סיום ספר שופטים

מחבר: יהודה איזנברג

שופטים יז-כא

מתוך: לפני היות מלך, עיונים בספר יהושע

 את ספר שופטים מסיימים שני סיפורים, ללא תאריך ובלא אפשרות לדעת מתי בדיוק התרחשו.

הסיפור האחד הוא על שבט דן המחפש לו נחלה ובדרך מוצא לו גם אלוהים וכהן,

והסיפור השני הוא על נפילה מוסרית של שבט בנימין, המגן על אנשים שאנסו אישה, ועל מלחמה שפרצה בעקבות מעשה זה.

כאמור, שני הסיפורים מופיעים ללא תאריך, אך לפי העניין נראה כי קרו בתחילת תקופת השופטים ושובצו בסוף הספר, כמו להראות כי מדובר כאן לא בעניין חד-פעמי אלא בעניין עקרוני, על-זמני, שצריך להכיר אותו וללמוד ממנו לקח.

פסל מיכה

הסיפור הראשון הוא סיפורו של שבט דן, בתקופה שבה הוא מחפש לו נחלה. התיאור מתחיל בשני סיפורים נפרדים, שרק בסוף מתקשרים לעניין שלם. בתחילה מסופר על אדם מהר אפרים בשם מיכיהו, הגונב מאמו כסף ולבסוף מודה במעשהו. האם מודיעה לבנה כי החליטה להקדיש את הכסף לה' ולעשות ממנו פסל. האם מוסרת את הכסף לצורף, הצורף עושה מן הכסף פסל, והאיש שגנב את הכסף הופך להיות כהן לפסל שנעשה מן הכסף הגנוב.

סיפור הגניבה מסתיים בפסוקים אלה:

"ותקח אמו מאתים כסף, ותתנהו לצורף, ויעשהו פסל ומסכה,

ויהי בבית מיכיהו.

והאיש מיכה, לו בית אלהים,

ויעש אפוד ותרפים, וימלא את יד אחד מבניו ויהי לו לכהן.

בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה." (יז: ה-ו)

הסיפור ממשיך, ואדם נוסף מצטרף לעלילה. נער לוי הגר בבית לחם מחפש מקום מגורים חדש, והוא עובר בדרכו בבית מיכה. השניים עושים עסקה:

"ויאמר לו מיכה: שבה עמדי, והיה לי לאב ולכהן,

ואנכי אתן לך עשרת כסף לימים וערך בגדים ומחיתך...

וימלא מיכה את יד הלוי, ויהי לו הנער לכהן,

ויהי בבית מיכה.

ויאמר מיכה: עתה ידעתי כי ייטיב ה' לי,

כי היה לי הלוי לכהן." (יז: י-יג)

ושוב עובר הסיפור למקום אחר בארץ ישראל, לתיאור שבט דן המחפש לו נחלה. השבט שולח חמישה אנשים לרגל את הארץ, והם עוברים בדרכם את בית מיכה. שם הם פוגשים את הנער הלוי, הממלא תפקיד כהן, והמוכר להם מנדודיו בעבר. הנער מספר להם על תפקידו החדש, והם מבקשים ממנו מיד:

"שאל נא באלהים ונדעה,

התצלח דרכנו אשר אנחנו הלכים עליה." (יח: ה)

הנער משיב להם מיד, עוד בטרם שאל. כך דרכם של כוהנים שכירים, אומרים הם את מה שמצפים מהם לומר:

"לכו לשלום, נכח ה' דרככם אשר תלכו בה." (יח: ו)

המרגלים מגיעים לעיר ליש, מחליטים לכבוש אותה, והם חוזרים לשבט דן ולוקחים עמם שש מאות לוחמים כדי לכבוש את ליש. בדרכם הם עוברים שוב בבית מיכה, ולוקחים עמם "את פסל האפוד ואת התרפים ואת המסכה" (יח: יח). לשאלת הכהן "מה אתם עשים" הוא מקבל את התשובה:

"החרש, שים ידך על פיך, ולך עמנו,

והיה לנו לאב ולכהן.

הטוב היותך כהן לבית איש אחד,

או היותך כהן לשבט ולמשפחה בישראל?" (יח: יט)

הכהן נכנע ומצטרף לבני דן. אבל האנשים שבבית מיכה נזעקים ורודפים אחרי בני דן. בני דן אומרים למיכה "מה לך כי נזעקת?" ומיכה עונה:

"את אלהי אשר עשיתי לקחתם ואת הכהן ותלכו, ומה לי עוד?

ומה זה תאמרו אלי, מה לך?" (יח: כד)

והתשובה שהוא מקבל היא:

"אל תשמע קולך עמנו, פן יפגעו בכם אנשים מרי נפש,

ואספתה נפשך ונפש ביתך..."

וירא מיכה כי חזקים המה ממנו, ויפן וישב אל ביתו. (יח: כה-כו)

בני דן זכו בפסל ובכהן, והם עוברים לעירם החדשה עם פסל ועם כהן:

"ויקימו להם בני דן את הפסל, ויהונתן בן גרשם בן מנשה,

הוא ובניו, היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ." (יח: ל)

מה משמעות הסיפור?

המעיין בתיאור המקראי של פרשת פסל מיכה מבחין מיד בחוט של לגלוג ברקע הדברים. הכתוב מתאר את מקור הכסף שממנו נעשה הפסל בתיאור כביכול ניטרלי, אבל מבין השיטין אנו מבינים מה מרמז לנו כותב הפרק: מקורו של הפסל הוא בכסף שגנב בן מאמו. האם, שהתייאשה מן הכסף, הקדישה אותו לעשיית פסל, והבן הגנב הופך להיות כהן. זהו המקור ה"רוחני" של הפסל שבני דן מאמצים. הכהן המשרת את הפסל מתואר כנער נווד, ההולך ממקום למקום לחפש עבודה וקיום. כאשר הוא מקבל את תפקיד ה"כהן", הדבר היחיד שהוא מסכם עם מיכה הוא משכורתו והזכויות הנלוות למשכורתו: עשרה כסף לשנה, משכורת נמוכה למדיי, ונוסף לזה ביגוד וכלכלה מלאה. לאחר שקיבל הנער את שכרו - הופך הוא להיות כהן, וזאת בגלל העובדה שהוא משבט לוי.

הדרך שבה קיבלו בני דן את הפסל דומה לדרך שבה הוקם הפסל: בני דן שדדו את הפסל ואת הכהן גם יחד, וכך הם הקימו להם מקום פולחן. דומה כי הרעיון של סיפור זה ברור עד מאוד: הפסל וכל עבודת האלילים הזו אינם אלא עניין מסחרי טהור, וכל זאת תחת הכותרת המוכרת לנו, "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (יז: ו).

לאחר תיאור החטא הראשון, עבודה זרה, עובר ספר שופטים לתאר את החטא השני: גילוי עריות.

פילגש בגבעה

פרשת פילגש בגבעה מורכבת הרבה יותר, ויש בה בעיות משפטיות מסובכות.

הסיפור מתחיל בסיסמה המוכרת: "ויהי בימים ההם ומלך אין בישראל" (יט: א). ומיד לאחר זאת מובא תיאור מריבה משפחתית ב"ירכתי הר אפרים", הגורמת לכך שפילגש - אישה שהיא בסטטוס נמוך יותר מאישה נשואה - בורחת מבעלה. האישה חוזרת לבית אביה בבית לחם יהודה, ושוהה שם ארבעה חדשים. הבעל הולך לבית חמיו כדי לשכנע את אשתו לשוב אליו, והאיש וחותנו שמחים זה בזה ואוכלים ושותים שלושה וארבעה וחמישה ימים, עד שהם נפרדים והאיש ופילגשו יוצאים לדרכם חזרה להר אפרים. מרוב אכילה ושמחה יוצאים השניים לדרך בסוף היום, והם צריכים למצוא מקום לינה בדרכם.

התיאור נמשך בנחת, אבל עוד בטרם נשמע את הסיפור כבר שלוח אלינו רמז שיכין אותנו לקראת הבאות. האיש, נערו ופילגשו בדרך, והם מחפשים מקום ללון בו. הם עוברים מול יבוס, היא ירושלים של היום, והנער מציע להיכנס ליבוס וללון שם. האיש מסרב:

"לא נסור אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה, ועברנו עד גבעה." (יט: יב)

האיש מעדיף ללון בגבעה, עירם של בני בנימין, ולא ללון ביבוס, עיר הנכרים.

השלושה מגיעים עד לגבעה, השמש שוקעת, והם נכנסים לגבעה, ללון שם. והפסוק מתאר את כניסתם לעיר:

"ויסרו שם לבוא ללון בגבעה, ויבא וישב ברחב העיר, ואין איש מאסף אותם

הביתה ללון. והנה איש זקן בא מן מעשהו מן השדה בערב,

והאיש מהר אפרים, והוא גר בגבעה, ואנשי המקום בני ימיני...

ויאמר האיש הזקן: שלום לך, רק כל מחסורך עלי, רק ברחוב אל תלן." (יט: טו-כ)

שוב יש כאן עקיצה המכינה אותנו אל הבאות: רק אדם אחד בכל יושבי גבעה מזמין אורחים:

איש זר, שאינו מבני המקום אלא מהר אפרים, ובמקרה הוא גר בקרב שבט לא לו.

האוזן הרגישה שומעת בשיחה שבין הזקן והאיש צליל מוכר. הזקן אומר "רק ברחוב אל תלן", והמשפט מוכר מתקופה אחרת וממקום קרוב: במרחק של כחמישים קילומטר מהגבעה. כאשר באו המלאכים לסדום להציל את לוט, הזמין אותם לוט לביתו - גם שם הזר הוא המזמין אורחים -

והמלאכים אמרו: "לא, כי ברחוב נלין" (בראשית יט: ב). ועדיין מקווים אנו כי לא יחזור כאן מה שקרה בסדום.

נמשיך ונקרא בספר שופטים:

"ויביאהו לביתו, ויבל לחמורים, וירחצו רגליהם, ויאכלו וישתו.

המה מיטיבים את לבם, והנה אנשי העיר, אנשי בני בליעל, נסבו את

הבית, מתדפקים על הדלת.

ויאמרו אל האיש בעל הבית הזקן לאמר: הוצא את האיש אשר בא אל ביתך

ונדענו...

ויאמר אלהם: אל אחי, אל תרעו נא, אחרי אשר בא האיש הזה אל ביתי,

אל תעשו את הנבלה הזאת. הנה בתי הבתולה ופילגשהו, אוציאה נא אותם,

וענו אותם, ועשו להם הטוב בעיניכם, ולאיש הזה לא תעשו דבר הנבלה הזאת.

ולא אבו האנשים לשמע לו.

ויחזק האיש בפילגשו, ויצא אליהם החוץ, וידעו אותה, ויתעללו בה כל הלילה עד הבקר. וישלחוה כעלות השחר.

ותבא האשה לפנות הבקר ותפל פתח בית האיש אשר אדוניה שם עד האור." (יט: כא-כו)

התיאור נשמע כחזרה על המעשה הקודם. האמירות, הביטויים - כולם נאמרו כבר, כולם התרחשו בסדום. גם שם "אנשי העיר אנשי סדם, נסבו על הבית" (בראשית יט: ד). גם שם קוראים אנשי העיר "איה האנשים אשר באו אליך הלילה, הוציאם אלינו ונדעה אתם" (בראשית יט: ה), וגם שם עונה להם המארח - לוט - "הנה נא לי שתי בנות... אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם, רק לאנשים האל אל תעשו דבר" (בראשית יט: ח).

עד כאן הדמיון בין שני הסיפורים, וכאן מתחיל ההבדל: בסדום לא הצליחו אנשי העיר במזימתם. המלאכים הכו את עיניהם בסנוורים, והם לא מצאו את הפתח. ובכל זאת סופה של סדום נחרץ: העיר נהפכה ונהרסה כולה. לעומת זאת, בגבעה הצליחו "אנשי הבליעל" במזימתם: האיש הוציא אליהם את פילגשו, והם התעללו בה. כאשר יצא האיש מן הבית בבוקר, הוא מצא את פילגשו מוטלת על סף הבית:

"ויאמר אליה: קומי ונלכה, ואין ענה.

ויקחה על החמור, ויקם האיש, וילך למקמו." (יט: כח)

מה קרה לה? הפסוק אינו מפרש מה קרה לאישה, ורק ההמשך מגלה לנו מדוע היא לא ענתה:

"ויקם האיש וילך למקמו.

ויבא אל ביתו, ויקח את המאכלת, ויחזק בפילגשו, וינתחה לעצמיה,

לשנים עשר נתחים, וישלחה בכל גבול ישראל." (יט: כח-כט)

ככל שאנו מתמלאים דחייה מן הסיפור הזה, אנו מבחינים עד כמה מחסיר המספר פרטים ומשאיר אותם לדמיוננו: רק עכשיו אנו מבינים כי האישה מתה. האיש עושה משהו בלתי אנושי, אבל מעשהו מזכיר לנו מעשה אחר. "ויקח את המאכלת" הוא ביטוי המופיע פעמיים במקרא: בעקדת יצחק אברהם לוקח את המאכלת לשחוט את בנו, וכאן האיש לוקח את המאכלת לנתח את פילגשו. לא נאמר עד עכשיו כי הפילגש מתה, ורק בתיאור הנתיחה אנו שמים לב כי הפילגש בעצם מתה, וכי לא ענתה, כי לא יכלה לענות, כי מתה הייתה. יש כאן השוואה בין שני מעשים בלתי אנושיים: בין פסגת ההקרבה העצמית, כאשר אברהם מקריב את בנו, לבין שיא הזוועה, כאשר אדם מנתח את גוויית אשתו. כאילו רומז לנו הפסוק על הגבהים שאפשר להגיע אליהם, ועל התהומות שאפשר ליפול לתוכם.

האיש שולח את חלקי גוויית אשתו בכל גבול ישראל. מה הודיע לבני ישראל לא נאמר, אבל תגובתם רשומה:

"והיה כל הראה ואמר: לא נהיתה ולא נראתה כזאת

למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים עד היום הזה.

שימו לכם עליה, עצו ודברו." (יט: ל)

עד כאן היינו נפעמים מרמתם המוסרית הירודה של בני בנימין שבגבעה. אנשים באים ללון בעיר, ואין איש מציע להם מקום לינה. כאשר זר מציע להם מקום לינה, מתקיפים אנשי העיר את המארח ורוצים את אורחיו - מנהג שהיה קיים כנראה בקרב הכנעני, ואומץ על ידי בני בנימין. אבל עדיין אין כאן דבר בלתי אפשרי: פשעים ומעשי אונס קיימים מאז ועד היום, ואין הדבר מעיד אלא על התרופפות של בני עיר מסוימת במקום מסוים. עדיין לא ניתן להפוך עניין זה לעניין עקרוני המעיד על הכלל.

התגובה חמורה ממה שאנו מצפים. בלי מלך בישראל שיצווה על תגובה, מתאספת כל העדה, ארבע מאות אלף איש, במצפה, עיר בגבול בנימין, ליד העיר רמאלה של היום. בני ישראל מחליטים כי לא ישובו לביתם עד אשר יענישו את בני בנימין. הם מחליטים כי עשרה אחוז מכלל הלוחמים יצאו להכין צידה לקראת המלחמה בבנימין, והם מפנים לבני בנימין דרישה קצרה:

ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם,

ונבערה רעה מישראל." (כ: יג)

בני בנימין מסרבים. מדוע? תשובה לכך נותן רמב"ן, פרשן המקרא והתלמוד מן המאה ה- 13:

רמב"ן לויקרא יט: ח

"דבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה, שלא עשו מעשה זולתי

עינוי הפילגש הזונה, ולא נתכוונו למיתה שלה. גם לא מתה בידם: וישלחוה

מאתם כעלות השחר, והלכה מאתם לבית אדוניה ואחר כך מתה... אבל מפני שהיו

חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום, ראו השבטים לעשות סייג לתורה,

שלא ייעשה ולא ייאמר כן בישראל, כמו שאמרו: "ונבערה רעה מישראל"...

ושבט בנימין לא הסכימו בדבר זה, שלא היה בהם חיוב מיתה בעינוי הפילגש."

יש כאן ויכוח משפטי: בני ישראל רואים במעשה הקבוצה שהתקיפה את האיש חזרה לדרכי ההתנהגות של סדום - חידוש פולחנות כנעניים. על כן הם רוצים להרוג אותם, אף שאין הם חייבים מיתה. בני בנימין, לעומתם, מסרבים למסור את האנשים למוות, שהרי אין הם חייבים מיתה: הם לא התכוונו לרצוח!

וכך פורץ קרב עקוב מדם בין ארבע מאות אלף איש מבני ישראל, לבין עשרים ושישה אלף איש מבני בנימין, ועמם יושבי הגבעה - שבע מאות חיילים נוספים.

בני ישראל שואלים בה': "מי יעלה לנו בתחלה למלחמה עם בני בנימן?" (כ: יח). אין הם שואלים את השאלה העקרונית, אם הם צריכים לצאת למלחמה נגד בני בנימין. תשובת ה' היא "יהודה בתחלה". בני ישראל יוצאים לקרב, וניגפים. עשרים ושניים אלף איש נופלים מישראל. בני ישראל בוכים לפני ה' וחוזרים ושואלים, והפעם שאלתם שונה קצת: "האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימן אחי?" (כ: כג). גם הפעם התשובה חיובית. ושוב ניגף ישראל לפני בני בנימין, ושוב תפילה וצום, ושוב שאלה, הפעם רחבה יותר: "האוסף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימן אחי אם אחדל?" (כ: כח). והפעם התשובה היא "עלו, כי מחר אתננו בידך" (כ: כח). נשים לב כיצד מכנים הם את שבט בנימין: "בנימין אחי". גם בסערת הקרב ובאיבת המלחמה אין הם שוכחים כי אחים הם! בפעם השלישית מצליחים שבטי ישראל לנצח. הם הורגים בשבט בנימין עשרים וחמישה אלף לוחמים, ואחר כך גם מכים את האזרחים שבערי בנימין.

לאחר הקרב מתחיל זמן חשבון הנפש: בני ישראל נזכרים כי נשבעו לפני הקרב שאיש מהם לא ייתן את בתו לבני שבט בנימין. לאחר הניצחון המלא עולים המנצחים לבית אל, בוכים ומתפללים

תפילה זו:

"למה, ה' א-להי ישראל, היתה זאת בישראל,

להפקד היום מישראל שבט אחד?" (כא: ג)

ושוב מתחיל דיון הלכתי. תחילה הם יצאו למלחמה בגלל הרצון להרוג את אלה שאנסו את הפילגש, אף שאין דינם מוות, ועכשיו הם בודקים את האפשרות להחיות את שבט בנימין, למרות השבועה. והפתרון נמצא: מתברר כי יושבי יבש גלעד לא באו למלחמה עם בנימין, ועל כן הם לא נשבעו שלא לתת להם את בנותיהם. העם מעניש את יושבי יבש גלעד על כי לא באו למלחמה, ואת בנותיהם הוא לוקח לנשים לבני בנימין.

והחרטה גוברת: "והעם נחם לבנימן, כי עשה ה' פרץ בשבטי ישראל" (כא: טו), ושוב מחפש העם דרכים להשלים את הנשים החסרות לבני בנימין. והזקנים מייעצים לבני בנימין עצה כיצד לעקוף את השבועה: לארוב לבנות שילה היוצאות לרקוד בכרמים בחג ולחטוף להם נשים. כך עשו בני בנימין, וכך ניצל השבט.

סיום

סיומו של ספר שופטים מראה דבר והיפוכו: הוא מראה את ירידת הרמה המוסרית של בני ישראל, כאשר אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה: עבודה זרה וגילוי עריות, ובעקבותיהם שפיכות דמים נוראה. אך בה בשעה מראה הסיום את ההפך: עד כמה מצליחים בני ישראל לזכור את אחדותם כעם, וגם כאשר הם נאלצים להילחם בשבט אחר כדי להעניש פושעים, הם עדיין זוכרים כי עם אחיהם הם נלחמים, והם מצטערים על הניצחון באותה מידה שהם מצטערים על הכישלון.