לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פרשה ב

פרשה ב

כל רוחו יוציא כסיל (משלי כ"ט) - זה אחשורוש.
וחכם באחור ישבחנה, זה הקדוש ברוך הוא, שהוא משדיך אחשורוש.
היך מה דאת אמר (תהלים ס"ה) משביח שאון ימים שאון גליהם והמון לאומים.

א [בהראותו את עושר כבוד מלכותו]

דבית ר' ינאי וחזקיה תרויהון אמרין:
ששה ניסין היה פותח ומראה להן בכל יום.

ר' חייא בר אבא אמר:
מיני יציאות הראה להן.

ר' יודה בר' סימון אמר:
סעודת ארץ ישראל הראה להן.

ר' לוי אמר:
בגדי כהונה גדולה הראה להם.
נאמר כאן "{תפארת} גדולתו",
ונאמר להלן (שמות כ"ח) ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד{ ולתפארת}.
מה תפארת האמור להלן בגדי כהונה גדולה,
אף תפארת האמור כאן בגדי כהונה גדולה.

ר' ברכיה בשם ר' חלבו אמר:
בין מן דידיה ובין לא מדידיה מתגלגלת בת קברייא.

מהיכן העשיר אותו רשע?

אמר ר' תנחומא:
נבוכדנצר שחיק מחיק סיגל כל ממונו של עולם, והייתה עינו צרה בממונו.
כיוון שנטה למות אמר, מה אני אניח כל ממון זה לאויל,
עמד וגזר ועשה ספינות גדולות של נחשת, מילא אותן ממון,
וחפר והטמינם בפרת, והפך פרת עליהן.
ויום שעמד כורש וגזר שיבנה בית המקדש, גילה אותן הקדוש ברוך הוא.
הדא הוא דכתיב: (ישעיה מ"ה) כה אמר ה' למשיחו לכורש,
אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גוים וגו', ושערים לא יסגרו.
וכתיב בתריה: ונתתי לך אוצרות חשך ומטמוני מסתרים וגו'.

ב [ימים רבים]

ימים של צער.
ודכותיה (שמות ב') ויהי בימים הרבים ההם.
וכי ימים רבים היו? אלא על ידי שהיו של צער, העלה אותן הכתוב ימים רבים.
ודכותיה (מ"א י"ח) ויהי ימים רבים ודבר ה' היה אל אליהו וגו'.
וכי ימים רבים היו? אלא על ידי שהיו ימים של צער לפיכך קרא אותם ימים רבים.

וכמה היו?
ר' ברכיה בשם ר' חלבו בשם ר' יוחנן:
חדש אחד בשנה ראשונה, וחדש אחד בשנה אחרונה, ושנים עשר חדש באמצע,
הרי ארבעה עשר חדשים.

ודכותיה (ויקרא ט"ו) ואשה כי יזוב זוב דמה {ימים רבים}.
תני ר' חייא:
ימים - שנים, רבים - שלשה, וכי רבים הם?
אלא לפי שהן של צער, לפיכך קורא אותן "ימים רבים".

ג [שמונים ומאת יום]

יום אחרון כיום ראשון.
עובדא הוה בגברא חד דהוה שמיה ברבוהין, הלכו רבותינו אצלו על עסק מגבת חכמים.
שמעין לבריה דאמר ליה:
- במה אנן אכלין יומא דין?
אמר ליה: בטרוקסימון.
- מן חד במנא או מן תרין במנא?
אמר ליה: מן תרין במנא, דאינון כמישין וזלילין.
אמרי: היכן אנן אזלין גבי הדין, ניזיל ונעביד עבידתן בקרתא, ובתר כן ניתי לגביה.
אזלון ועבדון עיבידתהון בקרתא, ואתו לגביה, ואמרין ליה הב לן מצוותא.
אמר לון: אזלון לגבי דא דבייתא, והיא יהבה לכון חד מודיא דדינרין.
אזלון לגבי אינתתא ואמרון לה: אמר ליך בעלך הב לן מצוותא חד מודיא דדינרין.
אמרה לון: היכי אמר לכון, גדיש או מחיק?
אמרו לה: סתם אמר לן.
אמרה אנא יהבה לכון גדיש. אין אמר לי בעלי למה, אמינא ליה חביתין מן פרני
אתון לגביה אמרון ליה ברייך ימלא חסרונך.
אמר לון: היכן יהבתיה לכון גדיש או מחיק?
אמרו ליה: סתם אמרן לה, ואמרה אנא יהבה לכון יתיה גדיש,
ואין אמר בעלי למה, אנא יהבה גדראניה מן פורני.
אמר להון: איכן דכן הוית בדעתי למתנא לכון.
- ולמה לא אתיתן לגבי מריש?
אמרון ליה שמעינן לעבדך דאמר לך במה אנן אכלין יומא דין ואמרת ליה בטרוקסימון. ואמר לך מן חד במנא או מן תרין במנא, ואמרת ליה מן תרין במנא דאינון כמישין וזלילין. ואמרין בר נש דאית ליה כל הדין ממונא הוא אכיל בטרוקסימון מן תרין במנא.
אמר לון: בנפשי אנא רשיי, ברם במצוותה דבריי לית אנא יכיל ולא רשיי.

תרגום:
מעשה היה באדם אחד שהיה שמו בן-בוהין.
הלכו חכמים אצלו לגבות צדקה לתלמידי חכמים.
שמעו את בנו אומר לו:
- במה אנו אולים את לחמנו היום?
אמר לו: בירק מריר.
- האם לקנות מאלה שמוכרים אחד במנה, או שניים במנה?
אמר לו: קנה שניים במנה, שהם יבשים וזולים.
שמעו חכמים ואמרו זה לזה: איך אנו הולכים לבקש נדבה אצל זה?
נלך ונאסוף בעיר, ואחר כך נכנס אליו.
עשו מעשיהם בעיר, ובאו אליו, ואמרו לו: תן לנו "מצווה" - צדקה.
אמר להם: לכו אצל אשתי, והיא תתן לכם מידה אחת מלאה דינרים.
הלכו לאשתו ואמרו לה: אמר בעלך שתתךנו לנו לצדקה מידה אחת מלאה דינרים.
אמרה להם: איך אמר לכם, כלי גדוש, או מחוק?
אמרו לה: סתם אמר לנו.
אמרה: אני אתן לכם כלי גדוש. ואם יאמר לי בעלי "למה?",
אומר לו נתתי אותם מכתובתי.
באו אליו, אמרו לו: בוראך ימלא חסרונך.
אמר להם: איך נתנה לכם, גדוש או מחוק?
אמרו לו: "סתם" אמרנו לה, והיא אמרה אני נותנת לכם אותו גדוש,
ואם יאמר בעלי למה, אני נותנת את גדישתו מכתובתי.
אמר להם: כך היה בדעתי לתת לכם.
- ולמה לא באתם אלי בראשונה?
אמרו לו: שמענו את עבדך שאמר לך במה אנו אוכלים היום, ואמרת לו בטרוקסימון, ואמר לך אחד במנה או שתיים במנה, ואמרת לו משתים במנה, שהם יבשים וזולים. ואמרנו לעצמנו: אדם שיש לו כל זה הממון, אוכל ירק הנמכר שניים במנה?!
אמר להם: בצרכי עצמי אני רשאי לקמץ, אבל במצות בוראי איני יכול ואיני רשאי לקמץ.

בר לופייני
הוה משיא את בתו מן צפורי לעכו, והעמיד חנויות מוזגות יין מציפורי לעכו,
ומנורות של זהב מכאן ומכאן.
אמרו לא זזו משם עד שהאכילן עדשים מן הגרן והשקה אותן יין מן הגת.
אמר ר' אבון: ובלבד בקדרות מפוחמות.
ברם הכא יום אחרון כיום ראשון:

ד

רבי חייא
הוה ליה חד רחים באשנא, ועשה לו סעודה,
והאכילו כל מה שנברא בששת ימי בראשית.
אמר ליה: מה אלהכון עתיד דעביד לכון יותר מכאן?
אמר ליה: סעודתך יש לה קצבה,
אבל סעודת אלהינו שעתיד לעשות לצדיקים לעתיד לבא אין לה קצבה.
דכתיב: (ישעיה ס"ד) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

ר' שמעון בן יוחאי
הוה ליה חד רחים גבי דאריה בצור. חד זמן אתא לגביה, שמעיה לעבדיה דאמר ליה:
- במה אנן אכלין יומא דין בטלופחין דטמאשא או דגראפא?
אמר ליה: דטמאשא.
התחיל ממיל בו והרגיש בו. שלח ואמר לבני בייתיה אתקינו לי כל ההין ארגוטדייא
אמר ליה: משגח רבי שתי גבן יומא דין
אמר ליה: אין מאן דסליק בבייתא חמא כל הדין ארגנאטאדייא ותמה
אמר ליה: בר נש דאית כל הדין ממונא יהא הוא אכיל בטפלוחין דטמאשא
אמר ליה: אי ר' אתון אורייתכון מוקרא לכון ברם אנן אי לית לן ממונא לית בר נש דמוקר לן

תרגום:
רבי שמעון בר יוחאי היה לו ידיד שהיה גר בצור. פעם אחת בא רשב"י אליו.
שמע את עבדו אומר לו: במה אנו אוכלים לחם היום, בעדשים שרובו מים לטבול בו הלחם, או בתבשיל במעט מים, לגרוף את העדשים בכף?
אמר לו: בטיבול.
התחיל רשב"י לדבר אתו, והרגיש האיש שרשב"י שמע את שיחתו עם עבדו.
שלח לבני ביתו: התקינו סעודה בכלי כסף וזהב.
אמר לרשב"י: האם ישתה רבי אצלי היום?
אמר לו: כן.
כשעלה לבית, ראה את הכלים היקרים, ותמה.
אמר לו רשב"י: אדם שיש לו כל כך הרבה כסף, יהא אוכל עדשים בטיבול בלבד?
אמר לו: אתם, התורה מכבדת אתכם. אנו, אם אין לנו ממון, אין אדם מכבד אותנו. לפיכך צריכים אנו לקמץ.

בר יוחני בקש לעשות סעודתא לגדולי רומי, הוה תמן [=שם] ר' אליעזר בר' יוסי.
אמר: נמלך בבן עירנו. אתא לגביה.
אמר ליה: אי בעית למקרא עשרין, עבוד עשרין וחמשה. ואין בעית למקרי עשרין וחמשה עבוד לתלתין.
אזל הוא ועביד לעשרין וארבע וקרא עשרין וחמשה.
אשתכחנון דחסירין חד מקמא. מאן דאמר קנדס, ומאן דאמר כפנאי.
אייתי דהב יהב קדמיה נסביה וטלקיה באנפיה
אמר ליה דדהב אנא אכיל ודהבך אנא צריך.

תרגום: בר יוחני ביקש לעשות סעודה לגדולי רומי. התייעץ ברבי אליעזר בר' יוסי. אמר לו: אם תזמין עשרים - הכן עשרים וחמש מנות. אם תזמין עשרים וחמשה - הכן לשלושים. הזמין עשרים וחמישה, והכין עשרים וארבע מנות. היתה חסרה מנה אחת. רצה לפייס את זה שלא קיבל את מנתו, ונתן לו זהב. זרק לו את הזהב בפניו, ואמר לו: האם זהב אני אוכל, שזהבך אני צריך?

אתא לגביה ר' אליעזר בר' יוסי ותני ליה עובדא
אמר ליה: חייך ר', לא הוה לי דאימא לך, דאלו אמרת לי לא עבדית, מן בגין כך אמרין לך, אם חדרי תורה גלה לכם הקדוש ברוך הוא, או שמא חדרי סעודה?
אמר ליה: הן, אף חדרי סעודה גילה לנו.
אמר ליה: ודא מנא לך?
אמר ליה: מדוד.
דכתיב: (ש"ב ג') ויבא אבנר אל דוד ועמו עשרים אנשים ויעש דוד לאבנר ולאנשים אשר אתו משתה. ויעש משתה אין כתיב כאן, אלא ולאנשים אשר אתו משתה.
ברם הכא יום אחרון כיום ראשון.

תרגום: בא לפני ר' אליעזר בר' יוסי, וסיפר לו את המעשה. אמר לו: לא הייתי מספר לך שלא עשיתי מה שאמרת לי. בגלל זה אני מספר לך, כדי לשאול אם רק חדרי תורה גילה לכם הקב"ה, או גם חדרי סעודה.
אמר לו: גם חדרי סעודה גילה לנו.
אמר לו: מניין?
אמר לו: מדוד. שהכין משתה "לאנשים אשר אתו". שדאג להכין סעודה לכל מי שעשוי היה לבוא.
אבל אצל אחשוורוש - יום הסעודה האחרון כמו היום הראשון - שהיו מאכלים בשפע.

 

ה [ובמלאת הימים האלה]

ובמלואת כתיב.
עשה המלך לכל העם הנמצאים וגו' משתה שבעת ימים.

רב ושמואל
חד אמר:
שבעה חוץ ממאה ושמונים.

ושמואל
אמר:
שבעה עם מאה ושמונים.

אמר
רבי סימון:
הדא שושן הבירה כבית קומטיטון [=מבצר מלך] היה מאכל ומשתה מצוי בה.

אמר רבי חנינא בר פפא:
גדולי הדור היו שם וברחו.

אמר רב חנינא בר עטל:
יהודים היו שם באותה סעודה.
אמר לון אותו רשע: יכול אלוהיכון עתיד דעביד לכון יותר מכן?
אמרו לו: (ישעיה ס"ד) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה.
אם כסעודה זו הוא עושה לנו, אנו אומרין לו כבר אכלנוה על שלחנו של אחשורוש.

ו [בחצר גנת ביתן המלך]

ר' יהודה ור' נחמיה -
ר' יהודה אמר:
גנה מבחוץ וחצר מבפנים.

ור' נחמיה
אמר:
גנה מבפנים וחצר מבחוץ.

אמר ר' פנחס:
מקיים אני דברי שניכם:
כשהוא היה רוצה עושה אותה חצר,
וכשהוא היה רוצה עושה אותה גינה.
הא כיצד?
פורש את הוילון ועושה חצר,
קופל את הוילון ועושה אותה גנה.

דבר אחר:
בחצר גנת ביתן המלך, שעמדה לו בדמים הרבה.

ז [חור כרפס ותכלת]

תרגם עקילס:
איירינון קרפסינון.

ור' ביבי אמר:
טיינון.

אמר רבי יצחק:
בגדים שבני חורין לובשין.

אחוז בחבלי בוץ וארגמן
אמר ר' שמואל בר נחמן:
בוא וראה טליתו של אותו רשע מה הוא, שהכל מפקיעין בחבלי צמר ובחבלי פשתן,
ורשע זה בחבלי בוץ וארגמן על גלילי כסף.

ר' חייא רבה ור' שמעון בן חלפתא -
>חד אמר:
נגללין היו כוילון זה של ארון.

וחרינא אמר:
נקפלין היו כקלע זו של ספינה ועמודי שש.

אמר רבי לוי:
המחצב הזה לא נגלה לבריה אלא למלכות הרשעה הזאת.
אתיבון: והכתיב (ד"ה א' כ"ט) וכל אבן יקרה ואבני שיש לרוב,
שלמה היה נותן מרגלית מכאן ומרגלית מכאן, ואבני שיש באמצע.
ונוח היה לאחשורוש לעשות לו עמודים של כסף ושל זהב מלהביא עמודים של שיש מיפרק אונסין למדי. [=זול יותר היה להכין עמודי כסף וזהב מאשר לביא עמודי שיש מהמחצבות ועד מדי.]

ואם תאמר דהוו זמרין [=אם תאמר שהעמודים היו עשויים מלוחות שיש חתוכים]

אמר רבי מתנה:
אני ישנתי על פרחו [=כותרת עמוד] של אחד מהן והיה מלוא קומה ופשוט ידים ורגלים.

ח [מטות זהב וכסף]

רבי יהודה ורבי נחמיה -
רבי יהודה אמר:
הראוי לכסף לכסף הראוי לזהב לזהב.

אמר לו ר' נחמיה:
אם כן נמצאת מכניס שנאה בסעודת אותו רשע. אלא של כסף היו, והיו מצופים בזהב.

ור' תחליפא בר בר חנה אמר:
של זהב היו, והיו מכופתין בכפאתין של כסף.

ושמואל אמר:
הגשיש החיצון של זהב והפנימי של כסף.

ט [על רצפת בהט ושש]

אמר רב נחמן:
בא וראה שלותו של אותו רשע מה הוא,
שהיה ביתו רצוף באבנים טובות ומרגליות בהט ושש ודר וסוחרת.

ר' ניסא דקיסרי אמר:
למרגלית שהיא אהובה על בעלה.

ר' יוחנן אמר:
למרגלית שמוציאה את בעלה לחירות.
האי מאן דאמר: (ויקרא כ"ה) וקראתם דרור ודר.

אמר רבי הונא:
אית אתר דצווחין למרגליתא דורה וסחרת.

ר' ביבא בר אבונא אמר:
פרקמטיא נפקת.
האי מאן דאמר: (בראשית כ"ג) עובר לסוחר.

י [והשקות בכלי זהב]

השקיותיו של אותו רשע לא היו אלא בשל זהב.
איתיבון: והכתיב (מלכים א' ו') וכל כלי משקה המלך שלמה זהב, וכל כלי בית יער הלבנון זהב סגור.

ר' פנחס בשם ר' יצחק אמר:
והלא נפשו של אדם חותה לשתות בשל זהב!
אלא אלו כוסות דיוטיריטא [=עדינים] של כלי זכוכית
שרואין צל פניהם בהם יפין ויקירין ככלי זהב.

יא [וכלים מכלים שונים]

הביא כליו וכלי עילם, ונמצאו שלו יפין משל עילם.
הביא כליו וכלי בית המקדש ונמצאו נאים ויפין מכליו.

למטרונה שהייתה לה שפחה יפה.
כל זמן שמבטת בשפחתה, היו פניה משתנות.

כך כל זמן שהיו כלי בית המקדש מביטין בכליו, היו משתנין כליו ונעשין כעופרת.

ר' תחליפא בר בר חנה אמר:
כלים שצורתן נשתנים לימים קלים.

אמר רבי שמואל בר רב נחמן
כלים מכלים למשתמשין בהם, והם שונין בקלקלה.
מי גרם לבלשצר שתתקעקע ביצתו מן העולם, לא על ידי שנשתמש בכלי בית המקדש.
הדא הוא דכתיב: (דניאל ה') בלשאצר אמר בטעם חמרא להיתיה למאני דהבא
וכספא די הנפק נבוכדנצר וגו'.
מה כתיב ביה? בליליא קטיל בלשאצר מלכא כשדאה.

יב [ויין מלכות רב]

להלן כתיב (שם) ולקבל אלפא חמרא שתה.
ברם הכא כתיב ויין מלכות רב כיד המלך, ככוסות ביד המלך.

יג [והשתיה כדת אין אונס]

כדת כל מקום ומקום.
אית אתר דבעי מיגס [=אוכל], ובתר כן שתי.
ואית אתר דשתי ובתר כן מיגס.
כדת כל אומה ואומה.
כאילין כותאי דלא שאתן חמרא דזיקין, אייתי להון חמרא דקוליה.
[=הכותים שאינם שותים יין שנשמר בנאד עור, הביא לכם יין בכל חרס].
אין אונס באנפקא [=יין חי].

רב אמר:
אין אונס ביין נסך.

אמר רבי בנימין בר לוי:
אין אונס בפקתא לפום דתמן שאתן בגסא לפיכך אין אונס בפקתא כי כן יסד המלך.

אמר רבי שמואל בר נחמן:
בא וראה שלוותו של אותו רשע מה היא?
שהיה ביתו מיוסד באבנים טובות ומרגליות,
על כל רב ביתו לעשות לגדולי מלכות
שיהא כל אחד ואחד רשאי לצחוק עם בניו ועם בני ביתו.

יד [לעשות כרצון איש ואיש]

אמר לו הקדוש ברוךהוא: אני איני יוצא מידי בריותי,
ואתה מבקש לעשות כרצון איש ואיש?
בנוהג שבעולם שני בני אדם מבקשים לישא אשה אחת,
יכולה היא להנשא לשניהם?
אלא או לזה או לזה.

וכן שתי ספינות שהיו עולות בלימן,
אחת מבקשת רוח צפונית ואחת מבקשת רוח דרומית.
יכולה היא הרוח אחת להנהיג את שתיהן כאחת?
אלא או לזו או לזו.

למחר שני בני אדם באים לפניך בדין:
איש יהודי ואיש צר ואויב.
יכול אתה לצאת ידי שניהם?
אלא שאתה מרומם לזה וצולב לזה.

ר' הונא בשם ר' בנימין בר לוי אמר:
לפי שבעולם הזה, בזמן שרוח צפונית מנשבת אין רוח דרומית מנשבת,
ובזמן שרוח דרומית מנשבת אין רוח צפונית מנשבת.
אבל לעתיד לבא, בקיבוץ גליות,
אמר הקדוש ברוך הוא אני מביא רוח ארגסטיס [= רוח לא מצויה] לעולם, ששתי רוחות משמשות בו.
הדא הוא דכתיב: (ישעיה מ"ג) אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי,
הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ.
מי הוא זה שעושה רצון יראיו? זה הקדוש ברוך הוא.
שכתוב בו (תהלים קמה) רצון יראיו יעשה, ואת שועתם ישמע ויושיעם.