לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פרק ג

מחבר: אהרן יעללינעק

פרק ג

 

א. לכל זמן, לכל המעשים יש להם זמן ולכל חפץ אשר תחת השמים יש לו עת, עתי רעהועתי טובה לשלם לבריות משכורתם כפי פעלם, תשלום רע ותשלום טוב, עתים של רעה ועתיםשל טובה. ואח"כ אפרש את העתים.
 
 ב. עת ללדת, פעם זה נולד וזה מת.
עת לטעת, בעת שלום.
ועת לעקור נטוע, בעת מלחמה.
וכן כל העתיים הללו כלולים בעת מלחמה ועת שלום, חוץ מ'עת ללדת' וחוץ מן 'עת לחשות ועתלדבר', לפי פשוטו של מקרא. ועל כן נכתב בסופן, לומר זה הכלל 'עת מלחמה ועת שלום'.
 
 ט. מה יתרון העושה, תוסב על 'ולחוטא נתן ענין לאסוף', לומר אחרי שעתות לטובהועתים לרעה, וגם חוטא זה עת שהוא אוסף ממון ועת שהוא יוצא מידו לתת אותו לאדם שהואטוב, מה יתרון האוסף באשר הוא עמל וטורח בממון זה אחרי שהוא יוצא מידו.
העושה, האוסף. כמו 'עשה לי את החיל הזה'.
 
 י. הענין, המנהג.
לענות, להתנהג.
 
י א. את הכל, כל הזמנים עשה ותיקן הקב"ה, כל אחד נכון והגון בעתו וזמנו.
גם את העולם,גם את הזמן נתן להם הקב"ה בלבם של בני אדם, שידעו ויבינו שעתים שהםלטובה ויש עתים לרעה, לפי שלא ימצא ולא ידע האדם את המעשה אשר יעשה הקב"ה מראשועד סוף, שאם יהיו כל העתים לטובה, או כולם לרעה, לא ישוב אדם בתשובה לפני הקב"ה,לפי שיאמר בלבו אחרי שמקרה אחד בעולם, או הכל לטובה או הכל לרעה, על זה אניח רועמעשי, ואיזה הנאה תגיע לי בתשובתי.
מראש ועד סוף, מתחלת העת ועד סוף העת.
 
י ב. כי אין טוב, בכל העתים ובכל המעשים הללו כזה
כי אם לשמוח וגו', זהו שנאמר אין טוב באדם שיאכל ושתה וגו'.
 
יג. מתת אלהים, מן השמים הוא מתן זה שנתנו לו שעה ומזל לעשות טובה לעצמו.
 
יד-טו. כי כל אשר יעשה, כל העתים בידו של הקב"ה.
והאלהים עשה, עתי רעה ועתי טובה.
כדי שייראו מלפניו בני האדם לעשות תשובה, ויאמרו מה שהיה כבר בימים הראשונים,שהיו עתים משתנים, עכשיו הוא קיים היום הזה. אותו מנהג ואותו סדר ומנהג שעתיד להיות,כבר היה בימים שעבר, שביקש הקב"ה את הנרדף ליתן לו את ממון זה שטרח בו רודפו.
 
טז. ועוד ראיתי, זאת בעולם שהרי הבל,
מקום המשפט, שיש שם אנשים צדיקים קבועים לעשות משפט,
שמה הרשע, שבאים רשעים להכרית צדיקים ממקומם ויושבים תחתיהם.
ומקום הצדקכופל מלתו,
שמה הרשע, שם דבר, כמו הרשע. אבל סוף פסוק פותח הרי"ש כמו זבח זבח, 'הללוהובצלצלי שמע' שהוא באתנחתא. )רשע = שם עצם, והניקוד בקמץ בגלל האתנחתא(
 
יז. אמרתי אני בלבי, על זאת חשבתי לומר שהקב"ה שופט הצדיקים כמו שהוא עושהדין ומשפט ברשעים על אשר חטאו, צדיקים במקצת מעשיהם נטרדו ממקומם ויבאו רשעיםתחתיהם, שהרי יש עת לכל חפצו של הקב"ה לקיים.
ועל כל המעשה שעושה האדם שם ידינוהו לפי מעשיו במקום שחטא, והכל הוא שנידוניןכאחד, צדיק ורשע.
 
יח. על דברת, על אודות בני האדם שהם חוטאים עוסק הקב"ה לברותם מן העולם,וגורם הוא להם לבני אדם לראות בעצמם שהם חשובים כבהמה.
לברם, משקל חזק, גזרת 'וברותי מכם המורדים הפושעים בי' )יחזקאל כ' ל"ח(, מן פעל  של'ברה'. וכאשר יאמר 'לכלם' מן 'לכלה' שנאמר 'בחימה לכלה'. 'לעלה' 'לעלם', כן יאמר 'לברה''לברם' במשקל חזק. אבל רי"ש אינה יכולה להדגיש, אבל מן 'לברות' במשקל חזק יאמר'לברותם', כמו כן 'לכלותם', 'לכסות' 'לכסותם', 'לעלות 'לעלותם'. ואינה יכול לומר שיהיהמגזרת 'בר', שאם כן היה לו לומר 'להבירם' בלשון מפעיל, כמו כן 'שב' 'להשיבם', 'קם''להקימם', 'סר' 'להסירם'.
שהם, איזה מתקיים עליהם שהרי בהמה המה.
 
יט-כ. כי מקרה אחד, שהרי מקרה אדם ומקרה הבהמה מקרה אחד ומנהג אחד הוא,שמתים שניהם בענין אחד, ורוח אחד להם, וחיות אחד להם.
ומותר האדם, יתרון האדם יותר מן הבהמה אין ותוהו הוא, כי הכל הבל, ששניהם שוויןאדם ובהמה ילך אל מקום אחד, שהרי מן העפר היו לעפר ישובו.
 
כא. מי יודע, מוסב על 'ורוח אחד לכל', לומר על כן אני אומר רוח אחד לשניהם, כי מיהוא שיודע שרוח האדם עולה למעלה ורוח בהמה יורדת למטה, ועל כן אני אומר רוח אחדלהם והכל הבל, כי מה יתרון לאדם יותר מן הבהמה.
 
 
כב. וראיתי,חפשתי בכל צדדין וראיתי שהרי אין טוב לאדם יותר מדבר זה אשר ישמחהאדם במעשיו לאכול ולשמוח בחלקו, כי זו היא מנה טובה לעצמו בעודנו חי, שהרי מי יבואנובעולם לאחר מיתתו לדעת ולראות בבנו שיהיה אחריו, שיירש נכסיו, אם יתקיימו בידו, כישמא בנו יהיה סכל ולא יתקיימו נכסיו בידו, ועל כן טוב לו לאדם לאכול ולשתות ולשמוחבחייו: