לחץ כאן לתצוגת הדפסה

אמונה ומדע בפרשנות המקרא

מאמר ראשון

מחבר: הרב מרדכי ברויאר

דעות, גיליון י"א, 1960

תקציר: מאמר זה פתח הרב ברויאר את הדיון בשיטתו הפרשנית: ברויאר מקבל את עקרונות ביקורת המקרא, אבל טוען שיש להשתמש בבעיות שהועלו ובפתרונות שניתנו בדרך אחרת מזו שפעלו המבקרים. יש לצאת מהנחת יסוד כי הקב"ה הכתיב את התורה, והוא הכתיב אותה בדרך שיש בה סתירות וסגנונות ומגמות. המבקרים מיישבים סתירות אלה בהנחה של מחברים שונים ועורכים ושגיאות, ואילו אנו נחפש את רצונו של הקב"ה שכך כתב וכך ניסח.

מילות מפתח: ביקורת המקרא, מחקר המקרא, תורה מן השמים, ולהאוזן.

אמונה ומדע בפרשנות המקרא

 בין הבעיות, הידועות בעולם כבעיות דת ומדע, הרי שאלת היחס בין האמונה לבין מדע המקרא, היא אולי מן הקשות והמכאיבות. 


ביקורת המקרא נוגדת את האמונה

זה מזמן השלים מדע הטבע עם עולם האמונה, לא ע"י ישוב-סתירות-בדוחק, אלא ע"י הפרדת תחומיהם והוצאתם מכלל כושר התנגשות. שאלת דת ומדע מתעוררת אפוא רק בתחום מדעי הרוח - בראש וראשונה בתחום מדע המקרא. כאן טרם נמצאה הנוסחה שתפריד בין התחומים, והסתירות נראות כבלתי ניתנות לגישור. החוקר המאמין חייב ליישב את פרטי הבעיות, כל אימת שהן מזדמנות לידיו, ולא פעם הוא מסתפק בתירוצי דוחק, שאינם מתיישבים עם מצפונו המדעי. המערכה על שמירת האמונה מתנהלת משום כך תוך עצבנות מסוימת, שאחד מסימניה הוא הביטול והזלזול במדע המקרא כולו. כל פרצה וכל בקיע, שנראים בחומה-הבצורה-היטב של ביקורת המקרא, נחשבים כהוכחה לביטול השיטה כולה. חוקר פלוני, ששיטתו הוכחה כמשובשת, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו. וכך, עד שאנשי המדע נחלקים בפרטי מחקרם, כבר יצא הקול על ביטול הכלל כולו. הבשורה המרנינה ש"ולהויזן נתיישן" נקלטה יפה בשוק, - ואיש אינו טורח לברר, כיצד נתיישן ובאיזו מידה נתיישן. ולהויזן מת, - ואתו מתה ביקורת המקרא כולה; ברוך המקום שהרגם! 

השמחה-לאיד למפלתה של ביקורת המקרא היא לאמתו של דבר שמחה-בטרם-עת. לא רק שהיא בלתי מוצדקת, ואין לה על מה שתסמוך, אלא יש בה משום כבוד גדול מדי למדע המקרא כולו. שכן, מכללה אתה שומע שביקורת המקרא סתרה את אמונת ישראל, סתירה שאין לה יישוב, ושוב אין לה תקנה אלא בשבירה. ואתה תמה אם אמנם הדבר כן הוא. שהרי אפילו תוכח צדקתה של ביקורת המקרא, הרי אין בטענותיה של זו גם נגיעה קלה באמונת ישראל הטהורה. יתר על כן: המסקנות המדעיות של בקורת המקרא, לא רק שאין הן פוגעות באמונה, אלא הן נחוצות והכרחיות לכל הרוצה לפרש את המקרא - כפשוטו וגם כמדרשו! 


מה טוענת ביקורת המקרא, והיאך מתייחסת לכך האמונה?

שכן, מה, לאמתו של דבר, טוענת ביקורת המקרא, והיאך מתייחסת לכך האמונה המקובלת בידינו? אם הוכח - ואכן "הוכח" - שהתורה לא נכתבה ע"י אדם יחיד, לא בזמן משה רבנו, ולא בשום זמן אחר, אלא היא מורכבת שכבות שכבות, ש"נכתבו", "נתקנו", "נערכו", וגם "נשתבשו", לא בשנה אחת וגם לא במשך ארבעים שנה, אלא בתהליך ממושך של מאות שנה ע"י אסכולות שונות, שהשקפתן, אמונתן ואפילו סגנונן שונים ורחוקים זה מזה - מה לכל הטענות האלה, שהן מוכחות, מוצדקות ומבוססות, - ולאמונה היהודית האמיתית שתורה היא משמים והיא קדמה לבריאת העולם תתקע"ד דור? כלום יש צורך להסביר, שתורה שהתגלתה ע"י גילוי נבואה - באספקלריא מאירה של נבואת משה רבנו - לא נכתבה ולא "נתחברה" ע"י שום גורם היסטורי, לא מחבר אחד ולא אלף מחברים, וממילא אין היא יכולה להיות נושא למחקר היסטורי בדבר התפתחותה או מחבריה? תורה שנאמרה "מפיו של הקב"ה לאזניו של משה, כענין שנאמר (ירמיה ל"ו) מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו" (הקדמת הרמב"ן לתורה) - כלום פלא הוא אם היא כוללת דורות ותקופות והיא עשויה שכבות וכתובה סגנונות, שלא תמיד מתאימים ומתיישבים זה עם זה? תורה ש"נשבתה" מן העליונים, כשהיא כתובה אש שחורה ע"ג אש לבנה - והנה עתה היא כתובה בדיו על גויל, כספר בין ספרים, טרף לאנשי מדע וחקירותיהם השכלתניות - כלום יכולה היא לגלות את מקורה העליון, העל-טבעי, כלום ממנה ובה תוכיח את קדושתה לכל כופר ומכחיש את עצם מציאות הקדושה? או שמא נחכה עד שוולהויזן וחבריו יביאו מופת היסטורי-ספרותי, שחמשה חומשי תורה נתחברו בתקופה פריהיסטורית ובאתר על-גיאוגרפי, והם נתגלו באיחור זמן למשה בן עמרם, כ"ו דורות אחרי הבריאה, תוך צום של מ' יום רצופים? 


ביקורת המקרא לא שינתה ב"מאזן הכחות" שבין מדע ואמונה.

ביקורת המקרא, שהביאה מהומה לעולם, וזעזעה כביכול את אשיות האמונה, לא שינתה לאמתו של דבר גם כקוצו של יו"ד ב"מאזן הכחות" שבין מדע ואמונה. הנחת היסוד של מדע אמתי הרי היא שלטונה המוחלט של הסיבתיות, שלטון בלתי מעורער מעולם ועד עולם. בהנחה זו אנחנו חוקרים ודורשים, מוכיחים ו"מסבירים"; ובתוך מסכת עולם הסיבתיות אנחנו קושרים את התופעות לעילתן המחייבת. שלטן הסיבתיות ב"עולם הנוהג כמנהגו" הוא יסוד מוסד לכל מחקר ומדע, הוא "דרך הארץ" הקודמת לכל "תורה". הוא, שלא הוכח מעולם ולא הוכחש מעולם, עומד לאמתו של דבר מחוץ לשלטון השכל - כהנחה המאפשרת את החקירה ולא כמסקנה המתקבלת ממנה. טול מהעולם את שלטון הסיבתיות - ונטלת מן השכל את כל כח פעילותו! 


הנחת היסוד של האמונה היא השחרור משלטון הסיבתיות

בניגוד לכך, הרי הנחת היסוד של האמונה היא השחרור הגמור משלטון הסיבתיות. בורא העולם הוא חופשי ברצונו המוחלט, הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. הוא שהטיל על העולם את כבלי שלטון הסיבתיות, מנהיג את עולמו כמנהגו "הטבעי". אך הפה שאסר הוא הפה שהתיר, והנס - שהוא למעלה משאלות "למה" ו"מדוע" - פורץ ומתיר את כבלי אסרי הטבע. 

וכך, עולם הטבע מתנהל בצד עולם הנס, ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה. התופעות שבעולם הטבע ארוגות במסכת הסיבתיות, והן מבקשות "הסבר" מידי השכל; הגילויים העליונים מתגלים בעולם הנס, והם מבקשים "הארה" מכח הנבואה. מכאן שנבואה ושכל שולטים בתחומים נפרדים, זה בעולם הסיבתיות וזו בעולם הנס; אי אפשר להכחיש את מציאותו של הנס, ואף אי אפשר להוכיח את קיומו של עולם הטבע. 

הפרדת התחומים שבין השכל והנבואה, מונעת כל התנגשות בין אמונה ומדע, לא רק ביחס למדעי הטבע אלא גם בתחום עולמה של תורה. אנשי המדע רק נאמנים לעצמם ולייעודם, אם הם חוקרים את התופעות בהנחת-יסוד של שלטון הסיבתיות. במסגרת עולם הטבע אין מקום לתורה משמים אלא לתורה אנושית בלבד. אכן, בדין הם חוקרים את "התפתחות" ספרות התורה, כתופעה טבעית המשתלבת בעולם הספרות, כיצירה אנושית המשועבדת לחוקי הרוח. לשעבר היו תמימים, וזקפו את היצירה כולה לזכותו של אדם אחד - בימי משה בן עמרם או בכל תקופה אחרת. היום חכמו ולמדו פרק בהלכות ניתוח וביקורת, וכך הפכו את התורה - מיצירתו הגאונית של ענק רוח אחד - ליצירת מערכת של דורות ואסכולות. בין כך ובין כך, הרי התורה היא תופעה טבעית המבקשת הסבר בעולם הטבע. בין כך ובין כך, כבר כפרו בתורה משמים, וכבר הוציאו את עצמם מכלל אמונת ישראל. שכן - מה לכל החקירות האלה ולעולמה החפשי של הנבואה! שם אין שואלים "למה", ושם אין מבקשים "הסבר"! שם הקב"ה מתגלה לברואיו, בבריאתו ובתורתו, במעשיו ובדבריו - ומי יאמר לו מה יעשה ומה יצוה! בעולם הנס, המואר ע"י הנבואה, הרי התורה היתה, הוה, ותהיה לעד - גילויו החופשי של בורא עולם. הוא, שברא את העולם כחפצו, גם הקדים לו תבנית שתשקף את רצונו החופשי. מעשיו מתגלים בבריאה - מידותיו מתגלות בתורה. קודשא בריך הוא איסתכל באורייתא וברא עלמא - וחזר והניח את שניהם לבחירתו החפשית של האדם. ירצה - יראה בהם "תופעות" טבעיות ויבקש להם "הסברים"; ירצה - יראה אותם כגילוי הרצון העליון, וישאל את פי הנבואה. כאות נפשו - ישתעבד לשלטון החומר המוכרח, או יעלה ויתעלה מעל לכל מזל ואיצטגנינות, יקבל עול דרך ארץ עול תורה! 


שרשרת ביקורת המקרא

ביקורת המקרא, הידועה בציבור כתגליתו של ולהויזן, נתגלתה לאמיתו של דבר ע"י צרפתי חוקר חובב, רופא לפי מקצועו. אך קדם לשניהם היהודי המומר שפינוזה, אשר גם אם לא גילה את כל מערכת השכבות והמקורות - הרי עמד לפחות על איחור חיבורה של התורה. אולם, גם שפינוזה לא היה מקורי בתגליתו. אף הוא עשה לו רב, אילן גדול שיוכל להיתלות בו. כביכול, שפינוזה עצמו לא היה מעז לשלול ממשה רבנו את זכות-המחבר על ספר התורה, - אלמלא ידע, שכבר הקדימו ר' אברהם אבן עזרא! בחושו הפרשני הגאוני הוא חיטט בפירושו של אבן עזרא, וחשף את כל המקומות הסתומים, בהם טוען אבן עזרא לאיחורה של התורה. לדעתו של שפינוזה - לא האמין אבן עזרא בקדמות התורה; ורק מאימת רדיפת אחינו בני ישראל הסתיר את השקפתו המקורית ופרש עליה מסוה של ערפול - תוך גיבובי דברים סתומים על "סודות" ו"רמזים". וכך נמשכת שרשרת הקבלה, מאברהם אבן עזרא - ועד לשפינוזה וולהויזן, שרשרת רצופה של גדולים המתנבאים בסגנון אחד ושוללים את קדמות התורה. 


שפינוזה על אבן עזרא

אין אנחנו באים בטרוניא על שפינוזה שביקש להוכיח את איחורה של התורה - מתוך דברי התורה עצמה. אמת ויציב; שנים עשר המקראות המובאים בפירושו של אבן עזרא, והמועתקים במסתו של שפינוזה, מוכיחים ומאשרים ללא צל של ספק, שתורה זו - במסגרת האפשרויות של חוקי ספרות והיסטוריה - נכתבה בא"י דורות רבים אחרי הכיבוש. אמת ויציב: שום אדם איננו יכול להזכיר את מלכי אדום בצד מלכי ישראל, או את הכנעני שהיה "אז" בארץ - בתקופה שלפני יהושע. אף אין אנחנו באים בטרוניא על שפינוזה שכפר בתורה משמים; כמי שהמיר את דתו ויצא מכלל ישראל, הרי אין הוא חייב להביא בחשבון את קיומם העל-טבעי של ישראל ותורתו; אין הוא חייב להאמין שהתורה כותבת "על שם סופה", דברים שלא היו "בזמנה", אלא עתידים היו להיבראות. 

אולם, רשאים אנחנו לבוא עליו בטרוניא וטענה גדולה - היאך לא האמין בתומתם של מאמינים זולתו! היאך פטר את "רמזי" אבן עזרא ו"סודותיו" - כמסוה שקרים של אדם המתכחש לדעותיו. היאך פסל אותו במומו, היאך ראה בו מהרהורי כפירת לבו, שעה שהאשים אותו בהתחמקות פחדנית מהאמת הפנימית שבלבו! כלום לא ידע גם שפינוזה שאדם יכול להיות פרשן מובהק הרואה נכוחה את כל גלויי פשוטו של מקרא - ואעפ"כ להאמין בתורה משמים, לא במסגרת האפשרויות של חוקי היסטוריה וספרות, אלא במסגרת עולם הנס, המגלה את רצון הבורא. מה סתירה מצא באמונתו האמיצה של אבן עזרא, שעמד בבירור על ה"סוד" של "לפני מלך מלך לבני ישראל" ובאותה שעה מקטרג על טענת יצחקי, "כי בימי יהושפט נכתבה זאת הפרשה". אין בין "סודו" האמונתי של אבן עזרא לבין "השערתו המדעית" של יצחקי - לא שיטת פרשנות ולא גישה לפשט - אלא תורה משמים בלבד! 


שיטות בביקורת המקרא ויחס שלומי אמוני ישראל אליהם

מימי שפינוזה ועד עצם היום הזה לא נשתנה דבר בגישה המקובלת למקרא. פרשני המקרא נבדלים לשני מחנות - "מסורתיים" ומהפכנים, הרמוניסטים ומבקרים, מאמינים ב"אחדות התורה" וטוענים לריבוי שכבותיה. שלומי אמוני ישראל אוחזים בקרנות הפרשנות המיושנת ושמחים לאידה של הביקורת. וכך, בעצם מלחמתם הנואשת, בלהט הקנאה המתגלה במאבקם, הרי הם תלמידים נאמנים לשפינוזה, אפילו מתנפלים הם עליו בחמת-זעם של מלחמת-מצוה. שעה שהם מתאמצים לבטל את "סודו" של אבן עזרא, כבר הודו בלבם בקטרוגו הגדול של שפינוזה. כמה דיותות נשתפכו, כמה קולמוסין נשתברו כדי "להוכיח" את ביטולה של ביקורת המקרא, וכדי להחזיר את עטרת האמונה ליושנה! מה רב הצער, שעה ששלומי אמוני ישראל דנים בשאלות הנצח של דורנו - ומסתייעים בעדותו ה"אובייקטיבית" של חכם מחכמי האוניברסיטה! כאילו יש נפקא מינה של כלום בין כפירתו ה"הרמוניסטית" של קסוטו לבין כפירתו של ה"ביקורתית" של ולהויזן; כאילו אמונת ישראל תלויה בחריפותו של ר' דוד צבי הופמן ז"ל ובאפולוגיתיקה השמרנית של חכמי ברלין; כאילו אין אדם יכול להאמין בתורה משמים - גם לאור ביקורת המקרא של ר' אברהם אבן עזרא! 

וכאן אנחנו עדים לתופעה פרדוכסלית, המעוררת רק גיחוך בלב כל מסתכל. שעה שחז"ל ידעו היטב את חיבורה "המאוחר" - במונחים היסטוריים-אנושיים - של התורה, והם חשו יפה גם בסתירות הפנימיות המפצלות את שכבותיה, שעה שמבקרי המקרא הולכים "בעקבותיהם" ורואים בפשוטו של מקרא כל מיני רמזי כתובים לעתים מאוחרות - נשארנו מן הצד רק אנחנו, שלומי אמוני ישראל; ולמען הצלת כבודו של המקרא אנחנו מסתערים בגבורה על כל מבצרי הביקורת - שרובם ככולם כבר רמוזים ומפורשים אצל חז"ל. 


הזהות בין חז"ל לביקורת המקרא

מי מבין שלומי אמוני ישראל יהיה מוכן להאמין ש-שי"ח חניכיו של אברהם רומזים לגימטריא של "אליעזר", שעה שכל בר בי רב ידוע שחכמת הגימטריא הומצאה רק בידי היוונים? מי יעיז לזהות את "דן" שבמלחמת ארבעת המלכים - עם "דן" ההיסטורית המאוחרת? מי יבין את הרמז של מסעות אברהם בין בית אל ובין העי - לאור כיבושיו המאוחרים של יהושע בן נון? פירושים אלה וכיוצא באלה, מי יעיז להשמיע אותם ברמה, פרט למבקרי המקרא - ופרט לחז"ל? אלה - משום שהשתחררו מתפלות חזון התעתועים של תורה מדעתו של משה; ואלה - משום שהאמינו בתורה משמים, על פי ה' ביד משה! כמה פירושי דוחק אנחנו מקבלים על עצמנו בתמימות - למען האידיאל הגדול של "קדמות התורה", המתמוטטת והולכת לעינינו! 


פרשנות היא נכונה או דחוקה אך לא מותרת או אסורה

התורה האלוהית ניתנה במלבוש של שפה, המדברת "כלשון בני אדם"; תורה היא - ולימוד היא צריכה, בכל שיטות המחקר של השפות, בכל דרכי הפרשנות וגילוי עומק הפשט. אולם פרשנות היא מצוה המסורה לשכל, ואין השכל אחראי אלא לכפיית ההכרח של ההגיון. יכולה פרשנות להיות נכונה, מתקבלת על הדעת או דחוקה ללא שחר - אך אין היא יכולה להיות מותרת או אסורה, כשרה או פסולה. דברים אלה אמורים בכל שיטה שתעלה על הלב, בין יצאה מבית מדרשו של ר' דוד צבי הופמן ז"ל, בין יצאה, להבדיל, מאהליהם של שפינוזה וולהויזן; שכן פרשנות היא חכמה, והיא דנה בעניני לשון וסיגנון; וחכמה מצויה באדום - לא פחות מאשר בישראל. 


תורת ישראל נבדלת בהנחותיה המוקדמות

ואעפ"כ - אין תורה אלא באהלי שם; ותורת ישראל נבדלת מחכמת אדום, לא במסקנותיה ההגיוניות אלא בהנחותיה הקודמות. אדם מישראל מברך על התורה תחילה, בעוד הספר גלול לפניו, וכך מקבל על עצמו את אמונת היסוד של תורה משמים. באותה שעה הוא מצטרף אל ששים רבוא יוצאי מצרים, והוא שומע את קול ה' מן ההר הבוער באש; באותה שעה הוא עומד לפני משה רבנו, הכותב את התורה כסופר המעתיק מפי קורא. וכך, תוך שהוא מברך בשם ומלכות על מעמד הר סיני הרי הוא נכנס לעולם הנבואה, שגילויה העליון הוא תורת משה - ואם יאמרו לך שהיא מצויה אצל ולהויזן או קסוטו, אל תאמין! רק משעה שכילה לברך, והוא עומד הכן על אדמת קודש של עולם הנס, הרי הוא פתח את הספר והוא מתחיל בלימודו; מכאן ואילך שוב אין הוא רשאי להניח הנחות חדשות, והוא מצווה על לימוד "לשמה", ללא סייגים וללא מגבלות. עליו להרכין את ראשו מפני אמתה של תורה ולדחות מפניה כל מוסכמות שבשיגרה. עליו ללמוד תורה, כדרך שיצאה מפי הקורא - בכל הכלים המדעיים העומדים לרשותו, בכל דרכי המחקר החופשי של לשון וסיגנון, בכל חידושי הפירושים "והפשטות המתחדשות בכל יום" (רשב"ם, בראשית ל"ז ב'). כאן, בשדה המחקר והפשט, הרי האדם ריבוני ואחראי רק בפני עצמו - ובלבד שיכוון לבו לשמים, ללימוד תורה והבנת עומק פירושה. 


מסקנות המדע של ביקורת המקרא חשובות ונחוצות

וכאן, בשדה המחקר והפרשנות, הרי מסקנות המדע של ביקורת המקרא, לא רק שאין הן פוגעות באמונת ישראל, אלא הן חשובות ונחוצות לכל תלמיד הלומד לשמה. הפרשנות התמימה, שראתה את התורה כמבנה רצוף אחד ללא סתירות וללא הבדלי סגנון, נסתרה ונדחתה ללא שוב. חלוקת התורה ל"מקורות", שעליהם "נתווספו" הערות של ביאור" ו"תוספות של מערכת", היא אמת שאין לה ערעור, והיא מזדקרת לעיני הלומד - על כרחו, על פי כל דרכי חכמת הלשון ו"הפשטות המתחדשות בכל יום". כל תירוצי הדוחק של ההרמוניסטיקה לא יעמדו בפני האמת הפנימית שבעבודתו הגאונית של ולהויזן וחבריו. כננסים בפני ענק, כמלקטי פירורים מתחת לשולחנו של עשיר, כן עומדים קסוטו וחבריו, שעה שהם חולקים על בית מדרשה של ביקורת המקרא. אולם, קטני אמנה נבהלים מפני מהפכה, והם חוששים לעזוב מסילה שדורות הלכו בה לבטח; ואילו ישראל מאמינים בני מאמינים והם רואים במהפכת ביקורת המקרא - השגחה עליונה שבאה להאיר את עינינו, תוך גילוי נתיבות חדשות המראות נפלאות בתורה. 

או שמא נאמר שתורה משמים זקוקה לסיגנון מסוים - אחיד ככל האפשר - ולמערכת רעיונות מסודרת המתקבלת על דעתו של הדיוט? ושמא נכתיב לבורא סיגנון ותוכן לדבריו, שיעידו - אם לא על תורה משמים - לפחות על תורה אחת, הנתונה מרועה אחד? אך בעצם העמדת תביעה זו - כלום לא התגלינו כקטני אמנה, המוכנים רק לאמונה בתנאי, התולים את אמונתם בתורה משמים - בתנאי סבירות של תוכן וסיגנון? 

ושמא היפוכו של דבר? שמא לא אנחנו נקבע סיגנון ותוכן לתורה, אלא נלמד מן התורה מה סיגנון ותוכן היא קובעת לנו? שמא נבטל את רצוננו מפני רצונו, ונאמין באחדות התורה - תוך ריבוי יריעותיה? כלום לא הגיע הזמן שנשתחרר מכל נטל השקפה אנושית, ונלמד את תורת ה' - בלי דעה קדומה? כלום התורה היא ישרה ומשמחת לב - רק בפרשנות הרמוניסטית ומיושנת? כלום אין התורה נאה וחסודה - גם כאשר היא תורה כמות שהיא? 


פרשנות מודרנית ואמונה

אולם, בשעה שאנחנו נעזרים בכל אמצעי הפרשנות המודרנית, הרי עלינו לחזק את עמידתנו האמיצה על אדמת הקודש של האמונה. ביקורת המקרא נתגלתה בלבוש של כיעור וזוהמה. הורתה ולידתה בטומאה, גידולה ואימוצה ברשע. נושאי דגלה עומדים על אדמה טמאה של כפירה ושנאת ישראל, והם מתייצבים ברמה על ה' ועל משיחו. בכרכורי "ראיותיהם", הלקוחות מעולם הטבע, הם מפרקים מישראל את עדי תורתו, ואת תפארת שכינת אלהיו. משל למי שחושף את השכבות הגיאולוגיות של כדור הארץ - ומתוך כך כופר בעשרת המאמרות של בראשית, כך הם חושפים את השכבות הספרותיות של התורה, ומתוך כך כופרים בעשרת הדיברות של סיני; כאילו ההתפתחות ההדרגתית של הטבע נוהגת גם בעולם הבריאה, וההתפתחות ההדרגתית של הספרות נוהגת גם בעולם ההתגלות. - ביקורת המקרא נתגלתה בכלים טמאים, והיא נמסרה לידי רשעים, והללו עשאוה קרדום לקצץ בנטיעות. חובתנו לשבור את החבית הטמאה ולהריק את יינה לכדים של טהרה; מוטלת עלינו - לא סתירה ונתיצה - אלא שבירת כלים בלבד; לא רק הוקעת רשעות - אלא גם גילוי ניצוצות דקדושה. 


לאחר לימוד פשוטו של מקרא נעמוד על משמעותו האמונתית

וכך, רק אחרי שעמדנו על פשוטו של מקרא, לפי כל כללי הסיגנון המסורים בידינו היום, רק אחרי שהשלמנו את מלאכת ניתוח המדע, שהיא חכמה ולא תורה, רק אז יהיה עלינו להבין את המשמעות האמונתית של תגליתנו המדעית. הנה, תורה זו שנמסרה לנו מידי הבורא, הרי היא עשויה שכבות וסגנונות, ויש שהשכל האנושי יקצר ליישב את סתירותיהם. הנה, הולכות להן השכבות ומתמשכות לסירוגין, עתים בערבוביא, בתוך פסוק אחד, עתים בסדר נאה של פרשיות פרשיות סדורות. יש שגזרה החכמה העליונה להוסיף מלים של ביאור מחוץ לכל מערכת השכבות וסדר סיגנונן; ויש שממקור הבינה והדעת נתיישבה הסתירה ע"י מעטה הוד שקוף - ומתחתיו כביכול עוד מבצבצת וניכרת הסתירה; כביכול נתיישבה ולא נתיישבה, נתאחתה ולא נתאחתה. וכך, בשעה שכל התורה פרושה לפנינו כשמלה, ארוגה שתי וערב, מעשה רוקם וחושב, חוטים צבעוניים ופתילי זהב וכסף באותה שעה אנו תוהים ומבקשים הסבר על המשמעות האמונתית של תלמודנו. 

וכאן אנחנו מגיעים לאותו חלק התורה שהוא למעלה מן הפשט המוגבל. גילוי יריעותיה של תורה - בכל דרכי הלשון והסגנון - הוא "דבר קטן" של חכמה אנושית, שיש לו שיעור ותכלית. אדם יכול להקיף את כל חמשת חומשי התורה, תוך זמן קצר ביותר, ולעמוד על כל פשטותיה המתחדשות, ע"פ סדר המחקר שהותווה ע"י גדולי המדע. הן זכינו ומלאכתנו נעשתה בידי אחרים, וטובי כחות המדע בכל רחבי עולם התרבות שקלו וטרו, התוכחו והתלבטו, עד שהוציאו לאור את משפט הפשט המדעי. עבודה זו, שהיא חכמה ולא תורה - אחרים עשאוה בשבלינו, שעה שכנסת ישראל ישבה באהלה של תורה ועמדה על משמרתה בקדושה וטהרה. עתה כבר השלימו את מלאכתם; תורה שבכתב כבר כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד! 

זה זמן רב מדע המקרא קופא על שמריו; שום בשורה חדשה, שום חידוש של ממש, לא קול ולא בת קול, אינם נשמעים מהיכלי הפאר של אוניברסיטאות וקתידראות. דרשות נדושות שכבר עבר עליהן הכלח, גיבובי חידושים המיגעים את נפש השומע, דקדוקי עניות הלקוחים מעולם הקטנות - הם הם חידושי המדע היום, הם הם שתפסו את מקומה של ביקורת המקרא, המבריקה והגאונית, המקסימה והמושכת, שהכתה את העולם סנורים בברק בשורת האמת שבפיה. המסתפק בעולם הפשט היום, אחרי שכבר נתגלה עד תכלית כל גבולו, הרי הוא גוזר על עצמו מדעת - הליכה יגעה בתלם המביאה לידי שממון, או חידושי סרק תפלים המביאים לידי גיחוך. 


תורת הסוד היא המשמעות האמונתית של תוצאות המחקר המדעי

אולם, בשעה שעולם הפשט כבר נדלה ומוצה עד תמציתו, הרי עולם הסוד רק החל פותח את שעריו, והוא מרעיף טללי תחיה על נפש עיפה וצמוקה; מול עולם הפשט המוגבל בהיקפו בשיעור ובמידה קצובה - מתרומם עולם הסוד, הכולל את כל העולמות ומגיע עד נצח נצחים. שכן, תורת הסוד היא המשמעות האמונתית של תוצאות המחקר המדעי, היא היא התוכן הפנימי של כל אותן שכבות ובנות שכבות המתגלות לעיני החוקר ע"פ דרכי הלשון והסיגנון. שעה שאדם כילה את לימודו המדעי, והתורה פרושה לפניו על כל שילובי יריעותיה. על כל מלאכת המחשבת של אריגת שתי וערב, וכולה כביכול ניגודים וסתירות - באותה שעה הוא יפנה אל עולמה הנעלם של התורה, וישקה את תלמודו שנתייבש ונצטמק, ממעיין מים חיים של דרך האמת. אין הנפש מתיישבת בלבושה הנגלה של התורה, והיא מבקשת לחדור אל הגרעין הנעלם והנסתר. רק "כאשר יבין הסוד על בוריו - יהיה לו הכל אצלו על בוריו, הפשט הרמז הדרוש והסוד; אבל כל זמן שלא יבין הסוד, אפילו הפשט איננו ברור בידו" (פירוש הגר"א, משלי ג' ט'). 

ואעפ"כ, אין אדם עומד על תוכנה הנעלם של התורה, כל עוד לא בירר לעצמו את מבניה החיצוני המדעי. אין אדם זוכה ל"תורה", - כל עוד לא זכה ל"חכמה", וככל שאדם חסר חכמה, כן יחסר "עשר ידות" - תורה. שכן, תורת הסוד היא "הדבר הגדול" המושתת על יסוד אמיץ של "דבר קטן"; ראשה הנעלם מגיע השמימה, עד מעשה בראשית ומעשה מרכבה, - ואעפ"כ היא מוצבת ארצה, על הבסיס האיתן של הפשט המדעי של המקרא. 


אכן, כל הבודק את השתלשלות ההתגלות של ביקורת המקרא, ישתאה למופת ההיסטורי של ההשגחה האלהית בעולם. כלום אך מקרה הוא, שחכמת הפשט נתגלתה ונחקרה והגיעה עד לידי שלמות - עד לרויה ועד לזרא - כאשר עתה ניכר שידוד מערכות גם בעולם היהודי, ותורת הנסתר הולכת ומתגלה, הולכת וכובשת לבבות ביחידי עולם וגם בפשוטי עם, בגדולים ושלמים וגם בהמונים רחבים! צא וראה: שלושה "מקורות" נתגלו לתורה - מלבד ספר דברים - והם נבדלים בסיגנונם וגם "בהשקפתם". אף חכמי האומות עמדו על טיבם ואף נתנו בהם סימנים - לא ע"פ סימני ההיכר של לשון ותוכן - אלא ע"פ סימני ההיכר "הצדדי" של שם אלהי ישראל. כל עצמה של ביקורת המקרא לא נתגלתה ע"י אותו רופא צרפתי - אלא תוך התבוננות בשמות האלהיים השזורים בערבוביא לכל רוחב ספר בראשית. הנה הכירו גם חכמי האומות, כמשיחים לפי תומם, שהמידה אלהית המתגלה בשם ה' - היא הקובעת גם תוכן וגם סיגנון, היא המסבירה גם סתירות וסיגנונות, היא היא המפתח הנעלם לחדרים הפנימיים של התורה! 


שמות האלוהות שבתורה

בוא וראה בכליל תפארתה של תורה, צא והתבונן בהוד והדר יריעותיה: הנה הן הולכות ומתמשכות לאיטן, יריעה יריעה ואפיקה המיוחד לה, - והרי לפניך ביטויים חיים של המידה האלהית המהלכת על פני הדורות מידת שם הויה, מידת שם אלהים ומידת שם אל ש-די - מידות נעלמות הכוללות את כל העולמות ומשפיעות את שפען בעליונים ותחתונים. הן כל עצמה של אמונת ישראל איננה אלא דעת אלהים; כל עצמה של תורת ישראל - גם בהבנתה הנגלית והפשוטה איננה אלא ייחוד ה' והשרשתו בלב האדם. הלכה ואגדה, סיפורים וחוקים, מוסר וכיבוש היצר - כל התורה כולה, על כלליה פרטיה ודקדוקיה - הכל משועבד לתכלית "צדיק באמונתו יחיה"; וכלום יש "אמונה" לישראל, מלבד אל יחיד ומיוחד חי העולמים? 
נחדל אפוא גם אנחנו לראות את התורה בלבושה החיצוני "הגשמי", ונראה מבעד ללבוש את הנשמה המסתתרת. נחדל לראות ענפים מסתעפים - ונחתור אל השורש הנעלם המאחד את עץ החיים. רק כך נבין שהמשמעות האמונתית של תורת ה' - היא גילוי ההנהגה האלהית; אותיות התורה מצטרפות ל"שמות" - שתוכנם הפנימי מידות אלהיות; אף סתירות התורה אינן אלא סתירות מדומות - בדרכי ההשגחה האלהית! 


יש סתירות בתורה כשם שיש סתירות בהנהגת האלוהים

עתה, מה פלא אם יריעות התורה מתנגשות, והשכל האנושי מתקשה ליישב את הניגודים? כלום הנהגת הקב"ה בעולם - שהיא הביטוי הנראה לעין של מידותיו ושמותיו הקדושים - כלום היא עצמה איננה כביכול מתנגשת וסותרת חלילה את עצמה - לכל מראה עיני האדם והבנתו האנושית! אם הקב"ה כולל גם דין וגם רחמים, גם חסד וגם גבורה, אם הוא מתגלה לישראל כזקן בישיבה, וגם כבחור במלחמה, כרחום וחנון וגם כקנוא ונוקם, - היאך יעלה על הדעת שתורתו - שכל אותיותיה הן שמות משמותיו הקדושים - תתהלך בהשקט ונחת, כהמשכיות רצופה המתיישבת על לבו של כל מרצה בקתדרה! העולם כולו מלא סתירות כרימון; ורק התורה - שהיא תבנית העולם - תהא הרמונית ואחידה כעולמם הדמיוני של תינוקות? - אם יתקבצו כל חכמי מזרח ומערב, ויבקשו תרופה לסתירות שני הפרקים הראשונים של ספר בראשית, לא יעלו בידם גם כחרס הנשבר. הם ותירוציהם יכלו - והקושיות במקומן תעמודנה; שכן הסתירות באות לידי ביטוי בלבושה החיצוני של התורה, ואילו פתרונן ויישובן - בשרשה הפנימי והנעלם. 

וכך, עד שאנחנו תוהים על התוצאות הנראות של המידות האלהיות, נתעמק ונתבונן בגופי המידות עצמן; עד שאנחנו מיישבים גילויים חיצוניים, הנראים לעין האדם, - "ניישב" את המידות הנעלמות, שהן שורשי כל הגילויים! בריאה היונקת ממידת הדין - היאך תתיישב בפשטות עם בריאה שבמידת הרחמים? עולם הטב"ע - שמקורו שם אלהי"ם - היאך יתאחד על נקלה עם עול ההתגלות - שמקורו שם הויה? מה לו ולאדם שהושת על עולם טבעי לכבוש ולרדות - עם אדם השרוי בגן עדן, ונהנה מזיו השכינה? כלום פלא הוא אם מידת הדין מקדימה את הצמח לאדם, ומידת הרחמים מקדימה את האדם לצמח - - ואילו שיתוף הדין והרחמים, שהוא סוד אחדות ה' העולה מבין שתי הפרשיות, מעמיד את הצמח על פתח הקרקע עד לגמר בריאתו של האדם? 

המראות מקום ליצר, כאילו שתי רשויות בעולם. ואילו "שיתוף" המידות הסותרות, של דין ורחמים, של חסד וגבורה, הוא סוד "התפארת" של אחדות ה' שנמסרה לישראל סבא בלבד. מבקרי המקרא, על פי הנחות היסוד שלהם, גילו בתורה אסכולות ומחברים, הסותרים זה לזה בהשקפתם האנושית. נלך גם אנו בעקבותיהם - על יסוד אמונת אומן בתורה משמים; נגלה גם אנחנו את המידות וההנהגות העליונות, 'הסותרות' זו לזו - בחכמתן האלוהית. ככל שירבו סתירות וניגודים, כך נצפה לפלא ולסוד עליון. שכן, 'סתירות' יריעותיה של תורה הן'סתירות' ההנהגה האלוהית, אשר גם משה רבנו לא זכה לראות אלא את אחוריה בלבד.סתירות המידות - כל עוד הן לעצמן - הן הן נקודות המשענת של פיתויי עבודה זרה, הן הן המראות מקום ליצר, כאילו שתי רשויות בעולם. ואילו 'שיתוף' המידות הסותרות, של דין ורחמים, של חסד וגבורה, הוא סוד 'התפארת' של אחדות ה'שנמסרה לישראל סבא בלבד. שיתוף המידות הסותרות והמשכתן לשורשן העליון - הוא סוד אחדות קודשא בריך הוא ואחדות אורייתא - הוא נשמתה ועצמיותה של כנסת ישראל!! 


בשעה שאנשי כנסת הגדולה התפללו על ביטול יצרא דעבודה זרה, ניטל כוחה של האליליות, בתחום עולם הטבע; כבר נודע בעמים שם אלוהי ישראל, ואחדות ה' בטבע מקובלת על דעת הכל. מה פלא אפוא אם היצר מבקש לו מפלט אחרון, והוא מוצא לו מבצר עוז ובקעה להתגדר בה - בתחום אהלה של תורה? "סתירות" יריעותיה של תורה - שהן "סתירות" המידות האלהיות - פותחות פתח ליצר ולאומות להשיב על אחדות ה', שהיא אחדות קודשא בריך הוא ואחדות אורייתא. מה פלא אם הניחו את ריבוי הרשויות שבטבע, והעמידו תחתיו את ריבוי המקורות שבתורה? שלהבת אש זרה של טומאת האליליות, מתגברת עד לאימה לפני דעיכתה האחרונה; אף היא שואבת את מלוא כוחה מסם המות שבתורת חיים, - ויצרא דעבודה זרה מדבר בעוז ובחוצפה מתוך גרונם של מבקרי המקרא! 


בעקבתא דמשיחא עומד הייחוד העליון להתגלות

בעקבתא דמשיחא עומד הייחוד העליון להתגלות ומתוך ריבוי גילויי ההנהגה האלהית - תתברר אחדותו יתברך. ודוקא בתקופה זו המצפה לגילוי רזא דאחד, נתנסה העולם בנסיון תגבורת יצרא דעבודה זרה - בעולמה העליון של נבואת משה רבנו. שמא לשם כך ירדו כל דרכי הפרשנות החדשה - בפרוס קיבוץ נדחי ישראל ואיחודם לחטיבה אחת בארצם - כדי שאור ה' דכל גוונין כלילן ביה, יפציע ויבקיע כמראה קשת בענן, ותתברר ותתגלה ותתודע אחדות ה' מתוך שלל ריבוי גילוייה - בעולמה העליון של הבריאה, וגם בעולמה הנעלם של התורה! ישיבת הדרום, ג' באלול תשי"ט