לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מסע סנחריב לארץ-יהודה

מחבר: ב. מזר

מתוך: "היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא", יעקב ליוור (עורך) בהוצאת משרד הביטחון, וברשותם.

מסע סנחריב לארץ-יהודה

 

בשלהי המאה הח' לפסה"נ עמדה ארץ-ישראל בסימן של מאורעות היסטוריים גדולים, שהשפיעו השפעה מכרעת על החיים המדיניים בקדמת-אסיה. ממלכת אשור האדירה הכניעה בזו אחר זו ארצות קרובות ורחוקות, מאררט בצפון מזרח ועד מצרים בדרום-מערב, ומאנטוליה בצפון-מערב ועד עילם בדרום-מזרח. שום ברית מלכויות לא היה בכוחה לעמוד בפני צבאות המשחית הגדול, על זיונם הכבד, חיל-הרכב והפרשים מהירי התנועה, ממושמעים ומצוידים כהלכה, בלתי מנוצחים בשדה-קרב, ומנוסים במצור על מבצרי מעוזים. את כוח התנופה של צבא אשור תיאר הנביא ישעיהו בדבריו:
 
 
"...אין עייף ואין כושל בו, לא ינום ולא יישן, ולא נפתח אזור חלציו ולא נתק שרוך נעליו; אשר חציו שנונים וכל קשתותיו דרוכות, פרסות סוסיו כצר נחשבו וגלגליו כסופה..." (יש' ה, כו ואילך).
 
 
תגלת פלאסר הג' ויורשיו, בוני הממלכה העולמית של אשור, שקדו ללכד את הארצות הכבושות ולבסס את מדיניותם האימפריאליסטית על ידי ביטולן ההדרגתי של המלוכות הלאומיות והפיכתן לפחוות הנתונות למשטר אדמיניסטרטיבי צבאי קבוע. משימה זו השיגו על ידי שהגלו המוני אוכלוסים מארצותיהם ופיזרום בפחוות מרוחקות. בשנת 722/1 לפסה"נ חרבה גם מלכות שומרון, שרידה האחרון של ממלכת ישראל, שהפכה לפחוה אשורית. לאחר מכן עוד נטלו אנשי שומרון חלק במרד נגד אשור בשנת 720 לפסה"נ, שבראשו התייצבה חמת אשר בסוריה התיכונה, ואליה הצטרפו ערי-החוף בצפון פיניקיה, עזה ותושבי דמשק ושומרון. המוני בני ישראל הוגלו לאזורי החבור (גוזן) ולארצות רחוקות יותר, ובמקומם הושיבו האשורים בארץ-שומרון גולים מארצות כיבוש אחרות, אשר התנחלו בערי ישראל ובאחוזותיו.
 
מימיו של תגלת-פלאסר ועד ימיו של סנחריב ניצלו מפלישה אשורית ומכליון רק מלכויות מעטות בסוריה ובארץ ישראל, ובכללן מלכות יהודה. מדיניותו של אחז מלך יהודה, שהוריש אותה לבנו חזקיהו, הייתה מכוונת להימלט בכל תנאי שהוא מגורלן המר של שכנותיה על ידי הכרה ברבונותו של מלך אשור ותשלום מסים כבדים, בלי לתת יד לבריתות השונות שנכרתו נגד הכובש הגדול. אף בשנת 720 לפסה"נ מיאן חזקיהו בן אחז לתת יד למלך חמת ובעלי בריתו, ושמר אמונים לאשור. אבל השתלשלות העניינים בימי מלכותו של סרגון הב' 705-721 (לפסה"נ) הביאה בהכרח לסטיה ממדיניות מתונה זאת של יהודה, ובמרוצת-הזמן נסתבכה בסבך הנפתולים בין אשור ובין המחנה של אויביה, שהלך וגדל; וברבות הימים הפך מלך יהודה לאחד ממחולליה של תנועת מרד, שחוטיה נמשכו מבבל ועד מצרים.
 
בהתפתחות מדינית זו פעלו גורמים פנימיים וחיצונייים שונים. ראויה לתשומת לב מיוחדת העובדה, כי אחרי חורבן מלכות ישראל הייתה יהודה ל"שארית ישראל", מקלט להמונים שנטשו את אחוזותיהם, ומשען לאוכלוסיה הישראלית בפחוות האשוריות שעל אדמת ארץ-ישראל וגם לגולים, שהודחו למחוזות המרוחקים של ממלכת אשור. לבית המקדש על הר ציון הוחזרה עטרת תפארתו כמרכז הרוחני-הדתי של העם כולו. ספר דה"י מעיד כי כבר בתחילת מלכות חזקיהו הגיעה השפעתו של מלך יהודה עד לגליל, ולחג הפסח בשנה הראשונה למלכו באו לירושלים עולי-רגל מכל קצות הארץ, "כי מימי שלמה בן דוד מלך ישראל לא הייתה כזאת בירושלים" (דה"ב ל, כו). אמנם, בשטף המאורעות לא במהרה קיבלה תנועה זאת חשיבות מדינית, אבל היא היכתה שרשים עמוקים בלב העם, ובודאי חיזקה מאוד בירושלים את המפלגה שרצתה במלחמה נגד אשור. בשנות 714-711 לפסה"נ הועמדה יהודה בנסיון קשה, כאשר מצרים, המאוחדת תחת שלטונו של שבכא מלך כוש, ובבל, שבה התחזק מרדך בלאדן הכשדי, עוררו תסיסה בשטחי השלטון המערביים של אשור. בזה התחיל שלב חדש בתולדות המאבק בין אשור ובין מצרים, שהלכה והתחזקה לאחר תקופה ארוכה של פירוש ושפל ונתנה יד לכל אויבי אשור באסיה המערבית. בשנת 711 לפסה"נ נכבשה מלכות אשדוד על ידי סרגון. הפיכתה של אשדוד לפחווה, ומסעות האשורים עד נחל מצרים שמו לאל כל ניסיון להתנגד בכוח הזרוע להסתערות של צבאות סרגון. גם התקווה שהתשועה תבוא ממרדך-בלאדן, אויבה הקבוע של אשור, אפסה לאחר המסעות הצבאיים המוצלחים של סרגון לבבל ובריחתו של מרדך-בלאדן מארצו 709 (לפסה"נ).
 
בסוף ימיו של סרגון הגיעה ממלכת אשור לשיא גדולתה, ולכאורה לא נשאר לה אלא להשיג את שתי המטרות הראשיות לביסוסה של האימפריה העולמית: כיבושה של מצרים, המתחרה של אשור בדרום-מערב, וההשתלטות על ערי הפיניקים ומושבותיהם בחופי הים-התיכון ואייו. אבל מיתתו החטופה של סרגון ותנועת המרי, שהתפשטה בכל קדמת אסיה בתחילת מלכותו של סנחריב 704-681 (לפסה"נ), שיבשו את המערכות ועוררו תקוות-שווא בלב אויבי אשור ובלב העמים המשועבדים בכל רחבי הממלכה. כבר בתחילת מלכותו התחיל סנחריב להיאבק עם מרדך-בלאדן, ועם בעלי-בריתו העילמים, על גורלה של בבל; ועל אף הצלחותיו בקרבות לא השיג שלטון מלא על בבל אלא בשנת 689 לפסה"נ. בדרום-מערב פתח שבכא, מלך כוש, בפעילות דיפלומטית וצבאית רבת ממדים לקראת ההכרעה, וליכד סביבו את המדינות השכנות, ששאפו לפרוק עול אשור בבטחן על "משענת הקנה הרצוץ", על מצרים. על בעלות בריתה של מצרים נמנו כעת מלכויות צידון, אשקלון ויהודה.
 
 
ההתקוממות נגד אשור
 
 
זו הייתה שעת כושר לחזקיהו ליטול על עצמו תפקיד חשוב בקשר הגדול נגד אשור, שחוטיו נמשכו מבבל ועד חופי ים-התיכון ועד מצרים. לפי כתובת סנחריב הצליח חזקיהו לבצע הפיכה בעקרון, המלוכה הפלשתית הסמוכה ביותר לגבולה המערבי של יהודה; שרי עקרון, מבעלי בריתו של חזקיהו, השתלטו על העיר ושלחו את מלכם פדי, הנאמן לאשור, אסור בכבלים לירושלים. כמו כן למדים אנו מן המקרא שחזקיהו "הכה את פלשתים עד עזה ואת גבוליה" (מל"ב יח, ח). בודאי פעל מלך יהודה בהסכם עם מצרים, שעתידה הייתה לחוש לעזרת בעלות בריתה. כנראה בפרק-זמן זה ערך חזקיהו את מפקד האוכלוסין לצורכי מס וגיוס צבאי ברחבי הנגב, שעליו מסופר בדה"א ד', לח ואילך. במקור זה מובאת רשימת ראשי-האבות לשבט שמעון, הנוודים למחצה, אשר "פרצו לרוב" והגיעו לשיא התפשטותם על פני שטחים נרחבים מגרר שבאזור ואדי א-שריעה וואדי פארעה ועד גיא-המלח (נחל הערבה) והר שעיר (שם, פס' מג). וכנראה באותו פרק-זמן החזיר חזקיהו ליהודה את רוב המחוזות שנכבשו מידי אחז אביו, בשעת פלישתם של ממלכת ישראל ושל הפלשתים.
 
יש גם מקום להשערה כי חזקיהו הרחיב את שלטונו באפרים וחיזק את השפעתו בפחוות הישראליות של ממלכת אשור. אולם עיקר מעשהו היה ביצורה של ירושלים, והוא הכשירה לשמש מבצר-עוז בשעת מצור. מפעלו החשוב ביותר הוא, בלי ספק, התעלה שחצב בסלע להובלת מים מעין גיחון העירה, אל בריכת השילוח, היא התעלה הידועה בשם "נקבת השילוח", מפעל הנדסי תת-קרקעי משוכלל, שהותקן להספקת מים לנצורים בשעת מלחמה ולהקל על התושבים בזמן שלום. מלבד הידיעה הקצרה במל"ב כ',כ, שלפיה התקין חזקיהו את הבריכה ואת התעלה "ויבא את המים העירה", מוצאים אנו תיאור מפורט יותר בדה"ב לב, ג ואילך, על סתימת מימי העיינות אשר מחוץ לעיר ו"הנחל השוטף בתוך הארץ, לאמור: למה יבואו מלכי אשור ומצאו מים רבים". עדות נוספת לביצוע מפעל הנדסי זה משמשת הכתובת העברית החקוקה בסלע על יד מוצא המנהרה, היא כתובת השילוח, המספרת על דבר חציבתה והשלמת העבודה. כמו כן מסופר על חזקיהו שבנה:
 
 
"מסכנות לתבואה, דגן ותירוש ויצהר וארות (אורוות) לכל בהמה ובהמה... וערים עשה לו ומקנה צאן ובקר לרב, כי נתן לו אלוהים רכוש רב מאד" (דה"ב לב, כח-כט).
 
 
ידיעה מעניינת מוצאים אנו בנבואת ישעיהו על התכונה הרבה בירושלים ערב המצור:
 
 
"ותקבצו את מי הברכה התחתונה ואת בתי ירושלים ספרתם, ותתצו הבתים לבצר החומה, ומקוה עשיתם בין החמותים למי הברכה הישנה" (יש' כב, ט-יא).
 
 
על מעשים אלה מסופר גם בדה"ב לב, ה:
 
 
"ויתחזק (חזקיהו) ויבן את כל החומה הפרוצה (מימיו של אחז, ואלה "בקיעי עיר דוד" שביש' כב,ט) ויעל על (ה)מגדלות ולחוצה החומה (ה)אחרת, ויחזק את המילוא עיר דוד ויעש שלח לרב ומגנים".
 
 
בפסוק הבא מדובר על ארגון חיל-המתנדבים:
 
 
"ויתן שרי-מלחמות על העם, ויקבצו אליו אל רחוב שער-העיר וידבר על לבבם".
 
 
ראויה לתשומת לב העובדה, כי גם סנחריב מזכיר חיל סדיר וחיל עזר, שכינס חזקיהו בירושלים במטרה לחזק את הגנת בירתו. אבל בעיקר בטח מלך יהודה בעזרת צבא-הרכב המצרי, ולא בכדי התריע ישעיהו הנביא בימים ההם על:
 
 
"היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו, ויבטחו ברכב כי רב ועל פרשים כי עצמו... ומצרים אדם ולא אל, וסוסיהם בשר ולא רוח" (שם לא, ג).
 
 
בשנת 702 ערך סנחריב מסע למזרחה של הממלכה האשורית, לאחר שסיים את השלב הראשון של המלחמה בבבל, שתוצאתו היה ניצחון מפוקפק של מלך אשור. בפרק זמן זה כבר נתגבשה ברית המלכים בעבר-הנהר, שנשענה על מצרים, ושעמה נמנתה גם יהודה, וזו פרקה את עול אשור:
 
 
"וימרד (חזקיהו) במלך אשור ולא עבדו" (מל"ב יח, ז).
 
מסע סנחריב ליהודה
 
 
בשנת 701 לפסה"נ יצא סנחריב בראש חילותיו אל ארצות המערב, הוא המסע הצבאי הגדול שאותו תיארו בפרוטרוט סופרי-המלך. כאשר הגיע סנחריב לחוף הפיניקי נמלט מלך צידון על נפשו והפקיר לכובש האשורי את צידון-רבה ואת ערי החוף הצידוניות: צידון-הקטנה, בית-זית, צרפת, מחלב, אוסו (צור היבשתית), אכזיב ועכו. סנחריב הושיב על כסא המלוכה בצידון מלך חדש, את אתבעל הב', הטיל מס כבד על ערי הצידונים ועל מלכי ארוד וגבל, וכמו כן על מלכי אשדוד (ששבה להיות מלוכה), עמון, מואב ואדום, אשר מיהרו להיכנע לאשור. מעכו פנה סנחריב דרומה, בודאי דרך פחוות דאר, והגיע למחוז יפו, שהיה בזמן ההוא נתון למרותו של מלך אשקלון, אחד מבעלי הברית הראשיים. סנחריב מזכיר בפירוש את כיבושן של הערים יפו, בית דגון, בני-ברק ואזור, כולן ערי צדקא מלך אשקלון, והתקדם דרומה, כנראה בדרך הנוחה והקצרה ביותר לאשדוד, כדי להתייצב ממול חילות המצרים שהוזעקו ע"י הברית האנטי-אשורית. המערכה הגדולה ניטשה בשדות אלתקה, כנראה, תל א-שלאף, בקרבת הכפר הנטוש קביבה, כארבעה ק"מ צפונה-מזרחה ליבנה, ליד צומת של שתי דרכים עתיקות היוצאות מיבנה: האחת הנמשכת צפונה, לבית דגון, והשנייה הפונה לרמלה וללוד. תיאור חי של מלחמת אלתקה מוצאים בכתובת סנחריב:
 
 "ויקראו (בעלי הברית) למלכי מצרים ולקשתי מלך כוש ומרכבותיו וסוסיו, חיל אין ספור, ויבואו לעזרתם. בשדה אלתקה ערכו מערכה נגדי... נלחמתי בהם והנחלתי להם תבוסה. בתוך הקרב תפסו ידי חיים את בעלי הרכב המצריים עם בני מלכיהם ואת בעלי הרכב של מלך כוש".
 
 לאחר מכן לכד סנחריב את ערי המבצר אלתקה ותמנה וכבש את עקרון (ח'רבת אל- מקנע), זו שהסגירה בידיו של חזקיהו את מלכה פדי, הנאמן לסנחריב, והצטרפה לברית נגד אשור. סנחריב עשה שפטים בשרי עקרון, העניש קשה את תושבי העיר, והמשיך בדרכו אל פנים שפלת יהודה, אל מחוזותיה המערביים של מלכות יהודה, אשר עדיין לא נכנעה למלך אשור. במסעו זה, המלווה הרס וחורבן, הגיע סנחריב עד לכיש, שבמחוז השני של שפלת יהודה (יהושע טו, לט), שם מצור על עיר המבצר החזקה ולכדה. את לכיש הפך סנחריב למקום מפקדתו, ומשם פשטו גדודי אשור ביהודה, כבשו עיר אחר עיר והרסו כליל את מערכת ההגנה של הארץ. שממת מחוזות נרחבים וגלות תושבים מרובים - אסונות אלה באו כמהלומה כבדה על מלכות יהודה. תיאור מפורט של מצור האשורים על לכיש וכיבושה נמצא בתבליטי סנחריב, שנתגלו בחורבות בית המלך בנינוה, ויש בהם להדגים את הטכניקה של המצור, ההסתערות של גייסות אשור וכיבוש המבצר, משפט המלך שעשה בראשי העיר, מעשי האכזריות בשבויים וגלות התושבים, הריסת המטעים סביב לעיר, וכן את הווי הצבא האשורי ומחנהו. בספר זיכרונותיו מסכם סנחריב את מעשה גייסותיו ביהודה לאמור:
 
 "ואשר לחזקיהו היהודי, אשר לא הביא את צוארו בעולי, על 46 עריו הבצורות, ערי החומה, ועל ערי-השדה אשר בסביבתן, שמתי מצור וכבשתי אותן על ידי סוללות עפר כבוש ששפכתי עליהן, בהגשת כרים, בהסתערות חיל-רגלים, במחתרות בפרצים ובמנהרות. 200,150 נפש, קטן וגדול, איש ואישה, סוסים, פרדים, חמורים, גמלים, צאן ובקר עד אין מספר הוצאתי מתוכן ויהיו לי לשלל. ואותו סגרתי כמו צפור בכלוב בתוך ירושלים, עיר ממלכתו".
 
 תמונה מבהילה וקודרת של חורבן ערי השפלה מצייר עד ראיה, הנביא מיכה המורשתי:
 
 
"כי אנושה מכותיה, כי באה עד יהודה, נגע עד שער עמי עד ירושלים... כי ירד רע מאת ה' לשער ירושלים" (מיכה א, ט ואילך).
 
 
ובין הערים שבהן פגעה הרעה הוא מזכיר את לכיש, מורשת גת, אכזיב, מרשה ועדולם, כולן בשפלת יהודה. בספר זיכרונותיו מספר סנחריב שקרע מעל יהודה מחוזות נרחבים, אל נכון את מחוזות השפלה, וצירפם למלכויות פלשת: אשדוד, עקרון ועזה. כמו כן מסתבר מדבריו כי אחד הגייסות הגיע עד ירושלים ושם מצור על העיר ואף שפך סוללת עפר, בעוד שעיקר הצבא האשורי הופנה לכיבוש אשקלון, בעלת בריתה של יהודה. במצוקתו נאלץ חזקיהו להיכנע למלך אשור. מספר זיכרונותיו של סנחריב למדים אנו, שחזקיהו שלח למלך אשור מס כבד, שכלל 30 כיכרות זהב ו-008 כיכר כסף, אבנים יקרות, פוך, רהיטים מצופים פיתוחי-שן ועץ יקר, וכן בנותיו ופילגשיו, שרים ושרות. גם בכתובות אחרות של סנחריב מסופר על כניעתו של חזקיהו ועל המס הכבד שהוטל עליו לשלחו לנינוה. בתנאי הכניעה של חזקיהו נכללו גם שחרורו של פדי מלך עקרון מן המאסר. כל הידיעות הללו, השאובות מן המקורות האשוריים, מכוונות יפה למסופר במקרא, ובייחוד למסופר במל"ב יח. לפי מקור זה לכד סנחריב את ערי יהודה הבצורות וקבע את מושבו בלכיש. בצר לו שלח חזקיהו משלחת לסנחריב לכישה, שהודיעה על כניעתו של חזקיהו:
 
 
"וישם מלך אשור על חזקיהו מלך יהודה שלוש מאות ככר כסף (לפי כתובת סנחריב: שמונה מאות) ושלשים ככר זהב".
 
 
כדי לשלם את הסכום הגדול הזה הריק חזקיהו את אוצרות בית המלך ובית המקדש, וקיצץ את דלתות ההיכל ואת האומנות אשר ציפה חזקיהו בימי גדולתו.
 
 
המצור על ירושלים והמכה בצבא אשור
 
 
בזה נסתיים השלב הראשון של המלחמה, ושום מקור אשורי אינו מעיד על המשכה. ואילו במקורות שבמקרא נשתמרו ידיעות סותרות זו את זו על השלב השני של המלחמה, שכתוצאה ממנו עזב סנחריב לפתע את הארץ וירושלים ניצלה מכליון; יש מן החוקרים, שכדי לישב את הסתירות ולפרש את הכתובים, הניחו שהיו שני מסעות שונים של סנחריב: האחד בשנת 701 לפסה"נ והשני בשנת 693 או 689 לפסה"נ. אך אין לקבל סברה זו, שאין לה אחיזה בתעודות האשוריות. נראים הדברים, כי סנחריב לא הסתפק בכניעתו של חזקיהו, אלא הגביר את המצור על ירושלים במטרה לאלץ את חזקיהו לפתוח את שערי העיר בפני הגיס האשורי, שנשלח מלכיש בראשותו של התרתן, הוא שר-הצבא בדרגה הגבוהה ביותר. החלטה זו של סנחריב באה בוודאי בעקבות השמועה על התכונה הרבה של המצרים לצאת למלחמה מכרעת נגד צבא אשור, שהתחיל לאיים על ארץ-הנילוס גופה. אל נכון פקד סנחריב על שריו להשלים את כיבוש ירושלים בלא שהות, כדי להבטיח את עורפו של צבא אשור במערכה נגד האויב העיקרי. ולא מן הנמנע כי, למרבה המבוכה בירושלים, הגיע אז מן הצפון, מפחות שומרון, גיס אשורי נוסף, אשר עבר ביעף על ערי בנימין, מעית (כנראה העי, היום א-תל), שבגבולה הצפוני של מלכות יהודה, עד נוב שמצפון לירושלים (יש' י, כח-לב).
 
לפי המסופר במל"ב יח, יז-יט, לז ; יש' לו, ב-לז, לה, התייצבו שלושת שרי אשור - התרתן, הוא ראש- הצבא, רב סריס, ורבשקה - בתעלת הבריכה העליונה, כלומר בקצה הדרומי של עיר דוד, והתחילו לנהל משא ומתן עם הנצורים בירושלים, שבראשם עמדו שלושת נציגי חזקיהו, שרי המלוכה הראשיים - אשר על הבית, הסופר והמזכיר. רבשקה, הרוח החיה במשא-ומתן זה וראש המדברים, דרש כניעה בלי תנאים, ואף הודיע לנצורים שהחליט מלך אשור להעמיד פחה בירושלים, כלומר לבטל את המלוכה ולהפוך את יהודה למחוז שלטון אשורי. רבשקה פנה לא לשרים בלבד, אלא גם אל "העם אשר על החומה", בדברים שנאמרו ב"קול גדול יהודית", כלומר בשפת הארץ, ולא שעה לבקשת שרי יהודה לדבר ארמית, היא הלשון הרשמית בפרובינציות הארמיות של אשור והלשון הדיפלומאטית, שהשתמשו בה האשורים במשא ומתן גם עם מושלים בלתי ארמיים בעבר הנהר. במשך כל המצור עמד הנביא ישעיהו בן-אמוץ לימינו של המלך, עודדו לבטוח באלוהי ישראל ולא להסגיר את העיר ביד הצר, והפיח תקווה ותוחלת בלב הנצורים:
 
 
"אל תירא עמי ישב ציון מאשור, בשבט יככה ומטהו ישא עליך בדרך מצרים; כי עוד מעט מזער וכלה זעם, ואפי על תבליתם... והיה ביום ההוא יסור סבלו מעל שכמך ועולו מעל צוארך..." (יש' י, כד ואילך).
 
 
ומדברי הנבואה, שמייחס ההיסטוריוגרף היהודי לישעיהו, נשמע הד המעשים המפתיעים, שהתרחשו לאחר מכן:
 
 
"כה אמר ה': אל תירא מפני הדברים אשר שמעת, אשר גדפו נערי מלך אשור אותי. הנני נותן בו (בסנחריב) רוח ושמע שמועה ושב אל ארצו והפלתיו בחרב בארצו" (יש' לז, ו-ז).
 
 
נראים הדברים כי בזמן המצור כבר הגיעה לירושלים השמועה שהמצרים יצאו להילחם בסנחריב, ושמועה זו עודדה את הנצורים ואימצה את לבם שלא לפתוח את שערי העיר לפני האשורים.
 
בימים ההם כבר נטש סנחריב את מחנהו בלכיש, ובדרכו למסילה הראשית בחבל החוף שם מצור על אחד המבצרים שנשתיירו בגבולה המערבי של יהודה, היא לבנה (מל"ב יט,ח), שמצפון או מצפון-מערב ללכיש, שיש לזהותה באחד התלים שממערב לבית גוברין. אותה שעה פשטה השמועה על צאתו של תרהקה מלך כוש למלחמה באשור. אז שיגר סנחריב שליחים ירושלימה, ובידיהם ספרים (אגרות) אל חזקיהו מלך יהודה, שהכילו כנראה אולטימטום להסגיר ללא דחייה את ירושלים ביד האשורים. הפעם איים סנחריב בהחרמת העיר אם פקודתו לא תתמלא. לא בכדי עוררו ספרים אלה מבוכה בלב חזקיהו, והסופר מוסר תיאור דראמטי, כיצד פרש מלך יהודה את כתב סנחריב לפני ה' והתפלל אל יושב הכרובים. אותה שעה שלח ישעיהו ביד שליחים את דבר הנבואה המעודדת (מל"ב יט, כח-לד; יש' לז, כא-לה), המסתיימת במשפט האופייני: "וגנותי על העיר הזאת להושיעה, למעני ולמען דוד עבדי". בזה נפסק במקור המקראי הסיפור השוטף על השתלשלות המאורעות. כסיום מובאת האגדה, שרווחה ביהודה, על המקרה המופלא שקרה במחנה האשורי, וגרם לסנחריב שיעזוב את הארץ לפני שהצליח להכניע את ירושלים ולהלחם במצרים.
 
הצד השוה בנוסחאות של הסיפור הקצר על מאורע זה, שנשתמרו במל"ב יט, לה -לו; יש' לז, לו-לז ודה"ב לב, כא, הוא כדלקמן: בלילה יצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, וישב סנחריב מלך אשור לארצו. לפי שתי הנוסחאות הראשונות היכה המלאך במחנה אשור 185.000 איש וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים; ואילו לפי הנוסחה השלישית הכחיד המלאך כל גיבור חיל ונגיד ושר במחנה מלך אשור. הנוסחה השלישית מציינת כי שב סנחריב לארצו בבושת פנים, ואילו השתים האחרות מסתפקות בהזכרת שיבתו של סנחריב לנינוה. כסיום לפרשה כולה באה הידיעה ההיסטורית על שני בניו של סנחריב, שרצחו את אביהם באחד המקדשים, ועל עלייתו של אסרחדון בן סנחריב לכסא המלוכה באשור ב-680 לפסה"נ; אל נכון כדי לאמת את נבואתו של ישעיהו: "ושב אל ארצו והפלתיו בחרב בארצו" (יש' לז, ז). ראוי לציין כי באותה נבואה של ישעיהו לא נאמר דבר על הנס, שנתרחש במחנה אשור, וכגורם יחיד למהירות שעזב סנחריב את הארץ נזכרת השמועה ששמע בלבד, אל נכון השמועה על בוא צבא תרהקה.
 
מקורות המקרא אינם מרמזים לנו רמז כלשהו על אופי המכה שהוכה צבא אשור, והוצעו בעניין זה הצעות שונות ומשונות. כבר הביא יוסף בן מתתיהו את הסברה שאלוהים שלח דבר במחנה (קדמוניות י, א, ה). מעניינת היא סברתו של פייגין, שהכוונה למחלת השיבו, הידועה מכמה תעודות אכדיות כאחת המחלות המדבקות, שהייתה מתפשטת לעתים בצבא, והיא כרוכה בחום גבוה. יתר על כן, פייגין מסתמך גם על נבואות ישעיהו לחיזוק השערתו (כגון על יש' י, טז- יז), וסבור שראה החוזה בעיני רוחו אש בוערת במחנה אשור, אבל לא הייתה זו אש מוחשית כי אם אש הקדחת של המחלה. אך מסתבר מאליו כי אין אלו אלא השערות בלבד, וקשה להעלות מתוך הכתובים מהו גרעינו ההיסטורי של הסיפור העממי.
 
הדים של פרשה זו נשתמרו אף בדבריו של הרודוטוס (ספר ב', 141), על מסעו הצבאי של סנחריב למצרים, הלקוחים מתוך אגדה מצרית. לפי סיפורו של הרודוטוס גייס סתון, המלך הכהן במקדש הפיסטוס (הוא האל המצרי פתח), את אנשיו למלחמה עם סנחריב "מלך הערבים והאשורים", שבא על מצרים. וכשהגיע סתון לתחפנס שבמבואות מצרים, פשטו בלילה עכברים על מחנה סנחריב וכרסמו וכרסמו את כלי-הנשק של האויבים; למחרת נס חיל סנחריב ורבים מהם אבדו. אגדה זו מיוסדת בודאי על נוסח מצרי של מסע סנחריב למצרים שנסתיים בשיבתו הפתאומית של מלך אשור לארצו. אמנם, לא הוברר ממנה מיהו סתון, המופיע ככהן וכמלך מצרים, ותתכן הסברה שאינו שם פרטי אלא תוארו של הכהן הגדול של האל פתח (הפייסטוס) במוף; ולכן יש מי שסובר שתרהקה היה אז הכהן הגדול של פתח במוף, ומילא תפקיד חשוב במלחמה נגד אשור. גם יוסף בן-מתתיהו סובר שתרהקה הוא המלך שמפניו נסוג סנחריב ממבואות מצרים, אבל אפשר שקשר את המסופר במקרא על תרהקה מלך כוש למסופר אצל הרודוטוס על סתון, ולכן אין להסיק ממנו מסקנות ודאיות. עצם העובדה, שנסיגתו הפתאומית של סנחריב מגבולות מצרים ויהודה עוררה פליאה בעיני בני הדור, איננה מוטלת בספק, ולא בכדי לבש מאורע זה לבוש אגדית בדמיון היהודים והמצרים, והדיו הגיעו עד דורות רחוקים.
 
גייסות האשורים הביאו הרס וחורבן על ארץ יהודה; וגם שכנותיה, ובייחוד מלכויות הפלשתים שבמערב, פגעו בה קשה וקצצו בגבולותיה. לאחר מות חזקיהו נאלץ מנשה בנו לבוא בעול אשור, שהייתה אז בשיא גדולתה, ואף הצליחה לכבוש את מצרים ולהחזיק בה. אבל המאורע ההיסטורי הגדול בשנת 701 לפסה"נ הציל את ירושלים ויהודה מגורלן של שומרון ושאר מחוזות הכיבוש, שהפכו לפחוות אשוריות. יהודה הוסיפה להתקיים כמלוכה ואסאלית, ומלכי בית דוד לא פסקו למשול בירושלים. גם בהיותם נכנעים לשליט האשורי לא חדלו לצפות לשעת כושר כדי לפרוק את עולו מעל צווארם. שעת כושר זו באה בימי נכדו של מנשה, המלך יאשיהו. בימיו נבנתה יהודה מחורבנה של אשור ועלתה לדרגת גורם מדיני בקדמת אסיה.