לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מגמת הפיוס בברכותיו של משה בפרשת "וזאת הברכה"

מחבר: יאיר גנז

שמעתין, גיליון 116-115, 1994

תוכן המאמר:
המאמר משוה בין ברכות יעקב לבניו בבראשית מ"ט, לבין ברכותיו של משה בפרשת וזאת הברכה. הכותב מראה כי ישנה מעין "מגמת פיוס" לשבטים אשר "ננזפו" ע"י יעקב,בנימה העולה מברכתו של משה. ההתמקדות היא בשבטים ראובן, לוי, דן, וגד.

מגמת הפיוס בברכותיו של משה בפרשת "וזאת הברכה"

 

משה רבנו עומד לברך את בני ישראל לפני מותו. ברגעים נשגבים אלו בהם הוא נפרד מעם ישראל יש להניח שמשה רבנו יביע את אהבתו הגדולה לעם ישראל. רש"י בפירושו לברכות משה מבאר, שכל הברכות הן נבואות לעתיד, שעליהן רומז משה, כפי שיעקב בברכותיו לפני מותו קורא לבניו ואומר להם: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מ"ט, א).
 
מתוך עיון בפסוקים מובן שאין הברכות בגדר משאלות לב ואיחולים אותם רוצה לבטח משה לאחל לבני ישראל, אלא נבואות עמוקות, שהרי נאמר: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים". תוספת תואר זו, מלמדת על כך. התואר העליון ביותר שזכה לו משה הוא ברגע מיתתו: "עבד ה'" - דברים ל"ד, ה. גם קודם לכן, בשעה שרוצה ה' ללמד מהי מעלת משה, כשמרים מדברת בו, אומר ה' "מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" - במדבר י"ח, ב, ונראה שזהו התואר המתאים ביותר למשה וכך גם מתחיל ספר יהושע פרק א', א (1). נראה אפוא, שתואר זה "איש האלוקים" משמש הקדמה לברכות וראוי שיהווה נקודת מוצא להתייחסותנו לברכות. אין אילו אלא נבואות שהאוזן שומעתן רק פעם אחת "לפני מות" ויש לרדת לעומקם.
 
"וזאת הברכה אשר ברך משה" - "וזאת" וא"ו החיבור, נסמך לעיל. וכבר עמדו ראשונים על פתיחה זו כאילו יוצאת היא מתוך דבר מה שעסקנו בו לעיל. אב"ע "הסמיך" דבר זה הרחק הרחק אל ברכת יעקב: "זאת ברכת יעקב, וזאת ברכת משה...". הרשב"ם בפירושו (פס' א') כתב: "מוסב למעלה 'וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם... האזינו השמים... וזאת הברכה', אחר התוכחה של האזינו חזר וברכן לישראל". כלומר, זו לעומת זו: זאת השירה" - תוכחה, לעומת, "זאת הברכה" - ברכה.
 
ומתי? מבאר הרשב"ם: "אחרי התוכחה ... חזר וברכן בטרם נעלה אל ההר למות שם". פתיחה זו של פרשת "וזאת הברכה" - כדרכן של פתיחות - צופנת בחובה את הרעיון והמגמה הכללית שיופיעו אח"כ בהמשך הפרשה.
 
רעיון זה שמשה מפייס ומתפייס עם עם ישראל טרם מותו יופיעו שוב ושוב בברכות השבטים.
 
ברכת ראובן:
"יחי ראובן ואל ימת ויהי מתיו מספר".
תמהו ראשונים על ברכה זו. מדוע נצרך ראובן לברכת "יחי... ואל ימות"? ומדוע נצרך להבטחה ש"יהיו מתיו מספר"? - מדוע לא ימנו עם בני ישראל?! (2).
 
קושי זה עמד גם בפני רש"י ולכן פירש שהדבר מתייחס לחטאו של ראובן בפילגש אביו: "וישכב את בלהה פילגש אביו" (בראשית ל"ה, כב) ועל כן ברכו משה שיחיה ולא ימות (3). והנה בברכת יעקב אומר לו אביו (בראשית מ"ט, ג-ד):
"ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חיללת יצועי עלה".
 
ברכות נענש ראובן בכך שהבכורה, שראויה הייתה להיות שלו, ניתנה לאחיו. יהודה זכה למלכות, לוי קיבל את עבודת המקדש. יוסף - קיבל פי שניים בירושה ("שכם אחד על אחיך"). משה בפרידתו מעודד ומפייס את ראובן ומברכו: "ויהי מתיו מספר" כנגד "פחז כמים אל תותר". גם אם נלקחו מידך כל סגולות הבכורה עדיין "לא יצאת מן המניין" (רש"י שם).
 
ברכת לוי:
"וללוי אמר: "תמיך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו במסה, תריבהו על מי מריבה. האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בנו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו. יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך. ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון".
 
זו ברכת משה ללוי. והנה ברכת יעקב ללוי (ולשמעון אחיו) מגלה גם היא שיש כעס בלב יעקב על התנהגותו של לוי:
 "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם. בסדם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבדי כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".
 
כעס זה נובע מהתנהגותם בפרשת דינה (בראשית ל"ד) ומפרשת מכירת יוסף (שם ל"ז) ומפרשת קרח (במדבר ט"ז). יעקב תובע אותו על עזות פנים "ארור אפם כי עז" ואילו משה בפרידתו מדגיש את הצד החיובי שבעזות זו.
 
הבה נציב את הדברים אלו לעומת אלו.
 
יעקב טוען: "כלי חמס מכרותיהם", ומשה משיב לעומתו "תומיך ואוריך לאיש חסידך". יעקב מבקש: "בסודם אל תבא נפשי", ומשה "משבח": "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע".
 
יעקב אינו רוצה כביכול להופיע עמם מחמת חטאם בקורח ועדתו. אך משה לעומתו זוכר להם את חטא העגל שבו קרא משה "מי לה' אלי ויאספו אליו את בני לוי". יעקב תובע: "ארור אפם כי עז", ומשה מאחל: "ישימו קטורה באפך".
 
 
יעקב מעניש: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", ומשה הופך זאת ליעוד: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". יעקב עוכר (4): "כי באפם הרגו איש", ומשה מהלל: "ובריתך ינצורו".
 
"איש" זה ע"פ רש"י הוא חמור ואנשי שכם, וע"ז טוען משה כלפי יעקב, הרי שמרו הם בהריגה זו את "הברית" ברית המילה, את יחודו של עם ישראל שאסור לו להתבולל ולהתערב בין הגויים.
 
א"כ שוב ובאופן ברור נראית מגמת הפיוס שרוצה משה להדגיש טרם פרידתו (5).
 
ברכת דן:
"דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור לישועתך קויתי ה'" (בראשית מ"ט, טז-יח).
 
רש"י בביאורו כתב שתפילה זו על שמשון נאמרה ולבסוף שראה שעתיד לפול לפני פלישתים, סיים "לישועתך קויתי ה'".
 
ויש לתמוה על אופיה של ברכה זו, וכי שבט דן אינו זכאי אלא ל"ברכה" העוסקת בשמשון, שסופה רע. ואף יעקב רומז על כך בסוף דבריו. זאת ועוד, שמשון זה "מקלי עולם" (סוטה דף ט', ע"ב), עיסוקו היה עם בנות פלישתים (בראשית רבה צ"ח, י"ט) אחיו מתנכרים לו (שופטים ט"ו, י"ב) - מדוע יש להזכיר דווקא זאת בברכת הפרידה של יעקב מבניו? יתרה מזאת, הדימוי של הנחש מופיע תמיד כדימוי הרסני כבר מימי בריאת העולם. הנחש מפתה את חוה וגורם לנזק חמור (6). אויבי ישראל נקראים צפעונים (ירמיהו ח', יז). וכיצד נתברך בכך דן?! גם אם נאמר שאין בברכות אילו כדי גנותו של דן (ח"ו) הרי ש"שבח" מסוג זה דורש עיון רב.
 
טרם ניגש אל ברכתו של משה עלינו לזכור, כי דן וגד היו שני השבטים שנולדו ראשונים לבילהה וזלפה. גם השמות שהם מקבלים מלמדים על תרעומת כלשהיא. "דן" לשון דין, לשון קושי, צערה של רחל בא לידי ביטוי שהנה היא עקרה אך שפחתה יולדת לה בן. ובהמשך נדחים בני השפחות ע"י האחים ונחשבים מעוטי מעלה, כפי שמספר הכתוב אצל יוסף "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו" (בראשית ל"ג, ב). והנה בא משה ומברכם:
"ולדן אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן" (פס' כב).
 
כיצד העיז משה בברכתו לתקן את דמותו וקורא לו "גור אריה" והרי ברכה זו ניתנה ליהודה "גור אריה יהודה" (בראשית מ"ט, ט)?! נראה אפוא שמשה מתפייס עם אותם בני השפחות ומשווה אותם ליהודה - "כולנו בני איש אחד נחנו", וכפי שאומר יעקב ליוסף "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". גם רש"י ביאר כך את דברי יעקב לדן: "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל, "כמיוחד שבשבטים, הוא דוד שבא מיהודה" (בראשית מ"ט, טז).
 
ברכת גד:
כדן גם גד, הנולד ראשון לשפחת לאה והזוכה לשם "בגד" ע"ש בגד יעקב בלאה עם שפחתה, נדחה ע"י האחים בברכת יעקב ומתברך בגבורה. אך גבורת הגדוד שנתברך בה מזכירה במינוחה את אותם גדודים, אנשי הבליעל שכל כוחם במסגרת הגדוד ואנשים ריקים ופוחזים אלו המצטרפים אל דוד ואל יפתח ומקימים גדוד אינם מעוררים הערצה (שמואל א', כ"א). והנה בא משה ומתקן, גבורת גד היא כגבורת הלביא, גם הוא כדן נעשה שווה ליהודה שנדמה ללביא "כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו" (בראשית מ"ט). ולגד אומר משה "ברוך מרחיב גד, כלביא שכן". משכיח לו משה בדבריו אותה "בגידה ישנה". ועוד פיוס יש לו למשה עם גד.
 
בספר במדבר (פרק ל"ב, לג), באים בני גד, ראובן וחצי שבט מנשה אל משה, ובני גד בראשם ומבקשים להשאר בעבר הירדן ומתפתח ויכוח עם משה במהלכו מגלה משה את התנגדותו לישיבה מעבר לירדן. ולבסוף משתכנע משה, שנאמר: "ויתן להם משה לבני גד ... את ממלכת" וכו'.
 
וכתב שם ספורנו: "כדי שלא להכנס במחלוקת, הסכים משה לדבריהם", א"כ רק בדיעבד הסכים ולא לכתחילה (7). משה מצוה את יהושע לזכור את ההתחייבות של בני גד. וכך אכן מסופר גם בספר יהושע. והנה משה בברכת בני גד מסיים:
 "וירא ראשית לו כי שם לו חלקת מחקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל".
 
למרות הויכוח שנסתיים, רק כדי שלא להכנס למחלוקת, בא משה ומבשר לבני גד: "כי שם חלקת מחקק ספון" - חלקת קברו של משה המחוקק - טמונה ונסתרת בנחלת בני גד "שלי ושלכם אחת היא". כי ידע משה שבני גד יבצעו את תפקיד החלוצים וסופם יהיה "שצדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל".
 
לאחר שעמד ובירר את כל מהלכי הזמנים והשבטים מסיים משה:
"אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויבך לך ואתה על במותינו תדרך".
 

הערות:

הערות

 

1. עיין גם רמב"ן וראב"ע על אתר שדנו בתיאור זה.
2. היו שרצו לתרץ שניתנה ברכה כשיעברו חלוצים לפני אחיהם בכיבוש הארץ שלא ימותו ולא יפקד מהם איש ("דעת זקנים" ועוד). אך פירוש זה קצת מוקשה שכן מדוע לא נתברכו בכך גם בני שבט גד ומנשה שעברו חלוצים עם שבט ראובן?
3. כך גם ברמב"ן.
4. עוכר ע"פ "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ" (בראשית ל"ד)
5. ברכת לוי ע"פ נחמה ליבוביץ.
6. כך פירש ספורנו בבראשית ג', ב את עניין "והנחש היה ערום" שכל חיה תיקרא בשם הדומה לתכונתה כן גם הנחש הצפעוני, עיין שם.
 7. השווה ירושלמי בכורים פ"א, ה"ח שדרשו את הכתוב: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי" - "ולא שנטלתי לי מעצמי" שמחלק בני גד ובני ראובן פטורים להביא בכורים, עיין שם.