חטאם של נדב ואביהוא
מחבר: מרדכי טרופר
ויקרא י
שמעתין, גיליון 128, 1997
תקציר: המאמר מקבץ את הדעות השונות במדרש ובפרשנות לביאור חטאם של נדב ואביהוא ומתאים למורה המלמד פרשת שמיני.
מילות מפתח: נדב ואביהוא, אש זרה
חטאם של נדב ואביהוא מתואר לראשונה, בפרוט מסוים, בפרשת שמיני (ויקרא י', א-ב) כלקמן:
"ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה'".
התורה חוזרת ומזכירה את חטאם ועונשם שלוש פעמים נוספות, ובקיצור רב, כלקמן:
ויקרא ט"ז, א:
"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו".
במדבר ג', ד:
"וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה'".
שם כ"ו, סא:
"וימת נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה לפני ה'".
והנה למרות הפירוט המסוים של החטא בפרשת שמיני ולמרות הזכרת החטא והעונש עוד שלוש פעמים נשאר החטא סתום במקצת. לפיכך רבו הפירושים על מהותו (ראה להלן) ויותר מהם רבות ושונות, עד כדי קוטביות רבה, ההערכות של חז"ל על אישיותם הכללית של נדב ואביהוא המתגלה לרגל חטאם הנידון
[1]. רצוני בזה לדון מחדש, לפי פשוטו של מקרא, ותוך כדי ביקורת, בפירושי המדרשים ובעיקריים שבפירושי הפרשנים הקלאסיים
[2] ולהציע פירוש כמעט חדש על יסוד פירושיהם של ר' נפתלי הירץ ויזל (ב"באור") ושל רד"צ הופמן (בפירושו לויקרא).
פירושי המדרשים והפרכתם
רובם ככולם של הפירושים הללו כתובים במדרש רבה לויקרא (פרשת כ', סימנים ו-י). ובחלקם גם במדרשים אחרים ובתלמודים
[3] . ואלה העיקריים שבהם:
בר קפרא אמר: בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרון:
1. על הקריבה שנכנסו לפני ולפנים,
2. על ההקרבה שהקריבו קרבן שלא נצטוו,
3. על אש זרה אש מבית הכיריים הכניסו,
4. ועל שלא נטלו עצה זה מזה, שנאמר 'ויקחו איש מחתתו' איש מעצמו עשו.
תני ר' אליעזר: לא מתו בניו של אהרן אלא ע"י שהורו הלכה בפני משה רבן.
ומוסבר בערובין סג, ע"א ובמקורות אחרים[4] איזו הלכה הורו, שאמרו:
"אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצווה להביא מן ההדיוט".
בשם ר' לוי אמרו: על שהיו שתויי יין; שכתוב, בסמיכות לסיפור החטא[5],
וכבר הפריך את כל הפירושים הנ"ל בעל "צידה לדרך"
[7] באומרו:
"למה הוצרכו חז"ל לתת טעם וסיבה למיתתם (של נדב ואביהוא), זה אומר בכה וזה אומר בכה; הלא מקרא מלא מכחישם ואומר בהדיא הטעם כאן (בפרשת שמיני) ובריש פרשת אחרי מות (ויקרא ט"ז, א) ובפרשת פנחס (במדבר כ"ו, סא) 'בהקריבם אש זרה'? אלא ש"המקרא המלא", שבו נמצא הטעם הזה והוא: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם" הוא כאמור, סתום מעט ונחלקו בו המפרשים כלקמן.
פירושי הפרשנים המסורתיים
1.
רש"י מקבל מן הפירושים המדרשיים דלעיל את החמישי "שהורו הלכה בפני משה רבן" וכנראה, משום שהוא נמצא גם בתלמוד
[8]; ואת השישי שהיו "שתויי יין" בשעת מעשה; "רש"י לומד סמוכין"
[9]. אך שני הפירושים כלולים בפירושי חז"ל, שבעל "צידה לדרך" כבר הפריכם, כאמור לעיל.
2. רשב"ם מאריך בפירושם של הפס' א-ב, פרק י'. אף הוא מאמץ את החטא החמישי שבמדרש. אך בניגוד לחטא הראשון שבו, הוא סבור שאת הקטורת הקטירו "בפנים על מזבח הזהב", כלומר בקודש ולא "לפני ולפנים". הוא מחדש עוד כמה חידושים:
א. שבני אהרון עשו מה שעשו "קודם שיצאה האש מלפני ה'",
ב. שלא מדובר כאן ב"קטורת מיוחדת, אלא בקטורת התמיד של שחר",
ג. "ונתנו בהן אש אשר לא צוה משה".
לענ"ד, שלושת החידושים אינם נראים. הראשון משום שהוא מבטל את המניע העיקרי למעשיהם של נדב ואביהוא, כפי שנראה להלן. השני משום שלא מדובר כאן בקטורת התמיד של כל יום; שכן לא היא ולא קרבן התמיד של שחר, שניהם לא נזכרו לא במצוות ה' למשה רבנו כיצד לקדש את אהרן ובניו (שמות כ"ט, א-כז), מצווה שנאמרה לו כהמשך למצווה על עשיית בגדי הקודש (שם כ"ח); ושתיהן נאמרו לו במסגרת המצווה הכללית על מלאכת המשכן עובר לביצוע; ולא במצווה שנאמרה לו בשעת מעשה. לאחר הקמת המשכן (ויקרא ט').מסתבר אפוא, שגם באשר לקרבן התמיד וגם באשר לקטורת התמיד סמכה התורה על מה שכבר ציוותה, על כל אחד במקומו
[10]. זאת ועוד: הן את הקטורת הרגילה היה מקטיר כהן אחד; ואילו כאן שניים נדב ואביהוא. גם החידוש השלישי אינו נראה, כי הכתוב: "אשר לא צוה" לא יכול לעלות על משה, שאינו נזכר לא בפסוק זה, הראשון בפרק י', אף לא בפסוק האחרון של פרק ט'. ואילו בשני פסוקים אלה נזכר שם ה' שלוש פעמים ובוודאי שהוא הנושא של הכתוב "אשר לא צוה".
3. אבן עזרא פירושו דומה בחלקו לשל רשב"ם. "ויתנו בהן אש" הוא מפרש: "לא מהאש שיצאה מלפני ה'" הנזכרת בפסוק הקודם, "אלא אש של הדיוט. וזה טעם (=משמעות) 'אש זרה' וטעם 'אשר לא צוה אותם', מדעתם עשו לא מציווי". בחלק האחרון של פירושו הוא מתקרב לפירוש שיוצע להלן.
4. הרמב"ן: פירושו הוא על פי תורת "הרמז והסוד"; ולפיכך לא נעסוק בו כאן.
5. ספורנו בפירושו לי', א ד"ה "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו" סבור שהם חטאו בשלושה:
א. שחשבו, בטעות, "שהיה ראוי להקטיר קטורת חדשה
[11] עתה על היגלות כבוד ה' אל כל העם ועל ירידת האש",
ב. שהקריבו את הקטורת "במזבח הפנימי"
[12], שנאמר בו 'לא תעלו עליו קטורת זרה" (שמות ל', ט),
ג. "שהקריבו עליו קטורת זרה 'אשר לא צוה אותם' כאמרם ז"ל 'שהורו הלכה בפני משה רבם'".
החטא הראשון מקבל חיזוק, לא מן הטעם, שנתן לו ספורנו בתחילת דבריו; אלא ממה שנאמר בספרא כ"ד: "אף הם בשמחתם, כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבתם 'ויקחו איש מחתתו וישימו עליה קטורת'". הייתה זו קטורת מיוחדת של נדבה, ולא קטורת התמיד, כסברתו של רשב"ם, כפי שהוכח לעיל. גם סברתו בדבר החטא השני נראית נכונה והיא עוד תידון להלן. אבל סברתו בדבר החטא השלישי תמוהה בהיותה מנוגדת לנאמר בפירוש בערובין סג, ע"א (והדברים כבר הובאו לעיל).
ברם, העיקר הוא שבכל דבריו לא התייחס ספורנו לביטוי הקשה בכל העניין "אש זרה". לפירושו הנכון של ביטוי זה תרמו, לדעתי, תרומה חיובית הפרשנים: ר' נפתלי הירץ ויזל (להלן רנה"ו) ב"באור" ורד"צ הופמן בפירושו לויקרא (כרך א', עמ' כד), כלקמן.
פירושיהם של רנה"ו ורד"צ הופמן ל"אש זרה"
בהסתמך על מאמר הספרא, שהובא לעיל, שניהם סוברים כספורנו, שמה שכתוב, שנדב ואביהוא "הקריבו אש זרה" כוונתו, שמתוך התלהבות ושמחה הקטירו קטורת נדבה משלהם. אך בניגוד לספורנו ולרשב"ם הם סבורים וכל אחד לפי טעמו ושיטתו - שבני אהרן עשו זאת "לפני ולפנים", כדעת בר קפרא במדרש רבה. והרי פירושו של כל אחד לכתוב המלא "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם" כלקמן:
רנה"ו:
"נדב ואביהוא גדולי עולם היו וחלילה להם לעבור בזדון את פי ה'. אבל מתוך שמחה נתערבבה דעתם ליכנס לפנים (כוונתו "לפני ולפנים", היינו: קודש הקדשים) ולהקטיר כל אחד קטורת ולא נצטוו מפי משה שיעשו כן; אלא מדעתם עשו; וזהו 'אשר לא צוה אותם'[13]. ואין 'אש זרה' הנאמר כאן אש ממש, אלא כמו 'אשה ריח ניחוח', שעניינו מאכל אש, כאילו אמר מתנת אש זרה, שלא נצטוו".
רד"צ הופמן:
"בני אהרן רצו להביא קטורת מיוחדת בנדבה, כדי לתת ביטוי לשמחת נפשם. ומפני שכל קטורת, מלבד זו שנצטוותה בשמות ל', ז הוכרזה שם (בפסוק ט) כקטורת זרה, היה מעשיהם של בני אהרן עבירה על החוק. אולם כתוב כאן 'אש זרה' ולא 'קטורת זרה', משום שלא הביאו את הקורבן על מזבח הקטורת; אלא, כפי הנראה, הכניסו אותו עם המחתות לקודש הקדשים[14]. וכך הביאו קרבן שבאותו זמן עוד לא נצטוו עליו כלל. 'אש זרה' משמעה: קרבן אש שלא צווה. התוספת 'אשר לא צוה אותם' היא הביאור ל'אש זרה'".
הארות ותוספות
ברצוני להוסיף ולהוכיח בזה שני דברים:
א) שאפשר, לפי פשוטו של מקרא, לוותר על החטא, כביכול, של "כניסה לפני ולפנים", שרבים, כולל רנה"ו ורד"צ הופמן, מייחסים גם אותו לבני אהרן בעקבות המדרש הנ"ל.
ב) לחזק בכמה ראיות לשוניות את דעתם של רנה"ו ורד"צ הופמן המזהים את 'אש זרה' עם 'קטורת זרה'.
א) חטא כניסת בני אהרן לפני ולפנים מסתמך, כנראה, על הביטוי "לפני ה'" הנמצא בכל מקום שחטאם נזכר. ברם, ביטוי זה נמצא במקרא במשמעויות שונות עשרות פעמים גם בלי קשר למשכן ולעבודה בו. כגון: "כנמרוד גבור ציד לפני ה'"
[15], "ותשחת הארץ לפני האלוקים" (בראשית ו', יא), ועוד הרבה
[16].
וגם כשאותו ביטוי בא בקשר למשכן ולעבודה בו, הוא מציין מקומות שונים במשכן ולאו דווקא "לפני ולפנים". כגון: הקטרת קטורת התמיד, שצריכה להיעשות על מזבח הקטורת (שמות ל', ז) וזה עמד כידוע בקודש ולא בקה"ק (שם שם, ו) נאמר עליה שם: "קטרת תמיד לפני ה'". שם בקודש עמדו כידוע גם מנורת הזהב ושולחן הפנים והנה גם בעריכת לחם הפנים וגם בהעלאת הנרות נאמר "לפני ה'": "ויערך עליו לחם לפני ה'" (שם מ', כג, כה), "ויעל הנרות לפני ה'". ואילו על שחיטת הקורבנות, שברובם נעשתה בצפון עזרת ישראל (ראה משנה זבחים, ה'), נאמר כמה פעמים בתורה "ושחט לפני ה'" (ראה ויקרא א', יא. ד', כד ועוד). לפי זה יש לפרש, לדעתי, גם את הכתוב בבני אהרן "ויקריבו לפני ה' אש זרה", כרשב"ם וכספורנו, בקודש, על מזבח הקטורת, ולא לפני ולפנים.
ב) חיזוק הזהות "אש זרה" = "קטורת זרה". עיקר הזיהוי כבר נעשה, כמובא לעיל, בפירושו של רנה"ו (וכנראה שבעקבותיו פירש כך, כאמור, גם רד"צ הופמן). הוא כבר אמר ש"אש זרה" כאן איננה אש ממש, אלא כמו 'אשה ריח ניחוח'. ויש להוסיף: כשם ש'אשה' ונגזריו 'אשי', 'אשי' משמעותם בכל מקום במקרא קרבן; כך גם כאן ונראה שרק כאן הצרוף 'אש זרה' משמעו קרבן זר או קטורת זרה. לחיזוק המשמעות החריגה הזאת של "אש" כאן, אני מבקש להוסיף כמה ראיות:
1) "אש" במובן קרבן היא צורה מקוצרת של השם 'אשה' כמו: 'כס' קיצור של 'כסה (איוב כ"ו, ט) כסא', גא קיצור של גאה.
2
ראייה חותכת ש"אש" כאן משמעה קרבן היא, שהשם הזה בא כאן עם הפועל 'הקרב' "ויקריבו אש זרה" והפועל 'הקרב' בא לרוב במקרא בצרוף 'הקרב קרבן' (כגון: ויקרא ג', יד; ד', ג; ט"ז, ו, יא ועוד עשרות פעמים) או 'הקרב קטורת' (במדבר ט"ז, יז; ל"ה); אך לעולם אין פועל זה בא עם 'אש' במובן הממשי, בין שזו אש של חולין ואפילו אם זו אש של קודש, כלומר: אש של אחד המזבחות[17]. 3)
ואם נשאל מדוע השתמשה התורה בשם 'אש' במשמעות חריגה כזאת במקום 'קטורת'? התשובה היא, שסגנון המקרא בוחר לעתים קרובות ב"משחקי לשון", שאחד מהם הוא שימוש כמה פעמים במילה אחת, שם או פועל, בפסוק אחד או בפסוקים סמוכים במשמעויות שונות. לדוגמה: שמות כ"ב, ד: "כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה ובער בשדה אחר" וגו'. ומפרש רש"י: "כי יבער, את בעירה ובער כולם לשון בהמה: 'כי יבער' יוליך בהמותיו בשדה או בכרם של חברו ויזיק אותו וכו'". ואילו בפסוק הסמוך (שם, ה'): "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש שלם ישלם המבעיר את הבערה". כאן 'בער' במשמעות הדלק, עשה שרפה[18]. וכן ויקרא כ"ג, טו-טז: "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום". ה"שבת" הראשונה משמעה יו"ט ראשון של חג הפסח, על שם שיש בו שביתה ממלאכה[19]; ואילו (שבע) 'שבתות' ו'השבת' האחרונה משמעותן שבוע- שבועות[20].
וכן מילת 'אש' משמשת בפרשתנו בכמה משמעויות: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח" וגו' (ויקרא ט', כד) זו אש שמימית, שיצאה מלפני ה' לאות שיקבל את הקורבנות של ישראל ושל אהרן ובניו; "ויקחו בני אהרן איש מחתתו ויתנו בהן אש" (שם י', א) זו אש שמימית, שלפי הפשט לקחוה מעל אחד המזבחות; "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם" (שם, שם, ב) אש זו דומה בפלאיותה לאש הראשונה; אבל בעוד שהראשונה הייתה לאות רצון טוב וקבלת הקורבנות, הייתה האחרונה אש של חרון אף ה', שבאה להעניש את נדב ואביהוא בשרפה. ואילו אש בצרוף 'אש זרה' באה כאן, כפי שהוכחנו, במובן שונה מבשלושת המקומות, במובן של קרבן-קטורת.
ועוד זאת: דומה שהתואר "זרה" לאותה אש-קרבן, הוא רמז ברור לצרוף "קטרת זרה" שבפרשת מזבח הקטורת (שמות ל', א-י) ולאיסור המפורש שם: "לא תעלו עליו (על מזבח הקטורת) קטרת זרה".
סיכום:
מכל האמור אפשר לסכם את חטאם של נדב ואביהוא בקצרה כך: כשראו, בשמיני למילואים, את האש שיצאה מלפני ה' "ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים", תקפה אותם התלהבות של שמחה ובקשו "להוסיף אהבה על אהבתם" "ויקחו איש מחתתו" והקטירו על מזבח הקטורת "אש (=קטורת) זרה" בניגוד לאיסור המפורש שנאמר להם בשעתו
[21]; ועל כך נענשו.
הערות:
[1]. קוטביות זו בולטת בייחוד מתוך השוואת דברי השבח המופלגים, ששבחם משה רבנו בנחמו את אהרן (לפי ויקרא רבה י"ב, ב, שרש"י, כדרכו, מעבדם ומנסחם כך: "אהרון אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך; עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך") אל ההאשמות הכבדות ודברי הגנאי, שהטיחו נגדם חכמים באותו המדרש (פרשת כ', ו-יא), כגון: "הורו הלכה בפני משה רבן", בשעת מעשה היו "שתויי יין ומחוסרי בגדים", "שחצים היו ואמרו: מתי שני הזקנים הללו (הכוונה למשה ואהרן) מתים ואנו נוהגים שררה על הצבור" ועוד, שם.
[2]. כגון: רש"י, רשב"ם, אבן עזרא, רמב"ן ועוד.
[3]. ראה "עין הדרש" בויקרא רבה, מהדורת מירקין, חלק ב', פרשה ח', סימן ו', הערה ב'.
[4]. ראה "עין הדרש" בויקרא רבה, מהדורת מירקין, חלק ב', פרשה ח', סימן ו', הערה ב'.
[5]. הדגשה זו והבאות הן של כוט"א.
[6]. ויקרא י', ט. ובעצם נמנים בהמשך מאמרו של ר' לוי עוד שלושה חטאים ולא העתקתים כאן, כי אינם מסתמכים על איזה כתוב בפרשתנו או בפרשה הסמוכה לה.
[7]. זהו אחד הפירושים הרבים לפירושו של רש"י על התורה. ולדברי נ' לייבוביץ בספרה "עיונים חדשים בספר ויקרא", עמ' 100, הערה 1 זהו פירוש חריף ומפורט מאת ר' בער אליינבורג, נדפס לראשונה בפראג 1622.
[8]. ראה "עין הדרש" בויקרא רבה, מהדורת מירקין, חלק ב', פרשה ח', סימן ו', הערה ב'.
[9]. ראה מאמרה של ליבוביץ "דרכו של רש"י בהבאת מדרשים בפירושו לתורה" שבסוף ספרה "עיונים בספר שמות", עמ' 524-497.
[10]. על קרבן התמיד בשמות כ"ט, לח-מב, אחר מצות קידוש אהרן ובניו; ועל קטורת התמיד שם ל', ז-ט, אחר המצווה על מלאכת מזבח הקטורת שם שם, א-ח.
[11]. והיא כנראה, בניגוד לרשב"ם, נוספת על הקטורת הרגילה בכל יום, ובצדק, כמוכח להלן.
[12]. ובזה דעתו כרשב"ם כמובא לעיל.
[13]. וכבר הוכחתי לעיל, שהכתוב "אשר לא צוה אותם" לא יכול לעלות על משה רבנו, אלא על ה'.
[14]. כדעתו של בר קפרא במדרש רבה המובאת בתחילת המאמר.
[15]. בראשית י', ט, וראה פירושו של קאסוטו לפסוק בספרו "מנח ועד אברהם" עמ' 137.
[16]. ראה בקונקורדנציה לערך זה.
[17]. ראה בקונקורדנציה בערך 'אש' או 'הקרב'.
[18]. השווה מ"ד קאסוטו, "פרוש על ספר שמות", עמ' 197/8.
[19]. ראה מנחות סו, ע"א, פירושי הקדמונים וכן פירוש "דעת מקרא" לפסוק אלה.
[20]. ויש עוד הרבה משחקי לשון כאלה, ואכמ"ל.
[21]. שם שם, ט. ורש"י לפסוק זה: "שום קטורת של נדבה. כולן זרות לו חוץ מזו".