לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פרשה ה

פרשה ה

א


רבי עזריה פתח:
(משלי כ"ג) אל תרא יין כי יתאדם, כי יתן בכוס עינו, יתהלך במישרים.

אמר רבי עזריה:
אל תרא יין כי יתאדם, כי יתאו לדם נדה ולדם זיבה.
כי יתן בכוס עינו - בכיס כתיב, לשון נקי.
האי מאן דאמר: (שם א') כיס אחד יהיה לכלנו.
יתהלך במישרים - סוף שאשתו אומרת לו כשושנה אדומה ראיתי, והוא אינו פורש ממנה.

אמר רבי אסי:
אם תלמיד חכם הוא סוף שהוא מטמא את הטהור ומטהר את הטמא.

דבר אחר:
אל תרא יין כי יתאדם ודאי מסמיק ליה.
כי יתן בכוס עינו הוא נותן עיניו בכוס, וחנוני נותן עיניו בכיס.
יתהלך במישרים סוף עביד ביתיה מישרא.
אמר מה דהדין קיתונא דנחשא עביד, קיתונא דחספא עביד.
ומזבין ליה, ושתי חמרא בטימיתיה.
ומה דא קידרא דנחשא עביד, קידרא דחספא עביד.
ומזבין ליה ושתי חמרא בטימיתיה.

תרגום:
אמר: מה שכד של נחושת עושה, כד חרס עושה.
ומוכר אותה ושותה יין במחירה.
ומה שקדרת נחושת עושה, קדרת חרס עושה.
ומוכר אותה ושותה יין במחירה.


ר' יצחק בר רדיפה אמר בשם ר' אמי:
סוף שמוכר כל כלי ביתו ושותה בהם יין.

אמר רבי אחא:
מעשה באדם אחד שהיה מוכר כל כלי ביתו ושותה בהם יין.
אמרי בנוי: לית הדין אבונן שביק לן כלום.
מה עשו? אשקוניה ושקלוניה וטענוניה ויהבוניה בחד בית עלם.
עברין שפאין שנאון בתרע בית עלמא, ושמעון אנגריא במדינתא,
פרקון טועניהון בגו בית עלמא ההוא.
אמרין ניזל וניחמי מה קלא במדינתא.
איתער ההוא סבא משינתיה, חמא זיקא יהיבא לעיל מן ראשיה,
שרא יתיה ויהביה בפומיה ושתי. שתי עד דניים שינתיה.
לבתר תלתא יומין אמרין בניה, לית אנן אזלינן וחזינן מה ההוא אבונן עביד?
אזלון ואשכחוניה והא זיקא יהיב בפומיה.
אמרי אף הכא לא שביק לך ברייך. הואיל והוא לך מן שמיא, לית אנן ידעין מה נעבד לך.
עבדי ביניהון תקנה: כל חד וחד הוה משקה ליה יומא.

תרגום:
מעשה באדם אחד שהיה מוכר כל כלי ביתו ושותה בהם יין.
אמרו בניו: לא ישאיר לנו אבינו כלום.
מה עשו? השקוהו, ולקחוהו, וטענוהו ושמוהו בבית הקברות.
עברו מוכרי יין בשער בית הקברות, ושמעו שחוטפים בעיר אנשים ורכוש למיסי המלך. פרקו את יינם בתוך בית הקברות ההוא, ואמרו: נלך ונראה מה בעיר.
התעורר אותו אדם משנתו, וראה נאד מלא יין מעל לראשו. התיר אותו ונתן את פי הנאד בפיו, ושתה עד שנרדם.
אחרי שלושה ימים אמרו בניו: וכי אין אנו הולכים לראות מה עושה אבינו? הלכו וראו שפי נאד היין בפיו.
אמרו: גם כאן אין בוראך נוטש אותך. הואין והיה לך מן השמים, אין אנו יודעים מה נעשה לך.
החליטו ביניהם, שכל אחד ואחד יהיה משקה את אביהם ביומו.


כתיב (שם כ"ג) "והיית כשוכב בלב ים וכשוכב בראש חבל".
כהדא אילפא דדמכא בפילגוס דימא.
וכשוכב בראש חבל כהדין תרנגולא דיתיב בריש חבלא, אזיל ואתי, אזיל ואתי,
כהדין קברניטא דיתיב בריש תורנא, אזיל ואתי, אזיל ואתי.
(שם) הכוני בל חליתי מחו ליה ולא מרגיש.
הלמוני בל ידעתי, טלמון ליה ולא ידע.
שתי שכרא חמשא קוסטין, אמרין ליה עשרה קיסטין אישתית.
ואם תאמר דמיתער הוא משינתיה ואנשי ליה,
תלמוד לומר: (שם) מתי אקיץ אוסיף אבקשנו עוד.

תרגום:
כתיב (שם כ"ג) "והיית כשוכב בלב ים וכשוכב בראש חבל".
כספינה שהיא מטורפת בלב ים.

וכשוכב בראש חבל

כתרנגול היושב בראש חבל מתוח, הולך ובא והולך ובא.
כקברניט היושב בראש התורן ונאחז ומתנועע, והולך ובא והולך ובא.
(שם) הכוני בל חליתי היכו אותו ולא הרגיש.
הלמוני בל ידעתי, עשקו אותו ולא ידע.
שתה יין חמשה לוגים, ואמרו לו עשרה שתית.
ואם תאמר שמתעורר הוא משנתו ושוכח את יינו -
תלמוד לומר:
(שם) מתי אקיץ אוסיף אבקשנו עוד.

למי אוי למי אבוי.

רב הונא אמר:
למי שאינו עמל בתורה. למי מדינים, למי דינין, למי שיח, למי פיטטין, למי פצעים חנם, למי פדעין דמגן - למאחרים על היין.
עובדא הוה בחד בר נש דהוה אליף למשתי תרי עשר קיסטין דחמר בכל יום יומא חד אישתי חד עשר קיסטין דמך ולא אתא שינתא קם בחשוכא אזל לבי קפילא, אמר ליה זבון לי חד קיסטא.
אמר לו: לא פתחנא לך דהיא חשיכא וצרי לי מן נטוריא תלא עייניה וחזא נוקבא בתרעא
אמר לו: הב לה מיניה בהדין נוקבא את מפני מלגיו ואנא שתי מלבר עבד ליה כן אשתי ודמך קדם תרעא עברון עליה נטוריא סבורניה דהוא גנב מחיוניה ופדעוניה וקרו עליה למי פצעים חנם למאן פדעין דמגן למי חכלילות עינים למאן שמשין דעיינין כל אלה למי למאחרים על היין זה שנכנס לבי קפילא קדמאי ונפק בתראי לבאים לחקור ממסך מן דשמע הן אית ליה חמרא טבא רדיף בתריה מה כתיב בו בסוף?
(שם) אחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפריש. מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים,
כך הפריש היין בין אדם לחוה.

תרגום:
רב הונא אמר:
למי שאינו עמל בתורה. למי מדינים, למי דינין, למי שיח, למי פטפוטים, למי פצעים חנם, למי פצעים חינם - למאחרים על היין.
מעשה באדם שהיה רגיל לשתוך שנים עששר לוגים בכל יום. יום אחד שתה אחד עשר לוגים, שכב ולא נרדם. קם בחשכה, הלך לחנווני, ואמר לו מכור לי לוג יין אחד.
אמר לו החנווני: איני פותח לך, שחשוך עכשיו, ואני ירא מהשומרים.
הרים השיכור עיניו, וראה חור בדלת.
אמר לו: תן לי יין דרך הנקב שבדלת. אתה תחזיק את הבקבוק מבפנים, ואני אשתה מבחוץ. שתה ונרדם ליד הדלת. עברו עליו השומרים, חשבו שהוא גנב, הכוהו ופצעוהו. וקראו עליו חכמים את הפסוק:
"למי פצעים חנם" מי מקבל מכות חינם?
"למי חכלילות עינים" - למי עיניים אדומות כשמש?
"למאחרים על היין" - זה שנכנס לחנווני ראשון, ויוצא אחרון.
"לבאים לחקור ממסך" - כשהוא שומע מי שיש לו יין טוב - רודף אחריו.
מה כתוב בו בסוף?

(שם) אחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפריש

. מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים,

כך הפריש היין בין אדם לחוה.


דאמר רבי יהודה בר' אלעאי
אותו העץ שאכל ממנו אדם הראשון ענבים היו.
הדא הוא דכתיב: (דברים ל"ב) ענבימו ענבי ראש אשכלות מרורות למו.
הללו הביאו מרורות לעולם.

דבר אחר:
וכצפעוני יפריש. מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים,
כך הפריש היין בין נח לבניו לעבדות.
הדא הוא דכתיב: (בראשית ט') וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה,
שמתוך כך אמר ארור כנען.

דבר אחר:
וכצפעוני יפריש. מה צפעוני זה מפריש בין מיתה לחיים,
כך הפריש היין בין לוט לבנותיו לממזרות.
הדא הוא דכתיב: (שם י"ט) ותשקן את אביהן יין בלילה הוא.
שמתוך כך ותהרין שתי בנות לוט מאביהן.

דבר אחר:
וכצפעוני יפריש, מה צפעוני זה מפריש בין מיתה לחיים,
כך הפריש היין בין אהרן לבניו למיתה.
דתני ר"ש אומר, לא מתו בני אהרן אלא שנכנסו שתויי יין לאהל מועד.

רבי פנחס בשם רבי לוי אמר:

משל למלך שהיה לו בן בית נאמן.
מצאו עומד על פתח הבית,
והתיז את ראשו בשתיקה,
ומינה בן בית אחר תחתיו.
ואין אנו יודעין מפני מה הרג את הראשון.
אלא ממה שצוה את השני ואמר לו:
אל תכנס בפתח הבית,
אנו יודעים שמתוך כך הרג לראשון.

כך (ויקרא י') ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. אין אנו יודעין מפני מה מתו. אלא ממה שמצוה את אהרן וא"ל (שם) יין ושכר אל תשת, אנו יודעין מתוך כך שלא מתו אלא מפני היין.

דבר אחר:
וכצפעוני יפריש, מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים,
כך הפריש היין בין עשרת השבטים לשבט יהודה ובנימין לגלות.
הדא הוא דכתיב: (ישעיה ה') הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם.
שמתוך כך (שם) לכן גלה עמי מבלי דעת.

דבר אחר:
וכצפעוני יפריש, מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים,
כך הפריש היין לשבט יהודה ושבט בנימן לגלות.
הדא הוא דכתיב: (שם כ"ח) וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו אלה וגם אלה

דבר אחר:
וכצפעוני יפריש, מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים,
כך הפריש היין בין מלכות למלכות להריגה.
הדא הוא דכתיב: (דניאל ה') בלשאצר אמר בטעם חמרא.
שמתוך כך אמר (שם) בה בליליא קטיל בלשאצר מלכא כשדיא.

דבר אחר:
וכצפעוני יפריש, מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים,
כך הפריש היין בין אחשורוש לושתי להריגה.
הדא הוא דכתיב: ביום השביעי כטוב לב המלך ביין.
שמתוך כך קצף עליה והרגה.

ב [ אחר הדברים האלה כשך חמת המלך אחשורוש]


אמר רבי איבו בשם רבי יוסי בן זמרא:
כל מקום שנאמר: "אחר" - סמוך. "אחרי" - מופלג.

ורבנן משום ר' יוסי בן זמרא:
כל מקום שנאמר: 'אחרי' - סמוך; 'אחר' - מופלג.

כשוך חמת המלך אחשורוש. "בשך" אין כתיב כאן, אלא "כשך", שכיכה שאינה שכיכה.
זכר את ושתי גזירה זאת שגזר עליה שתכנס לפניו ערומה ולא נכנסה, וקצף עליה והרגה.
מן דקטלה שרי תהי ביה (=ממה שהרגה תהה וחזר בו), למה שעשתה כהוגן.
ואת אשר נגזר עליה - שלא כהוגן.
ולמה עלתה לה כך? לפי שלא הייתה מנחת לאחשורוש ליתן רשות לבנות בית המקדש, ואומרת לו: מה שהחריבו אבותי אתה מבקש לבנות?
ויאמרו נערי המלך משרתיו וגו':

ג [ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו]


מה ראה?
אמר רבי הונא:
על ידי שהיו מבזות בבנות ישראל כעורות, ואין כל בריה משגיח עליהם, לפיכך באו לידי המספק הזה.

ר' חנינא בר שילקא ור' יהושע דסכנין ור' לוי בשם ר' יוחנן אמרין:
ישראל וגוי דרים בחצר אחד, ושפת ישראל קדרתו ונגע בה הגוי, אינה טמאה.
שפה הגוי קדרתו ונגע בה ישראל, הוא אומר טמאה.
ואפילו נפלו לתוכה כמה שקצים ורמשים הוא אוכלה.
ואם ישראל עושה את שלו לתוכה הוא שוברה.
כך כתיב (ירמי' נ') השמיעו אל בבל רבים כל דורכי קשת וגו'
וכי כסף נטלה שתתן כסף? זהב נטלה שתתן זהב?
(איכה ה') נשים בציוון עינו מה תלמוד לומר?
אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא: אתם להוטים אחר הערווה,
חייכם שאני מביא עליכם אומה שאינה מבקשת מכם לא כסף ולא זהב.
הדא הוא דכתיב: (ישעיה י"ג) הנני מעיר עליהם את מדי אשר כסף לא יחשבו,
וזהב לא יחפצו בו.
ומה מבקשת מכם? (שם) וקשתות נערים תרטשנה, ופרי בטן לא ירחמו וגו'.

אל יד הגא סריס המלך שומר הנשים. מחוי היה, והיה ממונה על הבתולות.
ודכוותיה: אל יד שעשגז סריס המלך שומר הפלגשים, שחוף היה, והיה ממונה על הנשים.

ד [והנערה אשר תיטב בעיני המלך]


מי הגון לדבר זה? מרדכי.
איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי.
ודכוותיה (שמות ב') וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים
מי הגון לדבר זה? משה.
ומשה היה רועה.
ודכוותיה (שמואל א' ח') ויאמר שמואל אל העם, לכו איש לעירו וגו'
מי הגון לדבר זה? שאול.
שנאמר:
(שם ט') ויהי איש מבנימין ושמו קיש.
ודכוותיה (ש"א י"ז) וישמע שאול וכל ישראל את דברי הפלשתי, ויחתו ויראו מאד.
מי הגון לדבר זה? דוד.
(שם) ודוד בן איש אפרתי היה.

ר' יהושע בר אבירם אמר תרתי כתיב:
(שופטים ד') והוא לחץ את ישראל בחזקה.
מהו בחזקה?
אמר
רבי יצחק:
בחירופין ובגידופין. האי מאן דאמר: (מלאכי ג') חזקו עלי דבריכם.
מי הגון לדבר זה? דבורה.
הדא הוא דכתיב: (שופטים ד') ודבורה אשה נביאה אשת לפידות.

ר' יהושע בר אבירם
אמר:
חורי.
(שם י') ויאמרו העם שרי גלעד איש אל רעהו,
מי האיש אשר יחל להלחם בבני עמון,
יהיה לראש לכל יושבי גלעד.
מי הגון לדבר זה? יפתח.
(שם י"א) ויפתח הגלעדי היה גבור חיל.