כד. נפלאות הטבע המחרידים, הם גם מורים בינה / אהרן קמינקא
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

כד. נפלאות הטבע המחרידים, הם גם מורים בינה

מחבר: אהרן קמינקא

כד. נפלאות הטבע המחרידים, הם גם מורים בינה

 

לזאת - כשמרעים אל בשמים, יחרד לבי - כמו צפור נבהלה, השווה "יחרדו כציפור" הושע יא, מתאים עם זה "ויתר ממקומו", כמו עוף מנתר, קול רוגז הוא, הגה מפי אל. הברק נזרק ישר (השווה: בכל הארץ יצא קום, תהילים יט), אורו בכל מרחבי הארץ, ואחרי כן ירעם הקול בגאון (ולא יעקבם, לא יעקב את האור והקול בדרכם, נגד "ישרהו" הנאמר למעלה : השווה: "העקוב למישור", ישעיהו מ, ד). הרעם מבשר נפלאות אשר הן למעלה מבינתנו (א-ה). הוא אומר לשלג הווה ארץ, וכן לגשם מטר (שהוא לברכה, ומחכים לו בני אדם) אבל יש גם "גשם מטרות עזו" יורד בזעף, סוחף ומשחית יבול הארץ, והוא עונש, מביא שיטפון (אין כאן אפוא ב' נוסחאות)! וכמו שהחיה מסתתרת במעונותיה, כן האדם מכניס לאוצר, לבית או לארוה את מעשה ידיו בשדה, בהשגיחו עליו בדעת. אבל אפשר גם שהוא מכוון כי כל אחד מאנשי מעשה יתקן מעשה ידיו; השווה, יונה ג, ח-ט: וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, מי יודע ישוב - וירא אלוהים את מעשיהם. הרי גם החיה מסתתרת אז וחדלה מלטרוף טרף; מחדרים נסתרים יוצאת הסופה (מוצא רוח מאוצרותיו, תהל' קלה, ז) ומכוכבי צפון בא הקור (מזרים כמו מזלות, כוכבים, וכן הוולגטה כוכב צפון, אשר עליו אומר גם ווירגיל, גיאורגיקא, א, 204 , שכמו יורדי הים, כן עובדים בשדה, צופים עליו למען מצוא מסתור מסופה). מנשמת אל (הוא נושף ברוחו) מתהווה הקרח והמים בכל רוחבם נהפכים למוצק (ו-י). על השמים הזכים (ברי) הוא העומס (יטריח) עבים, אשר מהם ברק האור מזדקר, מתפתל (מתהפך) במסבות (אולי גם: לפי מסבות דרכי בני אדם) בתחבולות אלוהים יוצאים העננים והברקים לפעלם, כפי שהוא מצווה, לשבט או לחסד (כאן פתרון לתעודת הברקים מקביל לאמונת האטרוסקים הקדמונים אשר הזכרתי בסוף הפרק הקודם). האזין, איוב (לרעמים) והתבונן (לברקים) ותדע כי שם אלוהים תפקיד עליהם והוא המופיע בעננים, ומעל למפרשי (מפלשי) עב נכרים נפלאות היוצר התמים בדעות (אל דעות ה' - בשירת חנה, שמ"א ב). לעומת הקור הגדול השופע מכוכבי צפון. הנה בהשקט ארץ ברוח דרומית (מ' של מדרום, מן, במקום ב', כמו "מימינם ומשמאלם"), חם לך כל כך עד שבגדיך כבדים עליך והיית רוצה לעוף באוויר ולהתרומם עד שחקים, שהם עכשיו חזקים (לא כמו בכסות אותם העננים הנודדים) וזכים כראי מוצק (מקראות מצומצמים ודורשים התעמקות במשמעות כל מלה למען השיג את המובלע בה. יא-יז). אין אנחנו יודעים מה נאמר, איך נערוך אליו דברנו כשהחושך, בעננים מאיימים, מכסים השמים, התגיע אליו תפילתנו או שמא נכשל בלשוננו (כי יבולע ענייננו), אבל גם כשהאור בהיר בשחקים ורוח טיהרה אותם לא ראו והכירו בני אדם את האור הקורן כזהב השמש על אלוה נורא בהודו (יח-כב. הניגוד חושך ואור הוא כאן כמו תהילים קלט, ד - יב: אין מלה בלשוני - כחשכה כאורה).
 
אנחנו בארץ לא תפסנו איך הוא שגיא כוח ומשפט וצדקה עמו והוא לא יענה איש (לא עינה מלבו, איכה ג, לג) ; לכן רק ייראו (יפחדו) מפניו אנשים ולא יראה אותו (או את פעלו) כל אחד מחכמי לב.