואה, הגעתי למסקנות ברורות גם ביחס לשאלה זו. לכן היתה תשובתי כזו:

 

נכון הדבר, כי עד כה מסופר אך מעט מזעיר על הגילויים השונים והמרובים של התמסרות לקדושת השם בתקופתנו. מאידך, רבו העובדות וההוכחות על תופעות של גבורה נפשית ונכונות להקרבה, בתנאים שלא יתוארו. הבעיה נובעת, איפוא, לא מתוך חוסר בחומר עובדתי-היסטורי, אלא מתוך חוסר בפרסומי תיעוד מתאימים. ואשר למיעוט הפרסומים של חומר מסוג זה, הלוא יש כמה סיבות לכך:

 

(א) מבני-העליה של היהדות הנאמנה ניצלו מעטים שבמעטים. הרבנים וראשי הקהילות, מנהיגים ועסקנים דתיים, וכל אלה ששימשו בקודש בעשרת אלפים קהילות ישראל, שהיו פזורות על פני עשרים ואחת מדינות אירופה שנכבשו על ידי הצורר הנאצי - הם כולם נספו יחד עם כל קהילות הקודש ואין מי שיספר על מעמד גבורתם בשנות האימה של השלטון הנאצי ועל ההתלהבות של קדוש השם בדרכם האחרונה. לעומת זאת יש לזכור, כי אגדת- הזוהר על מרד הגטו ועל מלחמת הפארטיזנים נרקמת בעיקר, הודות לשרידים שנצולו מבין מחנות הלוחמים עצמם.

 

(ב) אף השרידים הדתיים המעטים מאד - ממעטים לספר. אלה בני-העליה המעטים שבמעטים שניצולו בנסי-נסים, אדמו"רים ורבנים בודדים, בני הישיבות, עסקנים ציבוריים, אנשי האינטליגנציה הדתית אינם מגלים כל רצון לספר על חוויותיהם וניסיונותיהם, בשעה שנעמדו על פי תהום האבדון. שתיקה זו אופיינית היא. אין לשכוח, כי חוויה נשגבה זו של נכונות קדושת השם, חוויה עמוקה היא של התייחדות והתעלות, עד כלות הנפש ממש. כל מי שנתנסה באמת בחוויה זו אינו רוצה לתאר אותה ולהתפאר בה, משום שהוא חש שחווייתו מתחללת, כאילו, עם התגלותה. זאת ועוד. יהודים אלה, שזכו לעמוד במבחן הנפשי הרציני ביותר, הם אינם רואים את עצמם כגיבורים כלל וכלל. מתוך ענווה יתירה הם מצניעים את חוויותיהם הנרגשות מן הימים ההם: "מה יש פה לספר? וכי מה עשיתי ועל מה יש להתפלאות? כל יהודי מסוגל להתנהג כך, כי לשם כך הוא יהודי!"...

 

(ג) אין יד ציבורית מאורגנת שתדאג לאסוף את החומר התעודתי על קדוש השם. דווקא משום שנושא זה מקיף הוא מאד וקשור בחוויותיהם של מיליוני יהודים, מאמינים בני מאמינים, אין מי שיטפל בכך. לצערנו נתהווה בשדה חקר-השואה מצב מוזר ואף מביש, שכל חוג וחוג מוציא לעצמו מתוך "ששת מיליוני הקרבנות" קומץ קטן של "גיבורים לדוגמא", והגיבורים האלה, אשר הם כולם מהווים את "רכושו הפרטי" של אותו חוג, רק להם נאה ויאה זר התהילה הנצחית - -

 

מתוך שאיפה להעלות את האמת ההיסטורית עשיתי לאחרונה נסיון מאלף לחקור את הנושא של קדוש השם, בהסתמך אך ורק על עדותם של אנשים לא דתיים ואף אנטי-דתיים. אני מכיר תודה לארכיון ה"בונד" בניו יורק, שאפשר את הגישה לאוסף הגדול של ספרות החורבן, אשר ברשותו. אנסה להציג בצורה מצומצמת ותמציתית את תוצאות הסיכום הזה.

 

 

 

התעוררות של אמונה

השאלה הראשונה:

 - מה היה מתח האמונה בגיטאות, במחנות העינויים ובמקומות ההרג? הנחלש רגש האמונה אצל ההמונים לנוכח שטף הגזירות וגזר הכליון? הלוא הנאצים נלחמו מלחמת-חרמה בדת ישראל, התעללו באופן שיטתי בכל קדשי ישראל ובכל הזדמנות אף חירפו וגידפו את אלקי ישראל - וכיצד זה השפיע על היהודים המדוכאים והמושפלים?

 

וכאן לפנינו ההפתעה הגדולה:

 

אצל אלה מיליוני הנידונים בתוך מחנק הגיטאות ומחנות ההשמדה נתגלו סימנים מובהקים של התגברו האמונה. ולא רק זו שיהודים המאמינים עמדו במבחן האכזרי והפיגו התמסרות ללא גבול לערכי היהדות, אלא שנסתמנה התעוררות דתית אשר הקיפה והדביקה חוגים שהיו מקודם אדישים ומתנגדים לדת.

 

הנה צרור תיאורים ועובדות, ממקומות שונים ומסביבות שונות.

 

המשורר הידוע א' סוצקבר, אחד מראשי תנועת הפארטיזנים היהודית, מציין בספרו על "גיטו ווילנא":

 

"לפי פקודת מפקד הגיטו נאסר להתפלל ולערוך כל טקסים דתיים. כדוגמת האנוסים בימי האינקוויזיציה בספרד, לא ויתרו היהודים הדתיים על אמונתם. בקלויז של ר' שאול'קע יסדו ישיבה על שמו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי ז"ל ולמדו שם 30 בחורים. אחר כך התקיימה גם ישיבה קטנה לילדים. בני הישיבה היו לומדים בלילות. ביום הלכו לעבודת הכפייה. על קיום שתי הישיבות לא ידעו כמעט כלום בגיטו" ...

 

סופר יידיש מחוגי השמאל, ישראל טאבטקסבלאט, משרידי הגיטו בלודז', מתאר בספרו "עבדים היינו" (הופיע בפאריס, בשנת 1949) את המצב במחנה המוות באושוינצ'ים:

 

"מאז בואם של יהודי הונגריה נהפך ה"בלוק" שלנו לקלויז גליצאי-הונגרי, שבו התפללו בגלוי, למדו, שרו ורקדו. היריד הזה של תפילה, שירה ואמירת תהילים השפיע עלי לטובה. למרות שחייתי שנים רבות באווירה רוחנית אחרת, רחוקה מדתיות, שבעתי דווקא עכשיו רוב נחת מהיהודים, אשר פה בתוך "שאטער-ווערק" החיו לעיני מחדש את התמונות של יהדות מסורתית מלפנים. הרגשתי את עצמי כאחד מהם... כמעט שלא שמתי לב, איך אני נמשכתי לאט-לאט לתוך הניגונים והריקודים החסידיים הלוהטים שלהם. נכנסתי כל כך לעולמם, עד שאף אחד לא היה מכיר בי את האפיקורס לשעבר. הרגשתי את עצמי כמי ששוחרר מעומס מדכא והתעורר בי אותו הרגש, אשר המאמינים קוראים לזה: בטחון"...

 

אחד מניצולי גיטו קובנו, ברל כהן, מעורכי עתון פועלי-ציון בליטא, כותב בקטעי-היומן שלו "יהודי ביער" ("א ייד אין וואלד"), שהוצא בשנה האחרונה על-ידי "קונגרס התרבות" היידישיסטי בניו יורק:

 

"יום ה- 22 באפריל (1944)...נדמה, כי אפשר עתה להכיר בהתגברות האמונה אצל אנשים שחיו את כל חייהם בלי אמונה. היהודי שלנו, ה"פריץ", לשעבר, שנמצא יחד אתנו במחבוא, טיפוס מובהק של אפיקורס גס-רוח, קורא אותי אליו ואומר: "שומע אתה, החלטתי בדעתי, כי היהודי מאמין הוא יותר מאושר מאשר אפיקורס, וגם חיי המשפחה שלו הם יותר נקיים..." במצבנו זה של ערב-מוות מתמיד יש דחיפה כבירה להשתפכות הנפש, לכח עליון על אנושי - לכן מרימים עינים לשמים... המארכסיסט הנלהב ביותר אף פעם לא ימצא נוחם במצב שכזה ב"פסוק" של מארכס, אבל המלה המרוממת של נביא לא אחת עלתה על שפתותיו של בלתי מאמין. כך בקבוצת היער שלנו, מחפשים נוחם בספר התנ"ך הקטן".

 

שריד אחר מגיטו קובנו, ישראל קפלן, סופר ומורה ומי שהיה עורכו של הרבעון "פון לעצטן חורבן", שהופיע במינכן, תיאר את ימיו האחרונים של אחד מסופרי-יידיש המודרנים בפולין, מיכל בורשטין:

 

"באחד הימים של חודש ינואר 1945 אנו, קבוצה של אסירים במחנה שכן, הוכנסנו לכמה שעות לתוך המחנה מספר 1. אני מחפש את בורשטין ופוגש אותו. לפי מצב בריאותו ומצב- רוחו בכלל נגמר האיש הזה מכבר. הוא אינו הולך עוד לעבודה. יושב הוא בצריף הקר, שקוע בספר התנ"ך הקטן. "זה היום כל המזון הרוחני שלי, וכמעט אף המזון הגשמי"... חיוך של חיים מקרין את פניו שנתאבנו. אצל יהודי ממונקאץ' הוא מקבל לפעמים ספר קבלה להציץ בו. "איזה עולם של תפארת מיסטיה זו" - הוא מוסיף מיד".

 

על אותה התופעה של התחזקות האמונה ושל הלכי-רוח לתשובה מעידים עוד כמה מכותבי הזכרונות של הגיטאות שנשמדו.

 

"הרגש הדתי התחזק מאד בגיטו. יהודים נתאספו בכל יום בבתי הגיטו להתפלל. גם אלה שהיו ידועים כחופשיים באו להתפלל ב"מניינים" (לפי "ספר הזיכרון של בריינסק" הופיע בניו יורק בשנת 1948).

 

"החיים בעיירה תחת שלטון הנאצים הכניסו בלבול המוחות... מספר היהודים הדתיים גדל מיום ליום. אנשים, שלא התפללו מזה שנים רבות, נעשו אדוקים, היו מתפללים שעות רצופות, אמרו תהילים. היו גם מקרים הפוכים. אבל את האמונה בנס שיבוא, אף אחד לא אבד" (לפי "יזכור-בוך פון ראטנע", הופיע בארגנטינה בשנת 1954).

 

על אלה יש להוסיף עדות אחת, המתארת את הנפתולים הנפשיים של היהודים המאמינים דווקא. עד ראיה של טקס נאצי פומבי לשריפת ספרי התורה בגיטו גלינה ליד לבוב, מוסר עובדות אלו (בספר "מגילת גלינע", הופיע בניו יורק בשנת 1950):

 

"הקצין הגרמני נתן פקודה להוציא את כל ספרי התורה ולשרפם, באותו הרגע החלו הרשעים להוציא את הספרים, ארבעים וחמשה במספר. השליכו אותם בחוץ ליד בית הכנסת... אחד היהודים שהיו טמונים במחבוא, ירחמיאל וולף הודאק, רץ החוצה, נפל לרגלי הנאצי והתחנן בדמעות שיתנו לו לקחת את ספרי התורה. "טוב שבאת פה, - צעק הגרמני - אתה בעצמך תשרוף את ה"ביבעל"! היש לך גפרורים? שרוף את ה"ביבעל" שלכם!". היהודי השליך את עצמו על הספרים וענה: "תשרפו אותי יחד עם ספרי התורה! אפילו אם תירה בי, אני לא אמלא את פקודתך!". הרוצח הוציא את אקדוחו, כיוון אל היהודי ושוב ציווה על היהודי להצית את ספרי התורה. היהודי קפץ ממקומו, קרע את חולצתו וגילה את חזהו אל מול הרוצח: "ירה בי, אני לא אמלא את פקודתך!"...

 

אותה שעה אני הייתי במחבוא בביתו של ר' אבא'לי השוחט, ביחד עם חתנו, הרב מפרוחניק. כאשר הגיעה אלינו הבשורה שספרי התורה עולים באש, התפרצנו בבכי מר וצעקות כאב. הרב קרע את בגדיו, נפל ארצה והתייפח: "מה אנו ומה חיינו? איזה ערך יש עוד לחיים שלנו? בושנו! בושנו!". האנשים שמסביב ניסו להרגיע את הרב. הוא זקף את ראשו, הרים עיניו לשמים וקרא: "ובכל זאת שמך לא שכחנו! ואף על פי כן נעבוד הלאה את השם יתברך !"...

 

 

 

בתי תפילה במחתרת

השאלה השניה:

 - איך המשיכו היהודים באופן מעשי בחיי הדת והמסורת שלהם? בהרבה מקומות הכריזו הנאצים על עונש מוות עבור כל פעילות דתית, עבור ההתאספות לתפילה בציבור או התחמקות מעבודת הכפיה בחגי ישראל - והיהודים מה עשו? האם דאגו לשמירת החגים? ואם התמסרו לסדר בתי תפילה במחתרת? ואם הסתכנו לערוך תפילות בציבור בימים הנוראים, לכל הפחות?

 

ושוב צפויה לנו הפתעה מרובה:

 

- מכל התעודות והמסמכים שבידינו מתברר בהחלט, כי היהודים השתדלו בכל מקום שנמצאו לארגן בתי תפלה חשאיים, על אף התנאים הקשים והאכזריים ועל אף עונש המוות המפורש. מאמצים מיוחדים נעשו בימי ראש השנה ויום הכיפורים אשר אז נקהלו היהודים בהמוניהם להתפלל אף בתוך מחנות ההשמדה עצמם. יתירה מזו: גם במחנות הפארטיזנים, שנלחמו ביערות תחת פיקוד רוסי-סובייטי נתאספו לוחמים יהודים לתפילה של "הזכרת נשמות".

 

כדאי להעתיק כמה קטעי עדויות על התפלות החשאיות התקיימו בימים הנוראים. וראוי להוסיף לזאת, כי כל רושמי הגיטו ממעטים מלתאר ולהדגיש עובדות אלו, כאילו היה זה דבר טבעי כל- כך ומובן מאליו.

 

הנה, למשל, מסופר על העיירה בלחטוב שבפולין:

 

"פרק טראגי מיוחד מהווים העינויים, שהיהודים סבלו בימים הנוראים. למרות זאת שנאסר להתאסף ולהתפלל באיום של עונש-מוות, נתאספו היהודים בימים אלה בסתר קבוצות קבוצות והתפללו מתוך כוונה רבה... היהודים סיכנו את חייהם, הוציאו בחשאי ספרי תורה מתוך בית הכנסת והחביאום במחבואות שונים... ברחוב פאביאניצקה הובלו שני יהודים, עטופים בטליתות וקיטל'ין וספרי תורה בידיהם, הם נתפסו באמצע התפילה..." (מתוך ספר "יזכור-בוך", הופיע בארגנטינה בשנת 1951).

 

וזה התיאור על צ'נסטוחוב:

 

"בלב נשבר הלכו היהודים לתפילת "כל נדרי" (בשנת 1942). אמא שלי אמרה לי: "הבה ונצפה ליום הכיפור הבא, לו אפילו המצב יהיה יותר רע, הלואי שנחיה עוד, ואז ודאי נשאר בחיים"... היהודים הלכו עם הטליתות אל בתי-התפילה שבסתר, בכו כילדים, הושיטו ידיהם לשמים, בקשו רחמים..." (לפי הספר "טשענסטאראווער יידן", בעריכתו של ד"ר רפאל מאהלר, ניו יורק 1947).

 

וזו העדות הקצרה על לובלין:

 

"הגיעו הימים הנוראים. קל לתאר באיזו דביקות נערכו התפילות הפעם. בצערם הגדול התווכחו היהודים עם רבונו של עולם, על מה זה הגיע אליהם. סודרו בתי-תפילה זמניים, בית-תפילה כמעט בכל בית, מתוך החלונות והפתחים בקעו ועלו זעקות היגון של אנשים ונשים" (לפי "דאס בוך פון לובלין", שהוצא ע"י החוגים הקומוניסטיים, פאריס 1952).

 

אותו עד ראיה מספר כמו-כן על תפלת "כל נדרי", שהתקיימה במחנה ההשמדה של מיידאנק:

 

"אני לא אשכח לעולם את ליל יום הכיפורים ותפילת כל נדרי במיידאן... אין לתאר במלים את יגונם של האנשים, שרצו להציל את חייהם בתפילה לאלוקים, היה זה נורא ואיום...".

 

על התפילות שנערכו במחנה ההשמדה של אושוינצ'ים, מעידה הסופרת רבקה קביאטקובסקה:

 

הנשים היהודיות מהונגריה נתאספו ופתחו בתפלותיהן. היהודיות מצ'כיה ומפולין חזרו אחריהן בקול. לנוכח פני המוות מחלו אחת לחברתה על כל עוול, התפייסו וציפו מתוך אימה ופחד ליום המחרת" (לפי הספר "פון לאגער צו לאגער", הופיע בארגנטינה, בשנת 1950).

 

ועל מקום-תפילה חשאי ותפלות "אל מלא רחמים", שהתקיימו בתוך מחנה ההשמדה של טרבלינקה, מספרת רחל אויערבאך:

 

- "ועוד מוסר לנו תנחום, על בחור אחד - אשר גם אחרים מזכירים את שמו - שקראו אותו בשם "מאיר קאפו". הוא היה בנו של סופר סת"ם, והיה לו קול נעים לשיר. אדוק היה ובכל ערב, אחרי העבודה כאשר כולם היו סגורים בתוך הצריפים, הוא נעמד להתפלל מעריב ולערוך תפלת "מלא רחמים", אחרי כן אמרו היהודים שבצריף "קדיש" בקול רם... הגרמנים אהבו לשמוע זמירות של יהודים ("יידישע שטיקלעך"). ועד שנורה על ידי הגרמנים היה אצלם מכובד בתור "קאפו", אם כי לא עשה כל רע לשום איש" (לפי הריפורטאג'ה שהופיעה בעתון הקומוניסטי, "דאס נייע לעבן" בוורשה).

 

ואחרון אחרון חשוב - תפילת הפארטיזנים ביער: לפי עדותו הנאמנה של ראש ארגון הפארטיזנים היהודיים, המשורר שמערקע קאצ'רגינסקי:

 

"היה זה בשנת 1943, בפרוס הימים של ראש השנה, יום כיפור, סוכות. אחרוני האחרונים של יהודי ווילנה, אף על פי שרובם לא היו דתיים, הרגישו בכל זאת בימים נוראים אלה געגועים חזקים לתמול שנכרת זה עתה, לאבא ואמא האדוקים, לאביהם-זקניהם שהתפללו. אף בתוך היער לא רצו להינתק לחלוטין מן האתמול שנתקדש, והתכוננו לסדר "מנין" בתוך סוכה, לשפוך לפני היושב בשמים את המרירות שבלב ולהתפלל את הפילה של "הזכרת נשמות" (לפי התיאור בספר "הייתי פארטיזן" שהופיע בשנת 1922 בבואנוס-איירס).

 

 

 

בדרך האחרונה

השאלה השלישית:

כיצד קבלו היהודים בשעה האחרונה את גזר הדין של כליה מוחלטת? האויב האכזרי הכריז ללא הרף, שהיהודים מובלים לגרדום רק בגלל היותם יהודים - כלום זה השפיע לעורר אצל הנידונים היהודים רגש של גאון יהודי, של הכרת המארטירולוגיה הישראלית ושל הנכונות למסור את נפשם על קדושת השם?

 

ובנקודה מכרעת זו נכונה לנו ההפתעה המפליאה ביותר:

 

אמנם כן, רבו היהודים, אשר בצעדם בדרך האחרונה נשתלהב אצלם רגש-הגאון הישראלי והכרת-השליחות הישראלית ומתוך הכרה ברורה ודעה צלולה קיבלו על עצמם לקדש את השם במותם.

 

לאור הגילויים האלה מתברר עד היכן לא נכונה כלפי מקדשי השם האלה האמרה השיגרתית, המקובלת: "כצאן לטבח יובל". לא ולא! זו לא היתה הליכה מטומטמת, בלתי נתפסת ונטולת- חושים. במקרים רבים מדי היה זה מצעד לעקידה, מתוך תום האמונה ודביקות עילאית. בראש המצעד אל "קרונות המוות" ובכיוון אל בתי המשרפות והכבשנים, הלכו הרבנים וראשי העם, שעוררו את הכרת ההתמסרות אצל ההמונים הצועדים, ושהשמיעו דברי פרידה על אודות זכותם הגדולה של מקדשי השם.

 

ובטרם נעתיק פה שורה של עובדות ותיאורים - כדאי להציג עדות מוזרה אחת. מפי אחד מראשי המרצחים הנאציים עצמם.

 

דפדפתי בספר הפרוטוקולים של משפט נירנברג "מספר 9". היה זה משפטם של "איינזאץ- טרופען", היינו "פלוגות-השמדה" המיוחדות של אנשי ס"ס, אשר אורגנו ואומנו רק לתפקיד זה של חיסול יהדות אירופה. לא מעט ידעתי וקראתי עד כה על פלוגות-רצח אלו, ולפתע נתקלתי בקטע אחד שבספר פרוטוקולים זה, אשר הפליא וזיעזע אותי כאחד. קטע זה מתוך הסטינוגראמה הרשמית של בית-הדין לפושעים נאציים, מוסר דו-שיח בין השופט האמריקאי לבין אחד מראשי הרוצחים שישבו על ספסל הנאשמים, בשם פאול בלאעבל.

 

בלאבעל זה תוארו הרשמי היה "ס"ס-סטאנדרטן-פיהרר", הוא היה המפקד של "זאנדרקמנאנדו" מספר 4 של "איינזאץ-גרופע" מספר ג', וסופו היה שנידון לתליה. והנה באחת מישיבות בית-הדין בנירנברג,, בחודש פברואר 1948, סיפר ראש הרוצחים הזה על ארגון פעולת "חיסול היהודים" בעיירה סוקאל, שבגליציה. והוסיף, כי "היהודים לא עשו על נסיון לברוח" אחרי שראו בעיניהם את הבורות הפתוחים. ואז התפתח דו-שיח כזה:

 

השופט: "אתה מתכוון לומר, שהם היו אדישים לחלוטין, לזה שהיה צפוי להם?"

הרוצח: "זה היה הענין עם האנשים האלה, אשר חיי האדם לא נחשבו בעיניהם, כמו בעינינו... הם לא דאגו כל כך לזאת..."

השופט: "במילים אחרות, ברצונך להגיד שהם הלכו למוות מאושרים לגמרי?"

הרוצח: "לא היית אומר, שהם היו מאושרים. הם ידעו מה שמחכה להם. כמובן, שנאמר להם מה שעומד להתרחש אתם, והם ויתרו לגורלם."

השופט: "ואם הוקלה עליכם המלאכה בגלל העובדה, שהם לא התנגדו?"

הרוצח: "בכל אופן הפלוגות לא נתקלו בשום מקום בהתנגדות, לכל הפחות בסוקאל. הכל עבר בשקט מוחלט. זה לקח זמן, כמובן, ואני מוכרח להגיד, שאנשינו, שהשתתפו באקזקוציות אלו, סבלו יותר מהתמוטטות העצבים, מאשר אלה שעמדו למות".

השופט: במלים אחרות, היו לך רחמנות יותר על אנשים שלך, מאשר על הקרבנות?"

הרוצח: "כן. האנשים שלנו נתנסו הרבה מבחינה פסיכולוגית..."

 

כל זה תרגום מדויק הוא מהויכוח שהתנהל בבית המשפט. לא נעמוד כאן על מידת הציניות שבדברי הרוצח הנתעב. אמנם ברור, כי שני המתווכחים כאחד, השופט האמריקאי ולהבדיל, הפושע הנאצי, לא ידעו כיצד להסביר את פשר החידה הזאת על "היהודים המאושרים ההולכים למוות" ועל מידת השקט הנפשי שלהם ברגע האחרון והמכריע של מסירות הנפש ממש.

 

קראתי דו-שיח מחריד זה וחשבתי בלבי:

 

מי יגול עפר מעיניכם, קדושי סוקאל, ויידע מכם את האמת המזעזעת, כיצד נפרדתם מעולם מוכה-זוועות זה? ודאי נפרדתם בוידוי הגדול, התעטפתם בטליתותיכם וכל אחד התכוון בלבו לקדש את השם הגדול והנורא ולחש לעצמו: (כדוגמת מקדשי השם שלכל אורך המארטירולוגיה הישראלית) - שמע ישראל... ה' הוא אלקים?...

 

ועתה היינו לגולל אי-אלה עובדות מתוך ספרי-העדות שבידינו, עובדות אשר מתוכן בוקעת ועולה שלהבתיה של קדוש השם, במובנו המקורי של המושג הזה.

 

עד ראיה מפעולת חיסול היהודים בעיירה ז'ליחוב שבפולין, מספר:

 

"האנשים שישבו בסוכתו של הרבי לא שמו לב לכל השמועות... כולם היו לבושים בגדי- החג ושרו "אל מסתתר", לכבוד האושפיזין. בינתיים נכנס השו"ב ר' ישעיה שארפהולץ ופרץ בבכי: "צדיק וקדוש! (הייליגער צדיק!") אלו הן השעות האחרונות שלנו, ומה הצדיק חושב לעשות?" והוא, הרב, לא החליט אחרת, רק להתייצב במקום המיועד, ביחד עם משפחתו של שבע נפשות. הוא יבוא עטוף בטלית. בקול מהול בדמעות אמר הרבי, "שצריך להתחזק באמונה עד הרגע האחרון" (מתוך הספר "יזכור-בוך פון זשעלעכאוו", הופיע בשיקאגו, 1953).

 

עד ראיה מגירוש היהודים בגיטו בריינסק באיזור ביאליסטוק מתאר את המאורע בצורה כזו:

 

"ביום הששי בבקר נפוצו שמועות, שהוסר המשמר מעל הגיטו. הנשים מתכוננות לשבת. לפני הדלקת הנרות באים הג'נדרמים ומודיעים, כי בשבת בבקר בשעה 7 על כולם להופיע ליד שער הגיטו... בתוך הגיטו נשמע בכי איום. הולכים להיפרד אצל הרב והדיין. אני לא אשכח לעולם, איך איסר, בנו של שבתי'ל הקצב, לקח בידו את החבילה ואת המקל ותיאר את המצב, כיצד יש להיהרג על קדוש השם. אחר כך עשה "קידוש" על היין. כל מלה שלו רעדה... בשבת בבקר נדחפו כולם לשער. חמש מאות עגלות מחכות. ליד שער הגיטו נפרד הרב מבריינסק, רבי יצחק זאב צוקרמאן, מיהודי קהילתו. דבריו קרעו את הלבבות: "גזר נגזר מן השמים. מוכרחים אנו למות. אני מאחל לכל מי שיישאר בחיים, שיזכה לכך, כדי שיספר על העינויים שלנו" (מתוך הספר "בריינסק-יזכור-בוך", ניו יורק, 1948).

 

עד ראיה מהריגת יהודי ראקישוק בסביבת ווילנה מוסר בקיצור נמרץ:

 

"כל היהודים הובאו למגרש אחד, ליד באיאר. בטרם נורו כולם, פנה הרב זליג ארלוביץ' לכל היהודים, שלא יתנגדו ושימסרו את נפשם על קדוש השם". (מתוך הספר "יזכור-בוק פון ראקישאק און אומגעגנט", הופיע ביוהאניסבורג בשנת 1952).

 

עדויות דומות יש מליטא.

 

המשורר הידוע, חיים גראדה, מגדולי סופרי-יידיש השרידים, מציין בפרקי הזכרונות שלו על גיטו ווילנה:

 

"יהודי, שעסק ב"פאנאר" בשריפת הגויות ("פאנאר" - מקום ההרג של יהודי ווילנה) ושהצליח לברוח משם, ספר לי, כי כמה פעמים בא מן העיר לפאנאר אחד מראשי הרוצחים וחקר את שורפי-הגויות, "כמה ציורים הם עשו בשבוע שעבר", זאת אומרת, כמה גויות הם שרפו. אחרי כן הביט לתוך הפנקסים ואמר מתוך קורת רוח: "יא, דאס שטימט!" (נכון, זה בדיוק!)... אותו שורף-הגויות ספר לי כי בכל פעם שפתחו בפאנאר קבר עם יהודים שנהרגו, היה משתומם מאד: כיצד כל כך הרבה יהודים הספיקו להתעטף בטליתות, ברגע האחרון שלפני המוות?"

 

במאסף המונומנטאלי "ליטע", שהוצא בניו יורק בשנים האחרונות, נדפס תיאור כזה, מפי עד ראיה:

 

"ביורבורג, עיירה בליטא, תפסו הרוצחים הליטאיים 80 יהודים ושמו אותם בבית-הסוהר. אחרי ההודעה שכולם יורו עם שחר, מוזר היה שאף אחד לא הוריד דמעה על הבשורה הזאת. כל אחד עשה לעצמו את חשבון נפשו. נמצא במקום יהודי שהיה לו "יאהר-צייט", ועמדו להתפלל בהתלהבות רבה, תפלת מעריב האחרונה. תפלת מעריב הפכה להשתפכות הנפש ולוידוי שלפני המוות".

 

והנה מה שרשם בספרו אחד הניצולים, שהשתתף בעצמו במסע-המוות למחנה טרבלינקה:

 

"מצב הרוחות בקרון לטרבלינקה לא רע... מתנהגים בכבוד ("מען האלט זיך ווירדיק") בשעות האחרונות של החיים. יהודי בא בשנים הספיק עוד לקחת את התפילין שלו והא נעמד זה עתה לערוך את תפילתו היום-יומית לפני רבונו של עולם" (לפי הספר "פאדליאשע אין אומקום", מאת מ' י' פייגנבוים, הופיע במינכן בשנת 1948).

 

נוסף לכך יש כמה תיאורים בספרי העדות מתקופת השואה, המוכיחים על גילויים של מעין חדות-הנפש אצל מקדשי השם שבדורנו.

 

"הגירוש הוכרז על יום שלמחרת יום-הכיפורים.. ביום-כיפור התאספו היהודים ב"שטיבלעך" להתפלל. קשה לתאר ולצייר תפלה זו. אנשים צעירים, שהיו רחוקים מחיים דתיים, נדחפו מתוך רגש פנימי וגם כן באו להתפלל... אולי זו הפעם האחרונה, ולכן יש להימצא יחד עם יהודים. התפלות נראו כוידויים ברגעים האחרונים על סף המוות. בלילה, אחרי התפלה, לא שכחו היהודים, כמנהגם לאחר התענית, לשתות "לחיים", אבל כבר בפעם האחרונה. להם חיכו פלוגות ס"ס, אוקראינים וליטאים, לבצע את תכנית הרצח שהוכנה..." (לפי "יובל-בוק", געווידמעט די קדושים פון סאקאלאוו, הופיע בניו יורק, בשנת 1946).

 

"בשעה זו, כאשר קבוצת הזקנים הושבה על השלג, כולם עטופים בטליתות וקיט'לין ובצפיה למוות והתרפקו אחד על השני מתוך הקור הנורא - הוציא זקן אחד, ר' יצחק נחום וויינטרויב שמו, בקבוק יי"ש מכיס מעילו וגם כוסית קטנה וכיבד את השכנים שלו, הזקנים מסביב, ברכו אחד לשני "לחיים" ולהיפגש בעולם הבא ואיחלו סוף מר לרוצחים" (לפי הספר "חורבן שעדלעץ" - אויף ד' חורבות פון מיין היים, מאת אלימלך פיינזילבר, הופיע בתל-אביב, בשנת 1952).

 

הדוגמאות מתוך ספרות החורבן, שהובאו פה במקוריותן ללא כל פירושים והסברים, מציגות קטעים מעטים מחומר דוקומנטארי מקיף ומגוון למדי. בגלל צמצום המקום אי אפשר היה לגולל בהזדמנות זו את "הצד השני" של גילויי קדוש השם, - כלומר, של מסירות הנפש והקרבה עצמית למען הצלת יהודים ולעזרת אחים במצור ובמצוק. ברצוני לציין, כי גם במובן זה התבססה אצלנו השקפה מוטעית לחלוטין. התופעה האומללה של ה"יודען-ראטען" עם "המשטרה היהודית" עלולה להסתיר את המאבק ההירואי של מפעל העזרה העצמית בגיטאות, אשר הקיף שטחים מרובים והתקיים שנים אחדות, ממש עד לסף האבדון. כאשר יוצג החומר הדוקומנטארי על נושא זה, נדע שלא הטיפוסים השחורים של "בית הבובות" למשל, קבעו את דמותו של היהודי הנאבק על נפשו.