לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ושלחו מעמק חברון" - על פשוטה של פרשה ועל מדרשה

מחבר: ד"ר ישראל רוזנסון

מתוך: מים מדליו, תשנ"ג

תקציר: ד"ר רוזנסון מתמחה בהוראת הראליה בתנ"ך. מאמרו מסייע לבאר את פרק ל"ז בספר בראשית, ואת דברי הפרשנים והמדרש, תוך עיון בגיאוגרפיה.

ושלחו מעמק חברון" - על פשוטה של פרשה ועל מדרשה

 

... והנה הדרך ההוא בעמק בין שני ההרים, שנאמר עליו: "וישלחהו מעמק חברון ויבוא שכמה" (בראשית לז, יד) לקיים מה שאמרו רבותינו ז"ל: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (1).
 
שאלת המתח שבין גישות פשטניות וגישות דרשניות בלימוד המקרא ובהוראתו הנה מהשאלות היותר נכבדות בעולמם של הלומד והמלמד. לא אחת יתברר שהמדרש - שבכל הקשור לשפתו, ניסוחיו, סגנונו, תיאוריו ושאר ענייניו רחוק מן הפשט כרחוק מזרח ממערב - מוביל למסקנה (אמנם לא בהכרח עיקרית וראשית!) העשויה לתרום תרומה של ממש ליישוב בעיה העולה אגב עיון בפשוטו של כתוב. לעתים יסייע המדרש בדרך שכזו דווקא להצגת הבעיה, ואל יהי דבר זה קל בעינינו. עם זאת ייתכן גם מצב הפוך, כשרק חקירה מדוקדקת בפשוטו של מקרא תוביל להבנת רעיונות מדרשיים, הרחוקים מאוד מהנאמר מפורשות בכתובים.
 
כללו של דבר, הקשרים בין פשוטו של מקרא למדרשו מורכבים ורבי פנים, ועיון בהם מתוך זיקה הדדית יש בו כדי להעשיר ולהפרות את שניהם, ולהוביל להבנה טובה יותר של המכלול כולו. בטענתנו זו אין כל חידוש מרעיש, ואין אנו נרתעים גם מניסוח הפוך - לימוד מדרש, במיוחד מדרשים פרשניים הקרובים יותר לכתוב, ללא הבנה טובה של הפשט יש בו כדי לפגוע קשה בהבנת המדרש ולהסיח את הדעת ממטרותיו ורעיונותיו.
 
כדי להדגים את הנאמר לעיל בחרנו ביחידה מקראית מפורסמת - "יוסף ההולך בעקבות אחיו" (בראשית לז, יב-כח). מבין פירושי הפשט בחרנו להציג כמה התייחסויות לשאלות גיאוגרפיות שונות הקשורות במישרין בעלילה. וודאי, שהתייחסות לשאלות זיהוי האתרים ואפיון הסביבות תוך שימוש בכלי הגיאוגרפיה והגיאוגרפיה ההיסטורית נחשבת ללימוד על דרך הפשט, שהרי עוסקים אנו בבירור עובדות כהוויתן - ולכן אם נשאל דרך משל, היכן נמצא מקום מסוים הנזכר בכתובים - אפשרית תשובה פשוטה אחת; ואם כרוך בעניין זה ספק מסוים, בדרך כלל אין הוא נובע אלא מפגם בידיעתנו שלנו, ולא מערפול מכוון של הכתובים.
 
להלן ננסה לברר את הגישה הפשוטה בטיפול בבעיות הגיאוגרפיות של הפרשה, ונציג בצידן השקפות מדרשיות הקשורות בשאלות אלו. מתברר, שגם החקירה הפשוטה עשויה להוביל למסר חשוב העולה מצירוף הפרטים לכלל תמונה אחידה. למותר לציין, שגם ההשקפות המדרשיות יש בהן כדי לפתח רעיונות הקשורים בעניין. ננסה אפוא להעמיד זו מול זו את שתי המערכות הרעיוניות המתקבלות ולעמת ביניהן.
 
כדי להציג סדרת מדרשים, שיש בה חוט מקשר, בחרנו את אלו שמובאים בפירושו רב המוניטין של רש"י. הנחנו, שעצם בחירתם על ידי הפרשן מלמדת על קשר מסוים ביניהם, מתוך זיקה לשיטתו של הפרשן הדגול. להלן נדון גם במשמעות הדבר להבנת שיטה זו.
 
 
מקומות ואתרים בדרך חברון-דותן
א) "הלא אחיך רועים בשכם" - שכם המקראית מזוהה על תל בלאטה, בדרומה של העיר שכם בהווה (2).
 
ב) "וישלחהו מעמק חברון" - עמק חברון עניינו העמק הסמוך לחברון. חברון המקראית מזוהה עם ג'בל א' רומידה, הסמוך למרכזה העתיק של חברון בהווה (3). לפי זה עמק חברון הנו העמק של ואדי אל-קינה - הנחל של חברון - שתל רומידה סמוך אליו. מדובר בעמק ממש, ואין לטעות ולהחליף בינו לבין התיאור הגיאוגרפי הכללי של סביבות חברון השוכנת בגוש הררי בעל גבולות מוגדרים, הידוע היום בשם "הר חברון" (4). במקרא יש מודעות לאופי הררי זה של החבל ובתיאור חברון כעיר מקלט נאמר - "ויקדישו את... ואת קרית ארבע היא חברון בהר יהודה" (יהושע כ, ז). הדגשת שילוחו של יוסף מעמק חברון דווקא עשויה להתפרש על פי מגמתו של הכתוב להבליט את משכנם של האבות במרחק מה מחוץ לערים הכנעניות הגדולות (5), והיא מושכת את תשומת הלב לעיסוק במרעה, המשמש מוטו עיקרי לפרשה זו כבר בתחילתה!   ג) "ויבוא שכמה" - הלך מן הסתם בדרך שבין חברון לשכם (ראה מפה מספר 1), בדרך גב ההר, המנצלת את סביבותיו הקרובות של קו פרשת המים המרכזי של אזור ההר, הנוחה באופן יחסי לתעבורה. דרך מקומית זו היא אחד הנתיבים החשובים בארץ ישראל.   ד) "והנה תועה בשדה" - "שדה" עניינו שטח מחוץ לעיר. פעמים הוא מציין שטח חקלאי, ופעמים, בהתבסס על הנגדה חריפה בין "עיר" לבין "שדה" הוא מורה על שטח פרוץ שמתרחשים בו מעשי עוולה ושוררת בו הפקרות (6).
 
ה) "נלכה דותינה" - נלך מהשדה מחוץ לשכם לכיוון דותן.   ו) "וימצאם בדותן" - דותן מזוהה עם תל דות'אן במבואותיו הדרומיים-מזרחיים של עמק דותן (סהל ערבה) בצפון השומרון.
 
ז) "ויראו אותו מרחוק" - נראה, שהאחים עמדו במקום גבוה בשולי העמק, ובגין הסביבה
המישורית ראהו מרחוק.
 
ח) "ונשליכהו באחד הבורות" - באזור המרעה. באזורי מרעה יש פעמים רבות שפע בורות מים. פנים הבור הוא מקום מוצנע ביותר ומהווה מסתור מוצלח.
 
ט) "השליכו אותו על הבור הזה אשר במדבר" - מדבר עניינו שטח צחיח ומיעוט גשמים, או שטח מרעה (7). מדבריות צחיחים יחסית, שאינם ראויים לחקלאות, מנוצלים כשטחי מרעה. המדבר שבפסוק יכול להתפרש כשטח מרעה במובנו הכללי, ויכול להתפרש כמדבר השומרון במובן הגיאוגרפי. יש לזכור שמזרחית לעמק דותן משתרע ספר המדבר של השומרון. ייתכן כמובן שמדובר כאן בשני המובנים גם יחד.
 
י) "והבור ריק אין בו מים" - בור מים ריק מעיד בדרך כלל על תנאי בצורת.
 
יא) "וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים" - גם במקרה זה ייתכן שראו את הישמעאלים ממרחק, בגין נקודת התצפית הנוחה והשטח המישורי למרגלותיה.
 
יב) "באה מגלעד... הולכים להוריד מצרימה" - בעמק דותן עובר סעיף של הדרך הבינלאומית ("דרך הים" -ראה מפה מספר 1) המקשרת את מצרים עם הארצות שמצפון וממזרח לארץ ישראל. ממנו עוברת הדרך לאורך יובליו העליונים של נחל חדרה, עד למישור החוף, ומשם דרומה למצרים.
 
 
פרשנות דרשנית ברש"י לעניינים הגיאוגרפיים בפרשה(8)
א) "מעמק חברון" - והלא חברון בהר?! שנאמר: "ויעלו בנגב ויבוא עד חברון" (במדבר יג, כב), אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון. לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים: "כי גר יהיה זרעך" (9).
 
ב) "ויבוא שכמה" - מקום מוכן לפורענות, שם קלקלו השבטים, שם ענו את דינה, שם נחלקה מלכות בית דוד שנאמר: "וילך רחבעם שכמה וגו'" (דברי הימים ב, י, יא; הדרשה על פי סנהדרין קב, ע"א).
 
ג) "נסעו מזה" - הסיעו עצמן מן האחווה.
 
ד) נלכה דתיינה" - לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ולפי פשוטו שם מקום הוא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו (10).
 
ה) "והבור ריק אין בו מים" - ממשמע שנאמר: והבור ריק, איני יודע שאין בו מים?! מה תלמוד לומר אין בו מים?! מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו! (11).
 
 
המדרש על רקע הפשט
המדרש מעצם מהותו מציג פרשנות לא פשוטה ואין זו טאוטולוגיה! במקרה דנן - תהא העילה המסוימת לכל דרשה אשר תהא - מפקיעים הפירושים המדרשיים שהובאו את המסגרת הגיאוגרפית מעולם המציאות ואינם מקנים לה ממשות במציאות. הדבר בולט במיוחד באשר לשמות המקומות הנזכרים בפרשה, ההופכים לסמל, למטרות, מגמות, רצונות, ותוכניות של הנוגעים בדבר. המגמתיות נעשית במודעות מלאה להתרחקות מפשט, ועליה מכריז רש"י –
"...ולפי פשוטו שם מקום הוא".
 
בפרשתנו נזכרים שלושה מקומות בארץ ישראל. עמק חברון, שכם ודותן. דותן אינה מקום מפורסם ורווח במקרא ולכן מן הסתם מנוצל השם עצמו לדרשה אטימולוגית, כדי ללמד על כוונת האחים. מבחינה זו נאמן רש"י לשיטתו במקרים שכאלו. למשל: שמו של המקום הנדיר יחסית במקרא "כזיב" הנזכר בפרשתנו - הפרשן הוסיף כאן גם היגד מתודולוגי מתאים: "והיה בכזיב - שם המקום. ואומר אני על שם שפסקה מלדת נקרא כזיב... ואם לא כן מה בא ללמדנו"? (12). לעומת זאת אין שיטה זו יפה למקומות מפורסמים וידועים, ובהם מסמילים את הזירה שבה מתרחשת העלילה בשיטות אחרות. ב"שכם" מנוצלות קורותיה של העיר כדי להופכה לסמל לפילוג ומחלוקת, ואילו הצירוף "עמק חברון" מנוצל כדי לסמל את התוכנית האלוקית המלווה את הפרשה. למותר לציין, שעל פי פשוטו של מקרא, שכם הנה עיר השוכנת על אם הדרך בצפון. והטוען כי הצירוף "עמק חברון" מעורר איזה שהוא קושי אמיתי המציין פירוש דרשני מעין זה, ייטיב לעשות אם ייתן לבו לתיאורו של ר' יעקב שליח מישיבת רבנו יחיאל מפאריש שהובאו בפתיחת מאמרנו זה: "...והנה הדרך ההוא בעמק בין שני ההרים, שנאמר עליו - 'וישלחהו מעמק חברון ויבוא שכמה' לקיים מה שאמרו רבותינו ז"ל - 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'". אין טוב ממראה עיניים, וכדי להציע ביאור רעיוני הולם למרקם הגיאוגרפי שחזו עיניו, הוא מוסיף: כי יש לומר שליווהו יעקב ליוסף בנו עד אותו העמק, ושאל אותו יוסף למה היה מטריח את עצמו לרדת כל אותו ההר ויצטרך לחזור ולעלות ההר והוא זקן, אמר לו: זה שכר לוויה ועונשה... - "ונתקיים הפשט והדרש תדרוש" (13)!   כללו של דבר, תפיסת הצירוף "עמק חברון" כבסיס לדרשה, לגיטימית כמו כל עילה אחרת לדרשנות, והיא מעוגנת בכלליו ושיטותיו של תחום הדעת הזה, אך אין לכך כל קשר למציאות הגיאוגרפית הפשוטה, ועל זו ייאמר כי העמק - עמק!!  
 
המובילה הגיאוגרפיה הפשטנית למסקנות רעיוניות?
דומה שאין מקום להגזים בחשיבותה של השאלה המונחת ביסודו של פרק זה, וניתן לראותה כאחת מהמחשבות שבפרשנות המקרא. לכאורה, ניתן לראות בשפעת המידע הגיאוגרפי בפרשתנו את אחד ממעצביו של האופי המציאותי של הסיפור המקראי. אין ספק שידיעה מפורטת על הרקע הגיאוגרפי מסייעת להבנתו והיא משמשת מרכיב חשוב בהקניית תחושת אמינות לסיפור. אין אנו באים לדון כאן ביחס המורכב שבין המציאות ההיסטורית לבין ביטוייה במקרא, שעניינו העיקרי הוא המסר הדתי; לשון אחרת, אין אנו עוסקים באמינותו של הסיפור כמקור היסטורי. ברם אמינות הנה יסוד חשוב לכשעצמו, ויש לה השלכות רבות על הסגנון ודרכי ההבעה של הסיפור. עם זאת דומה, שמעבר להדגשת האמינות ניתן להוציא מניתוח הפירוט הגיאוגרפי וכילול גם מסר ייחודי מסוים המשתלב במסרים של סיפורי האבות וספר בראשית כולו.
 
כדי לחשוף מסר זה שומה עלינו לבחון את מטרת הנדידה של האחים. זו עשוייה לעלות מההדגשות הרבות של ענייני הצאן שבפרשה. להליכה צפונה עם עדרים יכולה להיות סיבה גיאוגרפית פשוטה: בצורת חלקית שפגיעתה רעה במיוחד בדרומה של הארץ, אך השפעתה פוחתת והולכת בצפונה. כללית עניין זה מובן לנו אינטואטיבית, והוא משקף את אחת המגמות במפת "הגשם" (קווי ממוצע רב שנתי) של ארץ ישראל. הכמות הממוצעת של הגשמים גדלה והולכת ככל שמצפינים. אולם כדי להראות זאת ביתר דייקנות אין די במפת הממוצעים, עלינו לעיין במפה מספר 2,  המתארת את מקומו של קו   200 מ"מ בשנה גשומה מאוד ובשנת בצורת קיצונית (14). קו 200 מ"מ הנו בעל חשיבות רבה. ניתן לראותו כקו מינימום המאפשר חקלאות מסוימת ומרעה צאן. צפונה לו הולכים התנאים ומשתפרים, על כן ניתן להגדיר את מטרתם של האחים כהליכה צפונה בעקבות הגשם. אולם, האם השיגו את מטרתם? מובן, שהתורה אינה מספרת על כך מפורשות, ברם ההדגשה "והבור ריק, אין בו מים" יש בה כדי ללמד, שלא כל הבורות נתמלאו במים אותה שנה (15), ומבחינה מסוימת הורגשו היטב תנאי הבצורת גם בחבלים הצפוניים יותר. מבחינה זו נוכל לומר, כי במשאלתו של יעקב לראות גם "...את שלום הצאן" (בראשית לז, יד) היה יותר משמץ של ראייה מציאותית! מכאן, שהגורם לתנועה צפונה קשור לתנודות אקלימיות. ניתוח זה מעורר מיד את השאלה, מדוע לא תיארה התורה את התופעה הזאת במפורט, ומדוע לא נקבה בשמה המפורש? ניתן להעלות כמה הסברים אפשריים. בשלב זה נסתפק באזכור העובדה, שבספר בראשית אין התורה מתייחסת במישרין לתופעות האקלימיות השונות, ועומדת רק על תוצאותיהן: "רעב", "רעב כבד", ומכאן שבמקרים שאין הגדרה קיצונית זו הולמת, ניתן לצפות כי התורה תציין תוצאות שכאלו. מבחינה זו אין הנדידה צפונה צריכה להפליא, היות שכך נוהגים נוודים או רועים בעתות בצורת. תוצאה זו מובנת היטב לכל מי שחווה את המציאות הטבעית הארץ ישראלית.
 
מכאן נבוא לבחינת עניינה של השיירה ההולכת מגלעד מצרימה. כאמור, מעברה דרך עמק דותן מתקבל על הדעת, אולם אינו בהכרח דבר של יום ביומו. נוצרו כאן נסיבות מיוחדות: השיירה הגיעה, וראובן נעדר. העדרו של ראובן אינו מוסבר על ידי הכתוב, אך ניתן לבארו בצורה סבירה על רקע חיי הרועים. ניתן לשער שיצא מהמאהל המרכזי שלהם לאיזה שהוא צורך הקשור במרעה. צירוף הנסיבות הזה שמשמעותו לגבי ההמשך כה גורלית מובלט על רקע תעייתו של יוסף בשדה בסמוך לשכם, "וימצאהו איש והנה תועה בשדה" (שם שם, טו). והנה הזמן האבוד של התעייה והשהייה היתרה בדרך גורמים למפגש הרה האסון. נמצא, שחברו כאן שלושה גורמים - תעייתו של יוסף בשדה, התרחקותו של ראובן ובואה של שיירת הישמעאלים - כדי להביא למכירת יוסף. במובן מסוים הפסוק החותם את הפרשה, "והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים", המסיים שרשרת לא ברורה די הצורך של מכירות והעברות (16), משיג תוצאה דומה, וכבר נלאו פרשני התורה מלהבין מה בדיוק קרה ומי מכר למי. אלא שמבחינתנו חשוב פחות לברר את סדר המאורעות, וחשובה יותר מגמת הכתוב, שכדי להגיע לבית פוטיפר המקורב למלכות, עבר יוסף כמה וכמה שלבים המובילים לתוצאה זו במסלול נפתל ובנתיבות עקלקלות, שקדם להם צירוף נסיבות מורכב ומסובך. כללו של דבר, ירידת יוסף מצריימה הייתה תהליך מורכב שפעלו בו שניים: הגורם האקלימי- הטבעי שהוביל את יוסף צפונה בעקבות האחים; וסדרה של גורמים אנושיים הקשורים לעניין ההיסטורי-חברתי שהובילה אותו משם מצרימה. הכוונת המאורעות באמצעות גורמים אקלימיים הנה מדרכיו המובהקות של ספר בראשית, וכל האמור כאן יכול להוות דוגמה נאה להשגחת ה' הנסתרת ולצורות פעולותיה.  
 
הדרשנות של רש"י מול מסקנות הניתוח הגיאוגרפי
 ברי, שבהתעלמו מהמרקם הגיאוגרפי הממשי לא יוביל פירושו של רש"י למסקנות דלעיל. מסתבר, שניפוץ המסגרת המציאותית שמסביב באמצעות הסמלת המקומות והתופעות, מסייע להעברת העלילה מהעולם החיצון אל תוככי הנפש פנימה. כאן הופך "נסעו מזה" מתיאור מקום לתיאור מגמה וכוונה - הסיעו עצמם מן האחווה; וכמוהו - "ונלכה דותינה". הבור ריק, שמים אין בו אך שורץ נחשים ועקרבים, משמש כסמל לזדון לבם של אלו המכניסים את אחיהם לצרה הזאת. נמצא, שמסעם של האחים צפונה הורתו ולידתו בהחלטתם להתרחק, וסופו הנורא בא כהמשך ישיר לכך, ברצון להרוג את אחיהם.
 
מהו הקשר שבין כיוון מחשבה זה לכיוון שהוצע לעיל על פי ניתוח העניין הגיאוגרפי? פירושו של רש"י, המתנתק מכבלי הגיאוגרפיה, בורר לו בקפידה מדרשים מסוימים ואת חלקם הוא מחבר בעצמו. הוא מטעים את בחירתו החופשית של האדם, יסוד מוסד בעולמו של ספר בראשית ובהגות היהדות לדורותיה. לעומתו, הפירוש שהוצע לעיל מבליט את השגחתו של הקב"ה - השגחה טבעית ונסתרת, היוצרת את התנאים והנסיבות למימושה של בחירה זו תוך שימוש מרבי במציאות החיצונית. השגחה טבעית ונסתרת הנה מטבע לשון שגור בפי כול, אולם כדי להפוך מושג זה מאמירה סתמית להיגד נושא משמעות, יש להבין נכון מהם אפיקיה ובאלו נתיבות היא מתנהלת. במעשה זה הוכח, כיצד המציאות הפשוטה והיומיומית של חיי רועי הצאן, שאין בה כל ייחוד וחריגות, הופכת למערכת אתגרים מתמדת, כשכל הנוגעים בדבר נאלצים לנקוט עמדה מוסרית על כל צעד ושעל. במובן מסוים ניתן לראות זאת כהרחבה והעמקה של העיקרון, "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו", היינו לא כביטול בחירתו החופשית, אלא כהכפפת המציאות היומיומית להשגחתו המתמדת של הקב"ה ובה בעת עיצוב בחירתו החופשית של האדם. וכאן ישאל השואל: "מוליכין אותו" - פעולת ההשגחה היא כדאמרן, אך - "בחירה חופשית" מנלן? ועוד, לכאורה, מצטיירת תמונה שונה מהקצה לקצה, שהרי ביוצרו תנאים נוחים לפעילותם הקב"ה מחזק ידיהם של עוברי עבירה! אולם המעמיק בעניין רואה שלא היא. ככל שהתערבותו של הקב"ה במניעת התהליך האנושי תהיה בוטה יותר כך תישלל ותיפגע יותר בחירתו החופשית של האדם. הנה, לו היה קורה דרך משל דבר מה קיצוני במציאות שהיה בו למנוע את התאנות האחים ליוסף באחד השלבים - אפשר שהם היו נמנעים מכך, אך לא מחמת שכנוע מוסרי. לעומת זאת המצב שיוסף מופיע לפתע במרחק גדול מאביהם ונוצר מפגש ישיר בין הגיבורים ללא חסותו, יכול להתפרש כאות וסימן שלפניהם טרף קל והזדמנות נאותה להיפטר ממנו. התנאים המאפשרים לאחים מצב אופטימלי לבחירה חופשית אמיתית בין שתי האפשרויות. ועוד יש לעמוד על המתח העז בין התוכנית האלוקית מרחיקה הלכת, ששורשיה נועצים בערפילי העבר ומגמתה באחרית הימים, לבין ההשגחה הצמודה המתחייבת ממעשיו והנהגותיו השוטפים של הפרט. מנקודת ראותינו אין זו דילמה פשוטה, ובוודאי שלא קל להבין את גילויה במציאות. אולם בסיפורנו מסייע הפן הגיאוגרפי להמחישה בבהירות. הבחירה החופשית מלווה כל צעד במסע האחים ובמסע יוסף צפונה אל עמק דותן, ועליהם מוטלת החובה להכריע ולנקוט עמדה, אך מדרכו של עולם שמשם גם יורדות שיירות מצרימה לקיים את "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו, יג). רש"י, בהישענו על הגישה המדרשית, תלה תוכנית זו בעמק חברון, "עצה עמוקה" הקשורה במי שקבור בחברון.   נמצא, שיש ערך רעיוני עצמאי לניתוח פשוטו של מקרא בתחום הגיאוגרפי ותרומתו רבה להבנת מכלול הגורמים והמניעים שבפרשה. קשה להעלות על הדעת פיתוח כיוון חשיבה מסוג זה. רק בכוח הגירוי המדרשי, השובר את מחסומי הלשון והמציאות, חשיבה זו אפשרית משום שהפשט אינו נתפס רק כהבנת הנקרא ברמה פשטנית ביותר, אלא ככלי פרשני הקובע ברכה לעצמו. יתרה מזו, גם התפיסה המדרשית שהוצגה כאן, החודרת אל נבכי הנפש פנימה, תועלתה תצמח רק מתוך הפקעתה המוחלטת מהפשט, ותימצא חסרה אם ננסה לעגנה בעילות פשטניות - כגון מצבה הגיאוגרפי של חברון וכיוצא בזה - המאלצות כביכול את הדרשן להגיע למסקנותיו. לדרשן, או ליתר דיוק למקבץ המדרשים דידן "דעה" משלו על הגורמים החשובים בפרשה, "דעה" שיש לה סימוכין שונים במקרא, בעולם הדת ובהבנתו את נפש האדם; והוא תולה אותה בעילה זו או אחרת, ופעמים שזו עילה גיאוגרפית. הקשר שלו לכתוב נעשה מתוך ראיה כוללת של מניעים וגורמים, ולא מתוך צורך פרשני מקומי הבא לפתור שאלות פשוטות ולהתחרות בכך בפשט.  
 
סיכום
 מהנאמר לעיל ניתן להעלות מסקנות חשובות על דרכו של רש"י כפרשן. אין זו המסגרת להרחיב, אך קשה להימנע מהבעת הדעה, שיש מקום לבסס ולחזק את תפיסת רש"י כפרשן בעל השקפה עיונית כוללת, המוצאת ביטוי עמוק בפירושיו השונים. בהגותו ובהשקפותיו הדתיות והחינוכיות נמצא המפתח לרבים מפירושיו, ולא רק בניתוח סיסטמטי של קשיים תחביריים ולשוניים שעמדו כביכול לפניו (17). על תפיסתו של רש"י כפשטן יצאו עוררין זה מכבר, אולם דומה שאין עניינים פרשניים רבים, שבהם סטה כל כך מהפשט כמו בעניין הגיאוגרפי, ועל כן דווקא בעניינים אלו מזדקרת השקפתו העיונית כבסיס לפירושו.

הערות:

הערות

 

1. ר' יעקב, שליח מישיבת רבנו יחיאל מפאריש, ראה להלן, הערה 13.
 
2 אנציקלופדיה מקראית, שנת 1976, ז, עמ'. 662, ערך שכם.
 
3 אנציקלופדיה מקראית, שנת 1965, ג, עמ' 21, ערך עמק חברון..
 
4. א' אבני וא' אפרת, הגיאוגרפיה של ארצנו, תשכ"ו, עמ' 67.
 
5. אברהם מגיע "עד מקום שכם עד אלון מורה" (בראשית יב, ו) ואחר כך - "ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם" (שם, ח), ואחר כך - "ויאהל אברם ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון" (שם יג, יח), ונראה שמדובר מחוץ לערים הנזכרות כאן. כך גם יצחק, ברעב נאמר "וילך יצחק אל מלך פלישתים גררה" (שם כו, ו) ויעקב בשכם - "ויחן את פני העיר" (שם לג, יח). ודומה, שהדבר קשור באורחות חייהם כרועים, וברצונם שלא להתאקלם יתר על המידה בחיי העיר.
 
6. שדה כמקום פרוץ ומועד להפקרות: "ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (בראשית ד, ח); "ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה והחזיק בה האיש ושכב עמה לבדו... כי בשדה מצאה צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה" (דברים חב, כה-כז); "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך לרשתה נופל בשדה לא נודע מי הכהו" (שם כא, א).
 
7. מדבר כשטח מרעה: "וינהג את הצאן אחר המדבר" (שמות ג, א); "ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר" (שמואל א יז, כח); "וינהגם כעדר במדבר" (תהילים עח, נב); "ובניכם יהיו רועים במדבר..." (במדבר יד, לב). ויש להוסיף לכך את כל מדבריות הערים הנזכרים במקרא שמהם מצטייר כי המדבר היה מעין פריפריה לעיר, שבה עסקו רועיה במרעה.
 
8. הציטוטים מתוך פירוש רש"י על התורה, מהדורת ח"ד שעוועל, תשמ"ו.
 
9. בראשית טו, יג. השאלה: "והלא חברון בהר", מקורה בלשון בראשית רבה: "והלא אין חברון נתונה אלא בהר"? (כד, יג), אולם בפרטים אחרים שינה מלשון מדרש זה. במיוחד התעלם מהנוטריקון "חברון=חבר נאה". בבבלי (סוטה יא, ע"א) נשמטה השאלה כליל.
 
10. אין ל"הסיעו עצמם מן האחוה", "ולבקש נכלי דתות" מקור מובהק בדברי חז"ל, אך אופיים המדרשי אינו טעון הוכחה.
 
11. קרוב בלשונו לנאמר בבבלי שבת כב, ע"א.
 
12. בראשית לח, ה. על דרשות גיאוגרפיות ומשמעותן, ראה: ז' ספראי, הדרשות הגיאוגרפיות כמקור היסטורי, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות (תשל"ז), עמ' 93-74.
 
13 י"ד אינזנשטיין, אוצר מסעות, תשכ"ט, עמ' 62..
 
14. הנתונים ע"פ אטלס ישראל המהדורה החדשה, 1985..
 
15.  ד' אזבל, הבצורת בימי המקרא והמשנה, בית מקרא, לה (תשכ"ח), עמ' 57-37 .
 
16. "ויבאו והנה אורחת ישמעאלים..." (לז, כד); "ויעברו אנשים מדנים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצריימה" (לז, כח).
 
17. השקפותיו של רש"י הבאות לידי ביטוי בפירושיו לתורה נחקרו על ידי י' רחמן (אגדת רש"י, 1991). לדעתה, יש להשוות את פירושו למקורותיו ולעמוד על השינויים שערך בהם. גישה זו מתמקדת בסוגיות פרשניות כוללות הנוגעות בקטע שלם. מכל מקום, אחדות ממסקנותיה דומות לאלו שהעלינו כאן (ראה שם, עמ' 152).