לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הוי הוי ונוסו מארץ צפון

שיחות בספר זכריה

מחבר: יהושע רוזנברג

זכריה ב'

מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"

הוי הוי ונוסו מארץ צפון

 

חלקו השני של פרק ב' אינו דומה לתחילתו. בתחילת הפרק הופיעו שניים מן החזונות שחזה זכריה. מראת הקרנות, ומראה נושא החבל. ואילו בסופו של הפרק באה קריאה ליושבים בגולה לשוב לציון, ובשורה לציון ובה תיאור עתידה המזהיר של ארץ יהודה. גם הסגנון של החלק השני של הפרק שונה מזה של החלק הראשון. הסגנון דומה לסגנון נבואות הנחמה של ישעיה.
הנביא פונה בקריאה לבני יהודה שנותרו בגלות בבל, לנוס מן הגולה:
"הוי, הוי, ונוסו מארץ צפון, נאום ה'.
כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, נאום ה'".
 
אמנם פיזרתי אתכם לכל עבר, כמו ארבע רוחות השמים, אבל הגיעה העת שתעזבו את הגלות. בקריאה דומה יצא גם הנביא ישעיה בפרק מ"ח:
"צאו מבבל, ברחו מכשדים, בקול רנה, הגידו השמיעו זאת
הוציאוה עד קצה הארץ, אמרו גאל ה' עבדו יעקב".
 
בתלמוד הבבלי מסכת תענית שואל רבי יהושע בן לוי:
דאמר קרא: "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם נאם ה'", מאי קאמר להו? אילימא הכי קאמר להו הקדוש ברוך הוא לישראל: דבדרתינכו בארבע רוחי דעלמא, אי הכי כארבע? בארבע מיבעי ליה! אלא הכי קאמר: כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות - כך אי אפשר לעולם בלא ישראל.
[תרגום: המקרא אומר: "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, נאום ה'", מה אמר להם? אם תאמר כך אמר להם הקב"ה לישראל: שפזרתי אתכם בארבע רוחות העולם - אם כך הלשון כארבע רוחות השמים אינה מתאימה, והיה צריך להיות כתוב: "בארבע רוחות". אלא כך אמר להם: כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות - כך אי אפשר לעולם בלא ישראל.]
 
דרשת חכמים זו אינה נראית פשוטן של מקראות. בחלק מן הדפוסים הישנים, בפשיטתא ובוולגתה ואף בפירושו של ר' יוסף אבן כספי נמצאת הגירסה: "בארבע רוחות". לפי גירסה זו הכוונה היא: פזרתי אתכם לכל הרוחות. אמנם פיזרתי אתכם לכל ארבעת רוחות השמים, אך עתה הגיעה העת שתשובו לארצכם. הביטוי של זכריה דומה לדבריו של ירמיה הנביא בפרק מ"ט פסוק לו:
 
"והבאתי אל עילם ארבע רוחות, מארבע קצות השמים,
וזריתים לכל הרוחות האלה, ולא יהיה הגוי אשר לא יבוא שם נדחי עילם".
 
אולי מכאן נשאב האיחול הישראלי הטיפוסי: "לך לכל הרוחות". על פי הפסוק בירמיה אפשר אולי לפרש שחלק הפסוק: "כי כארבע רוחות השמים פירשתי אתכם נאום ה'" אינו מתייחס לישראל אלא לארץ צפון, ממנה מציע זכריה לעמו להמלט.
את פנייתו אל העם מסיים הנביא בקריאה דרמטית:
"הוי ציון, המלטי, יושבת בת בבל".
 
הפניה היא לציון: בני ציון היושבים בגלות בבל, המלטו. וכך גם פרש רש"י:
"זה לשון הכרזה. האספו עם גלות ציון והמלטו מתוך בבל."
 
יש מפרשים: אתם היושבים בגלות בבל, המלטו לציון. וכך תרגמו גם השבעים: "ציונה המלטו". פרופ' טור סיני הציע לקרוא את התיבה: 'יושבת', בשיכול אותיות: שיבית בת בבל. הוי ציון המלטי שיבית בת בבל.
בשורת הנחמה לציון נפתחת בקריאה: "כי כה אמר ה' צבאות", אך המשך הדברים קשה:
"אחר כבוד שלחני אל הגויים השוללים אתכם".
 
רבים הם הפירושים לפסוק קשה זה. אנו נציע כאן רק שניים: יש המבארים: אחר כבוד, כדי לדאוג לכבוד שלחני ה'. או לכבודכם, כדי לדאוג לכבודכם נשלחתי אליכם. או בגלל כבודו המחולל של הקב"ה על ידי מעשי הגויים הפוגעים בכם. יש המנארים: ה' צבאות שלחני אחר כבוד, כלומר לדאוג למפעל הנכבד הגדול הזה. הנביא מזהיר את הגויים הבוזזים את ישראל כי הנוגע בהם כאילו נוגע באישון עינו. על פי המכילתא דרבי ישמעאל לספר שמות פרק ט"ו יש כאן תיקון סופרים. שינו כאן את הכינוי, במקום "אישון עיני" - "עינו". הקב"ה מזהיר כי הפוגע בישראל כאילו פוגע באישון עינו של הקב"ה. דימוי דומה אנו מוצאים בשירת האזינו: "יסבבנהו יבוננהו, יצרנהו כאישון עינו". הנביא קורא לבת ציון לשמוח כבר עתה, לפני התגשמות ההבטחות שכן הן עתידות לבוא במהרה:
"רני ושמחי בת ציון, כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה'.
ונלוו גויים רבים אל ה' ביום ההוא, והיו לי לעם,
ושכנתי בתוכך, וידעת כי ה' צבאות שלחני אליך."
 
כאשר ישוב ה' אל יהודה חבל נחלתו, והגויים יצטרפו לעבודת ה', ישוב ה' ויבחר בירושלים כעיר הקדש:
"ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקדש,
ובחר עוד בירושלים,
הס כל בשר מפני ה',
כי נעור ממעון קדשו".