לחץ כאן לתצוגת הדפסה

בדידותו של האיש המאמין

קטעים ממסה, בתוספת כותרות
הגודפס ללא הערות

מחבר: הרב יוסף דוב הלוי סולובייציק

שנה בשנה, 1968

תוכן המאמר:
א. הקדמה
ב. שני טיפוסי אדם: איש ההוד וההדר ואיש האמונה
ג. תיאור קהילתו של איש ההוד וההדר
ד. תיאור קהילתו של איש האמונה
ה. הנבואה והתפילה
   א. האדם מול בוראו
   ב. אני אתה והוא
   ג. שליחות מוסרית
ו. המסקנה: בתוכנו מיזוג שני טיפוסי האדם
ז. בעל ההדר זקוק לרוחניות לצרכיו התרבותיים
ח. מדוע בעל ההדר דוחה את איש האמונה?


תקציר: המאמר עוסק בבעיית הבדידות הניצבת לפני איש האמונה בן דורנו. המחבר אינו מתיימר למצוא פתרון לבעיה, אך תקוותו היא כי בעצם הצגתה והגדרתה, יגיע המאמין להבנה טובה יותר של עצמו.

מילות מפתח: אמונה; חברה; בדידות; דת.

בדידותו של האיש המאמין

א. הקדמה

 

  

 

האדם המאמין, אשר חוויתו הדתית עמוסה מאבקים פנימיים וסתירות, המתלבט בין התלהבות ודביקות באלקים לבין הרהורי ייאוש שעה שמרגיש כאילו נעזב על ידו, תפקידו קשה מאז ימי אברהם ומשה. תהיה זו יומרה בלתי נסלחת אם אנסה להפוך את חוויית האמונה המלאה סבל בחוויה רווית הרמוניה וסיפוק, בעוד שאבירי האמונה שבמקרא התעלו מתוך חיי גבורה בניסיון טרגי ופרדוכסלי זה. כל מה שרציתי הוא ללכת אחרי עצתו של אליהוא בן ברכאל: אדברה וירוח לי (איוב לב, כ). כי ללב דואג תיקון גואל ע"י דברים מתאימים. לנפש נסערת - הווידוי מביא שלווה ומרגוע.

 

אופייה של הדילמה מונח בשתי מלים: אני בודד. אולם כאן מקום להדגיש, כי בשעה שאני אומר "אני בודד" אינני מתכוון לומר שאני חי לבדי. ברוך השם, אני נהנה מאהבתם ומידידותם של רבים. אני מדבר, מטיף, מתווכח וטוען. בכל זאת אין בזה להפיג את הסבל והבדידות המלוות אותי תמיד. מדי פעם חש אני שנעזבתי על ידי כולם, אפילו הקרובים ביותר. דברי משורר התהלים )כז, י( "כי אבי ואמי עזבוני" מצלצלים באזני כקולו העצוב של התור. החוויה הזאת מולידה בקרבי כאב צורב מחד ותחושה מזככת מאידך. יש לי הרגשה שחוויה זו של בדידות דוחקת אותי כולי לעבודת הבורא. מתוך בדידותי גוברת בי ההכרה, אם ללכת בעקבות הפתגם של פלוטינוס על התפילה, שהעבודה הזאת, שאני, איש בודד וגלמוד, מתמסר אליה, מתקבלת לרצון לפני ד' בבדידותו ובקדושתו האינסופית.

 

תרשו לי להסביר את דרך הייסורין של איש האמונה בן דורנו. מביט הוא על עצמו כאיש זר בחברה המודרנית, אשד דעתה ולבה נתונים לטכניקה; אשר מרוכזת היא בתוך עצמה ואשר מאוהבת בעצמה ושואפת להתעטר בניצחונות ובזרי כבוד באופן כמעט חולני, והרואה בעולם המוחשי הזה את הגילוי היחיד של ההוויה. מה יכול לומר איש האמונה כמוני, החי על פי עיקרון שאין בו עוצמה טכנית, על פי חוק ומשפט שאינם נבחנים במעבדה, איש שהוא איתן בנאמנותו לחזון אחרית הימים אשר סבירותו וכל שכן ודאותו, אין לקבוע בתחזית ואפילו ע"י חישובים מסובכים של מתימטיקה גבוהה - מה יכול איש כזה להגיד לחברה המושתתת על תועלתיות ועל אורינטציה חילונית, שהנימוקים המעשיים של השכל והתבונה דחקו בה זה מזמן את רגשות הרוח והלב?

 

מגמתו של חיבור זה היא, אפוא, להגדיר את הבעיה הזאת הניצבת לפני איש האמונה בן דורנו. מובן, שאין אנו מתיימרים למצוא את פתרונה, כי הבעיה אינה ניתנת לפתרון, אולם, עצם ההגדרה של הבעיה, אני תקווה שתביא לידי הבנה והכרה יותר טובה של עצמנו ושל תעודתנו. דעת בכלל והכרה עצמית בפרט רוכשים לא רק ע"י המצאת תשובות הגיוניות, כי אם גם ע"י ניסוח שאלות הגיוניות, למרות זאת שאין עליהם תשובה. השכל האנושי מעוניין בחקירה כנה בבעיה שאין לה פתרון, המובילה אמנם לענווה ולאין אונים אינטלקטואלי, לא פחות משהוא מעוניין בפתרון בעיה מסובכת, המעורר שמחה והמגביר את התעוזה האינטלקטואלית.

 

ב. שני טיפוסי אדם:

איש ההוד וההדר ואיש האמונה

 

 

כולנו יודעים שהתורה נותנת שתי נוסחאות של בריאת האדם. כן ידועה לנו התיאוריה של מבקרי המקרא, המייחסים את שתי הנוסחאות למקורות ומסורות נפרדים. ברור, שאנחנו שמקבלים ללא ספק וללא סייג את האחדות השלמה של סיפורי המקרא והאופי האלקי שלהם, דוחים בהחלט את ההשערה הזאת, כמו את ההשערות האחרות של מבקרי המקרא, המיוסדות על מידות ספרותיות של אנשים מודרניים שמתעלמים לחלוטין מן התוכן הרעיוני- סגולי של הסיפור המקראי. אמת, ששתי הנוסחאות של בריאת האדם שונים זו מזו, ודבר זה היה ידוע לחז"ל )עי' ברכות סא. כתובות ח. רמב"ן לבראשית ב, ז וכוזרי ד(. אך התשובה איננה בשניות המסורת כביכול, אלא בשניות האדם; לא בסתירה המדומה בשתי נוסחאות, אלא בסתירה הריאלית של טבע האדם. שתי הנוסחאות מדברים על שני מיני "אדם", שני בני אדם, שניהם אבות האנושות, שני טיפוסים ששניהם מייצגים את האנושות ואין פלא כלל שאינם זהים.

 

בבראשית א' אנו קוראים:

ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם. ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ.

 

בבראשית ב' הנוסח שונה בהרבה מאשר הקודם:

וייצר ד' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. ויטע ד' אלקים גן בעדן מקדם... ויקח ד' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה.

 

ברצוני להצביע על ארבעה הבדלים ניכרים בין שתי הנוסחאות:

א. בבריאת האדם הראשון מסופר שנברא בצלם אלקים, אך לא נאמר כלום על האופן של יצירת גופו. בסיפור בריאתו של האדם השני נאמר שנוצר מעפר האדמה, ויפח ד' באפיו נשמת חיים.

ב. האדם הראשון נצטווה למלאות את הארץ ולכבוש אותה. והאדם השני קיבל את הצו לעבוד ולשמור את הגן: לעבדה ולשמרה.

ג. בסיפורו של האדם הראשון זכר ונקבה נבראו יחד. ואילו האדם השני נברא יחידי, חוה אחר כך בתור עזר כנגדו. ואילו

ד. בסיפור הראשון מופיע רק השם "אלקים". ובסיפור השני "ד' אלקים".

 

האדם הראשון שנברא בצלם אלקים נתברך בתנופה רבתי לפעילות יוצרת ונחון בכוחות כבירים להגשמת התפקיד הזה. שעה שבירך ד' את האדם הראשון והטיל עליו לכבוש את הטבע כיוון אותו אל התכונות המעשיות של השכל שבאמצעותם ישתלט על הטבע. האדם הראשון מעוניין, אפוא, רק בצד אחד של המציאות והוא שואל: כיצד פועל היקום? אין הוא מעוניין בשאלות מהותו של היקום, אלא בשאלה מעשית וטכנית לבד: איך? שולטת בו שאיפה אחת: לכבוש את הכוחות הטבעיים, לשלוט בהם ולהעמידם לרשות עצמו. לפיכך האדם הראשון הוא תוקפני ושואף רק לניצחון.

 

אמנם האדם הראשון הוא לא רק בעל תיאוריה. הוא מעצב גם אידיאות ומגלה כוח יצירה גם בתחום החוק. חוקים ונימוסים יפים ונהדרים הוא מחוקק לעצמו, כדי שיהיה לו קיום נהדר ואצלי ושלא תהיה אנרכיה בסדר העולם. ובעשותו את כל אלה הוא משתדל למלא את המשימה שבורא נתן לו, בעת אשר ביום השישי של הבריאה ציווה לאדם: מלאו את הארץ וכבשוה. קבע האלוקים שסיפורו של האדם הראשון תהיה עלילה גדולה של חרות האדם העבד, שלאט לאט מתהפך הוא להיות האדם האדון.

 

מתוך שהוא נדחף לשאיפה שהוא מוכרח לציית לה, להגיע למטרה זו, האדם חותר לשטחים נרחבים ואפילו עד לעבר הכוכבים המרוחקים. הוא פועל לפי טבעו שניתן לו מאת בוראו ומציית לו. על כן, בסיכום, אנו מגיעים לטבע המשולש של האדם הזה שהוא: כבוד - אחריות - הוד והדר.

 

האדם השני, כמו האדם הראשון, מלא פליאה על יסודות היקום. סקרנות אינטלקטואלית דוחפת את שניהם לעמוד בעוז מול סוד הקיום. אולם, בעוד שהיקום מביא את האדם הראשון לשאיפתו לצבור כוח ושלטון ולעשותו שואל את שאלת "איך", הפונקציונלית, האדם השני מגיב על הופעה זאת בשאלות מן הסוג המטאפיסי. הוא אינו שואל שום שאלה פונקציונלית. הוא רוצה לדעת: מדוע? מהו? מיהו?

 

הוא שואל: מה תכליתם של כל אלה? מה משמעות האתגר הגדול המגיע אלי מעבר לגבולות האוניברס, כמו ממעמקי נשמתי המתלבטת? הוא ממשיך לתמוה: מי הוא שעוקב אחרי באופן תמידי, בלתי נדרש, ונעלם אל האין סוף ממש באותו רגע שאני פונה להתייצב מול אותו ה"הוא" הנסתר, הקדוש והנורא? והוא תמה עוד: מי הוא הממלא את האדם בעונה אחת אושר ומורא, ענווה וגדלות, מקסים את לב האדם מבלי שום יכולת להתנגד ובעונה אחת דוחה אותו לגמרי?

 

כדי להשיב על השאלה המשולשת הזאת, האדם השני אינו יוצר עולם משלו ואין הוא עושה מתימטיזציה של תופעות ודברים, אלא הוא מתייצב לפני היקום בכל גווניו, בכל תפארתו ושגבו, ולומד להכיר את העולם בתמימות ובענווה ובהערצה של ילד המחפש את הנפלא והיוצא מן הכלל בכל מאורע רגיל. בעוד שהאדם הראשון הוא דינמי ומלא כוח יצירה, האדם השני מחפש את צלם האלקים בכל עמוד אורה ובכל נבט ופרח; בכל רוח קלה של הבוקר ובשקט של לילה נוצץ כוכבים. המימרא המקראית המספרת שהאלוקים הפיח רוח חיים בתוך האדם, מתעמקת ומתפרשת אל חווייתו של האדם בדבר האלוקים. לפיכך לא נברא אדם הראשון יחידי אלא ביחד עם חוה, זכר ונקבה נבראו בד בבד. אדם הראשון יש לו קיום בתוך ציבור, ביחד עם אחרים. הוא נברא בחברה בכדי להתחבר ולהתקשר עם אחרים; הוא מדגיש את הצד האומנותי בחיים ומעדיף עדיפות לצורה מאשר לתוכן; להישגים מעשיים על פני עניינים פנימיים. יש לו כשרון הדיבור והתקשורת והוא לעולם אינו בודד; כי האדם בבדידותו אין לו אפשרות לגלות ולהציג את כבודו והדרו, כי שני הדברים הללו שייכים רק למנהגי החברה הגדולה. האדם הראשון לא היה בודד ולא נותר לבדו אפילו ביום היבראו. הוא נולד ביחד עם חוה, והאלוקים דיבר לשניהם כחברים בלתי נפרדים של קהילה אחת.

 

 

ג. תיאור קהילתו של איש ההוד וההדר

 

קהילתו של אדם הראשון, שהוא איש ההוד וההדר, חבר בה - הוא קהלה טבעית, המוצר של הפעילות היוצרת של החברה, שהאדם מתחבר אליה בחשבו שחיים ופעולות כאלו יקדמו את עמדתו וענייניו. קראתי קהלה זו בכינוי "טבעית", מפני שפעילות זו איננה מחויבת המציאות ע"י החוויות והצרכים של האדם הנברא בצלם אלקים, אלא מתוך נטיות ולחצים ביולוגיים.

 

כיצור ביולוגי החפץ בקיומו, מגיב האדם לכל אתגר המאיים עלי מצד חיצוני. עובדה היא ששורש הנטייה הזאת מצוי כבר בממלכת בעלי החיים שעה שהם חשים בסכנה קרובה; כשהם נמצאים במרעה ומרגישים בסכנה, הם נבהלים באופן אינסטיקטיבי והם מתחילים להידבק זה בזה כאילו עצם המגע הפיסי ימנע מהם את האסון. ההבדל בין האדם שמתחבר לאחרים והבהמות המתקהלות ביחד בעדר הוא, שבעת שהיצורים האילמים מגיבים באופן מיכני ובלי מגמה, פועל האדם בדרך שכלית ותכליתית. אולם השאיפה היסודית להתקהל נוכח סכנה, משותפת לבהמה ולאדם הביולוגי.

 

קוהלת נתן תמונה למעשה ההתחברות הזאת במתכונתו של האדם הראשון בדברים אלה: "טובים השניים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בפעלם, כי אם יפלו, האחד יקים את חברו, ואילו האדם שיפול אין שני להקימו". האדם הראשון מרגיש בנוחיותו כאשר הוא נמצא בחברתה של חוה, מבחינה מעשית ולא באופן מהותי. הם פועלים יחדיו, עובדים ביחד, חותרים יחד לקראת מטרותיהם ההדדיות; ברם הם אינם קיימים יחד. לכל אחד יש התחושה של ה"אני" ולא של אנחנו.

 

אין כאן קשר בין שתי נשמות ההדוקות זו בזו, אלא כל אחת מדברת בשפה המיוחדת לה: ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים, פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ. זכר ונקבה זומנו ע"י בוראם לפעול ביחד כדי שפועלם יוכתר בהצלחה; אולם לא נמסר להם התפקיד להתקיים ביחד בכדי לטהר את עצמם, ובכדי לגאון ולקדש את קיומם.

 

לאחר שתיארנו את האדם בעל הכבוד וההדר, הן כיחיד והן כחבר של קהילה פעילה, ברצוני לפנות לאדם השני, בעל התפקיד הכפול - כאיש בודד וכאיש המסור לרעיון קהילתי מוזר.

 

ישנם שני הבדלים יסודיים בין ההדר ובין הגאולה המטהרת:

א) להיות במצב של גאולה, שלא כמו להיות מכובד ומהודר, היא תחושה מהותית. אין זו תכונה מקרית בין שאר תכונות ההוויה אלא צורה ברורה של ההוויה עצמה. חיים של גאולה שונים במהותם מחיים בלי גאולה. אפילו נזיר לגמרי מן החיים, שאין לו הזדמנות להפגין כבוד והדר, יכול לחיות חיים של גאולה. הגאולה המטהרת מתגלית בתוך החוויה הפנימית והפרטית והיא חורגת לגמרי מן היחסים של "אני ואתה" וחודרת אפילו אל השכבות הכי נסתרות של ה"אני" המבודד.

 

ב) הגאולה המטהרת, בניגוד לכבוד והדר, אין לרכוש אותה ע"י הכרה ושלטון על סביבתו אלא ע"י שלטון על עצמו. חיים של גאולה משמעותם שלטון על היצר. כשהאדם כובש את הטבע הוא רוכש לעצמו כבוד וכשהאדם נכבש ע"י בורא הטבע הוא מוצא את גאולתו...

 

הכבוד וההדר בא לאדם כשהוא מגיע לשיא ההצלחה; גאולה - מתוך מעמקי משבר וכשלון: ממעמקים קראתיך ד'! הכתוב אומר בפירוש כי האדם השני נברא עפר מן האדמה, כי ידיעת מקורו השפל הוא חלק בלתי נפרד מהווייתו הפנימית. האדם השני לא שכח מעולם שמקורו קומץ של עפר...

 

 

ד. תיאור קהילתו של איש האמונה

 

 

והאדם השני, באותו רגע שהוא משיג את הצלחתו: תודעת ה"אני" הפנימי שזכה לה הודות לחתירה מייגעת לקנות לו קיום נגאל ומובטח, הוא מגלה פתאום שהוא בודד; ככל שהוא מתקדם לקראת גאולתו, כן גוברת בו תחושת בדידותו והתודעה הטרגית שהוא נשאר לבדו. עם שחר הגאולה של "אני" חדש, האדם השני נכנס לעולם של תמורה והתנוונות. עם הרגשה של חוסר בטחון, במציאות בה הוא רואה אחרים ואחרים רואים אותו, בהסתכלות אחד לשני מתוך תימהון.

 

מי יודע איזה סוג בדידות מיצר ומענה יותר? זה שנופל על האדם בעת שהוא מסתכל על הקוסמוס האילם, עם נתיבות החושך שלו, על הדרמה החד-גונית שבחובו, או זה הפוקד את האדם כאשר הוא מביט בפני רעהו בדומיה? מי יודע אם איש החלל הראשון שינחת על הירח ויפגש עם הגוף המוזר והאיום הזה, יחוש בבדידות יותר גדולה מאשר האיש האלמוני הנסחף בזרם החוגג והצוהל בכיכר הגדול של הכרך הענקי?

 

האדם השני נשאר בודד. הוא הפריד את עצמו מסביבתו שהוא מתבונן אליה. "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חיית השדה". הוא אמנם נעשה אזרח בעולמו של האדם, אולם אין לו עם מי להתחבר וכל קיומו בספק. גם האישה שנבראה ביחד עם האדם הראשון, לא יכלה לשנות את המצב. וכאן, בנקודה המכרעת, היה חייב להתחיל בפעולה שתביא את מלא גאולתו, ע"י גילוי עזר שיהיה איש כמותו שישכיל להתקשר אתו בכדי ליצור חברה או קהילה חדשה לפי דרכם.

 

והואיל ופעולה זו היא חלק מגאולתו, אין היא פטורה מקרבן. הדרך לגאולה היא שוב ע"י כישלון. לחברה החדשה - מגיעים לא רק על ידי כיבוש ושלטון אלא על ידי כניעה ונסיגה: "ויפל ד' אלקים תרדמה על האדם". האדם אחרי שנוצח ונכשל, מצא את העזר בכישלונו. ושוב פעם נתגלה כאן הניגוד בין האדם הראשון לאדם השני. אדם הראשון לא נצטרך להקריב משהו בכדי שהעזר שלו - האישה, תבוא לעולם, בה בשעה שהיה הכרח לאדם השני להקריב חלק מעצמו בכדי למצוא לו עזר. וככה, על ידי צרה וצוקה נזרע הזרע של חברה חדשה, זוהי קהילת האמונה שהגיעה לפרי ישוה על ידי הברית בין אלוקים לאברהם.

 

קהילת האמונה והברית, לא כמו קהילת הפעולה הטבעית, מפרשת את הדיבור האלוקי "לא טוב היות אדם לבדו" במובן המהותי, וההדגשה היא על המונח "היות". קהילת האמונה אין להשוותה לשאר המונחים הטבעיים, כמו של "היות" אין השוואה עם המושג של "לעבוד ולייצר מצרכים" (כמו שהמטריאליזם ההיסטורי רוצה שנבין). "היות" אין לו זהות עם המונח "לחשוב" (כמו שהפילוסופיה הרציונליסטית רוצה לשכנע אותנו); "היות" אף לא מתמצה בייסורים (כהטפת שופנהויאר) או בהנאה מן העולם הזה (כהשקפת ההידוניזם).

 

"היות" משמעו חוויה עמוקה ונדירה, בלתי תלויה באיזה תפקיד שהוא, שרק האדם השני יודעה ומכירה. "היות" פירושו להיות יחיד מיוחד במינו ועל כן גם בודד. כי מה גורם לאדם שירגיש בדידות ואי בטחון אם לא היותו יחיד וגלמוד. ה"אני" שלו בודד, מפני שאין אחר החי כמו ה"אני" הזה ומפני שאופן הקיום של ה"אני" הזה אינו ניתן לחיקוי על ידי אחרים.

 

ומכיון שהבדידות הזאת אינה פעולה מקרית או הישג מן החוץ, אלא משקפת עצם מעצמו של ה"אני", על כן שאיפתו של האדם השני היא לסוג אחר של קהילה והתחברות. אין הוא שואף להצלחות פוליטיות, או של צבא וחרושת. הוא כמה ושואף לריעות ולהתחברות אחרת לגמרי, לריעות הלבבות ולחוויית ההוד של קשר האמונה. שם מוצאת הנשמה הבודדת את חברתה והן נשלבות יחד. ההבדל בין הקהילה הטבעית של האדם הראשון וקהילת האמונה של האדם השני בולט כאן במיוחד: הראשונה היא קהילה של עניינים והצלחות אישיות; והשנייה - של התחייבות הנולדת מתוך כשלון וייסורים ומורכבת משלושה שותפים: אני, אתה והוא; ה"הוא", הוא סיבת כל הסיבות של כל המציאות ושבו כל אחד מוצא את גאולתו.

 

אדם הראשון פגש את העזר כנגדו בעצמו, ואילו האדם השני פגש את חווה ע"י תיווכו של האלוקים שקרא אותו להתחבר לחוה בחברת קיום מיוחדת, המעוצבת על ידי פעולות הקרבה וסבל, ואשר האלקים, כביכול, בעצמו נעשה שותף לחברה זו, ושהוא, יתברך, בשום פנים אינו מחוץ לחברה זו. האלוקים, תמיד מתחבר לאדם בברית מיוחדת ועוזר בקיומו. כוחות הנצח והאין סוף, ביחד עם יצורי הזמן העובר, בורא ונברא, הכל קשור לברית זו, והם מתחברים ומשתתפים במטרת הקיום.

 

 

ה. הנבואה והתפילה

 

רק קהילת הברית שהזכרתי למעלה, המורכבת משלושת הגופים: אני, אתה והוא, יכולה לעשות ועושה להקל על הסבל של האדם השני, על ידי ההזדמנות להתקשר בריעות אמיתית עם חוה. אמרנו למעלה שאדם וחוה משתתפים בתוך חברת הברית הזאת, לא רק בתורה פועלים במשותף אלא בחוויה מיוחדת של קיום הדדי. התמורה הגדולה של המעבר מיחס של תועלת שכנית ליחס של ברית וחוויית הקיום, נעשית כאשר האלוקים מצטרף אל הברית הזאת וההתגלות של האלוקים אל האדם שחיפש אותו בכל שבילי היקום מביאה ליסוד הקהילה הזאת של הברית והנבואה. כאשר האדם קורא לאלוקים בנוסח הפשוט והאינטימי של "אתה", הנס מתרחש שוב: האלוקים, כביכול, מצטרף גם כאן אל האדם בברית חדשה - ברית התפילה.

 

שתי הקהילות, גם הנבואית וגם המתפללת, נקראות בכינוי "ברית", משלושה טעמים הללו:

 

א. האדם מול בוראו

גם כאן וגם כאן האדם עומד מול בוראו.

ברור שעניין הנבואה, יש לפרשו רק במדרגה של ברית, שכן רעיון הנבואה יכול להתגשם רק על ידי מגע אישי וישיר בלי שום תיווך. רק מתוך ברית כזו שנכרתה עם האלוקים בשעה שמשה עלה אל ראש ההר, "ויקרא ד' למשה", הגיעה לידי ביטוי הפגישה הנבואית "פנים אל פנים" עם הבורא. "ודיבר ד' אל משה פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו".

 

התפילה, כמו כן, אין להבינה אם לא באופן שהאדם עומד לפני האלוקים, בדומה לדו שיח של הנביא עם האלוקים. הדרמה הקוסמית מליאת ההוד יכולה רק לתת השראה לאדם, לעודד אותו לתת שבח והודיה לבורא עולם, אולם זו אינה תפילה, כי היא חורגת מגבולות הבקשה והתהילה, שאלה הם רק סימנים חיצוניים.

 

תפילה - ביסודה היא: הרגשת האדם בעומדו מול בוראו והוא מדבר אליו במישרין. להתפלל פירושו אחד: לעמוד לפני ד'. מהות התפילה היא הברית וההתחברות עם האלוקים והדיבור אליו. תפילה ונבואה הן באמת שמות נרדפים לדו שיח בין אלוקים ואדם. אנו רואים שקהילת התפילה נולדה ממש באותה שעה שנגמרה הקהילה והברית הנבואית; התפילה, אפוא, היא המשך הנבואה; וחברת המתפללים - כמו אגודה של נביאים. ההבדל הוא רק בזה, שבברית הנבואה האלוקים הוא היוזם ומדבר והאדם מאזין; ובברית התפילה - האדם הוא המדבר והאלוקים מאזין ומקשיב.

 

הברית של נבואה ותפילה צצה ופרחה באותו רגע שאברהם פתח בשיחה עם ד' באופן מוזר. מאוחר יותר, כאשר אנשי כנסת הגדולה היו עדים לכך שיום הקיץ הבהיר של ברית הנבואה נהפך לליל חשוך ועצוב של סתיו ולסכנה של אלם וסתימת החזון, לא נכנעו ולא נתנו לגמור את הדו שיח בין אלוקים לאדם, הם מצאו את הגאולה והקירבה האינטימית אל האלוקים על ידי תפילה. ואם לא קרא האלוקים את האדם, יקרא האדם לאלוקים. וככה נמשכה הברית ועברה ממדרגת הנבואה למישור התפילה.

 

ב. אני אתה והוא

שתי הקהילות, הנבואית וזו של התפילה, הן משולשות, מורכבות משלושת הגופים: אני, אתה והוא. הנביא שאלוקים מתגלה אליו, מוכרח לזכור שהוא מייצג את ה"הם" שבשבילם מיועד דבר ד'. האדם הכי גדול אינו ראוי לקבל דבר האלוקים אם הוא חושב שהנבואה נתגלתה רק אליו ולא בשביל אחרים. כמו כן קהילת התפילה, אסור שהדבר יישאר בין שנים: ה"אני" הפונה אל ה"הוא", אלא מוכרחים גם לשתף אחרים. צריך האדם להימנע מתפילה רק למען עצמו והוא צריך לכלול גם את אחרים. חשיבות מיוחדת נודעת בהלכה לתפילת הרבים ולמען הרבים. בעת צרה אין לאדם להתפלל רק בשביל עצמו, כי יסוד התפילה הוא תחושת הברית וההתחברות והשותפות בצרתם ובסבלותם אפילו של אלה שאדם הראשון אין לו בהם כל עניין. אדם הראשון מרכז הכל סביב עצמו ועל כן לא יוכל להצטרף לברית התפילה שגם האלוקים שותף בה. איוב גם הוא לא הבין דבר זה והקריב קורבנות רק למענו ולמען בני ביתו ועל כן תפילתו וקורבנותיו לא נתקבלו והסערה פקדה אותו. רק כאשר בסבלו גילה את החוויה הגדולה של תפילה גם למען השני, אז - "וד' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו". ואז זכה להיות חבר בברית זו.

 

ג. שליחות מוסרית

שתי הקהילות זכו לקיומם לא רק מפני החוויה היחידה של הפגישה עם האלוקים, אלא גם, ואולי בעיקר, מפני הבשורה או השליחות המוסרית הכרוכה בחוויה זו. פגישה עם האלוקים, שתגאל גם את האדם, צריכה להיכלל ולהתגשם בבשורת מוסר מחייבת, אחרת אין לסווג אותה במונח "ברית", הכולל מצוות והתחייבויות המתקבלות בלב שלם. בניגוד לחוויה המיסטית של אינטואיציה, שתוצאותיה הן רק במקרים רחוקים גם שליחות מעשית, הנבואה, כפי שהדגשת אין לה דבר כמעט עם החוויה המיסטית, לעולם אין להפריד אותה מן הבשורה המעשית. הנביאים לא הובלו דרך מדורי השמים לראות במלאכים ושרפים ולחזות את המוחלט בכדי לזכות להארה מלאה של חייהם האישיים. פגישת הנביאים עם האלוקים מכוונת לשליחות מוסרית, שעל הנביא למסור אותה לחברי הקהילה בעלי הברית שימלאו אותה.

 

מה שמע ישעיהו הנביא כשראה את ד' יושב על כסא רם ונשא? "את מי אשלח ומי ילך לנו?"; מה שמע יחזקאל הנביא במסעו לצבאות השמים? "בן אדם שולח אני ותם אל בני ישראל, אל הגויים המורדים...". הנביא הוא השליח למסירת דבר האלוקים אל בעלי הברית. "ואפן וארד מן ההר... ושני לוחות הברית על שתי ידי". התיאור הקצר הזה של משה בתפקידו הנאצל, להיות השליח נושא לוחות הברית הכתובות באצבע אלוקים עם החוק והמוסר האלוקי, יש לו משמעות אוניברסלית המתאימה לכל הנביאים.

 

ואף התפילה, מלבד הידיעה על נוכחות האלוקים, יש בה מעשה רב של מצוות והתחייבויות כלפיו לקבלת מרותו המוסרית )ההלכה על סמיכת גאולה לתפילה, לחבר קריאת שמע עם תפילת שמונה עשרה, מרמזת על רעיון זה(. מי יכול להיפגש עם האלוקים ולהתפלל אליו? ברור, שהאיש המוכן לטהר עצמו מכל פגם, כי כל סוג של עוול, של שחיתות המידות, מחלל את כל עיקר מהותה של התפילה, באשר אין האלוקים רוצה להיות אתו בכפיפה אחת, והוא צריך קודם לטהר עצמו ולהסיר את המסך המבדיל בינו לבין האלוקים.

 

אמנם, האלוקים מקשיב לתפילה היוצאת מלב נשבר מחמת המעשים הרעים ורק אם חפצו להיטהר ולהיגאל מחיים אוויליים כאלה, כי תפילה מבשרת תמיד את התשובה לחיים המוסריים. מטעם זה אין לתפילה תפקיד מרכזי בהלכה, כי היא חייבת תמיד להיות מוקדשת להגשמת הצו האלוקי, ובתור שכזו אין היא דבר שלם בפני עצמו, אלא הכנה נשגבת לפעילות ההלכתית.

 

 

ו. המסקנה: בתוכנו מיזוג שני טיפוסי האדם

 

וכאן אנו מתחילים לראות את קווי היעוד של איש האמונה. הסברנו מקודם, שאיש האמונה הוא בודד, מפני שאין לו חבר שיתאים לה"אני" שלו. אחר כך הסברנו גם שאיש האמונה הזה מוצא את גאולתו בקהילת הברית, שבה הוא משלב את קיומו הזמני בקיום הנצחי של עצמו האמיתי. בדרך זו נעשה "האדם הנסתר" ל"אדם נגלה" מול אלוקים ואדם.

 

ברם, האלמנט הטרגי עוד לא נעלם לחלוטין מייעודו של האיש המאמין, גם אחרי שמצא את מקומו בקהילת הברית הנזכרת. אמרנו גם שבדידותו של האיש המאמין הוא חלק אינטגרלי של ייעודו שלעולם לא יוכל להשתחרר לגמרי ממנו. איש האמונה מתנודד תמיד בין הקהילה הטבעית של הוד והדר ובין קהילת האמונה והברית. וזהו הגורם, שהוא נמנע מלהתמסר כולו בתחושת הברית של הנוכחות הגואלת של האלוקים.

 

מדי פעם בפעם מוצא את עצמו איש האמונה, אפילו נגד רצונו, בתוך הקהילה הטבעית של ההוד וההדר שאין לה התודעה של הברית. בלי משים הוא מוצא את עצמו מסתובב סביב המרכז הקוסמי ומתערב בתוך היקום, כשהוא מביט לעבר הבורא המסתתר בשפריר חביון. אכן, ההתערבות הזאת אין בה משום "אור וצל", כי גם הקהילה הטבעית בדומה לקהילת הברית, היא לרצון לפני ד', כי יש שהאדם צריך לעסוק בשאיפה טבעית של הדר וכבוד כמו שצריך לעסוק בגאולה. הוא הוא שרמז לאדם להתמסר לשלטון והוא גם שאמר לאדם להיות נכנע ועניו. הוא מאפשר לאדם לחיות ולפרש את העולם בקטגוריה פונקציונלית, בדרך של "כיצד", ובעונה אחת דורש מן האדם לעמוד בחרדה לפני המסתורין הגדול ולפרש את העולם במובן הזמן המחובר אל הנצח, עד סוף הימים.

 

התורה מצווה את האדם: "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך", פעולה אשר רק האדם מקהילת הברית יכול לקיימה; ומאידך חוזרת ומצווה להתעסק באינטרסים ובעניינים שמתעסקת בהם הקהילה בעלת ההוד וההדר: "כי תבנה בית חדש", "ובקצרכם את קציר ארצכם". כאשר הוא עסוק בענייני הברית, התורה מזכירה לו כי הוא נדרש גם בקהילה אחרת, בעלת ההדר. הולך הוא ועוסק בעבודה יוצרת של הקהילה הקוסמית בעלת ההדר, אולם ההלכה אינה מאפשרת לו לשכוח כי האלוקים מצפה שיחזור לקהילת הברית...

 

אני מוכרח לבא לידי המסקנה המופלאה, שההלכה מאמינה שיש רק עולם אחד, שאינו ניתן לחלוקה לקודש וחול, שיכול גם לטבוע בזוהמה וגם להתעלות למדרגה של קדושה. על כן חייב האדם בעל הברית לאחד את שתי הקהילות ולהיות גם חופשי ליצירה וגם עבד נאמן ומסור לד'. למרות הפער העצום והניגודים בין שתי הקהילות, רואה ההלכה את הסדר המוסרי ככוח מאחד. הסדר הזה שמוצאו מקהילת הברית פונה כמעט באופן בלעדי אל קהילת ההוד וההדר להגשמת הסדר הזה. להשקפת ההלכה, החוק והסדר הזה היא הזרוע העוזרת לקהילת הברית להתפשט לעולם ההדר.

 

לפי משמעות הכתוב, האדם הראשון, בעל ההדר, השלטון וההצלחה, והאדם השני, איש האמונה הבודד, הנכנע והמציית, אינם שני אנשים שונים העומדים אחד נגד השני, כ"אני" מול "אתה", אלא בכל אחד מאתנו נמצאים שני אנשים, איש היצירה בעל ההדר - אדם הראשון, ואיש הענווה והכניעה - אדם השני. אופן המחשבה שלהם נפרד וכן שיטותיהם שונות, אולם ככל שהפער הזה הוא גדול, כל אחד מאתנו מוכרח להזדהות עם אישיות כוללת, שיקבל עליו אחריות בתור איש בעל ברית ובעל הדר ביחד...

 

האלוקים ברא אותם שניהם. ואם נאמר לדחות צד אחד, ייראה הדבר כאילו אנו דוחים את התכנית האלקית של הבריאה שנאמר עליה שהיא טובה מאוד. למעשה, אנשי אמונה קיבלו עליהם מכבר את האדם הראשון; למרות העובדה שאדם השני נושא עליו חוב יחיד במינו, הוא נשאר גם איש ההדר עם רוח החדווה של יצירה קונסטרוקטיבית.

 

ומכיון שכך, נראה שזה רצון האלוקים, שהאדם יסתובב בין קהילת האמונה לקהילת ההדר, בין עמידה מול האלוקים על ידי קיום העולם ובין הכרה אינטימית של אלקים באמצעות הברית. ועל כן גם רצון האלוקים הוא שגאולה שלמה של האדם עוד אינה ניתנת להשיג. אם היה האלוקים שם את האדם רק בקהילת ההדר, לא היה האדם מכיר לעולם את בדידותו, כאמור. הוא היה אמנם נשאר בבעיה שנותר לבדו, אבל זו יכולים לפתור. וכן מצד שני, אילו היה מכניס האלוקים את האדם רק בתוך קהלת הברית, היה האדם החש בבדידות הקיום שלו, יכול על ידי זיקת הברית עם אלקים ואדם, לזכות כדי גאולתו.

 

אולם האלוקים ברוב חכמתו שאין חקר לה, רצה אחרת. האדם כאשר מגלה הוא את בדידותו בקהילת הברית ובטרם הצליח לעלות לרמה הגבוהה של התגלות הברית, נדחף איש האמונה לקהילה חדשה שנדרש דווקא לחיות בה חיים שטחיים, במקום חיי הברית המעמיקים. מפני התנועה הזאת ממקום אחד למשנהו, אינו מחזיק מעמד בשום קהילה, אין הוא יכול להשתרש אפילו באחת מן הקהילות הללו, ובדידותו המהותית ש איש המאמין נמשכת. באמת נוכל להגיד: "ארמי אובד - אבי"!...

 

 

ז. בעל ההדר זקוק לרוחניות לצרכיו התרבותיים

 

אכן, בדידותו המהותית של האיש המאמין נוצרה ברצון ד' והיא חלק מגורלו ועל כן היא חוויה יפה ומלוכדת, בה בעת שהבדידות של האיש המאמין שהזכרתי בתחילת המסה הזאת, נושאת אופי חברתי, בעטיו של מצב היסטורי שנגרם על ידי האדם, והיא חוויה מכוערת והרסנית.

 

אברר את המצב בכמה משפטים קצרים:

אדם הראשון בן ימינו המצליח מאד ביוזמת בעלת ההדר, מסרב להודות בשניות שבאדם והוא מכחיש בהחלט שקיים בתוכו עוד אדם אחר. אני מתייחס לאדם המערבי המשתייך למוסדות הדת ותומכם בנדיבות, אלא בהיותו חבר גם בקהילת ההדר וגם בקהילת הברית, הוא נמצא בסכנה לאבד לגמרי את תודעתו הדיאלקטית והמטאפיזית, בחשבו שזה משא כבד מדי המפריע אותו לחפש יותר ויותר אושר והצלחה.

 

האדם המערבי הזה שהזכרתיו, התומך במוסדות הדת והוא אמנם חבר מסור ונאמן בקהילה זאת, אך אין לו שייכות לקהילת האמונה והברית, השואפת, כפי שהדגשתי, לחיים של גאולה - והיא, הקהילה הדתית הזאת, מסורה לחיי כבוד והצלחה, ועל כן גם הקהילה הדתית הזאת היא קהילה טבעית, שפועלים בה רק שני אישים וחסר בה השלישי - האדם המערבי הזה מעריך את הדת במידה שהיא עוזרת לו באינטרסים שלו. גם האדם הראשון אינו יכול להשיג הצלחה גמורה ללא עזרתו של איש האמונה. היכל התרבות של האדם הראשון לא היה לו כל קיום, אם היה מנסה להעלים את העובדה כי הוא בעצמו אין לו יכולת להוציא מכוח אל הפועל את ייעוד הכבוד וההדר שנתן לו האלוקים, בלי עזרתו של האדם השני. אמנם אפשר לבנות ספינות חלל בלי השראת האמונה, אך האדם המצליח שואף לא רק להצלחה חומרית אלא גם לערכים ואידיאות.

 

והואיל והאדם בעל ההדר זקוק לחוויה רוחנית בכדי להאדיר את בנינו התרבותי, שומה על איש האמונה לספק לו את החלקים המתאימים של החוויה הזאת. גם זאת עשה האלוקים לנטוע בלב האדם בעל ההדר הצורך באידיאות ובחוויות רוחניות, בידעו שיש בכשרונו של איש האמונה להפוך כמה מחוויות הרוחניות שלו לשיטה של ערכים ואידיאות, המתאימים לאיש ההדר, ועל הכל לזה שיש לו מוח יוצר.

 

אמנם בשלב זה, מתחיל להתפתח משבר ביחסים בין איש האמונה לבין איש ההדר. אם מלאכה זו של תרגום סודותיו של איש האמונה לצרכים התרבותיים, הייתה יכולה להיעשות בשלמות, אז היה יכול גם איש האמונה להשתחרר, לפחות, מבדידות פסיכולוגית שבאה מהעימות ההיסטורי שלו עם איש התרבות. איש האמונה היה יכול לחיות בשלום עם איש התרבות, שהיה מבין לאשורו את חשיבות ההתעלות האנושית, ויחס אחדות מושלם היה שרוי בין שני סוגי ה"אדם".

 

אלא שהרמוניה כזאת אין להשיגה, כי אין איש האמונה שש לפשרות בנוגע להתחייבויותיו במה שנוגע לברית, שאינן ניתנות לניתוח השכל, ועל כן אינן מתאימות גם לתרגום לערכים תרבותיים. ההתחייבות של איש האמונה הינה בעלת מימדים שונים, שאינה ניתנת להבנה על ידי השכל הפשוט. האמונה היא ראשונית, חוויה יסודית המתפוצצת בכוח איתנים וחובקת זרועות עולם. השכל אינו סולל את הדרך של איש האמונה, הוא רק מנסה לאחר המעשה לחזור על עקבותיו של איש האמונה, וגם בזה אין הוא מצליח לגמרי והוא מוכרח לעמוד מרחוק ולהתבונן בדרכו של איש האמונה, שהחוויה שלו היא מעבר להגיון השכל ואפילו להגיון הלב והרצון. איש האמונה מתחייב לאלוקים מתוך "השתגעות" באהבתו אותו. ככתוב: "סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני".

 

ח. מדוע בעל ההדר דוחה את איש האמונה?

 

ומה שאין לתרגם את החוויה השלמה של האמונה, זו היא דווקא גדולתה של חוויה זו. כי אם היה באפשרות לתרגם במלואה את ההתגלות הגדולה של החוויה הזאת, אז היינו מפסידים את הייחוד של חוויית האמונה וכל ההתחייבויות לגביה. רק דברים צדדיים של חוויית אמונה זו ניתנים להעביר ולהשתקף. תפילה, למשל, יכולה להעלות את איש ההדר ולטהר אותו, מפני שהיא מעוררת רגשי הוא ואצילות, אלא שדברים אלה שהם חיוניים לאדם הראשון, הם משניים לאדם השני, שהוא יודע, למשל, שהתפילה הוא עמידה מלאה שגב ופחד מול האלוקים, שאף שמדבר אתו כחבר מלא בקהילת הברית, הוא יודע ומרגיש שהוא כולו שלו ונדרשת ממנו כניעה שלמה והקרבה מליאה לאלוקים.

 

בקיצור: לתרגם את בשורת הדת, זה עוד לא כל מה שאיש האמונה חייב למסור לאיש התרבות וההדר. מלבד זה, חובה על איש האמונה ללמד אותו להבין את ייחודה של האמונה, עם הזוך והטוהר שבה, למרות זה שדבר זה אינו תואם לגמרי את היסודות של החברה הטבעית, המלאה רק תועלת.

 

מה רבה ועצומה היא אי ההתאמה בין שני היסודות הללו! דברו של איש האמונה הוא על כישלון במקום הצלחה, על קבלת עול מלכות שמים במקום לצוות לאחרים, על נדיבות במקום שלטון, לסוג במקום להתקדם, לפעול באופן "מוזר" במקום להיות מובן. כאן מתרחש המאבק הדרמטי. האדם בעל ההדר, דוחה את השיטה הזו. וממילא הוא דוחה גם את איש האמונה.

 

המצב הזה הלך מדחי אל דחי במאה הנוכחית, כאשר איש ההדר הצליח ביותר וכבש כיבושים עצומים. גאוותו אינה יודעת גבול והוא תובע לעצמו כוחות אין סוף. כמו בימי קדם עוסק הוא בהקמת מגדל שראשו יגיע השמיימה. הרפתקאותיו וניצחונותיו מסחררים אותו והוא שואף לשלטון בלי מיצרים.

 

הוא נשאר עם זה איתן בדעתו, לא לקבל עליו את המצוות הרוחניות של האנושות, אף הוא מאוכזב ומרגיש את הריקנות הנפשית, וכמו המלך הזקן של קוהלת, הוא מכיר את הטרגדיה שלו, אולם האכזבה הזאת אינה מביאה אותו למעשים. אכן, הוא בא לבית הכנסת, שומע הרצאה על הדת ומעריך את הטקסים השונים, אולם הוא מבין רק "תרבות דתית" ולא את ייחוד האמונה. הוא מעוניין בחוויה אסתטית ולא בחוויה של ברית; הוא מבין את הנימוס החברתי ולא את הצו האלקי.

 

האדם המערבי עומד על דתעו שהוא מוכרח להצליח. ואם אפילו הוא מתמסר לדבר האלוקים הוא רוצה את הגמול. ברית עם ד', אצלו זו ברית של עסק, כאילו שיש כאן עניין של סחורה וחליפין. זו הייתה הפילוסופיה של איוב שהובילה לאסון, שרואה באמונה יחסי גומלין וציפיה לתגמול בעד כל קרבן. האדם המודרני שואף שהאמונה תתאים את עצמה לשאיפות ולקצב של הזמנים החדשים. אין לו שום הבחנה בין דת מתורגמת לצרכי תרבות ובין התחייבות פנימית לאמונה שאינה משתנית לעולם, שהיא חורגת מגבולות זמן וחלל.

 

האמונה פורצת את הדרך בשביל הנצח לתוך הזמניות. תפקידה ומטרתה לגאול את האדם מן המגבלות של הזמן ולהביאו לחיי עולם. אולם האדם הראשון, לצערנו הגדול, מסרב להתקשר עם הנצח והוא נשאר מתוך קנאות בתפקידו של איש ההדר, הרוצה דווקא שהאמונה תרתם לאינטרסים לו. אין הוא מבין שכוח האמונה מסוגל לשחרר את האדם המודרני מהתסביכים השונים ולעזור לו גם באורח חיים של הדר וגם בהשגת חוויית האמונה.

 

וכאן מגיע לסופו דו השיח בין האיש והאמונה לאיש התרבות. כאשר גומר האדם השני את מלאכתו לתרגם את הדת לשפת התרבות ומתחיל לדבר בשפה "הזרה" של האמונה, הוא מוזנח ובלתי מובן. הוא חש בבדידותו ולעתים גם בזלזולו של אדם הראשון. זה הוא עצמו. הוא חוזר כמו משה בימים מקדם, אל מקום משכנו הבודד. כן, בדידותו של האיש המאמין בימינו היא מסוג מיוחד, לא רק בדידות מהותית, פנימית, אלא גם בדידות חברתית, בכל עת שהוא בא לבשר את הבשורה האמיתית של האמונה. זהו מצבו וגם ייעודו האנושי של האדם הנפגש עם הנצח, ואשר אף על פי כן ולמרות הכל, הוא ממשיך בעקשנות להביא את בשורת האמונה לאיש ההדר.