לחץ כאן לתצוגת הדפסה

גניזת כלי המקדש (קטעים)

(המאמר נדפס ללא הערות)

מחבר: חיים מ.י. גבריהו

מלכים א' ז-ח, מלכים ב' טז, יחזקאל ח,
דברי הימים ב' א, דברים הימים ב' ה

מתוך: יבנה, ביטאון האקדמאי הדתי, תשרי תש"ח

תוכן המאמר:
מבוא
א. גניזת שיירי משכן שילה והבמות הכשרות הקדומות בעליות מקדש שלמה המסורת השומרונית
הכלים
משכן שילה
ב. גניזת ארון הברית
סיכום
ג. לגורל מזבח הנחושת הקטן הקדום

תקציר: המאמר עוסק בבדיקת המסורות המקראית והשומרונית לגבי גניזת ארון הברית וכן את אפשרות גניזתו של מזבח הנחושת העתיק.

מילות מפתח: ארון הברית, גניזת הארון, מזבח הנחושת.

גניזת כלי המקדש (קטעים)

 "ימי אהל מועד שבמדבר ארבעים חסר אחת ושבגלגל ארבע-עשרה שנה ושבשבילה שלוש מאות ושבעים חסר אחת ושבנוב ובגבעון חמישים ושבע בבית עולמים ארבע מאות ועשר לבנינו הראשון ארבע מאות ועשרים לבנינו האחרון". (תוספתא זבחים, י"ג,ו).

 
מבוא
מסורות ואגדות, מהן עתיקות מאד, מספרות על גנזי כלים אחרי חורבנות המקדשים. הידיעות על הגניזות ועל גורל כלי הקודש מרובות, באופן יחסי, בנוגע לכלי הבית השני ומעוטות בנוגע לכלי הבית הראשון, ופחות מזה בנוגע לכלי הבמות הקדומות. אגדות עממיות על גניזות מרובות ועל אוצרות מלכים רבתיים החבויים אי שם במערות סתר, גרמו למחפשי אוצרות הרפתקניים שינסו את מזלם. זקני ירושלים יזכרו בוודאי את מאורע פרקר, ששיחד את פקידי ההקדש המוסלמיים וחפר בחשאי במחילות הר הבית. אך בהוודע הדבר סערו הרוחות ופרקר הוכרח לברוח בסתר. האב הדומיניקני המלומד וואנסאן שמר בשביל המדע את התוצאות הארכאולוגיות של חפירה זו. מעניין שעד היום יש אנשי מדע, הסוברים בתמימותם, שאפשר למצוא את כלי הקודש בירושלים. החוקר והמלומד הוינאי ר' מאיר איש שלום פרסם ב"השלוח" כרך י"ג עמ' 541-9 מאמר בשם: היכן הוא הארון? ומציע לחפש את שני לוחות הברית בתוך עיי המפולת של הר הבית. החוקר המפורסם ד"ר יוחנן לוי המנוח פרסם ב"קדם" ב' (קובץ ארכיאולוגי של בית הנכות לעתיקות היהודים) מאמר בשם "על גורלם של כלי הקודש אחרי חורבן הבית השני" בו הוא מציע לחפש את הכלים בחורבות אחת הכנסיות בירושלים. אגדות הגניזות מגרות את לב ההמון וגם מלומדים הלכו שולל אחריהן. והרי תמצית חקירותיי לברור המסורות והאגדות על גניזות שיירי הקודש תוך ניסיון להוציא את הגרעינים ההיסטוריים- ריאליים מתוך עולם האגדות הפלאיות.
 
 
 
א. גניזת שיירי משכן שילה והבמות הכשרות הקדומות בעליות מקדש שלמה 
 
..."לך ה' הצדקה בפעל אשר פעלת בארבעה עשר מושיעים ולנו בשת הפנים בצלם מיכה, כי בו אנחנו פושעים. לך הצדקה בקימת שילה נוב וגבעון ובית עולמים". (מתוך קינות לתשעה באב)
 
בספרות הקינות של האומה נספדים גם חורבנות "במות הציבור" הקדומות: אהל מועד במדבר ובגלגל, המשכן בשילה, הבמות בנוב ובגבעון, שכל אחת מהן ירשה את חברתה. חורבן משכן שילה, שנתקיים לפי הכרונולוגיה המסורתית 369 שנה, נספד ע"י ירמיהו: "לכו נא אל מקומי אשר בשילה" (ז', יב) וע"י משורר התהלים: "ויטש משכן שלו אהל שכן באדם ויתן לשבי עזו ותפארתו ביד צר" (ע"ח, ס').
 
 "ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה ויבא שלמה את קדשי דוד אביו את הכסף ואת הזהב ואת הכלים נתן באצרות בית ה'... ויבאו כל זקני ישראל וישאו הכוהנים את הארון ויעלו את ארון ה' ואת אהל מועד ואת כל כלי הקדש אשר באהל ויעלו אתם הכוהנים והלוים. והמלך שלמה וכל עדת בני ישראל הנועדים עליו אתו לפני הארון מזבחים צאן ובקר... ויבאו הכוהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קדש הקדשים אל תחת כנפי הכרובים... ויארכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקדש... אין בארון רק שני לחות האבנים אשר הניח שם משה בחרב אשר כרת ה' עם בני ישראל בצאתם מארץ מצרים".
 
הרי לפנינו כאן ידיעה ברורה על הבאת כלי הקודש הישנים ו"אהל מועד" למקדש שלמה החדש. בהבאה זו נמנו השרידים דלהלן מקדשי המדבר: ארון הברית, בדיו ושני הלוחות, אהל מועד וכלים עתיקים. לא נזכר כאן מזבח הנחושת העתיק שגם הוא היה בין המובאים ועל העדרו מתוך הרשימה נדון להלן בקטע מיוחד.
 
אולם מסורות הגניזה של התלמוד והספרים החיצוניים מכלילות עוד דברים מקדשי המדבר כמובאים וכנגנזים בבית שלמה. נביא נוסח קדום מתוך פרק הגניזה שבתוספתא ערכין פרק י"ג לפי תיקוניו של איש שלום בהשוואה לכ"י:
 
 "משנבנה בית ראשון נגנז אהל מועד ונגנזו עמו קרסיו קרשיו ובריחיו ועמודיו ואדניו ואף על פי כן (ש)לא היו משתמשים אלא בשולחן שעשה משה ומנורה שעשה משה (ולא) היתה צריכה שמן המשחה שקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא".
 
המסורת השומרונית
המסורת השומרונית מספרת על גניזת המשכן בשכם ע"י עוזי הכהן. מסורת אחרת קובעת את הגניזה לימי עלי, שעבר משכם לשילה. הם מספרים שספר התורה העתיק המפורסם הנמצא אצלם נכתב בידי אבישע הכהן בפתח אהל מועד. בתפילותיהם של השומרונים מובעת התקווה לגילויים החדש של קדשי המדבר הגנוזים, עם בוא ה"תהב" (=המשיח השומרוני):
 
 "זכרתי התהב / אורכתי מדברו ולא יתכסו המשכן / ולא יכבו מאורו ויתגלי המשכן / ותקום יתדותיו ויבא אל אהל מועד / ויכפר בעדו ובעד ביתו".
 
הכלים
מקורותיהן של מסורות שומרוניות אלה, נובעות מתוך ספקולציה דתית, ונולדו בניגוד למסורות הגניזה היהודיות העתיקות בזמן מאוחר באופן יחסי.
 
יש לראות מציאות היסטורית רק ברשימת הכלים הגנוזים הניתנת במקרא, כי ההוספות: מזבח הקטורת, מלבושי הכהן הגדול וכו' הנזכרים במסורת הגניזה על ירמיהו בספרים החיצוניים (נדון בהן להלן), אינן אלא דברי אגדה.
 
לפי הנזכר במל"א ובדבה"י הובאו הכלים משני מקומות: ארון הברית מ"אהל" שנטה לו דוד בעיר דוד, ואילו "אהל מועד" והכלים ומזבח הנחושת הובאו מגבעון לפי דבהי"ב א, ג'-ו': "וילכו שלמה וכל הקהל עמו לבמה אשר בגבעון כי שם היה אהל מועד האלוהים אשר עשה משה עבד ה' במדבר. אבל ארון האלוהים העלה דוד מקרית יערים בהכין לו דוד שם לפני משכן ה' וידרשהו שלמה והקהל".
 
משכן שילה
לאחר הבאתו למקדש אין "אהל מועד" זה נזכר יותר ובוודאי אמת היסטורית במסורת התלמודית שלשם גניזה לעליות בית המקדש הובא. מה יכול היה באותה שעה להישאר ממשכן אהל מועד הקדום? בספר שמואל מסופר רק על שביית הארון, אבל ירמיהו: לכו נא אל מקומי אשר בשילה, אשר שכנתי שמי שם בראשונה וראו את אשר עשיתי לו מפני רעת עמי ישראל (ז, יד) ותהילים (ע"ח, ס) מעידים גם על חורבן המקדש. דבר זה מתאשר ע"י החפירות הארכיאולוגיות שמצאו בחורבת סלון, הוא שילה, שכבה שרופה והרוסה בקרוב משנת 1050 לפני הספירה.
 
כל המקורות על משכן שילה מראות שהיה זה בנין בלתי רגיל. מצד אחד היה הוא היכל בעל דלתות, היינו תכונות ארכיטקטוניות של בנין קבוע ומהצד השני דבק בו גם השם "אהל". במחקר אחר פרשתי, שלא רק נימוקים פרשניים, אלא גם מקורות ארכיאולוגיים מסייעים למסורת התנאים הקדומה, שמשכן שילה היה בסוף ימיו "אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה" (משנה זבחים יד, ו). נתאר לנו את ההתפתחות באופן ריאלי: המשכן עמד בשילה והגשמים והרוחות עשו את שלהם. מדי פעם בפעם היה צורך לתקנו ולהכניס קרשים חדשים במקום הרקובים. בעיקר סבלו החלקים שהיו בקרקע או קרוב לקרקע; לפיכך היה צורך לעשות יסוד של אבנים. כך הלך הבניין הלוך והתפתח עד שהיו בו יסודות של אהל ובנין כאחד. אין להניח שהקימו במשך הזמן בנין חדש לגמרי, שונה במידותיו ובלתי קשור ל"אהל" הקדום, כי מחוץ למקורות המקרא, מעידים שרידי בניני הפולחן, המצריים, הבבליים האשוריים והערביים על מנהג כללי של קדושת התכנית הראשונה.
 
נבונידוס מלך בבל, מתפאר למשל, שבתקוני המקדשים הקדומים לא הזיז ולא שינה את התכנית הקדומה אפילו באגודל. אצל הסלג'וקים עברה תכנית אהל עשוי יריעות עזים לבנין אבן עגול בצורת אהל ויש בארכיאולוגיה דוגמאות מרובות לכך. אנשי שילה שמרו, ככל האפשר, על היריעות ועל יתר השרידים של אהל מועד מימי משה. עם חורבן שילה הצילו מהיריעות ומהכלים מה שיכלו. "אהל מועד" שבגבעון כלל אפוא רק שרידים מועטים של יריעות אהל מועד ואלה נגנזו כאמור בעליות בית שלמה.
 
בפרשת ההבאה נזכרים גם כלים: "ואת כל כלי הקדש אשר באהל". באיזה אהל? באהל של הארון בעיר דוד (מל"א א' ל"ט ועוד), או באהל מועד אשר בבמה הגדולה בגבעון? רד"ק מפרש כנראה כאפשרות הראשונה ואברבנאל כשניה. הדעת נוטה ש"אהל" סתם בתקופה ההיא, מכוון ל"אהל" הארון, אך אין זה ברור.
 
ב. גניזת ארון הברית
שונה לגמרי היה מצבו של ארון הברית. הוא לא נגנז בבית שלמה, אלא להפך, כוונת הבונים היתה שהבניין המהודר בא לשם "מקום לארון אשר שם ברית ה'" (מל"א ח, כ"א). הארון הוכנס ברוב פאר לבית שלמה. הארון עם בדיו הארוכים נועד למסעות ולא התאים מבחינה ארכיטקטונית לתוך הבניין הקבוע. אולם מחמת קדושתו השכינוהו בדביר כמו שהוא עם בדיו: "ויארכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה" (מל"א ח' ח'). אין בידינו ידיעות שהוצא אח"כ למלחמה או לתהלוכה דתית. נראה שהיה סגור כל הזמן בתוך הדביר ועצם הסתגרותו גרמה לכך שהמון העם לא יראוהו ולא יושפעו מבחינה דתית מהוד קדומים החופף עליו.
 
אחרי הכנסתו לבית שלמה נזכר ארון הברית רק פעמים במקרא בפסוקים בעלי משמעות מעורפלת במקצת. בתוך נאום גדול של המלך יאשיהו ללוויים על תפקידיהם נזכר: "ויאמר ללוויים המבינים בעם תנו את ארון אלוהים בבית אשר בנה שלמה כי אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלוהיכם ואת עמו ישראל" (דהי"ב ל"ה ג). חז"ל הסמיכו את מסורתם על גניזת הארון בפסוק זה. לפי פשט הכתוב, אפשר לפרש את מחציתו הראשונה: תנו את ארון אלוהים בבית אשר בנה שלמה, שהכוונה להכניסו שוב למקומו לאחר שהיה נעדר משם. אולם המחצית השניה: אין לכם משא בכתף, היינו שהארון נגנז? ולפיכך מתפרש גם: "תנו"=גנזו.
 
עוד יותר מאלפת הידיעה על ארון הברית המובאת בתחילת ספר ירמיהו, נבואה המתאימה מבחינה כרונולוגית לסוף תקופת יאשיהו: "והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה, נאום ה' לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב ולא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשה עוד. בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'... "(ג', ט"ז-י"ז). דעות שונות נאמרו על קטע זה. נראה שצדקו החוקרים המפרשים שכוונת הנביא לאמור שהואיל ועתידה ירושלים כולה להיות כסא ה', היינו שהקדושה תתפשט במידה כזאת עד שלא יהיה צורך שהשכינה תשרה על ארון הברית בלבד, לכן: לא יאמרו עוד ארון ברית ה'... הואיל ואין זו נבואת פורענות, נראה שהרקע הריאלי של החזון הוא, שבאותה שעה גנזו, או חשבו לגנוז את הארון והנביא מכשיר כאן את הקרקע להמשיך להבא את עבודת ה' בלי ארון הברית. יש אפוא קשר בין נבואת ירמיהו לדברי יאשיהו ללוויים: אין לכם מכאן ואילך משא בכתף.
 
מקורות מקראיים אלה מסייעים לדברי חז"ל, שארון הברית נגנז עוד בתקופת שלום, בימי יאשיהו, בניגוד למסורת המובאת בספרים החיצוניים שירמיהו גנזו אחרי החורבן. למה נגנז בימי שלום? לדעתי יש לקחת בחשבון גם את הנקודה הריאלית של כושר הקיום. ארון הברית עשוי עץ ומצופה זהב שחנה כל הזמן באהל מכוסה היטב ובדביר של בית המקדש, יכול היה להתקיים מאות בשנים. אולם יש להניח שבסוף תקופת המלוכה נמצאו בוודאי גם ארון הברית וגם מזבח הנחושת (שנדבר עליו להלן) במצב של התפוררות מיושן. את המזבח קל היה לתקן, ואילו בנוגע לארון יש להניח שחששו לנגוע בו. מסתבר שיאשיהו החליט, לפי עצת הנביאים לגנזו ולא לתקנו. כן הוחלט לא לעשות ארון אחר במקומו.
 
מסורת גניזה זו בימי יאשיהו לפני החורבן נשתמרה בידי חז"ל, אלא שמבארים את סיבת הגניזה מחשש של גלות בבל, ומחלוקת תנאים בדבר: 
"וכיון שבא יאשיהו גנז את הארון וצנצנת המן וצנצנת של שמן המשחה ומקלו של אהרן וארגז (שהושיבו פלשתים דורון לאלוהי ישראל) שנאמר ויאמר ללוים המבינים בעם תנו את ארון אלוהים בבית אשר בנה שלמה כי אין לכם משא בכתף אמר להם גנזו אותו שלא יגלה לבבל כשאר הכלים. ר' אליעזר אומר, ארון גלה לבבל שנאמר הנה ימים באים ונשא את כל אשר בביתך לא יותר דבר אמר ה', אין דבר אלא עשרת הדברות שבו. ר' שמעון אומר הריהו אומר ויהי לתשובת השנה שלח המלך נבוכדנצר ויביאם בבלה עם כלי חמדת בית ה' זה ארון ר' יהודה אומר ארון במקומו נגנז. "(תוס' ערכין י"ג).
 
יש להניח שרוב החכמים קבלו את המסורת שהארון נגנז בימי יאשיהו. בירושלמי הוראת פ"ג מקשים סתם: ולא יאשיהו גנזו? מכאן שזוהי הדעה המקובלת. כמו כן היתה מסורה שהארון נגנז בלשכת דיר העצים. בגמרא מסופר על כהנים שהרגישו במקום הארון, ולא הספיקו למסור את הדבר לחבריהם עד שיצאו נשמותיהם (שקלים ו', יומא נ"ד) משפחות מיוחסות הוסיפו על שלש-עשרה ההשתחוויות שהיו במקדש גם השתחוויה כלפי מקום הארון: "של בית רבן גמליאל ושל בית חנניה סגן הכוהנים היו משתחווים בארבע עשרה והיכן היתה יתרה כנגד דיר העצים שכן מסורות בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז" (שקלים ו).
 
מסורת אחרת קדומה גם היא, מיחסת את גניזת הארון ועוד כלי קודש לירמיהו עצמו או לברוך תלמידו בתוך החורבן ממש: 
 
"והיה בכתב, שצווה הנביא על פי הדיבור את האהל ואת הארון להלך עמו, וכי יצא אל ההר שעלה בו משה וראה את נחלת האלוהים. וכשהגיע ירמיהו מצא בית מערה, הכניס לשם את האהל ואת הארון ואת מזבח הקטורת וסתם את הפתח. ומן ההולכים עמו ניגשו כדי לסמן את הדרך ולא יכלו למצאה. וכשהרגיש ירמיה בדבר, גינה אותם ואמר: לא יוודע המקום עד שיכנס האלוהים את כניסת עמו ויחננו". (חשמונאים ב' ב', ד-ה). לפי התרגום של מ. הק.
 
"וארא הנה הוא יורד אל קודש הקדשים ולוקח משם את הפרוכת ואת אפוד הקודש ואת הכפורת ואת שני הלוחות ואת בגדי הקודש לכהנים ואת מזבח הקטורת ואת שמונה וארבעים אבני היקר אשר היו על הכהן הגדול ואת כל כלי הקודש אשר למשכן ויקרא אל הארץ קול גדול (ויאמר) ארץ ארץ שמעי דבר אל שדי וקבלי את (הכלים) האלה אשר אני מפקיד אתך ושמרתיך עד אחרית הימים". (חזון ברוך א' ו', ו-ח).
 
סיכום
מצאנו אפוא מסורות עתיקות הרואות ביאשיהו, ירמיהו וברוך את גונזי ארון הברית. אישים אלה הם כולם בני דור אחד. הואיל ואין להניח שארון הברית הוגלה בבלה, שהרי המקרא היה בוודאי מזכיר את ארון הברית המקודש ביותר ברשימת השלל המובא בבלה, מותר להניח, לאור הרמיזות שבמקרא ולאור המסורות העתיקות בספרות התלמודית והספרים החיצוניים שהארון נגנז אי שם בארץ לפני החורבן או בתוכו. לאור ירמיה ג' שערנו, כאמור, שהארון נגנז עוד בימי שלום, מטעמים ריאליים, הואיל והתחיל להתפורר מיושן. מלכי הכוזרים המתייהדים שנדדו עם מחניהם על גדות הוולגה והדון, הקימו גם הם ארון ברית בתוך משכן מטולטל. ארון הברית השפיע גם על הכנסת ארון קודש ותיבה להחזקת ספר תורה בבית הכנסת. על כך - במאמר אחר.
 
ג. לגורל מזבח הנחושת הקטן הקדום
וולהאוזן מקשה למה נעדר מזבח הנחושת מתוך רשימת הכלים המובאים לבית שלמה והוא שואל:
 "והיכן נשאר המזבח של משה והלא גם הוא היה קדום ונכבד כאהל מועד, ובדברי הימים יזכר תמיד מפורש יחד עם אהל מועד, כי היה בגבעון גם הוא ובוודאי זכה המזבח שלא יתנו לו שילך לאבוד בגבעון".
 
העדר פרט חשוב מתוך רשימה כוללת, אינו יכול להתפרש כמקרה בלבד, ולפי זה לא הובא המזבח בחגיגת ההבאה הנזכרת במלכים ח', ד', יחד עם שאר הדברים. רי"א הלוי הסביר יפה שברשימה צוינו רק הדברים שהובאו ביום החגיגה ואילו המזבח: 
 
"ביום החינוך כבר היה נדרש לעבודתו. אותו הוכרחו להביא ולהעמידו על מכונו לפני גמר המלאכה בבית המקדש למען אשר בהתאסף כל ישראל ובהגיע יום החינוך יהיה בנין המזבח ודבר השיתין לנסכים כפי חלילי המזבח כולם גמורים ועשויים ולא יחסר דבר".
 
הידיעות במלכים ובדה"י על מזבח שלמה קטועות הן ועל באורן יש כבר מחלוקת תנאים והתקשו בהן מאד הפרשנים המסורתיים והמודרניים כאחד. אני נוטה לקבל את דעתו של די-גרוט, שעסק בשאלה זו בספר מיוחד, וקבע שלפי מסורת ספר מלכים, נמצאו בחצר בית שלמה גם לפני מעשה אחז, שני מזבחות: אחד גדול באמצע החצר בנוי מאבן ואחד עשוי נחושת וממולא עפר, קטן וישן. מקומו של מזבח הנחושת הקטן היה ליד הכניסה להיכל לימינו של הנכנס (מלכ"ב יב, ה). לי נראה שלא רק בבית שלמה היו שני מזבחות, אלא גם במשכן אהל מועד. לדעתי נהגו בכל מקום חניה למלא את מזבח הנחושת אדמה, ומלבד זאת להקים בחצר אהל מועד מזבח בנוי אבן, שנעזב אח"כ עם הסעת המחנה למקום אחר (השוה שמות כ, כ"ד-כ"ה; יהושע ח, ל).
 
הידיעה העיקרית על המזבחות בבית שלמה היא במל"א ח, ס"ו:
 
"ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר אשר לפני בית ה' כי עשה שם את העולה ואת המנחה ואת חלבי השלמים כי מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטן מהכיל את העולה ואת המנחה וחלבי השלמים".
 
נראה כי "קדוש תוך החצר" מכוון למזבח הגדול שבאמצע החצר. "תוך החצר" אינו מכוון לסלע הקדוש (=אבן השתייה) כמו שסוברים כמה חוקרים, אלא לאמצע החצר. מתקבלת דעתו של שמידט, ששלמה לא בנה מזבח חדש לגמרי, אלא שכלל והרחיב את המזבח של דוד אביו בגורן אורנה, כפי שנזכר בהוספה לתרגום השבעים לפרק כ"ב בשמ"ב. יש לראות בביטוי: "מזבח הנחושת לפני ה'" כינוי מיוחד למזבח הקטן להבדילו מן המזבח הגדול. לאור הנ"ל אפשר לפרש את הפסוק הקשה:
 
"והעלה שלמה שלש פעמים בשנה עלות ושלמים על המזבח אשר בנה והקטיר אתו אשר לפני ה' ושלם את הבית" (מל"א ט, כ"ה).
 
נראה לי לפרש, והקטר אתו - יחד עם הקרבת קורבנותיו על המזבח הגדול אשר בנה, הקטיר גם על מזבח הנחושת אשר לפני ה'. "על המזבח" בתחילת הפסוק הוא משותף לשתי הפעולות: העלה והקטיר.
 
על השינוי הרדיקלי שחל בגורל המזבח הקטן בימי אחז מסופר באריכות במלכ"ב ט"ז, י-טז: 
 
"וילך המלך אחז לקראת תגלת פלאסר מלך אשור בדמשק וירא את המזבח אשר בדמשק וישלח המלך אחז אל אוריה הכהן את דמות המזבח ואת תבניתו לכל מעשהו. ויבן אוריה הכהן את המזבח. ויבא המלך מדמשק וירא המלך את המזבח ויקרב המלך על המזבח ויעל עליו. ויקטר את עלתו ואת מנחתו ויסך את נסכו ויזרק את דם השלמים אשר לו על המזבח. ואת המזבח הנחושת אשר לפני ה' ויקרב מאת פני הבית מבין המזבח ומבין בית ה' ויתן אתו על ירך המזבח צפונה. ויצווהו המלך אחז את אוריה הכהן לאמר על המזבח הגדול הקטר את עלת הבקר ואת מנחת הערב וכל דם עלה וכל דם זבח עליו תזרק ומזבח הנחושת יהיה לי לבקר".
 
במקום המזבח הקדום של דוד ושלמה, הבנוי מאבנים באמצע החצר בנה אוריה את המזבח החדש לפי התכנית מדמשק. מזבח הנחושת העתיק שעמד ממש ליד דלת ההיכל מימין "אשר לפני ה'", הוזז ממקומו החשוב בין המזבח הגדול לבין בית ה' ("מבין המזבח ומבין בית ה'") והושם לעת עתה מצפון למזבח הגדול. הפרשנים התקשו בביאור קטע זה, מחמת שחשבו שהיה רק מזבח אחד בבית שלמה. לא צוין בספר מלכים מה היה אח"כ גורלו של מזבח הנחושת. הלשון "יהיה לי לבקר" סובלת פירושים שונים.
 
אולם יש בידינו ידיעה במקום אחר במקרא על גורל מזבח הנחושת הקדום. מתוך הרקע הריאלי של חזון יחזקאל על חטאות אנשי ירושלים ועונשם בתוך המקדש, נראה שמזבח הנחושת חזר אח"כ למקומו הארון ליד הכניסה להיכל:
 
 "ויבא אתי אל חצר בית ה' הפנימית והנה פתח היכל ה' בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה איש אחריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחווים קדמה לשמש. ויקרא באזני קול גדול לאמר קרבו פקדות העיר ואיש כלי משחתו בידו... ויבאו ויעמדו אצל מזבח הנחושת וכבוד אלוהי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו אל מפתן הבית ויקרא אל האיש הלבש הבדים אשר קסת הספר במותניו". (יחזקאל, ח, ט"ז; ט, א-ג).
 
הרינו רואים גם כאן שני מזבחות: אחד "מזבח" סתם, והשני "מזבח הנחושת" הנמצא קרוב ל"מפתן הבית". מכאן ואילך אין אנו שומעים יותר על גורל מזבח הנחושת הקדום והעתיק והממלא תפקיד דתי מאז ימי המסעות במדבר. יתכן שנהרס עם חורבן הבית, או שנגנז גם הוא. לא היתה לו חשיבות כמו לארון הברית ולכן לא עסקה בו האגדה והמסורת התלמודית.
 
בזה סיימנו את מחקרנו על גורל הכלים הקדושים הקדומים של משכן אהל מועד. נזכיר כאן עוד את המדרש הפסוודואפיגראפי המאוחר "מסכת (גניזת) כלים". כאן מסופר על אישיות אגדתית ששמה "שימור הלוי" ועל חבריו המנצחים על גניזה רבתי של אלפי כלים וכדומה. המדרש הנ"ל חוזר ומדגיש פעמים רבות שעתידים הדברים הגנוזים להתגלות לעתיד לבוא. אולם תקווה זו של גילוי התפארת הגנוזה כבר נזכרת גם בתפילות האומה ובמדרשים הקדומים. יתר על כן מובעת התקווה שיקומו מחדש הבמות הכשרות של שילה, נוב וגבעון. בסדר אליהו רבא סוף פרק כ"ה מובעת התקווה שעתיד הקב"ה להקים ליד בית המקדש גם את המשכן שבמדבר:
 
 "ומפני מה משכן קיים היום? מפני שעשוהו כשרין בנדיב לב וקשה לפניו של אבינו שבשמים להפסיק כל שנעשו ע"י כשרין בנדיב לב".
 
ברעיון נשגב זה, שלא יתכן לפי הצדק האלוהי, כי יאבד לגמרי מפעל טוב, אשר הוקם ע"י אנשים כשרים, סיימה האומה את פרשת קדשי המדבר.