לחץ כאן לתצוגת הדפסה

עקידת יצחק - בחינה מחודשת

מחבר: בנימין איש שלום

מתוך: לימוד ושיח, בית מורשה, תשנ"ו

תקציר: המאמר דן בצורה ובדרך בה צריכה להילמד פרשת העקידה למעיין בן דורנו ולמסר אשר צריך להיחקק בלבו של התלמיד.

עקידת יצחק - בחינה מחודשת

 

"ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים נסה את אברהם, ויאמר אליו: אברהם ויאמר הנני. ויאמר קח-נא את-בנך את-יחידך אשר-אהבת את-יצחק ולך-לך אל ארץ המריה, והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך". (בראשית, וירא כ"ב, א-ב)
 
ואברהם משכים, והולך, ולוקח את יצחק, ובונה את המזבח, ועורך את העצים, ועוקד את יצחק בנו ומניח אותו על המזבח... ואז:
 
"וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני. ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני". (שם, שם, י-יב)
 
עקידת יצחק - אחת הפרשיות הנוראות והמעוררות שבכל התורה כולה. דרמה מזעזעת שנחרתה בתודעת הדורות כסמל לגילוי היותר נשגב של אמונה ומסירות, כדגם ומופת להקרבה אישית וקידוש השם. פרשה שעליה אנו מתחנכים ומחנכים את ילדינו, ובה מלמדים סנגוריה על עם ישראל בפני רבון העולמים שעה שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. פרשה שממנה שאבנו השראה למושג ההקרבה והקרבן במדינת ישראל המחודשת, העוקדת את בניה על מזבח הגנת המולדת.
 
פרשה זו, בעוצמתה המזעזעת, מאפילה בתודעתנו על דמותו המורכבת, הדיאלקטית של אברהם אבינו, זה המתמקח עם ריבונו ומתריס כלפיו "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", ומתארת את אמונתו הגדולה כלהט של דבקות צייתנית מוחלטת, ללא הרהור, ללא ערעור, ללא שמץ של ספק.  
 
וכך כותב עליו סרן קירקגור בנאום הלל לאברהם:
 
"אבות הרבה שכלו את ילדיהם: ואז היה זה אלוקים אשר אין לחולל בו שינוי, הכל-יכול אשר את פשר מעשיו מי יבין, היתה זו ידו אשר לקחה את הילד. לא כן ארע את אברהם. עבורו נכון מבחן קשה יותר, וגורלו של יצחק היה מונח לאורך להב-הסכין ביד אברהם. ושם הוא ניצב, האיש הזקן, כשרק תקוותו עמו. אך הוא לא הטיל ספק, לא הביט בחרדה ימין ושמאל, לא התגרה בשמים בתפילותיו. הוא ידע כי זהו אלוקים הכל-יכול המנסה אותו, הוא ידע שהקרבן הנדרש ממנו קשה מכל קרבן, אבל ידע גם ששום קרבן איננו קשה יותר מדי כאשר אלוקים דורש אותו - והוא שלף את המאכלת. מי נטע חוזק בזרוע אברהם? מי החזיק את ידו הימנית מונפת עד כי לא נשמטה ברפיון על צידו? כל המתבונן בזה אחריו משתתקים. מי שם כח בנפשו של אברהם לבל תכהינה עינו מראות, עד כי לא ראה לא את יצחק ולא את האיל? כל המתבונן בזה עיניו מסתמאות. ועם כל זה, מעטים, מעטים מאד הללו אשר השיתוק או העיוורון מכים בהם, מעטים אף יותר יורדים לעמקו של מה שהתרחש שם. כולנו יודעים - היה זה אך ניסיון" (סרן קירקגור, חיל ורעדה, ירושלים, תשמ"ו, עמ' 20).
 
אכן היה זה ניסיון. אברהם אבינו, כפסע היה בינו לבין כשלון שהיה הופכו לרוצח בשם האמונה, אך הוא עמד בניסיון.
 
ואולם אנו, ככל שאנו מרבים להגות בפרשה זו, ככל שמעמיקים ומבקשים לרדת לפישרה, גוברת המבוכה, הולכות ורבות התמיהות, מועקה כובשת את הלב.
 
"האם אפשר אפוא לדבר באברהם בלי לחשוש כי מישהו מן השומעים ירחיק לכת במבוכת- נפשו ויעשה מה שאברהם עשה?" שואל קירקגור. ומשיב: "אילו חשתי חשש כלשהו החרשתי; ובפרטי לא הייתי מוזיל את מחירו של אברהם, על מנת שלא לעשותו מכשול לחלשים". "אכן סבור אני", הוא מוסיף, "כי מי שמייחס לאמונה את הכל, הווה אומר עושה אותה למה שהינה, יכול לדבר בה ללא חשש, בייחוד בתקופתנו שאיננה מפליגה בענייני אמונה" (שם, עמ' 28).
 
הו, עד כמה טעה קירקגור בעניין זה. זאת חזינו במוצאי השבת של "לך לך" ובפתחו של שבוע העקדה. אך הוא טעה כמו רבים מאתנו בעצם הבנת משמעותה של העקדה. גם הוא, כרבים מאתנו סבר כי שיאה של האמונה צריך להתבטא בציות המוחלט, בוודאות ללא הרהור ספק, ואף בנכונות להקריב חיים למען מה שבני אדם תופסים כאלוקים.
 
מה אפוא בשורתה של העקידה? מה מבקשת התורה ללמדנו בחזיון מחריד זה?
 
זה שנים שאני מבקש לשמוע מילדי מה לקח מלמדים לתינוקות של בית רבן בבתי האולפנא שלנו. השיבני אחד: "אבא, אברהם אבינו היה צדיק". במה ניכר צדקו, שאלתי. "אינך יודע אבא? הן אברהם רצה לשחוט את בנו!" פניתי לאחיו המבוגר ממנו, שמא יואיל הוא ויפסוק  לי פסוקו ויפיג מבוכתי. אמנם כן, תשובה למדנית באמתחתו: "יצחק אבינו צדיק גדול היה". ובמה צדקו? "שביקש מאביו לעקוד אותו. לקשור אותו היטב היטב, שהרי עולה הוא קרבן לה', ואם יזוז או יזוע בשעת שחיטתו מחמת הפחד או הכאב, יפסל הקרבן חס ושלום". – אמנם מדרש מפורש.
 
דברים רבים יש ללמוד מעקידת יצחק ובגמרא מסכת חולין (דף ט"ז ע"א) לומדים אף דיני שחיטה מדרך טיפולו של אברהם ביצחק. אך האם זו הבשורה? הזה הלקח והלימוד?
 
חז"ל במדרשים מתארים את גדולתם של אברהם ויצחק בכך שהלכו בנפש חפצה ובשמחה לעקידה: "אברהם היה בונה את המזבח ויצחק מושיט לו את העצים ואת האבנים. אברהם היה דומה לאדם שהיה בונה בית חתנות לבנו, ויצחק היה דומה לאדם שהיה מכין עצמו לחופה, שעושה בשמחה" (מדרש ויושע, אהרן יעללינעק, ביהמ"ד ירושלים, תשכ"ז עמ' 37). ועוד אומר יצחק לאביו על פי המדרש; "אבא זרז עצמך, וחשוף זרועך, ואסור ידי ורגלי יפה יפה, שאני בחור בן שלושים ושבע שנה ואתה זקן, וכשאראה את הסכין בידך אבעת מפחד הסכין ואבעט בך שהנפש חצופה, ושמא אעשה בי מום בבעיטה ואפסל מקרבן. אלא בבקשה ממך אבא מהר עשה רצון קונך ואל תעכב וגלול בגדיך וחגור מתניך ושרפני יפה יפה וטול אפר שלי והוליכה אצל שרה אמי ותניחה בתיבה בחדר שלה ובכל שעה ושעה שהיא נכנסת לחדר שלה תזכור לה מן יצחק בנה בבכי" (שם).
 
ועוד אמר לו יצחק לאביו יותר מזה: כשתשחטני ותיבדל ממני ותלך לשרה אמי ותשאל אותך היכן יצחק בני מה תאמר לה, ומה תעשו לזקנתכם" (שם).
 
ואברהם מזיל דמעה, ומעיני יצחק זולגות דמעות, אך אברהם נחוש בהחלטתו, ואינו שועה גם לדברי השטן המבקש לעכבו בטענות שונות: שמא לא הקב"ה ציוהו, שמא מנסהו הקב"ה ועתיד לדונו ולחייבו על שפיכת דמים. ואברהם משיב; על מנת כן: "וילכו שניהם יחדיו – זה לשחוט זה להישחט".
 
והמדרש מוסיף ואומר: "מיד בנו שניהם את המזבח, ועקדו על המזבח ונטל את הסכין כדי לשחטו עד שיצא ממנו רביעית דמו, ובא השטן ודחף את ידו של אברהם ונפלה הסכין מידו. וכיון ששלח ידו לקחתה יצאה בת קול ואמרה לו מן השמים אל תשלח ידך אל הנער. ואלולי כן כבר היה נשחט" (תנחומא וירא, כ"ג עמ' ל"א).
 
הבה ניתן דעתנו לשטן ולשאלותיו. הייתכן כי לא היה זה אלא קולו של הקב"ה עצמו בגלגוליו עד הקריאה: "אל תשלח ידך", ואברהם חשבו לשטן? הייתכן שאין אלה אלא לבטיו של אברהם עצמו?
 
הייתכן כי הקב"ה יצווה על האדם ציווי שכזה? ההגיון דוחה אפשרות כזו?
 
א) הן ה' אמר "כי ביצחק יקרא לך זרע".
 
ב) וכי זקוק האלוקים לנסות את האדם כדי לדעת דבר-מה? האמנם חירותו של האדם להיענות או לסרב עומדת בסתירה לידיעה האלוקית המקפת כל? האם עומד הצו האלוקי בניגוד לצו המוסרי ודוחה אותו?
 
ודוק: מנקודת ראות מוסרית ביקש אברהם לרצוח את יצחק. מנקודת ראות דתית הוא ביקש להקריב את יצחק.
 
הרשאי אדם להידבק באלוקים בהקרבת נפש זולתו?
 
שתי גישות עקרוניות מנוגדות מופיעות בפרשנות העקדה. האחת רואה את מוקדו של סיפור העקדה בציווי "והעלהו שם לעולה". צו זה משקף את רצונו של אלוקים, והיענותו של אברהם מבטאת את התמסרותו המוחלטת לקונו תוך דחיית המוסר הטבעי וביטולו מפניו.
 
בעלי גישה זו סבורים כי זהו הגילוי היותר נשגב של האמונה.
 
הגישה האחרת רואה את עיקרו של מעשה העקידה בקריאה: "אל תשלח ידך אל הנער"! לא ביטול המוסר מפני הצו האלוקי הוא ליקחה של העקידה, כי אם דווקא אישושו ואישורו של המוסר מכוחה של האמונה. אין לי כל ספק כי הגישה השניה היא היחידה האפשרית מבחינה חינוכית. היא היחידה הטעונה משמעות חיובית לאדם בן זמננו.
 
ואולם, האם זהו פשט הדברים? הלעולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו? האם מותר לדרוש? האם מותר שלא לדרוש? כאן מאמץ אני את דברי רב יוסף בתלמוד הבבלי (קידושין לט:) על אלישע בן אבויה: "אלמלא דרשיה אחר להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה - לא חטא" אלישע בן אבויה חטא מפני שהבין את הפסוקים (בדבר מתן שכר מצוות בעולם הזה כפשוטם ולא דרש אותם כמתחייב). עולה מכאן תביעה עקרונית לדרוש את הפסוקים, ולא לפרשם כפשוטם.
 
הבה ננסה לפלס לנו דרך בין דרש לפשט:
 
הכתוב אומר: "והאלוקים נסה את אברהם" וכן נאמר: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני".
 
משמע שהניסיון היה על מנת לדעת אם אברהם ירא אלוקים, ולאחר הניסיון אמנם ידע אלוקים כי כן הוא.
 
פירוש זה פוגע באורח חמור במושג האלוקים ואין הדעת סובלתו.
 
גם חז"ל, היו מהם שהסתייגו מפירוש זה.
 
הקב"ה שם בפי הנביא ירמיהו (פרק יט) את הדברים הללו: "שמעו דבר ה' מלכי יהודה ויושבי ירושלים. כה אמר ה' צבאות אלוקי ישראל: הנני מביא רעה על המקום הזה אשר כל שומעה תיצלנה אזניו. יען אשר עזבוני וינכרו את המקום הזה ויקטרו בו לאלוקים אחרים אשר לא ידעום המה ואבותיהם ומלכי יהודה ומלאו את המקום הזה דם נקיים: ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם באש, עולות לבעל, אשר לא ציויתי ולא דיברתי ולא עלתה על לבי". אומרים חז"ל (תענית דף ד' ע"א): אשר לא ציויתי - זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר (מ"ב, ג): ויקח את בנו הבכור אשר יימלך תחתיו ויעלהו עולה. ולא דיברתי - זה יפתח... ולא עלתה על לבי - זה יצחק בן אברהם".
 
משמע מדברי חז"ל שאברהם אבינו לא הבין את כוונת הקב"ה!
 
בפרקי דרבי אליעזר (ל"א) ובילקוט שמעוני (וירא כ"ב) עולה כי הציווי עומד בניגוד למהותו של הקב"ה כבעל הרחמים: "מלאכי השרת צועקים ובוכים... אמרו לפני הקב"ה רבש"ע נקראת רחום וחנון. מי שרחמיו על כל מעשיו רחם על יצחק שהוא אדם, ובן אדם נעקד לפניך כבהמה [וכתוב:] אדם ובהמה תושיע ה'".
 
ואמנם, בב"ר שמים חז"ל בפי הקב"ה תשובה בלשון תמיהה לדברי טרוניה של אברהם על שנמנע ממנו לשחוט את בנו: "כך אמרתי לך? שחטהו? לא! העלהו (אמרתי לך)"!
 
נראה אפוא, שכל אחד מביטויי המפתח בפסוקי העקידה ניתן לפירוש אחר:
 
"והאלוקים נסה את אברהם" - לא כדי לדעת דבר-מה שלא היה ידוע לו. "נסה" משמעו: זימן לו התנסות, העמיד אותו בחוויה, כשהכוונה בזה היא שהקב"ה עשאו מודע לדבר-מה, גרם לו להתנסות בו. כמו שנאמר בקהלת ב, א': "לכה-נא אנסכה בשמחה", כלומר: אגרום לך שתתנסה בשמחה. שתדע, לאחר ניסיון, שמחה מה היא. וכן בשופטים ג, א: "לנסות בם" - ללמדם מלחמה" שיהיו מנוסים במלחמה.
 
פרוש זה תואם גם את הבנת הניסיון כ"נס" כ- "אות" או "סימן". כלומר הקב"ה ביקש לא לדעת, כי אם ליידע את אברהם. מדוע איפה נאמר "עתה ידעתי"? - לשון המורה כי זה עתה נודע לקב"ה כי אברהם ירא אלוקים.
 
על כך אומר ה"כלי יקר": "אין כל לשון עתה ממעט הזמן הקודם לו שהרי מצינו: ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה - וכי קודם זה לא שאל ממנו היראה? אלא שהוא כאילו אומר "והנה ישראל", כך "עתה ידעתי" כאילו אמר הנה ידעתי. וי"א [=ויש אומרים] "ידעתי" כמו הודעתי כי תכלית ניסיון זה היה כדי להרים דגל, נס, להראות העמים יופי מעשיו. ויהיה מאמר והאלוקים נסה - לשון הרמת נס הנראה לכל אדם". כך גם אומר "ילקוט שמעוני": כי עתה ידעתי - הודעתי.
 
אך עדיין נאמר: "ולא חשכת את בנך את יחידך ממני". משמע שבזה מצוין אברהם לשבח, שהיה מוכן להקריב את בנו לה'! ואולם גם כאן מוליכה גישתנו לפירוש אחר: "ולא חשכת" משמעו: לא גרמת לכיליונו. חשכת לשון חושך, העדר (מהר"ל דרך חיים, עמ' קמ"ד). ולא חשכת את בנך... ממני = בגללי, במצוותי.
 
משמעות פסוק זה היא אפוא: "הנה הודעתי כי ירא אלוקים אתה ולא ע"י גרימת מותו של בנך בגללי או במצוותי".
 
דומה שכך הבין גם הרמב"ם (מו"נ ג', כ"ד): "שבמעשה זה... ידעו כל בני האדם גבול יראת ה' מה הוא".
 
ואמנם, כך הבין גם הרב קוק זצ"ל את עניינה של עקידת יצחק (אג"ר ב', שע"ט, עמ' מ"ג):
 
"אותה ההתמכרות העמוקה של עבודה זרה שראה בה האדם הפרא חזות הכל. עד שנצחה גם את רחמי הורים, ותשים את האכזריות על בנים ובנות למדה קבועה בעבודת המולך, וכהנה, היא תוצאה ערפילית מההכרה הגנוזה שבעומק לבב האדם, שהעניין האלוקי יקר הוא מכל, וכל נחמד ואהוב כאין נגדו... ניסיון העקדה הראה לדעת שאותו החום וההתמכרות לעניין האלוקי אינו צריך שתהי ההשגה האלוקית... מעולפת בלבושים בזויים כאותם של העבודות הזרות".
 
הנה כי כן, זוהי ההוראה הגדולה של מעשה עקידה:
 
"אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה.
 
סימן ליראת שמים טהורה היא כשהמוסר הטבעי הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה.
 
אבל אם תצויר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה". (ראי"ה קוק, מוסר הקודש, ראש דבר כ"ז).