ב. הנאום הראשון של אליפז: צער האדם הוא עונש מאלוהים; רק המקבל מוסרו הוא מאושר / אהרן קמינקא
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ב. הנאום הראשון של אליפז: צער האדם הוא עונש מאלוהים; רק המקבל מוסרו הוא מאושר

מחבר: אהרן קמינקא

ב. הנאום הראשון של אליפז: צער האדם הוא עונש מאלוהים; רק המקבל מוסרו הוא מאושר

 

בסוף קינתו של איוב, כשהוא מודה כי עליו בא רוגז כמו זה שסובל הרשע, מוצא אליפז מקום לחוות בזהירות רבה דעה שיכולה לפגוע ברגשי איוב האומלל. שמא חטאו גרם? הוא מנסה להעיר כי יש יחס בין ייסורי אדם, שהם עונש מאלוהים, ובין מעשיו של היצור הנמוך השוכן בבית חומר על אדמה. "אין נקי אובד" - זהו לקח אשר קיבל בחזון לילה בפחד וברעדה מאת תמונה אשר חלפה על פניו, "סמרה שערת בשרו" בחזיון (נסמך על תהילים קיט, קכ: סמר מפחדך בשרי): האובדים בעולם הם רק אלה אשר חרשו וזרעו עמל בחייהם, ואין אדם טהור בפני אלוהים, לכן נדכאים בני אדם כעש וכרימה. החזון לא רק הפחיד אותי, כי אם גם דבר שהוא לבושה ושמצה (שמץ) לנו הקשבתי ממנו: פחיתות בני אדם שהם שוכנים כמו בבתי חומר (השווה: ויסתר משה את פניו כי ירא מהביט אל אלוהים).
 
(ה) כל מי שתפנה אליו מאנשי הדת (קדושים) יגיד לך זאת: כעס וקנאה הורגים את האדם מתוך איוולתו ופתיותו בחטאיו (המאמר שאול מן משלי כז, ג: כובד אבן ונטל החול וכעש אויל כבד משניהם). הרי אדם חושב את עצמו כאילו הוא מושרש בארץ, והוא אוויל, כי פתאום אני רואה והנה מארה חלה בו ובביתו (ככתוב בספר משלי ג, לג: מארת ה' בבית רשע ונוה צדיקים יבורך). הוא אינו קוצר ברנה מה שהוא זורע, כי על קצירו יתנפלו זרים רעבים. גוזלי הקציר יוכלו להיות כנופיות מזוינות, מתאים לנאמר "וידכאו בשער", מקום מלחמה, וגם "ושאף צמים חילם". לפי זה האוויל כאן איננו בעל אחוזה בודד, אלא ראש שבט שנלחמים עמו. אבל יוכלו להיות גם אנשים תמימים הלוקחים מן ההפקר שדה אשר הזניח האוויל, השונא יגיע ועמל, לקוץ ודרדר, ובדעת המשורר צפון משל האדם חסר-לב (משלי כד, לא) אשר כולו עלה קמשונים כסו פניו חרולים ("מצנים יקחהו"). בין כך ובין כך אובד אדם חסר תבונה. לא מן העפר ומן האדמה צומחים האון והעמל, לשניהם יש יחס מאלוהים בשמים. האדם מתגדל ומתחנך בחייו לעמל, והאנשים כמו ניצוצות זעירים מיקוד אש (בני רשף) מתרוממים למעלה בעבודתם ובבינתם, וגם מתעופפים ונמוגים כניצוצות. אולם אני (ז. א. אנחנו התמימים ומאמינים) למטרה הגבוהה לאדם שם לב, אל אלוהים אדרוש, כי הוא העושה גדולות ואין חקר (מיוסד בכתוב במזמור קמ"ה: גדול ה' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר), הוא הנותן מטר על פני ארץ (זה הוא יחס אלוהים לעמל האדם הנזכר למעלה) והוא השולח מים על פני חוצות (בארצות שאין המטר מרווה האדמה אלא, כמו במצרים, זרם היאור מתפשט להשקותה). הוא הנותן גם לדל ואביון תקווה "ועולתה קפצה פיה" (כמו שכתוב, תהילים קז, מב: וכל עולה קפצה פיה). מכאן לסובלי ייסורים כמוך הלקח: אשרי אנוש יוכיחנו אלוה (כמו שכתוב: תהילים תהילים צד, יב: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, וכן משלי ג, יא: מוסר ה' בני אל תמאס) מוסר שדי אל תמאס. הוא יכאיב ויחבש (נסמך על הושע י, א), הוא ימחץ וירפא (ככתוב בשיר האזינו: מחצתי ואני ארפא). הוא מציל גם מלשון הרשעים, "מחרב, מפיהם" (תהילים נז, ה, "ולשונם חרב חדה"), מכל הצרות שבעולם הוא מציל (שש ושבע, זה הוא מספר רב, אבל אפשר גם כי בדעת המשורר משלי ו, טז-יט) ואף אבני השדה כאילו בברית עמו ומהחיות ולא יפחד (נשען על תהילים צא, יב: פן תגוף באבן רגלך, על שחל ופתן תדרוך). אז גם יגדל ביתך ותהיה פוקד לטוב וחונן את זרעך ולא תחטא נגדם (בעוון אבות על בנים) ויהיו צאצאיך כעשב הארץ.
 
ההקסמטרים רבים בפרק ה' (כמו שהיא גם מצטיינת בדיבור מקושט וציטטות): ירחקו בניו מישע, וידכאו בשער ואין מציל (ד). עושה גדולות ואין חקר, נפלאות ואין מספר (ט). לשום שפלים למרום וקודרים שגבו ישע (יא). לוכד חכמים בערמם ועצת נפתלים נמהרה (יג). יומם יפגשו חשך וכלילה ימששו בצהרים (יד). כי הוא יכאיב ויחבש, ימחץ וידיו תרפינה (יח). בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רעה (יט). ברעב פדך ממות ובמלחמה מידי חרב (כ). בשוט לשון תחבא ולא תירא משוט כי יבוא (כא). לשוד ולכפן תשחק ומחית הארץ אל תירא (כב). וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא (כד). וידעת כי רב זרעך וצאצאיך כעשב הארץ (כה).