לחץ כאן לתצוגת הדפסה

בראשית כב: שבחו של אברהם

מחבר: סרן קירקגור

בראשית פרק כ"ב

מעובד על פי תרגומו של ד"ר יוסף שכטר

בראשית כב: שבחו של אברהם

בכוח האמונה הלך אברהם ממולדתו והיה לגר בארץ ההבטחה. דבר אחד השאיר במולדת ודבר אחד לקח אתו: את שכלו הארצי השאיר ואת האמונה לקח אתו. בלי אמונה לא היה עוזב את ארצו, כי היה זה מעשה טירוף. בגלל האמונה היה לגר בארץ ההבטחה, ולא היה שם דבר שיזכיר לו את הקרוב לו. כל הסובב אותו היה חדש וזר ועורר בלבו געגועים נוגים. ובכל זאת היה אברהם בחיר האלוהים, הוא האיש אשר מצא חן בעיני האלוהים.

באמונה קיבל אברהם את ההבטחה האלוהית כי בזרעו יתברכו כל משפחות האדמה. הזמן עבר; האפשרות הייתה - אברהם האמין. הזמן עבר; הדבר נהיה לאשליה - ואברהם האמין. הוא לא מנה בצער את הימים החולפים; הוא לא הסתכל באשתו באי-אמון שמא היא מזדקנת; הוא לא עצר את מהלך השמש כדי ששרה תעמוד בצעירותה ותוחלתו ברעננותה, הוא לא שר לה את שיר תוגתו כדי להרדימה.
 
אברהם הזדקן, שרה הייתה ללעג בארץ, ובכל זאת היה הוא בחיר האלוהים ובעל ההבטחה אלוהית שבשמו יתברכו כל גויי הארץ. ואולי מוטב לא להיות בחיר האלוהים? כי מה זה להיות חיר האלוהים: האם פירושה של בחירה זו הוא שהמשאלות של ימי הנעורים מושגות בייסורים רובים בימי הזקנה? אבל אברהם האמין בהבטחה. אילו היה אברהם מפקפק, היה מתייאש.
 
הוא היה אומר לאלוהים:
 
"ובכן, אולי בכל זאת אין רצונך שיקרה הדבר, על כן אוותר על המשאלה. זאת הייתה משאלתי היחידה; זה היה אושרי. נפשי תמימה ואין בלבי כל טינה שלא מלאת את משאלתי".
 
הוא לא היה נשכח; הוא היה מופת לרבים. אבל הוא לא יכול היה להיות אבי האמונה. דבר גדול הוא להתייאש מן התקווה ודבר גדול ממנו להחזיק בה גם לאחר הייאוש ממנה. גדול הוא לתפוס את הנצחי, וגדול ממנו להחזיק בזמני גם לאחר שמתייאשים מן הנצחי.
 
מלאו הימים. אם לא היה אברהם מאמין הייתה שרה מתה מרוב צער, והייסורים היו מעכירים את רוחו של אברהם עד כדי כך שלא היה מבקש עוד את התגשמות המשאלה. הוא היה זוכר אותה כחלום נעורים שאבד. אבל אברהם האמין ולכן נשאר צעיר; המקווה לטוב ביותר נעשה זקן, כי החיים בוגדים בו. מי שמוכן לגרוע ביותר מזדקן בלא עת. רק המאמין זוכה לנעורי נצח.
 
שרה, אף כי באה בימים, הייתה עוד צעירה למדי כדי להשתוקק לחדוות האימהות. ואברהם,  אף כי הלבינו שערותיו, היה עוד צעיר כדי לקוות להיות אב. אם רואים את הדברים במבט חיצוני  בלבד, פלא הוא שמשאלתם התגשמה. אבל במבט לעומק הפלא הוא שאברהם ושרה היו צעירים  כדי להשתוקק, ושהאמונה שמרה על משאלתם ועל נעוריהם. אברהם זכה להתגשמות ההבטחה.  הוא קיבל אותה באמונה, והיא באה בהתאם להבטחה ובהתאם לאמונה.
 
 
השמחה שרתה בביתו של אברהם כשעמדה שרה בעדי כלולותיה ביום הולדת יצחק. אבל  השמחה לא ארכה; על אברהם לעמוד עוד פעם בניסיון. עד עתה נאבק עם כוח ערמומי הממציא  הכול, עם אויב אשר לא ינום לעולם, עם זקן קדמון המבלה הכול הוא נאבק עם הזמן, ושמר על  האמונה. אך הפעם נתרכזו כל מוראות הקרב והוטלו לתוך רגע אחד:
 
והאלוהים ניסה את אברהם ויאמר אליו: קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה העלהו שם לעולה, על אחד ההרים אשר אומר אליך".
 
הכול היה אפוא אבוד. ואיום היה הדבר יותר מאשר אילו לא קרה מעולם! שיטה בו אפוא האלוהים  באברהם! בדרך פלא עשה את הבלתי-אפשרי למציאות, ועתה הופך הוא את המציאות לדמיון.  איזו סכלות! אבל אברהם לא צחק כמו שרה בשומעה את ההבטחה. הכול היה אבוד. מאה שנים  של ציפייה נאמנה, וימי שמחה קצרים אחרי התגשמות האמונה! מי רוצה להוציא את המשענת  מידי הישיש? מי יכול לדרוש שבעצם ידיו ישברנה? מי מעז להביא ייסורים וייאוש על הזקן לבן  השערות? מי ידרוש זאת ממנו עצמו? כלום אין רחמים על הישיש המכובד, על הילד שלא חטא?
 
ובכל זאת היה אברהם בחיר האלוהים, והאלוהים הוא שהטיל עליו את הניסיון. יש לאבד הכול!  השם הנהדר במשפחת האדם, ההתברכות בזרעו של אברהם - הכול היה רק רעיון מקרי, חולף,  שהיה לו לאלוהים, ואברהם הוא שצריך לשים לו קץ. אותו אוצר יקר אשר ימיו כימי האמונה בלב  אברהם, אותו אוצר יקר שהוא בהרבה שנים גדול מיצחק, אותו פרי של חיי אברהם שנתקדש  בתפילה, שבשל במאבק - הברכה אשר על שפתי אברהם, על הפרי הזה להיקטף בלא עת,  להיות נטול תוכן. כי איזה תוכן יש לברכה אם יוקרב יצחק על המזבח! ואותה שעה של תוגה,  שהיא גם שעה של אושר כה רב, אותה שעה שעל אברהם יהיה להיפרד מכל האהוב עליו, אותה  שעה אשר בה יהיה עליו להרים בפעם האחרונה את ראשו, אותה שעה שבה יקרנו פניו כפני  השכינה, שעה שישקיע את כל נפשו בברכה שכוחה רב לעשות את יצחק מבורך לעד - אותה  שעה לא תבוא! אמנם אברהם ייפרד מיצחק, אבל אברהם יישאר בחיים; המוות יפריד ביניהם,  אבל יצחק יהיה הקורבן. הישיש שבע הימים לא ישים את ידו על ראש בנו בברכה בטרם ימות.  לא! יגע ושבע ימים עליו לשלוח יד אכזרית בבנו.
 
והאלוהים הוא שניסה אותו. אוי לו לאדם שהיה בא לפני אברהם ובשורה כזאת בפיו! מי היה מעז  להיות שליח הצער? אבל היה זה האלוהים שניסה את אברהם. ואברהם האמין. הוא האמין לגבי  חיי העולם הזה. אילו הייתה אמונתו מכוונת כלפי חיי העולם הבא, היה משליך את הכול ביתר  קלות כדי למהר ולצאת מעולם שאין לו חלק בו. אבל אברהם האמין שיאריך ימים בארץ, נכבד  בעם, מכובד במשפחתו, בלתי נשכח כיצחק שבו החזיק כבעדי יקר מכול.
 
אבל אברהם האמין ולא פקפק; הוא האמין במה שנוגד את התבונה. אילו היה מטיל ספק היה  עושה מעשה אחר, גדול ונהדר; וכי מסוגל היה אברהם לעשות מעשה שאינו גדול ונהדר? הוא  היה הולך להר המוריה, מבקע את העצים, מצית את עצי המערכה, שולף את המאכלת, והיה  קורא לאלוהים:
 
"אל נא תמאס בקורבן הזה, הוא אינו הטוב ביותר בכל קנייני, את זאת אדע; כי מה ערכו  של האיש הזקן ביחס לבן ההבטחה? אבל הוא הטוב ביותר שאני יכול לתתלך. אל נא  ייוודע הדבר ליצחק לעולם, כדי שיוכל לחיות את חיי נעוריו בלי ייסורים".
 
ואחרי כן היה תוקע את המאכלת בלב עצמו. הוא היה נערץ בעולם ושמו לא היה נשכח. אבל  דבר אחד הוא להיות נערץ, ודבר אחר הוא להיות כוכב מאיר ומורה דרך-פדות לנפשות נפחדות,  נידחות. ואברהם האמין. הוא לא עמד בתפילה על עצמו כדי שישנה אלוהים את דעתו; רק אז,  בשעת העונש הצודק על סדום ועל עמורה, רק אז עמד אברהם בתפילה.
 
אנו קוראים:
 
"והאלוהים ניסה את אברהם ויאמר אליו: אברהם, אברהם, ויאמר: הנני".
 
אתה, שאליך מכוון נאומי זה, הגם בך היה מעשה דומה? בשעה שהיית במרחקים וראית  מאורעות קשים המתרגשים ובאים עליך, כלום לא קראת להרים כסוני, ולגבעות נפלו עלי?  ואם היית חזק יותר, כלום לא נעה בכל זאת רגלך ללכת מעט בדרך, כלום לא היית כמשתוקק  לשוב על העקבות הישנים? ובשעה שנקראת, ענית, או לא ענית? אולי ענית בלחש ובקול נמוך?  לא כן אברהם. שש, שמח, באמון ובקול רם ענה": הנני. "ואנו קוראים": וישכם אברהם בבוקר.  "הוא הזדרז כהולך לחג, והשכם בבוקר יצא לדרך כדי להגיע להר המוריה.
 
הוא לא אמר דבר לשרה, לא אמר דבר לאליעזר. כי מי יכול היה להבין לרוחו, גם לולא היה  הניסיון מצד אופיו מטיל עליו את חובת השתיקה? הוא בקע את העצים, עקד את יצחק, הצית  את עצי המערכה, שלף את המאכלת.
 
רבותיי, כאן הוא עומד, האיש הישיש, ותקוותו היחידה עמו. אבל הוא לא פקפק; הוא לא הביט  בפחד על ימין ועל שמאל; הוא לא ניסה את האלוהים בתפילתו. הוא ידע שהאל הכול-יכול הוא  שניסהו; הוא ידע שזה הקורבן הקשה ביותר שאפשר לדרוש ממנו; אבל הוא גם ידע שאין קורבן  קשה אם האלוהים הוא הדורש אותו. והוא שלח את ידו ולקח את המאכלת. מי חיזק את זרועו  של אברהם? מי תמך בימינו המורמה שלא תרפה ותצנח? כל הרואה זאת נעשה מאובן מאימה.  מי חיזק את נפשו של אברהם שלא תחשכנה עיניו ולא יראה לא את יצחק ולא את האיל? כל  הרואה זאת מסתמר מפחד.
 
אילו היה אברהם, בעמדו על הר המוריה, מפקפק, אילו היה מביט סביבו אובד עצה, אילו היה  בדרך מקרה מגלה את האיל לפני שהרים את המאכלת, אילו היה האלוהים מרשה לו להקריב  את האיל במקום להקריב את יצחק - היה אברהם שב הביתה: הכול היה נשאר כשהיה, שרה  הייתה שלו, יצחק היה נשאר שלו, ובכל זאת מה שונה היה הכול! כי שיבתו הייתה בריחה,  שחרורו - מקרה, שכרו - כלימה, עתידו אולי אבדון; הוא לא היה נעשה מופת לאמונה ולא לחסד  אלוה, כי אם עדות שנורא ללכת להר המוריה. אברהם לא היה נשכח וגם לא הר המוריה. אבל  שמו של הר המוריה לא היה נזכר כשמם של הרי אררט, שם נחה התיבה, כי אם כמקום האימה,  כי שם פקפק אברהם.
 
אברהם, האב הנעלה! האב השני של משפחת האדם! אתה העד הראשון של התשוקה הכבירה,  המואסת בקרב הנורא באיתני הטבע ובכוחות הבריאה המתפרצים, כדי לשרות עם אל - סלח נא  לזה שרצה לדבר בשבחך אם לא עשה זאת כראוי. הוא דיבר בענווה, כמו שאמר לו לבו. הוא  דיבר בקצרה, כראוי - אבל לעולם לא שכח שהיית צריך לחיות מאה שנים כדי להשיג את בן  זקוניך, שהיית מוכרח לשלוף את המאכלת לפני שזכית ביצחק; הוא לא ישכח שבכל השנים  האלה לא התקדמת יותר מאשר עד האמונה.