לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ביאורים במקרא בעזרת צמח

מחבר: אילת-השחר הראובני

נחום א, י; תהלים נח, י; קהלת ז, ו

סיני, גיליון כ"ז, 1950

תוכן המאמר:
מה הם הסירים?
פרק א - הביאורים והדעות העיקריות
1. הביאורים לנחום א,י.
2. הביאורים לתהילים נח,י.
3. הביאורים לקהלת ז,ו.
פרק ב - מהותם של הסירים
1. נחום א,י.
2. תהילים נח,י.
3. קהלת ז,ו.

ביאורים במקרא בעזרת צמח

 

1.      כי עד סירים סבוכים וכסבאם סבואים אכלו כקש יבש מלא (נחום א, י).
2.      בטרם יבינו סירותיכם אטד כמו חי כמו חרון ישערנו (תהלים נח, י).
3.      כי כקול הסירים תחת הסיר כן שחוק הכסיל (קהלת ז, ו).
 
לכאורה, אין הפסוקים הללו מובנים כל צרכם. המפרשים השונים התקשו מאוד להבין כוונתו של כל אחד מן הפסוקים הללו, וכתוצאה מכך הציעו פרושים שונים זה מזה, ויש ביניהם גם מוזרים עד למאוד. רבים גם הכניסו לפסוקים הללו תיקונים מתיקונים שונים. בהמשך עבודתי אעמוד על הפירושים וה"תקונים" העיקריים, שהוצעו לכל אחד מן הפסוקים האלה.
תחילה אדון בקו המשותף לכל שלושת הפסוקים האלה. מיד עם התבלטם שלשתם יחד, לעיני הקורא - יובלט גם החוט המשותף העובר בהם, שאין להתעלם ממנו, למרות כל הקושי הרב בהבנת תכנם וסגנונם.
בפסוקים אלה מהווים הסירים מרכז בעל ערך, אשר בלא הבנתו הברורה והעמוקה אין להבין תכנם.
מה הם הסירים?
נחלקו דעות המפרשים. אפשר לסכמן בשני כיוונים כלליים: א. הסירים הם סירי הבשול. ב. הסירים הם סתם מיני קוצים שונים. לאור ההשקפות הללו בנו להם המפרשים את פירושיהם השונים, איש איש לפי דעתו ולפי מיטב הבנתו.
 
פרק א: הביאורים והדעות העיקריות
 
בפרק זה אביא את הביאורים ואת הדעות העיקריות.
1. הביאורים לנחום א, י.
נראה מה בפי המפרשים המודרניים. דעות המפרשים האלה משתקפות בכללותן בפירושו של J.M.P. Smithבספרו לנחום, בעמ' 294-293. את המלים "כי עד" הוא מעביר לפסוק ט, כיוון שלפי דבריו הן "בלתי הגיוניות" במקום זה ו"בלבלו את כל המפרשים". והוא גורס בפסוק ט כך: "כי עד כלה הוא עושה". ומשארית הפסוק הוא מתרגם לאנגלית: "קוצים קצוצים ומיובשים - אוכלו כקש יבש". אחר כך הוא מוסיף ומבאר: "לפי נוסחת המסורה פסוק זה כולו הוא בלתי מובן בהחלט: ומפרשים מודרניים אחרים נטשו אותו ברובו כחסר תקוה" ורבים הכריזו כי הגילוי של הטכסט המקורי הוא בלתי אפשרי.
וכאן הוא מביא פירוש בשמותיהם של
,Ewald, Hitsig אשר זה תוכנו.
אויבי ה' אף אם יהיו נוראים ומפחידים כקוצים סבוכים ואף אם יהיו קשים לשריפה כקוצים רטובים (כנראה שהתכוונו כאן למלה סבואים...) בכל זאת, לפני כוחו וגבורתו של ה' - הם ישרפו כקש יבש.
ועוד פירוש בשם רד"ק "כשכורים הנופלים ללהבות כאלו מרצונם - ישרפו כקש יבש".
והוא עצמו מוסיף ומחפש פתרונים: "מפרשים אחרונים חתכו את הקשר הגורדיאני על ידי השמטת המלים הקשות כטעויות דיטוגרפיות. "אבל הוא מתנגד לכך בשל הסיבה, שהשמטות אלו מקלקלות את המשקל.
בע' 301 הוא ממשיך: סירים סבכים וכסבאם סבואים" - קרא: :"סירים כסחים וצמאים". הוא טוען, שנוסח המסורה כאן משובש ומביא שתי דעות: האחת מפרשת "סירים" בתור קוצים ואז מתפרשת המלה "סבוכים". השנייה מפרשת "סירים" בתור סירי בישול ואז מתפרשות המלים "וכסבאם סבואים" על יסוד "סר סבאם, הזנה הזנו" (הושע ד, יח). הוא עצמו מצדד בפירוש "קוצים", כי זה מתאים יותר, לדעתו, לקש וללהבה הבאים אחר כך. בכל זאת הוא מתקן "כסוחים", על יסוד השבעים וישעיהו לג, יב: "קוצים כסוחים". הוא מביא זאת בשם Guntel וגם בשם Marti וstark, הסוברים כך, אלא שהם מוסיפים המילה "כלם" לפני "סירים". את התיקון "צמאים" במקום "סבכים" הוא מסיק מחילופי ב-מ; ס-צ; את המלה "וכסבאם" הוא משמיט כדיטוגראפיה, או הוספה מאוחרת שבצד הגליון. הנה כי כן נותח הפסוק למליו ולאותיותיו וכל דבר קשה הושלך ממנו או "תוקן" ושונה וייבנה פסוק חדש, אשר ספק אם הוא מובן יותר מן הקודם....
על-כל-פנים, הולך ומונה J.M.P. Smith עוד תיקונים מתיקונים שונים ומשונים, של מפרשים שונים, כגון "שרים סוררים" (הוא מביא זאת בשם התרגום בעוד שנראה מדברי התרגום עצמו, שלא התכוון אלא באליגוריה הנהוגה אצלו); "שרים סבואים ובסבאם"; "סבכים וכן סבואים"; "יסודם סבכים כסובך"; כערערים וכסנאים סנואים"; "סירים סבואים כי המה" (הכוונה לאשורים, שהם סירים מלאי יין); "סבוכים כסירים"; "סירים סבכים אך לו" (מן - "אכלו"!); "הוי סבך לביאים מלא" (על "וכסבאם סבואים"); ועוד. הוא מביא גם את התיקונים למלה "מלא": "הלא" - ותמשך לפסוק הבא: "מלאו"; "מלל"; "יבלו"; ועוד הצעה מיוחדת במינה: "מלא" -ראשי תיבות של "מלשון אש".
דברים כאלה הגו ברצינות חוקרי תנ"ך מודרניים ומן המפורסמים ביותר. ועל יסודות מבוססים כאלה נטלו לעצמם הרשות לתקן בדברי הנביאים את "תקוניהם".
מן הראוי לציין כאן את פירושו של ,Haupt שגזניוס אף הכניסו לתוך מלונו הרציני, כי הסירים סבוכים "אשר בנחום מובנם: "כדים"!
נפנה עכשיו אל פרשנינו, אל רש"י ואל רד"ק.
רש"י מפרש: "כי עד סירים סבוכים - כלומר, פתאום תבוא עליהם מכתם ולא ירדו מכבודם מעט-מעט, כי בעוד שהסירים והקוצים מסובכים ונשרשים בחזקה - 'וכסבאם סבואים' ובעודן במשתיהן ובשמחתן. ויש פותרין: כי עד סירים -לשון הסרה; 'אכלו כקש יבש מלא;, אשר נתמלא ונגמר בישולו ויבש; 'מלא'. אשוב"ר בלע"ז וכן 'מלאתך' (שמות כב); 'המלאה הזרע' (דברים כב)".
רש"י סובר כי סירים סבוכים הם קוצים המושרשים היטב באדמה, והם משמשים כאן משל לאשור, המושלת בכיפה וכאילו אין לערערה. כאן נזקק רש"י לבאר סבוכים בתור משרשים וחזקים, כי לא מצא דרך לבאר "כפשוטו": קוצים סבוכים זה בזה, שהרי אין כאן עניין סיבוך ותסבוכת, לפי תוכן הדברים. מעניין כאן פירושו של רש"י ל"קש יבש מלא". הוא סובר שזוהי התבואה שנתמלאה ובשלה. אבל הרי הקש הוא פסולת התבואה, קנים נבובים. וכיצד אפשר שנביא מישראל, החי בארץ חקלאית, ישאיל תואר מן התבואה המלאה אל הקש?
רד"ק - הוא סובר ש"סירים סבוכים" הם "הקוצים הסובכים יחד, כי לא יוכל האדם לקחתם ממקומם, ומה יעשה אדם בהם? - ישרפם באש במקומם". ולמשל זה הוא מסביר את הנמשל: "כן יהיו בני אשור, שהיו מכאיבים בני העולם כמו הנוגע בקוצים ,ובבוא עת חורבנם יכלו כמו הסירים או כמו הקש היבש שמלא עתו לקצור, שישרף במהרה קל מהר וכו' - כן יהיו בני אשור. ומה שאמר 'וכסבאם סבואים', רצונו שיהיו כמו השכורים הנופלים בארץ, שלא יהיה בהם כח להלחם כנגד אויביהם הבאים עליהם ואכלום במהרה כמו הסירים או כקש יבש מלא". רד"ק מפרש "סבוכים" כפשוטו. אבל האומנם יתכן, שהנביא בזעמו הנורא ובקללתו הגדולה יתן משל כה חלש, מאדם השורף קוצים סבוכים לנקות את חצרו? האם לא יכול היה להעלות ברעיונותיו הכבירים איזו תופעת-טבע ענקית, ששרפת אשור תדמה לה, ולא בערה קטנטונת של קוצים מפריעים? גם פירוש של "כסבאם סבואים" אינו יכול להתקבל בנקל: הרי בכוונת הנביא להראות כאן את מצבם הנוכחי של בני נינוה, שהכלה תבוא עליהם בבת אחת ולא את תהליך מפלתם, אשר מרוב מהירות אי אפשר יהיה כלל לראותו.
2. הביאורים לתהלים נח, י.
רש"י: "אשר בטרם ידעו קוצים רכים שלכם להיות אטדים קשים, כלומר: עד שלא יגדלו בני הרשעים, כמו חי כמו חרון, כלומר: בגבורה ובחוזק ובחרון יסערם הקב"ה. חי: לשון גבורה".
רד"ק (מהדורה ראשונה, רע"ח): "בטרם יבינו סירתיכם: אמר סירתיכם ענין דודים, כמו 'ועשיתם סירותיו". ונאמר דרך משל למהירות אבדם מן העולם. אמר: בטרם שירגישו הסירות מאש האטד אשר תחתיהם, הוא אש אשר אין לו קיימא, 'כמו חי כמו חרון ישערנו': כמו שהבשר אשר בסירות עודנו חי, כי לא הרגישו הסירות מחמימות האטד ולא נתבשל הבשר, כן יבוא להם חרון פתאום בעודם בשלותם, וישער כל אחד מהם".
שני הפירושים הללו, של רש"י ושל רד"ק, משקפים שתי דרכים, שבהן ניסו המפרשים להבין את הפסוק: לפי האחת הסירים הם קוצים ו"יבינו אטד" - יתקשו לקוצים קשים. לפי השנייה - הסירים הם סירי בשר ו"יבינו אטד" - ירגישו את בערת קוצי ההסקה אשר תחתיהם. ההבדלים בין המפרשים ההולכים בדרך משותפת (אחת משתי אלו) הם בשאר הפרטים ובהבנת הנמשל ונראם להלן אחד לאחד.
את הדרך האחת (רש"י) קשה לקבל כבר בכללותה, כי היא נותנת לנו את הפסוק כאליגוריה פשוטה, בעוד שאת הנמשל אפשר לחפש בנושאים שונים כי הנמשל אינו ניתן לכלל. לכן אפשר לחשוב, אולי בכלל אין כאן עניין של אליגוריה. על-כל-פנים, עקרונות הדרך הזאת מתקבלים על הדעת יותר מן - הדרך השנייה.
מניין נלקחה כל התמונה של סיר הבשר העומד על תנורו ובתוכו מתבשל התבשיל? וכיצד אפשר לתרץ, לפי תמונה זו, את העובדה שהפסוק מתחיל בנושא "סירות", בעוד שהתואר "חי" מוסב על נושא אחר לגמרי, שאינו נזכר, על הבשר? ואם גם לקבל את המשל, "למהירות אבדם מן העולם" -מה ענין "סירותיכם" כאן?
פירושים לפי הדרך האחת
נפנה עכשיו לבדוק את פרטיהם של הפירושים ההולכים על הדרך האחת ואחר כך נראה את הפירושים ההולכים בדרך השנייה.
1. רש"י מפרש "חי" מלשון גבורה.
2. רד"ק מביא, לאחר פירושו הוא, גם את הפירוש הזה: "וי"מ סירותיכם - קוצים, מן 'קול הסירים תחת הסיר'. ודימה הרשעים לקוצים, והקוצים הרכים יקראו סירים, וכשיגדלו והם קשים יקראו אטדים. ואמר: בטרם יגיעו שיהיו אטד, כמו שהם חיים, כלומר לחים, כן חרון האל ישערם בעודם בחזקה ובבריאותם. ופרוש יבינו - יפרחו".
שני הפירושים המובאים בזה אינם מסכימים זה עם זה בפירוש התיבה "חי". יותר עקבי הוא הפירוש שמביא רד"ק. אך פירוש זה מתקשה בתיבה יבינו. כיצד אפשר לומר על קוץ המתקשה ומתחדד, שאז הוא פורח להיות לקוץ קשה? - הרי פריחה קשורה בהוצאת ציצים רכים ופקעי פרחים עדינים ולא בהקשיית קוצים.
3. אבן-יחייא (אמשטרדם תפ"ז): "בטרם יבינו' וגו': הוא מדבר בעד בני הרשעים, לאמר: בטרם שיבינו הבנים הסוררים שלכם לעשות רע המכונה באטד, כי לקטנותם לא ידעו ולא יבינו לעשות רע כגדולים המכונים בשם "חי", כי האיש השלם בשנים ובדעת, הן להרע והן להיטיב יקרא חי. 'כמו החרון, - שישערנו לחי אבי הרשע, כן יסער לכל אחד מן הקטנים אשר בטבעם להיות רשעים, כאשר צוה ה' להרוג הזולל והסובא, אף כי חטאו מועט, לראותו כי תכליתו לפשוע ולחטוא בנכבד, ולהיות סורר ומורה".
נראה ברור שפירוש זה מושפע מאוד מן הדרך "הראשונה", כמו שאמר רש"י: "עד שלא יגדלו בני הרשעים" - אף הוא נתפס לדרך זו. אולם פרטי פירושו על המשל והנמשל הם לגמרי אחרים ומראים לנו עד היכן יכולים להגיע הדברים אם נוקטים בשיטה זו של פירוש.
4. פירוש אחר התפתח מפירוש הדומה לקודם. מביא אותו בעל "תורת חסד" ואלה הם דבריו: "כנפל אשה שלא חזה את השמש, ומטרם תכיר האשה שהיא הרה מן האטד, והוא הרשע, וקודם שיהיה לה הדבר אשר יקרה לאשה המעוברת, יהיה להם כן. והוא, כי כאשר היא מרגשת היות דבר חי בבטנה, והוא בתחילת ההריון, הנה אז יהיה לה כמו חרון-אף, והיא מואסת כל דבר, ואז אולי תפלט".
כך מקשר פירוש זה את פסוקנו עם הפסוק הקודם וכך הוא מפרש את ה"סירות" כנשים, "אטד" כרשעים, "חי" כעובר במעי אמו ו"חרון" כהרגשת האשה בעת הריונה".
5. רבי מנחם ב"ר שלמה המאירי (הוצאת "מקיצי נרדמים", ירושלים תרצ"ו) מביא בע', 115 הערה ,2 את דעתו על פסוק זה ודומיו, כי "בדברי הנביאים והמדברים ברוח הקודש פסוקים יקשה לעמוד על טעמיהם". ולהלן הוא מביא (לאחר שהביא בטקסט פירוש משלו) את הפירוש, ש"יש מפרשים", שראינו בדברי רש"י. אף הוא טוען (כפירוש שמביא רד"ק), כי "יבינו" - פירושו "יפריחו".
עכשיו נפנה לדרך השנית:
1. רד"ק מערבב (בפירושו שהבאתי למעלה) עם טענתו על הרגשת הסירים את האטד אשר תחתיהם גם את העובדה (לפי דבריו), שאש האטדים המובערת תחת הסירים היא איש שאין לה קיום. אבל: אם זו אש שאין לה קיום, הרי אין טעם לומר: "בטרם ירגישו אותה הסירים", כי בכלל לא יספיקו להרגישה. או, אם לומר, שזו בדיוק היתה כוונת המשורר: "כשם שאש האטדים אשר תחת הסירים אין לה קימא, ובטרם ירגישו אותה הסירים היא כבר דועכת" - אז קשר המשל לנמשל יהיה חלש מדי ולא לפי רוח המזמור שלנו ואין כאן מקום לא לחרון ולא לשערה, כי אש זו דועכת, לדבריו , מאליה. אולם יש עוד בכלל לשאול: האמנם באמת אש הקוצים המובערים כרגיל בארץ מתחת לסירים היא "אש שאין לה קיימא"? - אעסוק בזה בפרושי על הפסוק "כקול הסירים תחת הסיר".
2. שלמה ן' מלך (ב"מכלל יופי", אמשטרדם ת"כ) מביא פירוש הדומה לזה של רד"ק, אך אין הוא סובר כמוהו בדבר מהות אשו של ה"אטד".
3. המלבי"ם (ווארשה תרל"ה) טוען, כי "חרון - שרשו חרה, דבר הנחרה וחרר מני אש". להלן, ב"באור הענין", הוא אומר על כך, כי גם בטרם שיבינו הסירות את האטד, הגם שהוא כמו חי, רוצה לומר, כבשר חי, שלא נתבשל - בכל זאת כמו חרון ישערנו - ישער וישליך אותו כמו חרון, היינו כבשר שחרה ונחר ונשרף מן האש, שמשליכין אותו".
אולם קשה לומר, ש"חרון" כאן מתכוון לבשר חרוך. זה רחוק מדי מכל הנאמר במזמור זה.
4. של"ג המודרני נותן תיאור מלא מחיי השיירות הנוסעות במדבר ובישול תבשיליהן. וכך הוא עובר לפירוש הדומה בכללו לזה של רד"ק, אבל בהגיעו ל"כמו חי כמו חרון" הוא טוען, שזה "משפט חמור". אף על פי כן הוא מנסה לפרש כך: "כמו... כמו... - כזה כן זה. חי - ההפך ממבושל. כמו חרון - כמו את הבשר החי שלא נתבשל עדיין בתוך הקדרה כן גם את האש הבוערת" (מתחת לקדרה). אך האומנם אפשר לפרש כאן "חרון" בתור האש שמציתים מתחת לקדרה? כלום זהו "חרון אף ה'"?
5. אף צבי פרץ חיות (הוצאת כהנא, מהדורה שנייה ומתוקנת, קיוב תרס"ח) מפרש "בטרם יבינו סירותיכם אטד" לפי פירוש זה, אך גם הוא מתקשה בחצי השני של הפסוק וטוען שלחרוז השני אין מובן כלל לפי נוסחתנו. הוא אומר, שיש מנסחים: "כמו חי, כמו חרון" - 'השם יסערם בחרונו בעודם חיים'. וכן הוא מביא את המתקנים והמנסחים "כמו חוח, כמו חרול - וכל זה מובנו אטד: כמו שהחרולים ייעקרו בסערה". יש לציין, שהצעה זו לא שהיא מוזרה, אלא גם מתנגדת לכל תופעות הטבע: הרוח הזועמת והסערה עוקרות עצים גדולים, בעלי נוף הניתן לדחיפה. אבל עוד לא קרה, שסופה תעקור שיחים קטנים ועשבים קוצניים, שהרוח עוברת בין ענפיהם, ולכל היותר היא מכופפת אותם.
6.C.A ו- .International Biblical crit. Commen, Briggs G.E מתרגמים לאנגלית את הפסוק .6 כך (בע' 45): "בטרם יבינו זאת - יהפכו כקוצים". .
ומוסיפים לפרש: הרשעים, בטרם יבינו זאת, תפל עליהם האש, ותאכלם כקוצים יבשים. הם טוענים, כי "סירתיכם" יש לישב כך: "כם" נוספו בטעות ל"סירות", תחת שהיו בטקסט המקורי לפני "אטד": "כמו אטד". ו"סירת" היא הוספה בצד הגליון של שם נרדף לקוצים ואטדים הנזכרים בפסוק. דומני, שאין כלל להתווכח על ניתוח זה.
3. הביאורים לקהלת ז, ו.
רש"י: "'כי כקול הסירים': עצי קוצים. 'תחת הסיר': תחת סיר נחשת הכפוי על תבערת קוצים והם מקשקשים לתוכה. א"ר יהושע בן-לוי: כל קיסיא כד אינון דלקין לית קלהון אזיל, ברם הלין סירייתא קלהון אזיל, למימר: אף אנן מן קיסיא. מודיעים שאף אנו מן העצים ויש צורך בנו. אף הכסילים מרבים דברים לומר: גם אנו מן החשובים". אבל מי זה יהפוך סיר נחושת על תבערת קוצים? מנין יכול היה לקהלת לקחת משל כזה, שאין דרך בני אדם לנהוג בו? להלן מביא רש"י מדרש ומבאר את קשרו לפסוק. על מדרש זה ודברי רש"י עליו עוד אתעכב בהמשך עבודתי.
אבן-עזרא: "'כי כקול הסירים'. כמו קוצים. מלשון, 'הנני סך את דרכך בסירים', והענין שישים על דרכם סירים וקוצים. ו'תחת הסיר', כמו 'בשבתנו על סיר הבשר'. ובא סיר עם סירים ביחד, ואיננו מענין אחד. והוא לשון צחות, כמו 'רוכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם'".
ובכן, עיקר פרושו של אבן-עזרא הוא בהדגשה כפולה ומכופלת כי "סירים" ו"סיר" לא באו כאן באותה המשמעות. מה ראה אבן-עזרא על ככה? לא ראיתי שמפרשים אחרים יראו כלל צורך להדגיש זאת. להם היה הדבר מובן מאליו, כי מי זה יכול להעלות על דעתו שהפסוק מדבר על קדרות תחת קדרה? או על קוצים תחת הקוץ? והנה אביא בזה פירוש מענין אשר אולי יכול לענות על שאלה זו. הצלחתי לקבל אותו בדיוקו (במקור ותרגום ממנו) על ידי ד"ר ש. פינס, ותודתי נתונה לו בזה על כך. זהו פירוש של נתנאל (הבת אללה עלי אבן מלכא אבו אל ברכאת אלבלדי אלבגדאדי) על הפסוק דנן, מכתב-יד אוקספורד 274 "פאן מתל צות אלגדור כדלק צחק אלגהאל והדא איצא הבא. קאל ומתל אלצחק מן אלגהאל כמתל גליאן אלדקור מע אלדקור ועני יצחק אליום מנע בעצהם בעץ כמא תגלי אלקדר עלי אלנאר ותגלי בהא קדר אכרי פיה תבעא לגליאנהא כדלך תרי צחק אלקום פי פרחהם ינגר צחק דיד תבע צחק עמרו לא ען לב ורויה תקתצי צחכא מן אמר מצחק קאל גם זה הבל הדא איצא מן הבלי עולם ומציעאת".
ותרגומו: "כי כקול הקדרות תחת הקדרה כן צחוק הכסיל וגם זה הבל".
אמר: צחוק הכסיל דוגמת רתיחת הקדרות עם הקדרות. רצונו לומר: היום יצחק זה עם זה (קצתם עם הקצת, בלשון ימי הבינים) כמו שתרתח הקדרה על האש ותרתח בתוכה קדרה אחרת כתוצאה מרתיחתה. כן תראה צחוק החבורה בשמחתם. צחוק זיד יגרר אחר צחוק אמרו ולא מתוך תבונה וראיה המביאה לידי צחוק (או: הדורשת צחוק) על דבר מצחיק. אמר גם זה הבל, גם זה מן הבלי עולם ומאבדי ימות החיים והזמנים".
לפי דברי ש. פינס יש סוברים כי הפילוסוף נתנאל הכתיב את פירושו על קהלת ליצחק בן אברהם אבן-עזרא. ובכן: אולי אפשר שאבן-עזרא הדגיש כל כך בפירוש את ההבדל שבין "סירים" ל"סיר" שבפסוקנו, בשל פירוש זה של נתנאל, שהיה ידוע לו מפי בנו.
נפנה עכשיו לפרוש המדעי-מודרני של ברטון בע' 138 הוא מביא את תרגומו לפסוק: "כקול הסירים תחת סירים כן צחוק הכסילים (גם זה הבל) והא מוסיף ומבאר: "פסוק זה, ואחדים מן הבאים אחריו, הוא פתגם שנוסף על ידי אחד מהעתיקים כהערה". והוא מסביר הלאה, כי הפירוש של המקור הוא באמת "קוצים" ועניינו: "במזרח היו נוהגים (כמו שגם כיום) להשתמש בפחמים להסקה, ורק בעת הדחק - בקוצים, המרעישים בבערתם, אך אינם מחממים. כך הוא צחוק הכסיל". ובע' 142 הוא טוען, כי סירים הם מלה נרדפת נדירה ל"קוצים" והשתמשו בה כאן רק לשם יצירת ה"לשון-נופל-על-לשון".
על פירוש מודרני זה יש להקשות: א. מנין לקח המפרש את הידיעה שפסוק זה והבאים אחריו נוספו על ידי איזה "קלוססטור"? ודוקא פסוק זה, המתקשר כל-כך יפה, כפי שנראה להלן עם הפסוק הקודם. ב. מאימתי משתמשים להסקה במזרח דוקא בפחמים? כפי שנראה להלן דוקא חומר ההסקה הנפוץ ביותר בארץ הוא איננו פחמים אלא סירים. ג. מדוע הקוצים אינם מחממים בבערתם - מנין לקח זאת?
 
פרק ב': מהותם של הסירים
 
עד כאן עברתי על פירושים שונים של פרשנינו ופרשני אומות העולם לפסוקים הנדונים. גם בלא הניתוח המיוחד של כל פירוש, אפשר היה לראות שהפסוקים שאנו עוסקים בהם הביאו את המפרשים במבוכה רבה.
כפי שאמרתי לעיל, נראה בקריאה ראשונה של הפסוקים שאפשר יהיה להבינם אם תבורר מהותם של הסירים. לכן מתעוררת המחשבה: שמא כל ההתלבטות הרבה של המפרשים אינה אלא בשל אי-ידיעה מדויקת של מהות הסירים. יש לבדוק, אם הסירים הם באמת "קוצים ואטדים" סתם, או קדרות, או אולי מין צמח מיוחד, בעל תכונות מסוימות, שיוכלו לבאר את הפסוקים דנן?
מתוך השקפה זו יצאו הוריי, ד"ר אפרים וחינה הראובני, לפני כשלושים שנה, בחפשם את הצמח המתאים לכך באפיו ובתכונותיו. מצד שני התבלט לעיניהם כמעט בכל מקום בארץ שיח קטן קוצני. שיח זה בעל צורה עגולה-כרית, אפור-חום בקיץ ומתעטה בכסות ירוקה ורכה בחורף. הראובנים נתקלו בו בהמונים בכל רחבי הרי יהודה והרי אפרים, בכרמל ובגליל התחתון, בחלק מן הגליל העליון וברמות עבר הירדן המזרחי, בשל תפוצתו העצומה שערו, כי מן ההכרח, שהיה שיח זה ידוע לאבותינו, וגם נזכר, בלא ספק, במקרא או בספרות התלמודית. שיח זה פורח בחורף וחונט באביב פירות קטנים עגולים. פירות אלה ירוקים בצעירותם ואחר כך הם מצהיבים ומאדימים. ראש כל פרי מכוסה בארבעה עלים קטנים - הם ראשי עלי הגביע, אשר נשארו מן הפרח הנקבי. מכסה עלים זה נשאר קיים בירקותו ורעננותו כל זמן שהפרי רך. אחר כך, בקיץ, מתייבש הפרי ומקבל גון חום. גם מכסהו מתייבש עמו ומקבל אותו הגון החום ולאחר נושר מעליו לגמרי.
לפירות הקטנים הללו יש באביב צורה מיניאטורית יפה של סירי חרס קטנים עם מכסות מתאימים בראשם. הדבר משך את עין הראובנים והזכיר את ה"סירים" אשר במקרא, במדרש ובתלמוד.
לאור רעיון זה בדקו מחדש המקומות השונים שבהם נזכרים הסירים ובאו לידי מסקנה, שזיהוי הצמח הקוצני הנ"ל עם הסירים המפורסמים הוא מתאים עד למאוד. סעד מעניין לדעה זו ובעל משקל מצאו בכך, שגם אבי-הסיסתמטיקאים - לינה (Linne) - בבואו לכנות צמח זה בשם מתאים נתן לו את השם המדעי Poterium spinosum (Pot - סיר; spinosum - קוצני), בשל צורת פירותיו. ואם לינה כך - אבותינו, שידעו להסתכל בכל פרט ופרט שבצמחים - על אחת כמה וכמה.
החוקר Loew קיבל דעה זו בהתלהבות גם במכתביו להראובנים וגם בספרו Die Flora der Juden כרך ,3 ע' 192.
ניגש עכשיו מחדש אל פסוקינו לפי זיהוי זה של הסירים וננסה להבינם. הסירים משמשים חומר הסקה הנפוץ ביותר בארץ בין הפלחים. הם מקצצים אותם על ההרים ואוספים אותם ערמות-ערמות, כל ערמה ואבן שוקעת בטבורה (ערמה כזאת נקראת בפיהם אף בשם מיוחד - כובאש ברבים כבאיש). אחר כך הם אוספים אותן בחבילות גדולות וכך מעבירות אותן הפלחיות למקום שימושן.
אמנם, בהיות ההרים שלנו מיוערים בימי אבותינו, היו הסירים הללו פחות נפוצים, אך בכל מקום שהיה קרח מיער - תפסו הם בלא ספק את המקום הראשי, ואבותינו השתמשו בהם להסקה ולבערה. וכך הלכו הסירים ונתקשרו עם האש בקשר מחשבתי ישיר, אשר עזרו לו גם תופעות שקרו בטבע מדי פעם בפעם.
גם כיום קורה, שאש תאחז בשולי הר רפוד-סירים והרוח תסער את הלהבות אשר תתפשטנה במהירות מדהימה על פני כל ההר, ומשם אל הרים אחרים. מחזות כאלה אינם נדירים כיום ובלא ספק שחזרו ונשנו גם בימי אבותינו. אם נראה תמונה כזאת לנגד עינינו נוכל להבין את הפסוק הראשון שלנו.
1. נחום א, י.
לפני שניגש אל הפסוק עצמו נכניס את עצמנו, עד כמה שניתן הדבר לעשותו אל תוך רוח הנבואה שבה נאמר פסוק זה. הנביא מדבר אל נינוה ואל תושביה, ומתאר את תכונת ה', אשר אם החליט פעם לעשות כלה - לא תשב ידו עד אשר ישמיד הכל עד היסוד. הוא מתאר כאן תמונה נוראה כיצד יכול ה' להחריב הרים וגאיות על כל אשר בהם. הוא מעמיד לפני שומעיו את נוראות אש ה' ולהבת הנקמה של חרונו העשן, השורף ומכלה הכל בפעם אחת. והנביא פונה תוך זעמו אל תושבי נינוה: "מה תחשבון אל ה'?" - מה אתם עוד באים בחשבונותיכם הכוזבים ובזלזוליכם בכוחו של ה' לענוש אתכם, הרי עוד מעט קט ו"כלה הוא עושה" עמכם - כלה כזאת, שלא ישאר מכם כל שריד ופליט. הצרה הזאת תבוא עליכם פעם אחת ולא תוסיף, כי פעם זו גמור את מלאכתה בשלמות. אולם הנביא הישראלי אינו מסתפק בדברים אלה והוא פונה לעזרת טבע ארצו לשאול ממנו משל מכריע, אשר יביע לנגד שומעיו את התמונה הנאמנה והנוראה. ומתוך המשך הבעת המחשבה של האש האוכלת והחרון השורף-כל, הוא מעמיד לנגד שומעיו את התמונה המבהילה של שרפת הסירים האוכלת הרים ומכלה בקעות והיא מתפשטת הלאה והלאה ומשמידה בלא קץ תוך רעש וקולות נפץ ואין מכבה. "כי עד סירים סבוכים" - הגיע חרון אף ה' ומשפגע בסירים אלה הסבוכים, בבני נינוה הרשעים משמיצי שם אלה - שוב לא תסור חמתו מהם עד שתכלם כליל "כסבאם סבואים" - בעוד הם אוכלים ושותים ומתהוללים במסבאותיהם. האש הגדולה תאכלם במהירות ובשלימות כסירים הסבוכים הללו וכקש יבש הנשרף במספר דקות במלואו ואינו משאיר אחריו אלא כמה פרחי-פיח המתעופפים ברוח ונעלמים במרחק.
 
2. תהלים נח, י.
משורר התהלים פונה במזמורו זה אל הרשעים וקובל על חמסם, אחר כך הוא מבקש מה' כי יפר עצתם וימוסס את כל כוחם וגבורתם. הוא מפיל תחינתו לפי ה' כי ימולל את חציהם בעוד הם דורכים אותם ויפר מזימתם לפני שהוצאה אל הפועל. בתוך שירה זו מרגישים מפסוק לפסוק את הבעת בטחונו ההולכת ומתחזקת בנקמה שתבוא על הרשעים. כמו שנוכח להלן נראה שבעת דברו דבריו לשומעיו פועלים בנפשו שלושה כוחות:
א. הנבואה - בטחונו ואמונתו הכבירה במפלת הרשעים שהוא יודע את מועדה.
ב. המראה - הוא והעם רואים לפניהם את שיחי הסירים מכסים שטח סמוך למקום דברו, או שהם נשקפים להם ברור על ההרים מרחוק.
ג. פעולת הזיכרון -הוא עצמו וכמו כן העם השומע אותו מכירים היטב את השרפות הנוראות שהסירים מפורסמים בהם. עת הם מתלקחים בתוך סערת הרוח המשתוללת, הדליקה אז איומה והלהבה זועמת ומדרדרת בקולות נפץ ובניצוצות אש הנשאים ברוח ונושאים אתם קדימה למרחוק את נוראות השריפה ללא מעצור וגבול. ובמקומות גידול הסירים בהרים אין לרוב כל מים בסביבה לכבות את השריפה.
בטבעם נוטים הסירים לבעור (וכן גם יקחו מהם בהמונים להסקה) בעיקר בהיותם אפורים-חומים בימי הקיץ - בזמן שהם קוצניים ויבשים. אבל יש ואש חזקה תאחז בהם גם (בחורף) עוד בהיותם רעננים ומלאי לח חיים וגם אז, אם תסייע הרוח ללהבה - גם אז תכלינה לשונות האש שטחים עצומים ותאכלנה את שיחי הסירים עוד בהיותם ירוקים. אחת מן השריפות האלו קרתה לפני שנים מועטות לרגלי הר הכרמל ביגור. האש אחזה בסירים ועלתה במעלה המדרון והגיעה ליער ותפסה גם בו ורק בקושי ובעמל רב מאוד עלה בידי אנשי המקום לעצרה ולכבשה. ובהתלכד בלב בעל המזמור שלושת הדברים הללו יחדיו בכוח נבואתו ושירתו, נוצר אחד הפסוקים החזקים והתיאוריים ביותר שבתנ"ך. והפסוק מצומצם ומגובש. וכעת נפנה לעצם הפסוק:
הוא מרכב משני חלקים והם:
א) בטרם יבינו סירתיכם אטד כמו חי
ב) כמו חרון ישערנו.
 
בחלק הראשון קובע הנביא את מועד הכלייה שתבוא על הרשעים. מועד זה הוא מצב התפתחות מיוחד בולט בחיי הצמח. בחלק השני הוא מתאר מהות הכלייה שתבוא על הרשעים. אולם צריך להדגיש, שיש קשר מיוחד ונפלא בין שני חלקי הפסוק הזה והוא עניין דליקת הסירים שדיברנו בו לעיל. עובדה זו הקשורה כל כך בסירים ושהיתה חרותה כה עמוק בזכרון הנביא ושומעיו הטביעה את חותמה בחלקו השני של הפסוק ומגשרת אותו בזה אל חלקו הראשון שתופעה מחיי הסירים תופסת בו מקום נכבד.
כדי להבין את הפסוק מלה במלה נסקור בקצרה אחד המחזורים בחיי הצמח הזה הממלא תפקיד חשוב בתוכן הפסוק, והוא: בחורף, שנה בשנה מוצאים שיחי הסירים הכריים ענפים חדשים צעירים, ירוקים רעננים ורכים לעומת הענפים בני השנה שעברה ומשנים קודמות, שהללו אפורים חומים וקוצניים. ענפים חדשים אלה הולכים וגדלים במשך החורף וראשית האביב ובמשך זמן זה עודם רעננים ורכים ומלאי חיים. ובימות האביב הסמוכים לקיץ מתחילים הענפים והקוצים להתעצות ולהתיבש מלחותם והולכים ונעשים אטדיים. כלומר, קשים ודוקרנים כקוצי וכענפי אטד.
לאחר הכרת עובדות אלו הוסרו הקשיים בהבנת הפסוק ונבארו: "בטרם יבינו סירתיכם אטד" - במלים אלו כבר קבע הנביא המשורר לשומעיו את המועד אשר בו תתקיים נבואתו. מועד זה הוא עונת השנה לפי התחלת ההתאטדות בסירים, כלומר: עם כלות החורף לעת בוא האביב, עוד בטרם קיץ, בראשית האביב יקום ויהיה הדבר, ר"ל משפט ה' ברשעים לא יאחר לבוא, וקרוב מועדו. והשוה לקביעת המועד בעזרת עונות בחיי הצמחים בישעיהו יח, ה - "כי לפני קציר כתם פרח" וכו'.
הלשון כאן "בטרם" היא לקביעת המועד כשם שהיא ב"טרם ידע הנער קרא אבי ואמי" בישעיהו ח, ד, וכן ב"בטרם" בפרק ז, טז.
המלה "יבינו" הנראית כאן לכאורה מוזרה, שבלשון הרגילה הרי היא מצויה אך בבעלי חי ולא בצמח - מלה זו מלמדת אותנו הרבה. אנו מסיקים ממנה שבעל המזמור היה מושרש בתוך התופעות והחוויות בצמחי ארצנו. ידיעתו לא הצטמצמה רק בזה שהענפים והקוצים של הסירים הם תחילה רכים ואחר קשים - "אטדיים", אלא הכיר את המעברים המתהווים בצמח בין שני מצבים קיצוניים אלה:
לראשונה מתחילה להיות מורגשת אט-אט קצת התעצות המקשה את הענפים וכן מתחלת להיות מרגשת קצת התקשות של הקוצים. תחילה אך מעט והולכת ומתגברת יותר ויותר.
וזהו שאמר לקביעת מועד נבואתם שהיא תתקיים בעונה זו, עוד לפני שתורגש בסירים התחלת התקשותם. ובלשונו הפיוטית הכניס בתופעת חיי הצמח ביטוי מושאל מחיי האדם המרגיש מהמתהווה בקרבו באמרו "יבינו". ברצותו להגיד בטרם ירגישו שמתהווה בהם כבר דבר מה מההתאטדות. יש לראות קשר נפשי בין המשורר לצמח בהשתמשו במלה "יבינו" תחת המלה ירגישו המשאלת אף היא (שאבותינו האמינו כי יש הרגשה לצמח, מוכח מכמה דברי אגדה).
ובאמרו: בטרם יבינו סירותיכם אטד, הראה לשומע במבטו ובתנועת ידו על שיחי סיריהם הגדלים על ההרים. אמר והדגיש בכוח ובטעם. סירתיכם - הסירים שלכם, אשר גדלים כאן לעיניכם. כבר מכאן ברור כי אין זה משל, הואיל ולא אמר סירים סתם.
ובכן: "בטרם יבינו סירתיכם אטד" - בקטע זה של הפסוק קבע הנביא את מועד הכלייה בקשרו אותו למצב מסויים בהתפתחות הסירים, שהוא קשור בעונה הקבועה בשנה, אולם לא הסתפק בזה. הוא הוסיף להדגיש את המועד בתארו בחריפות בשתי מלים קצרות את מצב הצמח אז והוא: "כמו חי". הוראת המלה "כמו" כאן היא כהוראתה בתהלים עג, טו: "אם אמרתי אספרה כמו", ר"ל כמו שהוא. ובפסוקנו כאן "כמו חי" הכוונה היא: בעודם חיים, או בהיותם עדיין חיים, כמו שהם ירוקים מלאי לשד ולח.
זהו החלק הראשון של הפסוק. ויש להוסיף, שמכל האמור אפשר להסיק באיזו עונה מעונות השנה נבא הנביא נבואתו לפני עמו - ברור שהדבר היה בחורף, עת פיתחו הסירים את ענפיהם הרכים והרעננים.
ובחלק השני: "כמו חרון ישערנו" - הוא תיאור הפעולה. אומר כי כליית הרשעים תבוא בלהבה מסערת אשר תבער בהם ותשמידם לבל ישחיתו בארץ "למנצח אל תשחת" אולם לפי הוראת המלה "כמו" יש ללמוד שאינו מסתפק רק בכך. "כמו" כאן הוראתה איננה כהוראתה של "כמו" הקודם ב"כמו חי". הוראתה כאן היא כהוראת "כמו" בבראשית יט, טו: "וכמו השחר עלה" כמובן: "מיד כאשר...". כלומר: "כמו-חרון" - מיד כאשר יבוא החרון. - עם רדת אש החרון ("תשלח חרונך יאכלמו כקש") "ישערנו" - כלומר האש הסוערת תכלם.
יש מתקנים "כמו" ל"במו": "במו חרון". אך כמו חרון מביע לאין ערך יותר מאשר "במו חרון". במו חרון מביע רק במה יסערם, אולם ב"כמו-חרון" מרוכז תוכן כביר של מערכת תיאורים והבעות שהם: כאשר יבוא החרון (למועד שנקבע בחלק הראשון שבפסוק) לא תבוא הפורענות קמעא קמעא, שחלק ייענש וחלק יימלט, אלא כמו חרון - עם בוא החרון מיד ישערנו בדליקה אחת את כולם, שיכלו בסערת סופת להבות האש לבלי השאיר להם שריד.
המלים "חרון ישערנו" אף הן בעלות כוח תיאורי רב בפסוק זה. כאשר הביט הנביא המשורר בסירים והצביע עליהם לשומעיו העלה בו זכר הדליקות הנוראות (שדובר עליהן לעיל) ורקם בנפשו את התיאור של גזירת הכלייה של הרשעים באש החרון המשתוללת והמסערת בעצמתה. אש זו המתוארת כאן היא אוחזת ברשעים ובכל זאת לקוחה תמונה זו בודאי מתמונת האש האוחזת לעתים בשיחי הסירים על מדרונות ההרים.
מכל האמור צריך להוסיף ולהדגיש שפסוק זה נקי ממשל, שאותו מצאו בו רבים מן הפרשנים, אלא כל הפסוק הוא קביעת מועד השואה, תיאור מועד זה ותיאורם של אופן בוא השואה ומהותה.
במבנה האמנותי שבשני גבישי הפסוק ובעצם צלצולו המוסיקאלי של הפסוק ושל חלקיו נשמעת יפה שלימותו ואחדותו.
3. קהלת ז, ו.
מן הנבואה והשירה הקשות והסוערות נעבור אל דברי הנחת של קהלת, ונראה כיצד השתמש הוא בסירים להסברת מחשבותיו ומסקנותיו.
כדי להבין כפשוטם ולכל עמקם את דברי קהלת עלינו לפנות לשיחי הסירים ולהדליקם ולשמוע מה הם משמיעים בבערתם. והנה נסיתי יחד עם אחי נגה ונוכחנו:
בעת הבערה של הסירים נשמעים שני מיני קולות: קול אחד מתהווה מתוך התפוצצויות של בערת עצם ענפיו. הקול השני מתהווה על ידי כך, שענפיו אינם סמיכים ויש בהם רווחים (ביחס לעובי הענפים עצמם) גדולים יותר מאשר בשיחים אחרים, וכן עליהם צרים יותר מאשר בשיחים אחרים, או שאינם כלל בתקופת הקיץ. על ידי כך חודרת הרוח בעת שהשיח בוער אל בינות הענפים של ציבור הסירים והואיל והאויר הלוהט שבלהבת הבערה עולה בזרם מהיר והאויר חודר מבחוץ במקומו אל בינות ענפי הסירים בנשיבה חזקה כלפי פנים השיח ועושה דרכו אלה בזרם חזק החוצה - מתהווה קול נשיבה בבערת הסירים, הוא הקול השני.
שני הקולות הלו מזכירים בצירופם כעין צחוק הכסיל הפרוע. ההתפוצצויות הקצרות של הענפים מזכירות את הצחוק היוצא מן הגרון: חי-חיק-חיק-הי-הי. והקול השני, בנשיבת האויר דרך הרווחים שבין ענפי-הסירים בלהבה מזכיר את הצחוק הרחב היוצא מן הפכה הפעור הפנוי קדימה הו-הו-הו. זהו הביאור הטבעוני הממשי של דברי הפסוק:
בדברו על החכמים והכסילים ובטענו כי "טוב לשמע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים" והא ממשיך ומתאר באמנות נפלאה מהו שחוק הכסיל ושמחתו, ואיזו צורה ריקנית ופוחזת יש להם, כאותו קול הסירים הבוערים בתוך כבשן או בתנור מתחת לסיר הבישול, המשמיע כאחת שני קולות: האחד נהימה גסה בלא טעם, והשני קולות נפץ וחכוך דקים וטפשיים. השומע קולות אלה יבין מהו הפסוק הנפלא הזה, מלא התיאור החי: "כקול הסירים תחת הסיר כן שחוק הכסיל" - כך הוא שחוק זה, זה קולו, זה טעמו הגס והמתקתק בריקניות, זו צרותו וערכו.
רבי לוי (לפי רש"י: רבי יהושע בן לוי) אומר על פסוק זה במדרש רבה: "כל העצים כשהם בוערים אין קולם הולך, אבל הסירים הללו קולם הולך, לומר: אף אנו מן העצים".
בעל המדרש משתמש בפסוק זה לשם עניין, הנבדל לגמרי מדברי קהלת. הוא שמע בבערת הסירים דבר לגמרי אחר מאשר שמע קהלת. קהלת שם לב לקולות המזכירים את הצחוק, הנשמעים בבערת הסירים. ואולם בעל המדרש שמע בעיקר את ההמולה אשר בבערת הסירים, העושה רושם מיוחד למראה דקותם ונמיכותם. ובעל המדרש נתרשם מסתירה זו.
אנו רואים, אפוא, כי קהלת תפש את מנגינת הקול ובעל המדרש את חוזק הקול. קהלת השתמש בשמיעתו שלו אך לשם תיאור והשוואה לקולות הצחוק של הכסיל בתוך מסגרת רעיון הפסוק ובעל המדרש ניצל את שמיעתו הוא גם לתיאור (ש"קולם הולך") וגם לעיון. הוא הרים את הצמח בקול בעירתו למדרגת סמל ומוסר לאנשים פחותי ערך המרעישים על חשיבותם ולהורות לבני אדם שגדלותו של אדם וערכו נמצאים ביחס הפוך להמולה הריקה שהוא מקים מסביבו".
למרות שדברי קהלת ודברי המדרש הם שני עניינים שונים ומביעים שני משלים שונים בהחלט, מסתבר שרש"י, שלא הכיר את מהות הסירים, לא הרגיש בכך, והוא הביא את המדרש בתור ביאור לפסוק, כי הרי בהמשך דבריו הוא מסביר, הוא רואה אף את הדרש כמשל לכסילים, שהם מרבים לומר: "אף אנו מן החשובים". והן דרוש זה משל הוא למתרברבים ובפסוק הנמשך הוא צחוק הכסיל. רש"י מדבר על הכסילים כנמשל הפסוק, כלומר: "לא לקח את נמשל הפסוק ואף לא את נמשל הדרוש. בפירוש זה העריך רש"י את תכונת האנשים פחותי הערך הרברבנים כתכונת הכסילים. והן ידוע למדי, שפשטות הנפש ונחיתותה לאו דוקא בכסילות קשורה ומצד שני לא תמיד הכסילים רברבנים ומצביעים על עצמם כגדולים וחשובים.
רש"י היה קרוב לטבע. הוא מדייק מאוד בבאורי הצמחים שבתנ"ך. ומסתבר, שאלמלי גר בארץ-ישראל ואלמלי הכיר את שיחי הסירים, ודאי שהיה מדליק סירים תחת הסיר כדי לשמוע את קולם והיה שומע את הדמיון של קולם לשחוק הכסיל הפרוע. אין ספק, שהיה מבאר אז את הפסוק על קול בערת הסירים ולא על המתרברב. ואז היה גם טוען, כי בעל המדרש שמע את הקול הזה באופן אחר והעבירו כסמל לבעלי תכונה אחרת, למתרברבים.