לחץ כאן לתצוגת הדפסה

חיוב ה"קדיש הכללי" לזכר הנספים בשואה

מחבר: הרב כ. פ. טכורש

שנה בשנה, 1969

תוכן המאמר:
השתתפות בצרת הצבור
קביעת ימי זכרון לאבל האומה
החיוב באמירת הקדיש
גמילות חסד של אמת
אמירת "קדיש" לזכר הוריו, אם אינו ידוע תאריך פטירתם


מילות מפתח: קדיש, שואה

חיוב ה"קדיש הכללי" לזכר הנספים בשואה

שאלה: מי שאין לו קרובים שנספו בשואה, המחויב גם הוא באמירת ה- "קדיש" על הקדושים, או שמא רק מי שנספו קרוביו חייב לומר קדיש עליהם?

תשובה: כדי להבהיר טיבו של "הקדיש הכללי", נעמוד מקודם על היקף החומרא של שמועות הרעות באסון הצבור הלזה, שאנו קוראים שואה.

 

 

 

א.

במסכת מו"ק (דף כ"ו) מונין בין הקרעים שאינם מתאחים, הקרע על שמועות הרעות. ובגמרא שם: מנלן? דכתיב "ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו, ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב" (שמואל ב', א') ושואלת הגמ': ומי קרעינן אשמועות הרעות, והא אמרו ליה לשמואל, קטל שבור מלכא תריסר אלפי יהודאי במדינת קיסרי ולא קרע? ומתרצת הגמ', לא אמרו אלא ברוב צבור וכמעשה שהיה. ופירש"י: וכמעשה שהיה בשאול ויהונתן. והנמוקי-יוסף כותב: "שמועות הרעות ששמעו על רוב צבור שנהרגו כמעשה שהיה במות שאול ויהונתן, או שהלכו בשבי", ובש"ע (יו"ד סי' ש"מ, ל"ו): "קורעין על שמועות הרעות כגון שנקבצו רוב הצבור למלחמה ושמעו שניגפו לפני אויביהם, ואפי' לא נהרגו אלא המיעוט מהם", ומוסיף הרמ"א: "והוא הדין אם הלכו בשבי". לפי זה אנו רואים ששמועה המחייבת קריעה, היא דוקא ברוב הצבור, שנפלו או שנשבו.

 

אבל לענ"ד מסתברא, שאין המדובר כאן דוקא ברוב הצבור הכללי מבית ישראל שבכל מקום, שגם במלחמת שאול לא נראה כלל לומר שרוב הצבור הישראלי ניגף אז במלחמה, שנאמר רק: "ופלשתים נלחמים בישראל, וינוסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים בהר הגלבוע" (שמואל א', ל"א, א) ולהלן בפסוק ז': "ויראו אנשי ישראל אשר בעבר העמק ואשר בעבר הירדן כי נסו אנשי ישראל, וכי מתו שאול ובניו, ויעזבו את הערים וינוסו ויבואו פלשתים וישבו בהן", כלומר: רוב מחוזות הספר נמלט לתוך המדינה, והפקירו את ערי הספר, והפלשתים באו והתיישבו בהן. נראה אפוא, שלא ניגף במלחמה אלא חלק מהצבור, ואעפי"כ נידון כרוב צבור, משום שמשענת הצבור שהיתה אז ממלכת שאול, היא שנשברה במלחמה ההיא. וסימן מובהק לדברינו, שהרי בסמוך למעשה זה, אנו מוצאים התאוששות הצבור, והוקמה ממלכה ע"י דוד המלך בחברון, וגם ע"י איש בושת במחנים על כל ישראל (שמואל ב', ב') שמע מינה שלא רוב הצבור ניגף, רק המלכות והממשלה נפגעו, ומכאן נלמד שלא המשקל הכמותי בצבור קובע, אלא הכח האיכותי, אף שאינו בכמות רוב מנין של כל בית ישראל.

 

לפי זה, החורבן האיום שנתהווה ביהדות אירופה, שהיה הכח המרכזי כלל בית ישראל, יש לו לפי ההלכה כל חומר הדין של שמועות הרעות, שהשומע חייב בקריעה בהספד וצום, כנאמר לעיל.

 

והש"ך (שם ס"ק נ"ב) חידש בעקבות דברי הב"י והד"מ בשם רבינו ירוחם, שחייב להתאבל ביום השמועה כל היום, ומפרש דלמחרת יכול לאחות את הקרע. ותמה הגאון בעל "נודע ביהודה", שהרי מפורש בגמ' וגם בש"ע (סוף סי' ש"מ) שאלו הקרעים אינם מתאחים, ולדעתו יש לאסור לעד לאחות את הקרע הזה, ורק לשלול התיר רבינו ירוחם למחרת, אבל לא לאחות.

 

ולע"ד, במחילת גאון תורתו, יש ליישב, דאמנם מי שקרע קרוב לאסון יחד עם כל הצבור על השמועה הרעה, אינו רשאי לאחות לעולם, כי הוא אבל בתוך הצבור המיותם, אבל אם הוא שומע בתאריך מאוחר יותר, באופן שיש להניח שרוב הצבור כבר שמעו מהענין קודם, בנדון זה חייב לקרוע כיחיד ולהשתתף בצרתם של הרבים, ובזה אומר הש"ך סברתו שביום שמועתו בלבד מתאבל, אבל למחרת יכול אפילו לאחות, ודו"ק.

 

והנה מי שהכיר את יהדות אירופה וגדוליה, נוכח לדעת שהיא היתה גולת הכותרת והכובד הרוחני של בית ישראל בזמנה, ממנה יתד וממנה פנה לכל דבר בעמנו לתורה ולתעודה, ושאר מקומות הישוב בעולם היו רק חלוצים שיצאו מתוך המרכז היהודי הגדול של אירופה. ע"כ נראה שחורבן יהדות אירופה הוא בגדר חורבן בית ישראל כמו חורבנה של ממלכת שאול, כנ"ל. ויש לו הדין של שמועות הרעות בשעת האסון שקורעים קרעים בלתי מתאחים, ומי ששמע אחרי שהצבור כבר הספיק לשמוע, קורע ולמחרת מאחה, כפסקו של הש"ך הנזכר.

 

ב. השתתפות בצרת הצבור

חז"ל הפליגו מאד בהשתתפות כל אחד בצער הצבור, ראה מאמרם (תענית יא): ת"ר בזמן שישראל שרוין בצער ופירש אחד מהם, באים שני מלאכי השרת וכו' אלא יצער אדם עם הצבור, שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור שנאמר: "וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וגו'". ובשו"ע (או"ח סי' תקע"ד, ס"ד): מצוה להרעיב אדם עצמו בשנת רעבון וכו', ושם (סעיף ה') "וכל הפורש מן הצבור, אינו רואה בנחמתן" וכו'.

 

על פי הדברים האמורים נראה, שלא רק בשעת הצרה עצמה מחוייב אדם להשתתף עם הצבור ולהצטער יחד עמם, אלא גם בימי התייחדות וזכרון, שהצבור קבע לזכר נשמותיהם של המעונים, אסור לפרוש מהצבור, ועליו החיוב להשתתף באבלם וצערם.

 

בנידון זה כדאי גם לצטט מדברי הגאון בעל "תפארת ישראל" בראש חלק בסנהדרין, וז"ל: "אף מי שלא עשה שום עבירה, רק שאיננו משתתף עמהם לטובתם או בצרתם". ומכל זה נבין שאין שום אדם רשאי חלילה להקל לעצמו, ואין לפרוש מליטול חלק ביום הקדיש הכללי ויום השואה, שנקבעו כימי זכרון לקדושים ולחורבנה של יהדות אירופה.

 

ג. קביעת ימי זכרון לאבל האומה

והנה בתנ"ך ובגמ', אנו מוצאים שקבעו ימי זכרון כלליים לאירועי אבל לאומי, כמו ארבעת הצומות ועוד, כלשונו הזהב של הרמב"ם (פ"ה מהלכות תעניות ה"ה): "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שארעו בהם, כדי לעורר הלבבות וכו', שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב וכו' עיי"ש. כמו כן אנו רואים שאפי' צער של יחיד באבל משפחתי בא לידי ביטוי בקביעת יום זכרון מדי שנה (יארצייט) לכל הלכותיו, על אחת כמה וכמה שאם המדובר בענין של כלל ישראל, שצריכים להעלות את זכרונותיהם של הקדושים והטהורים ולהנציחם.

 

ובעקבות ההלכות, שבאותו היום של הזכרון (יארצייט) נפרשים מכל דבר של שמחה, ואף יש שנוהגים לצום בו (ראה בסוף הל' אבילות של שו"ע יו"ד, מה שנדפס בשם הגאון רבינו אפרים זלמן מרגליות זצ"ל), הרי שבוודאי יש לקבוע יום זכרון מיוחד להנציח את זכרם וכבודם של ששת המיליונים מאחינו שנספו בדרכים איומים וטרגיים רח"ל, וכל בית ישראל צריך להתאבל עליהם.

 

ד. החיוב באמירת הקדיש

ממילא מוכח כדבר המובן מאליו, שכמו שכל יחיד מחויב להשתתף עם הצבור ולהרגיש בצערם, כן מחויב כל יחיד לעשות דבר מה לרוחם ונשמתם. מצינו בקדיש שערכו גדול ומחויבים בו על ההורים ועל הקרובים (יו"ד סי' שע"ו סעיף ד', ברמ"א), כן מחויב כל אדם להוסיף בטהרת הנשמות הרבות של כלל בית ישראל. וצא וראה מה שהורה הרמ"א בשו"ע (או"ח סי' קל"ב, ס"ב) שקדיש יתום אחר "עלינו", גם אם אין יתום בבית הכנסת, יאמר מי שאין לו אב ואם על מתים דעלמא, וחוזר על כך גם ביו"ד (סי' שע"ו): "בעד כל מתי ישראל".

 

ומאחר שהלכה היא שמי ששכח יום מיתת אביו ואמו, שיבחר לו יום בשנה שיאמר בו קדיש לעילוי נשמותיהם (עיין ב"באור הלכה" לבעל "משנה ברורה", באו"ח סי' קל"ב). ו"הרבנות הראשית" בחרה את היום המר, עשירי בטבת ליום "קדיש כללי", מכמה טעמים: "א) שהוא היום שבו החלו הצרות, יום שבו סמך מלך בבל אל החומה בחורבן בית ראשון, וכל הצרות והתלאות שקרו לאומתנו, הכל הוא מאותו המשך מר. ב) ימי טבת קצרים המה, וכל מי שחפץ להתענות ביום הזכרון כפי ההלכה (יו"ד שע"ו) "מצוה להתענות ביום שמת אביו ואמו" יכול בקלות לעשות זאת, ועשירי בטבת הרי בין כה וכה יום תענית הוא, לפיכך מובן שאף מי שאין לו קרובים שנספו בשואה, רק בתורת משתתף בצערם של הצבור, עליו להשתדל עבור נשמותיהם של החללים ולומר "קדיש" עליהם, ואם יכול יתענה ביום שנקבע, ובפרט שהוא תענית צבור בין כה וכה.

 

ויש לי להוציא מלב הטועים הטוענים שהקדושים שנהרגו על קדושת השם אינם זקוקים לאמירת קדיש אחריהם, כיון שאלה אינן רואים פני גהינום כל עיקר, לפי מה שנפסק בשו"ע (ס"ס שעו) שמי שנהרג (אפי' מומר) מתכפר בהריגתו, וכפי המסביר שם הטו"ז עיי"ש, על אחת כמה וכמה טהורי לב שנהרגו עבור יהדותם בלבד, שתועיל להם מיתתם שלא יצטרכו כלל אפילו לקדיש.

 

אבל זה שיבוש גמור, כי בספרים הקדושים מבואר להדיא, שאפילו צדיקים גמורים זקוקים לתקונים שונים ומגוונים להעלותם מדרגא לדרגא ונחוץ להם הקדיש, ומעולם לא מש הקדיש מבית ישראל, גם על מי שאביו היה קדוש עליון ונהרג על קידוש השם.

 

ומה שאומרים קדיש רק י"א חודש ולא י"ב, אע"פ שמשפט הגיהנום הוא שנה תמימה זה משום כיבוד אב ואם שלא לעשותם "רשעים" (כמבואר בש"ע שם) והוא טעם למראית העין, כדי שהשומע את הקדיש לא ידון לכף חוב את הנשמות, כאילו המה שוכנים בגיהנום, אבל מעיקרא דדינא ידועים דברי האר"י ז"ל, שיש מקום להמשיך באמירת הקדיש ולהעלותם מדרגא לדרגא עד יב"ח. וידועים דברי חז"ל בסוף מס' ברכות (ס"ד ע"ב) ת"ח אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, לפי שהם עולים מדרגה לדרגה, וכל אלה הדברים הם פשוטים ומובנים.

 

ויש עוד נקודה שבסבתה חייב להשתתף באמירת הקדישים עם הצבור, שהרי אמרו בגמ' ברכות (דף י"ח ע"א): אמר רחבה אמר ר"י, כל הרואה מת ואינו מלווהו עובר משום "לועג לרש חרף עושהו" (משלי י"ז) ואם הלוהו מה שכרו? א"ר אסי עליו הכתוב אומר: "מלוה ה' חונן דל" (משלי י"ט) "ומכבדו חונן אביון" (משלי י"ד), וכן פסקו להלכה בשו"ע (יו"ד סי' שס"א, ס"ג): הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש, ובר נידוי הוא, ולפחות ילוונו ארבע אמות, עכ"ל. ובתשובת "יד אליהו", הובא בפתחי תשובה (שם) שזה אמור, כאשר יש למת כל צרכו, אבל באין לו כל צרכו, פשיטא שצריך ללוותו עד קברו, וראה בשו"ע (יו"ד שמ"ג, ס"א): מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה, שכל הרואה מת ואינו מלווהו עד שיהא לו כל צרכו, בר נדי הוא, ע"כ. ולפי"ז כיון שכל הצבור אומרים קדיש, אם ישנם יחידים שאין אומרים קדיש הם בבחינת לועג לרש וכאילו בזים למתים, וצריכים לחשוש לחומר איסור זה.

 

ה. גמילות חסד של אמת

והנה יסוד המצווה בטיפול במתים ואמירת קדיש בכלל הזה, שרשו במצוות גמילות חסדים הכללית, והרמב"ם (הל' אבל פי"ד, הלכה א') כותב: מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת וכו', לשאת על הכתף וללכת לפניו לספוד וכו', ואלה הם גמילות חסדים בגופו שאין להם שעור, ואע"פ שכל מצוות אלו מדבריהם - הרי הן בכלל "ואהבת לרעך כמוך", כל הדברים שאתה רוצה שיעשו לך אותם אחרים, עשה אתה אותם לאחיך בתורה ובמצוות, ע"כ. וראה בשו"ע (יו"ד סי' שד"מ, סעי' א) הכותב: מצוה גדולה להספיד על המת כראוי. וכן ביו"ד (שס"א, סעי' א): מבטלין תלמוד תורה לצורך המת, ועוד.

 

וראה כמה גדולה מצוות גמ"ח, שהרי מצוה לעמוד מפני נושאי המטה כפי שנפסק בש"ע (יו"ד שס"א, סעי' ד) והט"ז (שם סק"ב) כתב בזה"ל: צריך לעמוד מפניו, פירוש מפני העוסקין עמו, שהם גומלי חסדים. וכן הוא בטור בשם הירושלמי: אילין דקיימי מקמי מיתא, לא קיימי מקמי מיתא, אלא מקמי אילין דגומלין חסד, וכו'.

 

איברא, בערוך השולחן (יו"ד שס"א, סעי' א) חולק על הט"ז וכתב בזה"ל: ולענ"ד נראה דכוונת הירושלמי דגם מפני המלוים יש לעמוד, והא דאמר לא קיימי אלא וכו' הכי פירושו, לא קיימי מפני המת בלבד אלא גם מפני המלוים עכ"ל. והגאון חיד"א בברכי יוסף (יו"ד ה' מילה סי' רס"ה סק"ב) חיזק דברי הט"ז ומפרש דכך משתמע מהירושלמי.

 

בכל אופן, ברור כמ"ש הרמב"ם שנזכר לעיל שענינים הללו שרשם במצות "ואהבת לרעך כמוך", שהיא מקור המצוה של גמ"ח. ומצאתי אסמכתא מפורשת לכך בגמ' (סוכה מ"ט ע"ב): גמ"ח בין בגופו ובין בממונו, גמ"ח בין לחיים ובין למתים, הרי שהטובה שמטיבים עם הנפטרים שייך למצות גמ"ח הכללית, שמקורה במצות "ואהבת לרעך כמוך", ורש"י בד"ה גמילות חסדים מפרש: "כגון מספיד למת, נושאו, קוברו, משמח חתן, מלוה חבירו בדרך" עכ"ל, הרי מתחיל במצות גמ"ח דוקא במתים, ורק אח"כ מעביר מצוה זו לחיים, וידוע גם פירושו לחומש ריש פרשת ויחי: "חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום שכר", כלומר: זה הוא החסד האמיתי שעושים עם הנפטרים, כיון שאין שום חישוב אישי לקבל ממנו תמורה, ועושים אך ורק לשם מצות עשית חסד, ודי בזה להתבונן בגודל יקרת ערך אמירת קדיש אפילו עבור נפטר שאיננו קרוב משפחה.

 

ולכן ברור לנו, שאין לשום איש מישראל די בכל אתר ואתר, להמנע מעשיית חסד עם המתים, ועליו להשתתף באמירת קדיש לזכרון המתים ועילוי נשמותיהם. 

 

 

אמירת "קדיש" לזכר הוריו, אם אינו ידוע תאריך פטירתם

שאלה: נשאלתי פעמים רבות ע"י אנשים שלרגלי סיבות שונות אינם יודעים תאריכי פטירת הוריהם, איך עליהם לנהוג ביחס ליום הזכרון (יארצייט)?

תשובה: תשובה לשאלה זו נתן המהרש"ל והובא בס' מט"מ ובמג"א או"ח (סימן תקס"ח, ס"ק כ) שיבחור לו יום אחד בשנה וישמור אותו כתאריך יום הזכרון, לדעתי יש למצא הקבלה לנדון, עם מה שאמרו חז"ל לענין יום השבת, שבאם לרגל תעותו במדבר נעלם ממנו אימתי חל יום שבת משמר יום אחד ומונה ששה ימים (שבת ס"ט): והובא גם להלכה בשו"ע (או"ח סימן שד"מ סעי' א): "ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת, מונה שבעה ימים מיום נתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה וכו'".

 

וכדאי לציין בזה אמרתו המחודדת של הגר"א, בפירוש הפסוק: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלקיך, לא תעשה כל מלאכה", עפ"י הלכה זו, דיוק "כל" מלאכתך, לא תעשה "כל" מלאכה, דאם תזכרו את יום השבת לקדשו אזי ששת ימים תעבוד ועשית "כל" מלאכתך, כלומר תהיה מותר בששת הימים בכל מלאכה ולא כאותו ששוכח אימתי שבת שמותר רק כדי פקוח נפשו בכל יום, מחשש שמא בכל יום הוא השבת האמיתית, שאסור במלאכה ומותר רק בענייני פיקוח נפש שדוחה שבת, וביום השביעי תוכל לקיים: "לא תעשה כל מלאכה" לא תצטרך לחלל שבת על פקוח נפשך באותו יום, כי כבר הכנת לצרכי אותו יום מלפניו שהיה ברור לך שהוא יום חול. (קול אליהו).

 

והנה הרב ר' הלל פוסק ז"ל בחוברת "הפוסק" מסיון תש"ז, העלה סברא חדשה לגמרי, בהתאם למאמר חז"ל על צדיקים: "שהקב"ה ממלא שנותיהם מיום ליום ומחודש לחודש" (ראש השנה י"א, וקדושין ל"ח) וכיון שכל אדם חייב לראות בהוריו צדיקים גמורים, עליו לתלות שהקב"ה מילא שנותיהם מיום ליום ומחדש לחדש, ונפטרו ביום בריאתם - הוא יום הולדתם שבוודאי ידוע לו, ובמיוחד אם ההורים נהרגו על קידוש השם, בוודאי חייב לראות בהם קדושים שזכו למילוי שנותיהם. והחרה החזיק אחריו הרה"ג ר' גדליה פלדר מטורונטו בספרו "יסודי ישורון" (כרך א', מערכת קדיש).

 

אולם לענ"ד קשה לקבל סברתו, לא זו בלבד שנוגד את דברי מהרש"ל שכל האחרונים הביאו הלכה למעשה, אלא זה גם דבר מוזר להחזיק את ההורים לגדולי הדור וצדיקים מושלמים, והרי עצם העקרון של אמירתם הקדיש מראה, שהמה זקוקים עוד תקון, וגם החיוב לומר על ההורים "הריני כפרת משכבם", כפי שנתבאר בגמרא (קידושין ל'), ובש"ע יו"ד (סי' ר"מ סעיף ט) ופירש"י: "עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו" - מראה על כך. ומה שהוסיף הרב פוסק ז"ל על אלה שנהרגו על קידוש השם, הרי על זה כבר קבעה הרבנות הראשית את יום העשירי בטבת ליום הקדיש הכללי, וכמו שהארכנו בזה בתשובה הראשונה.

 

ובכלל, עצם הרעיון הזה נוגד את עצמו, שאם מניחים שההריגה כיפרה עליהם, הרי רק בשעת מיתתם באה כפרתם, ומהיכן זכו למלוי שנותיהם, שהוא תנאי על קדושת חייהם?

 

לדעתי מן הראוי לתלות, שההורים היו חיים תקופה יותר מאוחרת ככל האפשר, משום שיש כאן חזקת חיים, וכמו דתנן בפרק כל הגט (גיטין כ"ח ע"א): המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לו בחזקה שהוא קיים, ובגמ' שם: אמר רבא לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות וחולה, שרוב חולים לחיים, אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס, שרוב גוססין למיתה - לא. הרי שאף בחולה ובזקן אם לא הגיע לגבורות פשוט הדבר שמעמידים אותו בחזקת חי.

 

אולם, הרי תוספות בפסחים (צ"א ע"א, ד"ה שהיה) כותבים: תימה לר"י, מפקח הגל נמי נימא חי הוה כשהתחיל לפקח? ויש לומר, דכיון שמצאו מת, אית לן למימר שמתחלתו היה מת, שכל הטומאות כשעת מציאתן, עכ"ל. הרי שסברת התוספות היא, שיש לחלק, שאם כבר מוצאים אותו מת, אמרינן למפרע היה מת, ולא מעמידים אותו על חזקת חי, אבל אם יכול להיות שעדיין הוא חי, אז מעמידים אותו בחזקת חי, כדתנן בגיטין הנ"ל, ולפיכך בנד"ד, שברור שההורים שלו אינם בחיים, הרי יש לדון שמתו עוד קודם, ויכול לבחור איזה יום שירצה מבלי לאחר את התאריך מטעם חזקת חי, כדאמרן.

 

שבתי וראיתי שדבר זה תליא באשלי רברבי, בשו"ע (יו"ד סי' שצ"ז סעיף ב): שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אינו מתאבל, ומבאר הש"ך (שם סק"ב) דמוקמינן ליה אחזקתיה דחי וכו', ובתשובות מהר"י בן לב (ספר ג', סי' ע"ב) מביא מקרה שהיה לו והיה ספק אם מת תוך שלשים או אחר שלשים וכגון שנודע לו ממרחקים וקשה לברר הפרטים, הלכה שיתאבל, משום דמוקמינן ליה בחזקת חי עד מקרוב, וכדתנן בההיא דגיטין דנותנו לה בחזקת שהוא חי משום חזקת חי, וכן פוסק הב"ח (שם). ולעומת זה דעת מהר"י מינץ בתשובה (סימן צ"ה) שיש מקום להקל ככל ספק בדבריהם, שהרי אבילות היא מדרבנן, ולא ברור לו אם מעמידים אותו בחזקת חי או לא.

 

והט"ז הביאו כאן (ביו"ד שצ"ז, סק"ב), והאריך מאד לסתור חזקת החי והביא כמה ראיות, וביניהן מתוס' פסחים הנזכר, ומסביר בזה"ל: דשאני במיתה דכל חי עומד למות, והוא מועד לכך בלי ספק, אז אמרינן דכל זמן שאינו מבורר, אמרינן עדיין חי הוא, אבל כשמבורר שמת אזלה החזקה לענין שנאמר דהשתא הוא שמת, ואמרינן שמעיקרא היה מת כיון שעמד לכך. והש"ך ב"נקודת הכסף" דוחה כל ראיות הט"ז, ופוסק (שם סק"א) שיתאבל במקרה של ספק, דיש להניח שאיחר למות מכח חזקת חי, ומסביר דשאני מפקח הגל שיש ריעותא לפנינו שהגל נמצא עליו, ועוד שיש שם שעור למפרע משעת נפילת הגל, ולא בעלמא שאין לו זמן ידוע למפרע. והגאון רעק"א מציין חבל פוסקים הסוברים שחזקת חי מכריעה לנו שמת מקרוב, וחייב אפוא להתאבל, כיון שהוא תוך שלשים.

 

ובשב שמעתתא (שמעתתא ג', פ"ח) כותב על דברי הט"ז הנ"ל: כל זה נגד דברי התוספות שכתבו בפירוש בריש נדה ובערובין דף ל"ה ובפ' המדיר דף ע"ו, דמאי דתנן נגע באחד בלילה וכו' וחכמים מטמאים שכל הטומאות כשעת מציאתן, אינו אלא לחומר קדשים יע"ש, ומבואר דאפילו במת לא אמרינן כשעת מציאתן אלא לחומר קדשים, וגם בשמעתתא (בסוף פרק ו') מפלפל בדברי הט"ז ודוחה דבריו.

 

איברא, דבעיקרא דדינא דחזקת חי, יש נקודות שונות, הנה למשל, בגליון הגאון ר' שלמה אייגר ז"ל ביו"ד (שצ"ז) כותב: בתשובת "מוצל מאש" סימן כ"ה: דוקא מת ע"י חולי אבל בנהרג לא שייך חזקה, והריא"ז בפ' כל הגט דהאי שנותנו לה בחזקת שהוא קיים דוקא בחולי בידי שמים אבל בחולה בידי אדם לא.

 

ומהתוספות כתובות (ט' ע"א) ד"ה לא צריכא, שכתבו דמוקמינן לה בחזקת בתולה, משמע דגם בידי אדם שייך חזקה, ע"ש שהניח בצ"ע, וכ' הר"ן שם שם דלא מעמידים על חזקת חי, כיון דהשתא מת לפנינו, עכ"ל גליון מהרש"א. ולפי כל אלה, כל ההנחה שיש להניחו בחזקת חי תלויה בגורמים שונים:

א. שמת באופן טבעי ולא בידי אדם.

ב. שאין הדבר לגמרי כל כך ברור, כיון דעכ"פ מת לפנינו ואדם עומד למות, והיא סברת הט"ז הנ"ל.

 

לפי זה, מי יערוב לנו בנידון שלנו שההורים לא נפגעו מידי אדם ורק נפטרו בידי שמים, בפרט בימי המלחמות והמהומות, יש לחשוש שמתו בפגיעתם על ידי בני אדם בצורות שונות, לכן החזקה תלויה לפי המצב.

 

ונראה שיש טעם להקדים את יום הזכרון ככל האפשר, משום מצוות כיבוד ההורים שככל שיקדים לומר אחריהם קדיש לעילוי נשמתם, יגדיל מצוות כיבוד ההורים שלו, והרי אמרו במכילתא (שמות פרק י"ב): "כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד".

 

ועוד טעם חשוב יש בהקדמת יום הזכרון, שהרי כלל גדול בידינו: אין מעבירין על המצוות (יומא ד' ל"ג ע"א, ושם נסמן) וכמו ביומא שם: כי עייל להיכל במזבח פגע ברישא, ושם אמר רבא: אעבורי דרעה אטוטפתא אסור וכו', יע"ש פרש"י ותוספות לפי כל אלה הרי בכל יום שהוא פוגע קודם, עליו להקדים את מצוות כיבוד אביו ואמו המוטלים עליו, ולמה ידחה ליום אחר?

 

אלא שיתכן שיש לאדם קשיים בקיום המצוה הזאת, שהרי בימי החורף הקצרים הוא טרוד בעבודתו היומית ויקשה עליו להיות בצבור בזמן תפלת מנחה וערבית פעמים רבות, ולכן אולי עדיף שיבחור יום ארוך יותר, כדי שיבטיח שלא תארע תקלה בתפילתו בצבור ביום כזה.

 

כמו כן, לא רצוי שיבחור דוקא בימי הרגל אף שאז יהיה פנוי ויוכל לשמור את התפילות והקדישים במועדם, מפני שזכרון ההורים פוגע בכבוד הרגל, ואסור לעשות במתכוין להתבטל משמחת יום טוב שהיא מצות עשה מה"ת: "ושמחת בחגך". ועוד, שבדרך כלל לא יתנו לו לעבור לפני התיבה בימים אלה שישנם בעלי תפלה וחזנים מיוחדים והרי בשו"ע (יו"ד סי' שע"ו) סעיף ד' איתא: מי שיודע להתפלל יתפלל, ויותר מועיל מקדיש יתום, שלא נתקן אלא לקטנים, ומי שאינו יכול להתפלל כל התפלה יתפלל למנצח, ובא לציון וכו', הרי מפורש שצריך להעדיף לעבור לפני העמוד, אם רק יכול אפילו להתפלל בחלק קטן מהתפלה.

 

 

תבנא לדינא, נראה לי שמצד חזקת חי, יתכן שיש לאחר כל הימים המסופקים כדי לקבוע את התאריך של פטירת הוריו, אמנם כל זה באם ברור לו שמתו מיתה טבעית, ולא בידי אדם, שנהרגו או שנספו בשואה, אבל אם לא ברור לו, חייב להשתדל להקדים את יום הזכרון ככל שיוכל, מצד "מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה" וגם "אין מעבירין על המצוות" - אבל לא יקבע את יום הזכרון בימי החגים.