לחץ כאן לתצוגת הדפסה

זיקה של יבום

מחבר: רחל לב-מור

בראשית ל"ח; מלכים א', ג

"קולך" כ"ה כסלו תש"ס, גיליון 15

תקציר: המאמר סוקר את נושא הייבום במעשה תמר ויהודה ובמשפט שלמה. הדגש הוא על סבך הרגשות שהנשים הזקוקות לייבום נקלעו אליו.

מילות מפתח: תמר; יהודה; ייבום; משפט שלמה; בראשית; מלכים;

זיקה של יבום

 הפעם הראשונה שאנו פוגשים במושג של ייבום במקורותינו, היא בספור של תמר בספר בראשית  פרק ל"ח. זה איננו סיפור אשר התנהג לפי דיני ייבום המפורטים בדברים פרק כה. הרי כל האירוע  התרחש לפני מתן תורה. ידוע שנישואי ייבום התקיימו בעולם העתיק כבר בתקופת הברונזה המאוחרת )1500-1200 לפנה"ס). לפי חוקי אשור התיכונה, כאשר הבעל נפטר ללא בן, אביו מוסר את הכלה לאחד מבניו או לוקח אותה לעצמו. אם בעלה וחמיה שניהם מתו ואין לה בן, אז היא נעשית אלמנה; היא חופשייה ללכת. הרמב"ם הכיר בעובדה זו כשהסביר בספר מורה  נבוכים (ח"ג מ"ט): "טעם הייבום הרי מפורש שהיה מנהג קודם לפני מתן תורה והניחתו התורה". 

 

לפי החוקים העתיקים האחריות ליבום הייתה בידי יהודה. לכן תמר הרגישה חופשייה לבחור ביהודה בתור המייבם ולא בשלה, למרות שהוא כבר גדל. מובנים דברי רש"י על תגובת יהודה: "כי בדין עשתה על אשר לא נתתיה לשלה בני". תמר פעלה לפי דין המקום. 

 

היצירה של זיקת ייבום בחייה של היבמה אינה עניין של מה בכך. אפילו מבלי לקחת בחשבון את העובדה שבעלה זה עתה נפטר, אישה המוצאת את עצמה קשורה לגבר חדש, עלולה להימצא במצב שהוא בעיניה הרה אסון או מצב מלא תקווה. בכל אופן, מצב כזה יכול להצמיח רגשות קיצוניים אשר עלולים להביא לתגובה קיצונית, עד כדי סכנת נפשות. תמר כל כך רצתה להתייבם עד שהייתה מוכנה לסכן את חייה לשם כך. ואכן, היא כמעט איבדה את חייה. 

 

משפט שלמה

הבה נעיין בסיפור מקראי נוסף כדי לראות תגובה קיצונית של יבמה דווקא בכיוון ההפוך. לכאורה אין למשפט שלמה הידוע (מלכים א פרק ג) כל קשר לעניין היבום. ברם, עיון מעמיק יגלה לנו ספור מרתק המתרחש מתחת לפני השטח. 

 

כזכור, שתי נשים באו לפני שלמה מלך, שתיהן אמהות לתינוקות אשר ילדו באותו בית. כל אחת טענה שהשנייה שכבה על ילדה והמיתה אותו, ושהבן החי הוא הבן השייך לה. כאשר המלך צווה לגזור את הילד החי לשניים, נכמרו רחמיה של אם הילד החי ואמרה: "תנו לה את הילוד החי", בזמן שאם הילד המת הגיבה: "גם לי גם לך לא יהיה - גזורו!" 

 

המאירי בבית הבחירה (יבמ' דף יז, ב) מקשה על תגובת האישה השנייה - הרי היה ראוי לה להשיב בסיפוק "את שלי היא נותנת לי". היא הייתה צריכה לטעון שהאמת יצאה לאור ולקחת את התינוק החי הביתה. תגובתה אינה הגיונית.   

 

המאירי מתרץ את קושייתו על בסיס שני מדרשים. ההסבר במדרש רבה (מדרש רבה קוהלת י י"ח) לזהות שתי הנשים הוא: "ורבנן אמרי יבמות היו". במילים אחרות, כל אחת רצתה ילד כדי  שלא תזדקק ליבום. אבל זה איננו מסביר מדוע האישה השנייה לא לקחה את הילד ודווקא ביקשה להרגו. 

 

המדרש בילקוט שמעוני (ילקוט שמעוני ב, קע"ה) משלים את התמונה - שתי הנשים היו כלה וחמותה. המאירי מסביר ששני הבעלים מתו, והבן המת היה של הכלה. כל שמת תוך שלושים יום מיום היוולדו, נדון כנפל ולכן הכלה הייתה זקוקה ליבום. כאשר הכלה גילתה שבנה מת, היא  הבינה שתצטרך להמתין עד שהתינוק של חמותה, כלומר אחי בעלה (שכנראה נפטר לאחר הולדת אחיו החדש), יגיע לגיל שלוש-עשרה. רק אז הוא יוכל לחלוץ לה. בכל זאת היא לא לקחה את גיסה הקטן בתור ילדה, למרות שאף אחד לא היה מחייב אותה בייבום. כמו כן חמותה לא הייתה זקוקה ליבום כיון שנכד לבעלה גם נחשב כזרעו. 

 

אז למה הכלה לא הסתפקה בניצחון של קבלת הילד החי לחיקה? המאירי מסביר מתוך הבנה עמוקה לנפש הכלה: כשאמר שלמה "גזרו את הילד החי" שמחה, מפני שנוח היה לה בכך כדי להינשא בהיתר. כוונת המאירי היא שאמנם לו הכלה הייתה לוקחת את התינוק הביתה היא הייתה יכולה להתחתן שנית מבחינת בית הדין, אבל בסתר לבה היא הייתה יודעת שנשאת באיסור. לו גזרו את התינוק החי היא הייתה הופכת לאישה חופשייה באמת! 

 

בספור תמר היבמה התייאשה עד כדי נכונות להתייבם או למות. במשפט שלמה יבמה נכנסה למצב של ייאוש עד כדי נכונות לסכן חיי היבם הרך הנולד. 

שני מקרים אלו מאפשרים לנו הצצה לעולם המורכב של רגשות פנימיים עזים של האשה הזקוקה ליבום.